Chicago Chesed Fund

https://www.chicagochesedfund.org/

Thursday, December 13, 2012

Mikeitz, Bereishis 42:37. Reuven's Guarantee and the Relationship with Grandchildren.

Shimon was imprisoned in Mitzrayim, and the brothers told Yaakov that they had been warned not to return to Egypt without Binyamin.  When they found their money in their sacks, Yaakov was distraught, convinced that if he sent Binyamin he would never see him again, and that Shimon was finished.  Reuven told Yaakov that he guaranteed the return of Binyamin; he said  את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך תנה אתו על ידי ואני אשיבנו אליך, he was so sure that he could bring Binyamin back that he told Yaakov that he could kill his two sons if he didn't bring Binyamin back.  Rashi brings the Medrash that לא קבל דבריו של ראובן. אמר בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני.  Yaakov rejected Reuven's words.  He said "This is a deranged firstborn.  Are they his children and not mine?"

The Maharitz Chiyos in his Toras Hanevi'im (in the note there) wonders how Reuven could seriously make such an offer.  Is one's child's life a commodity?  He suggests that perhaps Reuven's ability to make such an offer was pursuant to his status as leader of his brothers and presumptive king of the nascent Klal Yisrael.

The Chasam Sofer in his last teshuva in Orach Chaim, written to the Maharitz Chiyos, disagrees, and says that this was just Reuven's way of saying that he would give up his din bechor, his claim to a double inheritance.  "שני בני" means his bechor status, which gave him a claim as if he were two heirs.  He explains that the expression "תמית" is just another way of saying that he would give up his claim to land in Eretz Yisrael.  The Gemara in Bava Basra 118b says that owning land in Eretz Yisrael is referred to as חיות, life:
 מרגלים יהושע וכלב נטלו חלקם.  מנהני מילי? אמר עולא דאמר קרא (במדבר יד) ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים ההם
and the Gemara says מאי חיו שחיו בחלקם, so you see that חיות can be a metonym for ownership of land in Eretz Yisrael.  Reuven was saying, if I fail, you can take away my bechora-rights, which would mean cutting his share in Eretz Yisrael in half.  The Chasam Sofer adds that according to his pshat, the Medrash should not be read as if Yaakov was ridiculing Reuven's attitude that his sons were his and not Yaakovs, but rather that Yaakov was saying that he had already taken away the bechora from Reuven- "Do you think your family is entitled to a double portion as if your two sons were my two sons?  They're not.  I've already decided to strip you of your bechora.  They're your sons, not mine, and you're entitled to no more than a regular heir."

Rav Baruch Epstein says this pshat also, and he makes it clear that his way of putting it is superior to the Chasam Sofer's.  
אפשר לפרש הענין [ע״ד הדרש] על פי מ״ד בב״ב , ויהושע וכלב חיו מן האנשיס  התרים מן הארץ, ופריך בגמרא , מאי חיו, אילימא  חיו ממש והכתיב קרא אחרינא (פ׳ פינחס) ולא נותר  מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון, אלא מאי חיו — שחיו מחלקם, כלומר שנטלו חלקם של  מרגלים בחלוקת הארץ [ע״ד מה שאמרו זכה — נוטל  חלקו וחלק חבירו], ויהי׳ לפי״ז באור הלשון חיו  כלפי שאמרו עני חשוב כמת נקרא העשיר חי   ולפי״ז כשנרצה לומר פלוני נתעשר מפלוני אומרים  פלוני נחיה מפלוני, ומבואר לפי״ז דכמו שהנוטל  חלק בנחלה נקרא חי,  כן המאבד חלקו נקרא מת וע"ד זה אפשר לפרש כוונת דרשת חז"ל עה"פ דפרשת משפטים וגם בעליו יומת דקאי על עונש ממון, כנודע.  והנה ידוע דיעקב הנחיל לבניו ולבני בניו את ארץ כנען, כמבואר בפ' ויחי בברכתו לאפרים ומנשה  ובמדרשים ואגדות, ועל זה אמר ראובן, אשר אם  לא ימלא משלחתו בבנימין להשיבו אז ירשה לו שיאבד  בצואתו זכות נחלת שני בניו בארץ כנען, והוציא ענין זה בלשון תמית ע״ד המליצה כלפי אלה הנוחלים  שנקראו חיים כמו שבארנו, וע'ע בפרשה הסמוכה  בפסוק ע׳ מש״כ שס. [לאחר שנים רבות שכתבתי  זה הייתי בע״מ וויען  והגיד לי שם אחד מחכמי עיר  פרעסבורג כי הגאון חת״ס בכתביו נגע ברעיון זה]++ זה.

If Harav Epstein had picked up the Teshuvos, he would have seen that the Chasam Sofer was indeed נוגע ברעיון זה, and that his version is not substantively superior.  One can, however, enhance the Chasam Sofer by reference to the Brisker Rov in Vayechi (48:16) as follows.

