Chicago Chesed Fund

https://www.chicagochesedfund.org/

Wednesday, February 6, 2013

Mishpatim, Shemos 21:1. Guest Post: Gilgulim


The Zohar at the beginning of the parsha associates Mishpatim, civil law, with Gilgulim, reincarnation.   Here is this week's Dvar Torah from Rav Pinchas Friedman, the Shvilei Pinches, kindly translated and supplied by my dear friend, Dr. Barry Fox.



“And these are the judgments that you shall place before them”

 Rashby Enigmatically Associates This Passuk with Reincarnation

This week’s parsha, parshat Mishpatim, opens with the words (Shemot 21, 1):  "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"—and these are the judgments that you shall place before them.  Targum Onkelos renders this passuk as:  "ואלין דיניא די תסדר קדמיהון"—and these are the laws that you should present before them in an orderly fashion.  The simple and straightforward understanding of the Targum is that he is referring to the laws and guidelines mentioned in this parsha.  In the Zohar hakadosh (Mishpatim 94a), however, the divine Tanna, Rabbi Shimon bar Yochai, reveals an entirely different and novel interpretation of the Targum’s words.  According to the Zohar, he is referring to the order of judgments and punishments that dictate the reincarnation of neshamot—each person receiving his proper due.  This interpretation has perplexed the commentaries.  Where do we find in this passuk an allusion to the punishment of reincarnation?  Furthermore, what order—“seder”—of reincarnation is he referring to? 

To Teach Them the Reasons and the Meanings

Let us begin by presenting Rashi’s explanation based on the Mechilta and the words of the Tanna, Rabbi Akiva:  "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - אמר לו הקב"ה למשה, לא תעלה על דעתך לומר, אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים, עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"—in other words, Moshe Rabeinu is instructed to not merely teach Yisrael the raw halachot pertaining to the mitzvot but also the reasons underlying the mitzvot.  The mitzvot should be presented to them like a table set with food—ready to be eaten. 

We can suggest that Rabbi Akiva’s elucidation is founded on the well-known fact that the word “chukim” refers to mitzvot that seemingly are not based on reason; whereas, “mishpatim” refer to sensible, logical mitzvot based on reason.  [See Rashi’s commentary to Vayikra 18, 4.]

Seeing as our passuk states:  “and these are the ‘mishpatim’ that you shall place before them,” Rashi deduced Rabbi Akiva’s intent; here Moshe was instructed to teach Yisrael the rationales behind the mitzvot, as well, so that they would be comprehended like “mishpatim.”  We can also suggest that this is the source for the Rambam’s statement (Hilchot Meilah 8, 8):  "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כוחו"—it is appropriate for a person to explore the “mishpatim” of the holy Torah and comprehend them as thoroughly as possible based on one’s abilities.  He specifically employs the term “mishpatim” alluding to our passuk.

Notwithstanding, it behooves us to explain why Rabbi Akiva compared the command to teach Yisrael the underlying reasons for the mitzvot to a table set and ready for man to eat from.  If he intended to compare the reasons underlying the mitzvot to food delicacies which possess many flavors, then he should have compared them to the food itself and not to the set table.  [Translator’s note:  The Hebrew word “ta’am” means taste or flavor and also means the reason for something.]  So, what difference does it make if the delicacies are arranged on a set table or somewhere else? 

In truth, this question can also be asked regarding what we have learned in the Gemara (Berachot 55a):  "כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו"—while the Beit HaMikdash stood, the “mizbeiach” provided Yisrael with atonement; now, a man’s table provides atonement for him.  It is curious why our blessed sages describe the act and service of eating as:  "שלחנו של אדם"—a person’s table—upon which the edible delicacies are placed.  It would have seemed more likely to describe this act and service as “a person’s meal,” or something similar.  Additionally, what is the deeper connection between “a person’s table”—which provides atonement—and the “mizbeiach”—upon which sacrifices were offered?

Man Is Comprised of Four Basic Elements:  Fire Wind Water and Earth

Let us begin our enlightening journey by referring to what Rabbi Chaim Vital writes in Shaar HaKavanot in the name of his teacher, the Arizal:  "ענין השלחן ראיתי למורי ז"ל שהיה חושש ומקפיד מאד וזהיר לאכול בשלחן של ד' רגלים כדוגמת שלחן שבבית המקדש"—I saw that my blessed teacher was very careful to always eat off of a table with four legs, resembling the “shulchan” in the Beit HaMikdash.  It seems that the notion of a four-legged table is based on an important principle posited by Rabbi Chaim Vital in Shaarei Kedushah (1, 1) in the name of the Arizal.