In Parshas Vayechi, Yaakov gives a bracha to the sons of Yosef.  In 48:4, it says ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחזת עולם.  Then, in 48:5 it says שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי.   Finally, in 48:16 it says ויקרא בהם שמי.  We immediately realize that these two sons of Yosef have thus supplanted the sons of Reuven- they were counted as separate shevatim, thus granting a double portion to Yosef.  Now, the Rov brings from the Rashbam and the Ramban that ויקרא בהם שמי means שיחיה זרעם וזרע זרעם, or שיעמוד זרעם ושמם.  He explains that passuk 4 shows that the essence of the Bracha was inheritance of the land; 5 shows that this bracha gave Yosef's sons the status of being Yaakov's sons and thereby independent Shevatim, who are therefore entitled to individual portions, thus yielding for Yosef a double portion.  The Gemara in Bava Basra 115b states אמר אביי גמירי דלא כלה שבטא, we have a kabbala that no Shevet will be entirely wiped out.  Also, he brings that the Toras Kohanim Bechukosai 8 says ברית כרותה לשבטים, and the Raavad there says ברא הקב"ה ברית שלא יכלה זרעם.  According to this, we can see how meduyak the Chasam Sofer's idea is in the words of Reuven and Yaakov:  If Reuven's sons would have the status of Shevatim, this would yield two results: double portion of land, and a guarantee that they and their names would survive forever.  By waiving his claim to the Bechorah, Reuven exposed his children to the possibility of death.  We don't need the Chasam Sofer's connection of the word חיו to ownership of land.  The חיות at issue was real חיות, the guarantee of survival, and that is why Reuven said את שני בני תמית.

The Aruch LaNer, in his Binyan Tziyon, says he doesn't like the Chasam Sofer's pshat, (although I don't think his complaints are very strong,) and suggests a different pshat.  He says that Reuven was making an oath that he would bring Binyamin back.  The Gemara (e.g., Shabbos 32b,) says that transgression of an oath can cause the death of minor children.  At that time, two of Reuven's four children were minors, so he was telling Yaakov that he was willing to make a Shvu'ah that he would bring Binyamin back, even knowing that failure to fulfill the oath would be fatal to his two minor sons.   With a little imagination, the Aruch LaNer's pshat can be read into the Targum Yonasan, who says ית תרין בניי תקטול בשמתא אין לא איתיניה לוותך.

What I find most interesting here is the apparent difference between the perspectives of Reuven and Yaakov about the relationship between a person and his grandchildren.  Reuven held that the connection of Yaakov to Reuven's children is contingent on Reuven.  If Reuven's relationship with Yaakov would be destroyed, then his children would no longer have anything to do with Yaakov.  Yaakov held that Bnei Banim K'Banim, that the relationship to a grandchild stands independent of the relationship to the child.  Obviously it stems from that first connection, but it acquires independent significance.  Even if a child were disinherited and estranged, the relationship to the grandchildren would not necessarily be affected.  It could be that this is the Shakla v'Tarya of the Gemara in Yevamos 62b, where it's pashut that בני בנים הרי הן כבנים as far as the son of a son, but it's a chidush that it applies to the son of a daughter.  It also comes up in the din of yerusha b'kever in Yeish Nochlin in Bava Basra 116b, as follows:
בעי רמי בר חמא אבי האב ואחיו כגון אברהם ויעקב בנכסי עשו איזה מהן קודם אמר רבא תא שמע האב קודם לכל יוצאי יריכו ורמי בר חמא יוצאי יריכו שלו ולא יוצאי יריכו של בנו ה"נ מסתברא דקתני זה הכלל כל הקודם בנחלה יוצאי יריכו קודמין ואילו איתיה ליצחק יצחק קודם השתא נמי דליתיה יצחק יעקב קודם שמע מינה:
Rashbam there:
אבי האב. של מת והאחין של מת דהיינו זקנו ואחין איזה מהן קודם מי לימא כיון דיצחק קודם ליעקב לירש את עשו דהאב קודם לאח הרי הוא כאילו ירשו יצחק לעשו והלכך יבוא יעקב ויירש את יצחק אביו אבל אברהם לא יירשנו שהבן של מת קודם לאבי המת או דלמא בני בנים הרי הן כבנים ונמצא עשו בן אברהם וקודם אברהם ליעקב בנכסי עשו דהאב קודם לאחין: 

So it turns out that this question is at the bottom of Rami bar Chama's iboya.  

The question also arises in matters of family law- in many, if not all states, grandparents have an independent right of visitation with their grandchildren, except where the exercise of such rights infringes on the superior rights of the parents.  This should be tolui on the machlokes between Yaakov and Reuven, the Gemara in Yevamos, and the iboya of Rami bar Chama in Bava Basra.



Monday, December 3, 2012

Vayeishev. A Parsha of Turnabouts

Medrash Rabba here in 85:2:  
The story of Yehuda's fall from leadership and the description of what he thought was a furtive and shameful contact with an anonymous woman, was placed next to the story of Yosef's descent to Mitzrayim so that we should realize that there is a fundamental similarity between the two ירידות, the two "falls."

ויהי בעת ההיא ולא היה צריך קרייה למימר אלא ויוסף הורד מצרימה ומפני מה הסמיך פרשה זו לזו רבי אלעזר ור' יוחנן רבי אלעזר אמר כדי לסמוך ירידה לירידה רבי יוחנן אמר כדי לסמוך הכר להכר ר"ש בר נחמן אמר כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשתו של פוטיפר מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים דא"ר יהושע בן לוי רואה היתה באסטרולוגין שלה שהיא עתידה להעמיד ממנו בן ולא היתה יודעת אם ממנה אם מבתה הה"ד (שם מז) מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך ר' איבו אמר מאשר ולא כל אשר

Medrash Rabba here in 86:2:
The words הורד and וירד, "descended," as used by Yosef (and by Yehuda, according to the סמיכות of the first Medrash,) are related to the word רודה, "dominate."

ויוסף הורד מצרימה ויוסף הוא השליט ויוסף הורד מצרימה שלט בהון המד"א (שם) וירד מים עד ים כבש בהון המד"א (מלכים א ה) כי הוא רודה בכל עבר הנהר נסחין נחת עליהון המד"א (שופטים יד) וירדהו אל כפיו 

The subtext of Chazal's message is very clear.  What appeared to be a precipitous degradation, a fall to slavery and disgrace, resulted in the diametric opposite, a meteoric rise to fantastic glory.  Specifically during what he experienced as disgrace and abject shame, Yehuda began the shalsheles of yuchsin to Dovid Hamelech and Mashiach, and specifically through what appeared initially to be a descent to death or slavery did Yosef become the ruler of Mitzrayim who saved his own family and all of Egypt.


Sometimes, when we try to do something pure and good, it all turns to dust, and our effort is wasted.  That's how Reuven must have felt after he convinced his brothers not to kill Yosef, but instead to put him into a pit for the moment.  He then came back and found that Yosef had been sold- and from all appearances, would either be killed or suffer a fate of depravity and misery.  But the Torah says that he did save his brother- וישמע ראובן, ויצילהו מידם.  It was his effort that not only saved Yosef from being killed, but saved countless other lives as well.  Even when his efforts appeared to have made Yosef's fate even worse, we are shown that Hashem ensured that Reuven was indeed the source of Yosef's hatzala.


The Rokeach in his Pirush on Tefilla says

במזמור שיר ליום השבת יש קי״ב תיבות, ובן קי״ב פסוקים בפרשת וישב  יעקב, ובן במזמור שירו לה׳ כל הארץ, וכן בראשי המטות. וכן בי״א מזמורי  משה, ובן קי׳׳ב מן וימת משה עד סופו, וכן קי״ב אלפיץ ות״ל עולה ההלל כלו,  קי׳׳ב מזמורים עד תפלה למשה איש האלהים וגו׳.



The number of Pesukim in our Parsha is 112, the same as the number of words in Tehillim 92, Mizmor Shir L'Yom Hashabbos.  We have to wonder, why would I care about this apparently trivial coincidence?  



The Mizmor in 92 says 


 מזמור שיר ליום השבת.
 טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון.
להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות
עלי עשור ועלי נבל עלי היגיון בכינור.
 כי שמחתני יהוה בפעלך במעשי ידיך ארנן.
מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך.
איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת.
בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון להשמדם עדי עד.
g'ואתה מרום לעולם ה.
 כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו:
יתפרדו כל פועלי און.
ותרם כראם קרני בלותי בשמן רענן.
ותבט עיני בשוריי:
בקמים עליי מרעים תשמענה אוזניי.
צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה.
שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו.
עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו.
להגיד כי ישר ה' צורי ולא עוולתה בו.




Now that we have seen the Medrashim, and the chapter of Tehillim is in front of you, the explanation should be obvious.  איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת  A boor will not know, a fool will not understand.  Down here on Earth, it appears that the wicked flourish and the righteous suffer, that our sincere efforts to do good accomplish nothing positive..  But Hashem, with His justice and mercy, controls the world, and appearances are deceptive.  Our lives follow a path that is subtle to the point of invisibility.  What to all appearances seems like a disaster might turn out to be the first step of a great yeshua.  Mizmor Shir Le'Yom HaShabbos is the perfect meditation on Parshas Vayeishev.


Yasher kochachem to HaRav Matisyahu Solomon (Lakewood), HaRav Chaim Dov Keller (Chicago), Rav Chaim Brown (Five Towns), and LHBChL'Ch the Sfas Emes (Ger).



Thursday, November 29, 2012

Preparing for Shabbos


Harav AE told me something excellent.  On this website, we've discussed the universal tendency to impute deep significance to cultural and religious behaviors,  Sometimes, the alleged depth is entirely imaginary.  But among Minhagei Yisrael, there are times that one is struck by an insight that reveals that what previously seemed merely utilitarian is actually a perfectly choreographed gavotte of kedusha.  One example we've discussed is the layout of our synagogues.  Today we want to demonstrate not merely an example, but perhaps even an archetype:  our preparation and the order of the meal at the Shabbos table as re-enactment of Ma'aseh Bereishis.