As we know, HKB”H created man out of four basic elements:  fire, wind, water and earth—aish, ruach mayim, afar.  These four elements correspond to the four letters of the name Havaya.  Had man not sinned with the Tree of Knowledge, his body and soul would have existed in perfect harmony with regards to the four elements; and he would have lived forever.  When he sinned, however, the four elements were infused with a mixture of good and evil.  Consequently, it was decreed that man must die due to the separation of the elements from one another. 

He goes on to explain how all of the human attributes stem from the four basic elements.  The negative attributes stem from the evil portion contained in the four elements; while the positive traits emanate from the good in them.  He describes this as follows:
"דע כי כל המדות הרעות מושרשות בארבע מדרגות נפש היסודית מצד הרע והקליפה אשר בה, ולכן כל המדות הרעות נחלקות לארבעה מינים וזה פרטם:
יסוד האש, ממנו נמשכת הגאוה הנקראת גסות הרוח... ובכללה הכעס... יסוד הרוח, ממנו נמשך דיבור הנקרא שיחה בטילה... יסוד המים, ממנו תאוות התענוגים, כי כן המים מצמיחין כל מיני תענוג... יסוד העפר, ממנו מדת העצבות בכל פרטיו. ותולדתה אחת, והוא העצלות לקיים התורה והמצוות...
והפכם הם ארבע מדות טובות, נמשכות מארבעה יסודות הטוב שבנפש היסודית, והם הענוה שהיא תכלית השפלות... [תיקון יסוד האש שממנו הגאוה]. והשתיקה כאלם לא יפתח פיו לבד בעסק תורה ומצוות... [תיקון יסוד הרוח שממנו הדיבור]. והמיאוס בכל תענוגי הגוף ומותריו המוכרחים, [תיקון יסוד המים שממנו התאוה]. והשמחה התדירית בחלקו, כי כל דעבדין מן שמיא לטב, וגם לזרז עצמו בתכלית השמחה בעבודת קונו, [תיקון יסוד העפר שממנו העצבות], וכמו שכתוב (תהלים קיט-קסב) שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב".

It follows, therefore, that all of the negative attributes can be divided into four categories.  For example, haughtiness and anger stem from the evil aspect of “aish.”  Idle speech stems from the negative aspect of “ruach.”  Earthly cravings and desires sprout forth from the negative aspect of “mayim.”  The negative aspect of “afar” gives rise to all forms of sadness—resulting in one’s laziness and indifference toward Torah observance and the performance of mitzvot. 

The converse is similarly true; the good, positive attributes originate from the good aspect of the four elements.  Humility stems from fire—correcting the tendency toward haughtiness.  Being silent and mute except when occupied with Torah study and mitzvot corrects the negative aspects of wind—the source of speech.  Disgust for physical delights and excesses corrects the negative aspects of water.  Being happy and content with one’s lot—knowing full-well that everything from above is aimed at our well-being—is the correction and tikun for the negative aspects of earth, the source of sadness.  This includes motivating oneself to serve Hashem with joy and eagerness. 

The Purpose of Offering a “Korban” Is to Correct the Four Basic Elements

With this introduction, we can begin to appreciate the explanation of the Tikunei Zohar (Tikun 24, 139b) regarding sacrifices.  The purpose of offering a korban is to make amends for the damage one’s transgressions have caused to the four basic elements:  “aish,” “ruach,” “mayim,” and “afar.” 
He writes that causing a defect in the four elements is tantamount to inflicting a wound in one’s soul.  This affliction causes the four elements to separate from one another; simultaneously, the elements of fire separate from the elements of water; and the elements of wind separate from the elements of earth.  The result of this separation is conflict and lack of harmony.  This causes the name of Hashem to abandon them—allowing the yetzer hara (known as Samael and Satan) to enter.  For, Hashem does not dwell where there is conflict and disharmony.  To remedy the situation necessitates the bringing of a korban from the elements that have been impaired.  When harmony is restored among the elements, HKB”H returns immediately and the Satan flees.  If he does not flee, he is consumed by the fire of the “korban”—as it is written (Vayikra 6, 5):  “the fire on the mizbeiach shall remain aflame in it.” 