The order of our preparation and of our meals seems to be inviolate, as if it were set in stone.  Who would have a fleishige first course and a main course of fish?  Yes, I'm sure it is sometimes done, but it's rare.  And as you all know, we put the challah on the table before the candles, allegedly to prevent a muktzeh problem of Basis :L'Davar Ha'Asur, although considering the relative value of the silver candlesticks and the Challah, it's not clear why that would work.  But here's what Harav AE told me.

Every step of the process represents the order of the creation of the world.  

First Day: Tohu VaVohu, inchoate matter was created to later be properly formed-  Preparation for Shabbos.
Second Day:  Spreading out the Heavens-  Spreading the tablecloth.
Third Day:  Desheh Eisev- Placing the Challah on the table.
Fourth Day:  The two Me'oros- Putting two candles on the table and later lighting them.
Fifth Day:  Fish- the first course.
Sixth Day:  Animals- the main course.
Shabbos.

Monday, November 26, 2012

Vayishlach, Bereishis 34:25. Seeking Advice

When Dina was abused by Shechem, her brothers decided to take revenge on her tormentor and his entire city. The decision to do this was their own; they did not consult their father Yaakov.

 ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו
Rashi says,
שני בני יעקב:  בניו היו, ואף על פי כן נהגו עצמן שמעון ולוי כשאר אנשים שאינם בניו, שלא נטלו עצה הימנו

So our parsha emphasizes the importance of seeking advice.  Certainly when you have access to a great man, to a tzadik and talmid chacham who knows the ways of the world, you must take advantage of his wisdom.  But sometimes, one should seek advice from less lofty individuals.  

I was struck by this thought last week, when we were locked into a battle with the Arabs living in Gaza, who did everything they could to murder any Jew they could, a natural expression of their innate savagery.  Our responses were severely constrained by our terrible fear of collateral damage to innocents.  If only we had sought advice from local experts, people who have much more experience than we do.  We should have engaged the wise counsel of Bashar al Assad, or Recep Erdoğan, both heads of states that have extensive experience in quelling insurrections, and who have managed to overcome any crippling hesitation in the pursuit of such vital matters of state.  They would encourage us to follow the lead of Shimon and Levi.  

Monday, November 19, 2012

Vayeitzei, Bereishis 31:1. Kavod.

RSYK showed me a fascinating Chafetz Chaim on this parsha.  The Chafetz Chaim says that he heard in the name of the Gaon that when the Torah says כבוד with a Vov, it means Torah.  When the Torah says כבד without a Vov, it means silver and gold.  Kavod malei, Kavod Chaseir.  It's awe inspiring to hear a clear rule from the Gaon that apparently is intended to apply all over.  It can be seen here.

RSYK also told me that he heard from RYG of Edison that with this Gaon, the passuk by Yosef (45:13), where he told his brothers to let their father know of his great כבוד in Mitzrayim, he wasn't telling his father how wealthy he was, he was telling his father that he remained loyal to the Torah.  It says  והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים, Kavod Malei, that he was still thinking about the sugya of Egla Arufa.

In the comments, you will see that this "rule" appears to be correct around 50% of the time, in other words, a random distribution.  If it were intended homiletically, I wouldn't mind, but when the Chafetz Chaim brings such a thing from the Gaon, it is intended to be 100% correct and not just homiletics.  It is possible that the Gaon holds that all our Tanachs should be edited to conform to this rule.  Otherwise, I just don't know what to do with this.  I'm waiting for an explanation.  In the comments, I quote Rav Amar, who claims to have a way to make the pshat work.  I also am putting it here, at the end of the post, in small letters.

Ari Levine, in a comment, directs us to an excellent source.  He says that Rav Zvi Ron showed him the question and the answer attributed to the Gaon in the Medrash Sechel Tov (compiled five hundred years before the Gaon), and it is on our parsha, here.

This is what the Medrash Seichel Tov says:
: את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה. כלומר קנה לו, כבד שניים במקרא, ושניהם דרשו לשון עושר, ושניהם חסר ו' כדי להודיע כי אינם כשאר כבוד, כגון שבח ותשורה, כדכתיב כבד את אביך (שמות כ יב), כבד את ה׳ מהונך (משלי נ ט), ישימו לה׳ כבוד (ישעי׳ מב יב), וכל דומיהן, אלא כגון כסף וזהב לבד, וא׳׳ר לוי אין כבוד אלא כסף וזהב   לבד, שנאמר בֹּזּוּ כֶסֶף בֹּזּוּ זָהָב וְאֵין קֵצֶה לַתְּכוּנָה כָּבֹד מִכֹּל כְּלִי חֶמְדָּה (נחום ב י) לפיכך נכתבו חסר ו׳
The passuk from Nachum is translated to mean "Plunder silver! Plunder gold! And there is no end to the treasures-to sweep out [Nineveh] of all precious vessels"



As I mentioned earlier, Rav Amar talks about this question in two places that I found, as follows.
In the first case, he brings that someone used the Gaon to explain Yosef's message to his father, as I noted in the post.