The Four Basic Elements in the Offering of the “Korban”

It appears that we can reinforce this concept by suggesting how offering a korban might rectify the four basic elements.  The element of “aish” is rectified by the fire on the mizbeiach that consumes the korban.  The element of “ruach,” which is the source of speech, is rectified by the confession that the sinner made verbally in association with the korban.  The element of “mayim” was rectified by the salt that was offered with the korban.  Rashi (Vayikra 2, 13) explains that a covenant was made with salt from the six days of creation; the earthly waters were promised that they would be offered on the mizbeiach in the form of salt and the water libation on Succot.  The element of “afar” was rectified by the mizbeiach itself, which was built from earth—as it is written (Shemot 20, 21):  "מזבח אדמה תעשה לי"—you shall build Me a mizbeiach of earth.  This is the explanation of Rashi’s comment concerning the creation of man from the earth (Bereishit 2, 7):  "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה - נטל עפרו ממקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי, הלואי תהא לו כפרה ויוכל לעמוד"—Hashem took soil from the place of the future mizbeiach hoping that it would atone for man and allow him to endure. 
This coincides beautifully with what the Kedushat Levi writes (Shemini) concerning the Gemara (Pesachim 96a):  "טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה"—a korban must be inspected for four days prior to the slaughter to insure that it does not have any flaws.  He explains that during these four days a person was required to prepare himself—to sanctify his four basic elements and to elevate them from the status of an animal to that of a human being. 

This enlightens us to some minor degree as to why our teacher, the Arizal insisted on eating specifically on a four-legged table—like the “shulchan” in the Beit HaMikdash.  As pointed out, man’s table today atones for him in place of the mizbeiach.  We have also explained that a korban was offered to rectify all four basic elements.  Therefore, a person’s table—which is in lieu of the mizbeiach—should have four legs—alluding to man’s four basic elements which require tikun and atonement. 

The Purpose of Learning the Reasons for the Mitzvot Is to Rectify the Four Elements

Taking the high road, let us apply what we have learned to better comprehend Rashi’s comment citing the words of Rabbi Akiva:  "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - אמר לו הקב"ה למשה, לא תעלה על דעתך לומר, אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים, עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"—HKB”H instructed Moshe not only to teach Yisrael the halachot and to review them several times but also to make sure that they understood the rationales behind them.  The reasons underlying the mitzvot are compared to a set table—“shulchan aruch”—ready for man to eat off of. 

We can suggest that at first glance it might seem preferable for a person to fulfill the mitzvot without any regard for their underlying reasons—performing them simply because the King commanded him to do so—like “chukim.”  Nevertheless, we have learned that the purpose of the mitzvot is to rectify and sanctify the four basic elements which comprise a human being—“aish,” “ruach,” “mayim,” and “afar.”  Hence, it is imperative that a person examine the reasons underlying the mitzvot, so that he will recognize which elements he must rectify with a particular mitzvah.  It is for this very reason that HKB”H commanded Moshe to teach Yisrael the rationales behind the mitzvot. 

In fact, we have learned this vital principle from the Rambam (Hilchot Temurah 4, 13).  He teaches us that it is worthwhile to examine the reasons for the Torah’s commandments in order to acquire proper perspective and act appropriately.  Here is what he writes:
"אף על פי שכל חוקי התורה גזירות הם ראוי להתבונן בהן, וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם, הרי אמרו חכמים הראשונים שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה... וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו, ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה, לתקן הדעות וליישר כל המעשים".

Even though all the laws of the Torah are decrees, it is still necessary to explore them; anything you can find a reason for, you should do so.  It is said that Shlomo HaMelech ascertained the reasons for most of the “chukim” in the Torah.  This is necessary in order to overcome the yetzer and to achieve proper perspective.  Most of the laws of the Torah are merely good advice and guidelines from above to help us acquire proper perspective and act appropriately.

The Ramban (Devarim 22, 6) writes something similar while explaining a statement in the Midrash (B.R. 44, 1):  "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות".  According to the Ramban, the purpose of the mitzvot is to refine a person’s negative attributes.  He writes: 
"שאין התועלת במצוות להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם, וזהו 'לצרף בהן', שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצוות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד... כי המצות המעשיות כגון שחיטת הצואר ללמדנו המדות הטובות".