ומענין לענין באותו ענין נזכיר מה שאמר יוסף לאחיו, והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים (בראשית מה, יג), ושאלו המפרשים וכי זו היא המעלה הגדולה שרוצה לספר לאביו אותו לא ראה כ"ב שנים, שיש לו כבוד במצרים. ואמר לי הגר"י משורר (נר"ו) ז"ל, שהרב היכל הברכה פירש דמיירי בכבוד תורה שהוא כבוד אמיתי, שבא לרמוז לאביו שהוא עדיין לומד תורה ומקיים מצוותיה, כדי להניח את דעת אביו, והוכיח את זה ממ"ש "כבודי" מלא וא'ו, וזאת על פי מה שכתב הגר"א ז"ל, שכל מקום שמדבר על כבוד של תורה, כתוב כבוד מלא וא'ו, כמו כבוד חכמים ינחלו (משלי ג, לה), אבל בכבוד של העוה"ז שהוא כבוד מדומה כתיב חסר, כמו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבד הזה (בראשית לא, א). עינינו הרואות שכל עניני התורה ודבקות באל רמוזים באות וא'ו, עד שהעדרה מורה על העדר התורה, ומוכיח שמדובר בעניני העוה"ז והבליו המדומים.
ובהיותי בזה פירשתי מה שאמרו חז"ל (עירובין יג, ב), הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח הימנו. דהכי קאמרו, הרודף אחר הכבוד המדומה, הכבוד האמיתי בורח ממנו, שהכבוד האמיתי בא ממלך הכבוד שחותמו אמת, ודובר שקרים לא יכון לנגד עיניו, אבל הבורח מהכבוד המדומה ומחפש את דרך האמת, הכבוד האמיתי רודף אחריו, ויבא טוב ויקבל טוב מטוב לטוב.

In the second discussion, he notes several places where the rule doesn't seem to make sense, and he attempts to resolve the difficulties.
וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה: (לא, א) ואונקלוס תרגם, את כל הכבוד - ית כל נכסיא האלֵין. ויונתן בן עוזיאל תרגם, ית כל יקר נכסיא האלין. ולשניהם, כיונו בני לבן. אלא שבתרגום יונתן בן עוזיאל הוסיף תיבת "יקר", שזה תרגום המלה כבוד. ואונקלוס השמיטה. והרשב"ם ז"ל פירש, הכבוד, עוצם ממון, כמו ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב (בראשית יג, ב). עכ"ל. ונראה דהוא מפרש תיבת כָּבֹד הנזכרת כאן, מלשון כָּבֵד בלבד, אשר ענינו הכבדת הממון והעצמתו, ואין כאן ענין של כבוד ויקר, והוא כתרגום אונקלוס.

ושמעתי בשם הגר"א מוילנא ע"ה, שבדק בכל התנ"ך ומצא, שכל מקום שמדובר בכבוד אמיתי, שהוא כבוד התורה נכתבה תיבת "כבוד", מלאה וא"ו כמו שנאמר (משלי ג, לה), כבוד חכמים ינחלו, שמילת כבוד מלאה וא"ו. אמנם כשמדובר בכבוד המדומה מעניני העוה"ז, שהוא אך דמיון ותעתועים נכתבה תיבת "כבֹד" בלא וא"ו, כמו כאן.

והרב רי"ב חרר נר"ו הקשה על דברי השמועה הזאת, דהא מצינו במ"א ג, יג ונתתי לך גם עושר גם כבוד, וכן בישעיה טז, יד ונקלה כבוד מואב, וכן באסתר ה, יא ויספר להם המן את כבוד וגו', וכולם מלאים בוי"ו. ואולי כונת השמועה הוא דוקא על מילות כבוד הנאמרות בתורה, עכת"ד.

ויש מקום אתי ליישב כל המקומות הנ"ל, דמה שנאמר "ונתתי לך גם עושר גם כבוד". הכי קאמר, גם עושר העוה"ז וגם כבוד של תורה שבו תלוים חיי העוה"ב. ומה שנאמר "ונקלה כבוד מואב". הכי קאמר, שהם מתפארים שיש להם כבוד אמיתי, אך הי"ת אומר ונקלה כבוד מואב, היינו ש"כבוד מואב" נקלה הוא, ואינו הכבוד האמיתי. ומה שנאמר ויספר להם המן את "כבוד" וגו'. היינו, שהמן הרשע היה אומר שיש לו גם עושר וגם בנים, וגם כבוד רוחני אמיתי, וכדרך הגבירים העשירים שרוצים להתפאר במעמד רוחני גדול. כנלענ"ד.

ובזה פירש הרה"ק מקאמרנא ע"ה בספר היכל הברכה את מאמר יוסף לאחיו (בראשית מה, יג), והגדתם לאבי את כל כבודי בארץ מצרים, תיבת "כבודי" מלאה וא"ו ללמד, שנתמלא הכבוד מן יוסף צדיק יסוד עולם, ואין בכל התורה כבוד אדם מלא חוץ מזה. ע"ש. וראינו שאין ענין הכבוד ההוא כבוד גשמי, אלא כבוד מסטרא דקדושה, שבא ליוסף מחמת קדושתו וצדקתו.

וכבר כתבתי בכמה מקומות (ראה בהקדמת שמע שלמה ח"א ובספרנו זה פר' חיי שרה מאמר ג ופרשת תולדות מאמרים ח, יג ופר' וישב מאמר ב ופרשת ויחי מאמר יז), שהאות וא"ו היא בחינת התורה הקדושה, והיינו ענינו, כלומר, כשהכבוד מחובר לתורה הקדושה, אז יש בו וא"ו, ואם נחסר ממנו אות וא"ו סימן מובהק הוא שלא מדובר בכבוד תורה ובכבוד אמת, אלא בהבלי העולם.

ובני לבן לא ידעו ולא רצו לדעת ממעלותיו הרוחניות של יעקב אבינו ע"ה, וכל עינם היתה על הממון לבדו, וע"ז היו מתרעמים כאן באומרם, ומאשר לאבינו עשה את כל ה"כבד" הזה, שכל ענינם אך ורק בכבוד הגשמי שהוא חסר. ורמז גדול למדנו בזה דכשאין וא"ו החיבור המחבר את האדם לתורה ולהי"ת, אזי גם כבוד אין שם, רק הבל ודמיון, כי חן וכבוד יתן ה' (תהלים פד, יב), והוא נותנו לדבקים בו האוחזים בתורתו.

Sunday, November 18, 2012

Toldos, Bereishis 27:22. The Voice of Yaakov, the Hands of Eisav.


There's not a lot we in America can do about the situation in Israel, but here is something.   The Medrash in Parshas Chayei Sarah talks about the passuk  ויגש יעקב אל יצחק אביו וימושהו ויאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו, and the Gaon's brother, Reb Avraham, has the following to say about it in his sefer, מעלות התורה.  


עוד איתא במדרש הקול קול יעקב כו׳ כל זמן  שהקול קול יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין ידי  עשו שולטות בו
ולכאורה קשה כי המדרש הוא היפך הקרא  שמשמעות הקרא הוא בהפך כשקולו קול יעקב מצפצף בבתי  כנסיות ובבתי מדרשות אז ידים ידי עשו שולטות בו. והדרש הוא  בהיפוך
 ונראה דה״פ דלכאורה ב׳ פסוקים כתיב הקול קול יעקב  וכו׳ ולא הכירו וסוף הפסוק ויברכהו, ולא כתיב שום ברכה אלא מתחיל בפסוק שאחריו ויאמר האתה זה בני עשו וכו' ואח״כ כתיב  ראה ריח בני כריח השדה  וכו' ויתן לך כו׳ וא״כ מה ברכו בראשונה.  ׳לכן מפרש המדרש דה־פ דברכו בשניהם והוא קולו של יעקב והיינו לימוד התורה אז יהיה לו ג׳׳כ הידים ידי עשו שיהיה לו כח כיד עשו שלא יוכל שום אויב לשלוט עליו. ואם ח״ו לא יהיה קול יעקב אזי לא יהיה לו ידי עשו שירפו ידיו ויוכלו האויבים לשלוט עליו, והשתא ניחא המדרש הנ"ל כל זמן שיהיה קול יעקכ מצפצפין בתורה אז יהיו הידים של עשו ליעקב ולא יוכל האויב לשלוט עליו. ואם אין קול יעקב מצפצף בתורה אז ח"ו נשאר כח הידים של עשו לשלוט על יעקב


great unknown points out in his comment, this is particularly helpful when it is not the ידי עשו that we're facing, it is the ידי ישמעאל.

Another commenter notes that from the passuk אלף למטה we learn that it is our minhag for every individual to take אחריות, personal responsibility, for a specific soldier, as we've written.  He directs us to the Shemira Project, where you can be assigned a soldier for whom to daven and learn.

Wednesday, November 14, 2012

Toldos: The Mundane and the Sublime. Food and Spirituality

There is a well known theme in the mefarshim that teaches that eating can be a spiritual experience.  While the mefarshim talk about how the act of eating can be spiritual, there is an additional concept that deserves discussion, and that is how one acts after he has eaten.  In our Parsha, two pivotal events occur- the sale of the birthright, and the blessings given by Yitzchak.  In both, food plays a role, but in diametrically different ways.  These stories illustrate the second theme.

First, here is a group of examples of the generally known concept (that are better left untranslated.)  The idea is that the Torah teaches us that a physical pleasure, eating, can be done in a manner that is a service of Hashem.  The eating itself is spiritual, and the physical enjoyment is a means of enhancing our spirituality.  This concept is unique to those whose lives are formed by the teachings of the Torah.  

Rav Sorotzkin in Aznaim LeTorah Vayikra 1:3.

אם  עולה. חז״ל דרשו  ״איש איש...אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם״ (לקמן כ״ב י״ח) — להביא את העכו״ם שהם נודרים בנדרים ובנדבות כישראל (ת״כ) וכן דרשו ״מכם״׳ בכם חלקתי (בין האמור לעיל פסוק ב עובד ה׳ למומר), אבל לא באו״ה (שאפילו מעובדי ע״ז מקבלין קרבן), היינו שפרשה זו כוללת גם את העכו״ם המביא קרבן. וכבר פסק הרמב״ם (פ״ג מה׳ ־מעשה הקרבנות ה״ב), שאין מקבלין מן העכו״ם אלא עולות  לפיכך התחיל הכתוב בקרבן עולה, שהוא שוה לכל, אפילו לנכרי. ושם ה״ג איתא, נכרי שהביא שלמים מקריבין אותן עולות שהעכו״ם לבו לשמים, והוא ממנחות ע״ג כר״ע, וביארו שם ברש״י,שכוונת העכו״ם היא, שיהו קרבנותיו כליל לשמים ולא שיאכלו, עכ״ל. 
ונ״ל שהיהודי יודע איך להסב אל ״שלחן מלך״, וכשהוא זוכה לאכול קדשים משלחן גבוה, הוא מרגיש בבשר ההוא טעם אחר לגמרי, טעם וריח גן עדן, המבריאים את נשמתו יותר מגופו. הלא תראה, שאין מפטידין :אחר הפסח אפיקומן (פסחים ק״א), כדי .״שלא יאבד ממנו טעם הפסח״ (רשב״ם שם)! ומטעם זה אסור לאכול אחר הפסח אפילו בשר צלי׳ אע״פ שהטעם החומרי שבבשר האחרון הלא יחזק את טעם בשר הפסח, שאכל קודם, ולא יאבד ממנו ע״י אכילת עוד בשר צלי, אלא שיאבד ממנו הטעם הרוחני של בשר הפסח ע״י אכילת בשר חולין! הרי שיש טעם מיוחד לבשר קדשים והוא מרפא לנפש. אבל ״גוי״ אינו ״יודע מ״חכמות״ כאלו! אצלו — אכילה זה אכילה. והנאה לגוף לבדו, ואין "לנשמתו״ חלק בה, לכן לא נקרא אל "שלחן המלך״, ואין מקבלין ממנו אלא  קרבן עולה, כליל לה׳, שבזה יש לו איזה מושג, ואולי נקרבו ע״י זה אל האמונה הטהורה ואז יאכל מן הזבחים

Rav Yosef Engel in Gilyonei Hashas Beitza 16a:

נשמה יתיר׳ לא אודעינהו, נ״ב ע׳ רש״י נשמה יתיר׳ רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרווחה ויאכל וישתה כו׳ ונ׳ דטעמא דלא אודעינהו לעכו״ם משום דזה לא שייך בעכו״ם אכילה של קדושה ונ׳ דהיינו נמי טעמא דמיד דעכו״ם מקריבין רק עולות דכליל ולא דבר הנאכל לאדם ע׳ מנחות עיג ב׳ וזה כפי עניינם דאין אצלם אכילה של קדושה וגם לפמ״ש רש"י רוחב לב למנוחה ולשמחה כו׳ והיינו דיש שמחה של קדושה בהאכילה וזה לא שייך אצלם כי האכילה אצלם מוגשמת ולשמחה מה זו עושה והיינו ג״כ עעמא דאין מקריבין ~דבר~הנאכל דכל אכילת קרבנות הוא ג״כ שמחה מדבא מן המעשר ע׳ תום׳ מנחות פ״ב א׳ דיה אינו וד"ה הנסכים:

Kli Chemda at the end of Vayeira:

ראה דעניין זה רמז לו מלכי צדק מלך שלם שהוציא לחם ויין דלחם רומז לשתי הלחם בעצרת שהוא הקרבן
 האחד שאין ממנו לגבוה כלום דקיי״ל הכבשים אינן מעכבין את הלחם ובא בפני עצמו והוא קרבן שכולו לאכילת כהנים
 ומרמז שע״י כח התוה"ק יכול להקריב קרבן כזה שכולו לאכילת אדם ואעפ"כ הוא קרבן גמור אע״פ שאין למזבח ממנו כלום ״ויין״ הוא להיפוך שאין להדיוט ממנו כלום רק אכילת גבוה וזה שרמז לו מלכי צדק שבניו יהיו מקריבין לתם ויין וכמו דיין הוא קרבן כולו כליל כן הלחם הוא קרבן כזה אע״פ שעיקרו רק לאכילת כהנים והוא ע״י התוה״ק כמ"ש הרמבין ז"ל
 עה״ת דמה״ט דזו חמץ ג״כ להורות זאת שע״י התוה"ק יכול להקריב חמץ ג"כ להיות לרצון לפני השי״ת וע״ז בירך אותו    ברוך
 אברהם וגו׳ קונה שמים וארץ היינו הי׳ כבר בבחינה זו שהי׳ עושה מארץ שמים שאת כל עניניי הגשמיים הקדיש אותם
 להשי״ת והי׳ כל אכילתו ושתיתו קודש גבוה וממנו זכו בניו אחריו לקבל  , כקדש התוה״ק להיות זאת כל עבודתם כמרומז בשההיל בעצרת שבמתן תורה היו כל ישראל כהנים כדכתיב ואתם תהיי לי ממלכת כ מים והיו כולם ראוין לאכילת שמה״ל והי׳ זה הקרבן הגמור כיון שזה תכלית האמתי של ישראל מ״ל וכל דברינו אלה מרומזים בתשובת השיית להשסן ששאל על איא ע״ה שלא הקריב קרבן לפניו השיב לו השיית כלום עשה אלא בשביל בנו אם הייתי אומר לו זבת אותי לפני לא הי׳ מעכב והיינו שהי׳ נכון מיד בלי עיכוב להקריב את בנו לפני והייני שיקר לו לקיים ד השי״ת מכל עניינים שבעילם ולכן זה ששמת את עצמו בבנו הוא ג״כ רק בשביל שזכה בזה לקיים מצות השי״ת שצוה פרו ורבו וגס שנתקדש שם השם במה שראו כולם הנס הנפלא הזה זה הי׳ כל שמחתו של אברהם ובעבור זה עשה משתה א״כ זה עצמו הוא הקרבן האמתי כיון רכל תכלית המשתה והשמתה הי׳ לפרסם גדולת השי״ת והשגתתו בתתתוניס ונתקדשה הסעודה בקדושת גבוה. וזה נראה נכון וברור בביאור דברי רשיי זיל :


And, of course, Pesachim 68a, and I'm bewildered as to why nobody shtells it tzu, because it's a perfect tzushtell:

 ואמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו, כתוב אחד אומר עצרת לה' אלקיך, וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם, ר' אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם, ור' יהושע סבר חלקהו, חציו לה' וחציו לכם. א"ר אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא... מר בריה דרבינא כולה שתא הוה יתיב בתעניתא לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי, עצרת שיום שניתנה בו תורה... רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא, אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא. 


All the above deal with the manner of eating: there is a manner and a frame of mind while eating that makes it a lofty spiritual experience.  Despite the fact that eating by its very nature is an animalistic act to which one is is driven by physical necessity and desire, it can be done in a refined and spiritual manner that imbues the act with a spiritual quality.  As the Lutzker Rov put it, one who eats in service of Hashem, מרגיש בבשר ההוא טעם אחר לגמרי, he senses in that meat an entirely different flavor, the flavor of spirituality.  (I must add that I believe that no two of them are saying the same thing.  There are many ways to understand the underlying concept, and while they all might say the same words, I know for a fact that Rav Eliahu Dessler and a Lubavitcher and a Breslever and a Chaim Berliner would have thoroughly disparate interpretations.  Here's the classic example, from Rav Dessler, Vol II page 116:   וביארו בגמרא (פסחים ס"ח) שהכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, פירוש שנצטווינו שגם הגוף ישותף במצוה זו, הרי אפשר להקשות, בחינת ח' היא הרוחניות דלעילא, ומה שייכות יש לה ולגוף? אכן הביאור הוא כנ"ל, שהשגתנו בבחינת ח' היא חיצונית, וכל עוד היותנו בגוף אי אפשר לנו להשיגה בשלימות, ולכן מורה לנו התורה שעדיין הגוף שייך למצוה זו)

What our parsha adds is that after one has eaten, there are two ways to react to a full stomach.  Even where the אכילה גופה was not a מעשה מצווה, where the eating itself was not inherently a mitzvah, there are two entirely different ways of processing the gratification and contentment that follows a satisfying meal.

Eisav:  ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכרה
Yitzchak:  ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה  בעבור תברכך נפשי

One is to become more gashmiusdik.  That is the path that leads to עזות and  חוצפה, to stupor and obliviousness, to שמנת עבית כשית.  The other is to channel and sublimate that satisfaction into an elevated spirituality.  This leads to עדינות and רחמים, to stronger empathy, heightened spirituality, to ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך, to renewed vigor in Avodas Hashem.  Eisav's behavior illustrates the first type, and Yitzchak's the second.

See, for example, Rabbeinu Bachay here (27:4).
ועשה לי מטעמים וגו` בעבור תברכך נפשי - אין כוונת יצחק בשאלת המטעמים בתענוג הגוף וחוש הטעם, אלא כדי שתהיה נפשו שמחה ומתענגת, כי בהתחזק כחות הגוף יתעוררו כחות הנפש ומתוך שמחת הנפש תחול עליו רוח הקודש, והוא שאמרו רז``ל אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה שנאמר (מלכים ב ג) והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה`, ומטעם הזה יזכיר הנפש בכל פעם ופעם עם הברכה, ואמר בעבור תברכך נפשי, בעבור תברכני נפשך, למען תברכך נפשי. ומה שבקש מטעמים לשמחת הנפש ולא בקש כנור לנגן כמנהג הנביאים, מפני שהיה עתיד לברכו בדברים גופניים, טל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש, וע``כ רצה שתהיה סבת השמחה מאכל ממין הדבר שהוא רוצה לברכו בו:
The natural consequence of  גשמיות is התגשמות.  But with the proper frame of mind,  גשמיות can also be  מעורר רוחניות.