The purpose of mitzvot is not for HKB”H’s benefit but rather for man’s benefit—to protect him from harm or improper beliefs or negative attributes; they also serve to remind him of miracles and wonders performed by HKB”H and to help us achieve a better understanding of Hashem.  Thus, the Midrash employs the phrase 'לצרף בהן'.  Just as silver is refined to remove its impurities; so, too, mitzvot are intended to refine a person and free him of impurities such as improper beliefs.  As a result, we will ultimately perceive the truth and remember Hashem.  Ultimately, the mitzvot teach us good midot.

According to what we have learned above, the purpose of the mitzvot is:  "לצרף את הבריות"—is to refine the four basic elements in man’s makeup.  As we learned from Rabbi Chaim Vital, all the midot originate from these four elements.  Hence, it is essential to explore the reasons underlying the mitzvot in order to subdue the negative aspects of the particular elements by means of the appropriate mitzvah. 

We now stand enlightened and can rejoice at having achieved a better understanding of Rashi’s explanation based on the words of Rabbi Akiva.  Moshe was instructed to teach Yisrael the reasons for the mitzvot:  "כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"—like a set table and ready for man to eat off of.  A set table must have four legs like the “shulchan” in the Beit HaMikdash--alluding to the tikun of the four basic elements by means of a korban or, correspondingly, by means of the delicacies on a person’s table.  Similarly, it is necessary to teach Yisrael the reasons underlying the mitzvot so that by performing the mitzvot they will rectify the four basic elements. 

The Purpose and Tikun Achieved through Reincarnation

Continuing along this exalted path, let us rise to the occasion and address Rashby’s words at the beginning of our parsha.  He associates the first passuk with reincarnation:  "פתח רבי שמעון ואמר, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, תרגום ואלין דיניא דתסדר קדמיהון, אלין אינון סדורין דגלגולא דינין דנשמתין, דאתדנו כל חד וחד לקבל עונשיה"—he interprets the words of the Targum as stating that these are the order and rules concerning the reincarnation of souls; each one is judged and punished accordingly.  Let us introduce a fascinating concept that everyone should be made aware of.  This concept is presented in the sefer Binat Yissachar, authored by the great Rabbi Yissachar Ber Bloch, ztz”l—described as a holy, man of G-d. 

It is well-known from the Zohar hakadosh and the kabbalistic literature that HKB”H sends the sinner down to earth several times in various reincarnations.  The purpose of these reincarnations is to correct all of the harm and defects one has caused.  The Binat Yissachar poses an intriguing question.  What is the point of sending man down again as a reincarnation?  It is just as likely that not only will he fail to correct the previous damage, he may add additional sins to his resume that were not present in the previous incarnation.  In that case, it would seem preferable that the person did not reincarnate.

He provides an answer based on the well-known fact that sins originate from bad midot that are inherent in a person from birth.  A person born with the attribute of haughtiness will likely pursue honor and respect and be jealous of anyone that is greater and more important than him.  A person born with the trait of stinginess will refrain from acts of tzedakah and kindness.  Everyone’s sins are rooted in the bad midot that were inherent in his nature from birth. 

The Binat Yissachar concludes, therefore, that HKB”H reincarnates a sinner into a body with midot opposite to the midot of his previous body.  For instance, if he previously possessed the trait of miserliness, he will reincarnate into a body possessing the trait of being a spendthrift; or if the person possessed the trait of haughtiness and arrogance, he will reincarnate into a body that is naturally humble and modest.  Consequently, the person is more likely to improve his lot by means of reincarnation than to cause further damage. 

HKB”H Limits the Sinner to Three Reincarnations

I was struck by a wonderful idea.  Based on this fascinating introduction, I would like to provide an explanation for a concept presented by the kabbalists, originally from the Tikunei Zohar (Tikun 32, 76b).  HKB”H subjects the soul of the sinner to three reincarnations and no more.  If he fails to accomplish the necessary tikun for his flaws in those three attempts, his only recourse is Gehinom.  The Tikunei Zohar finds an allusion to this notion in the passuk (Shemot 21, 11):  "ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף"—if he fails to perform these three on her behalf, she shall go free without charge. 

This is also the message concealed in the passuk (Iyov 33, 29):  "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר"—all of this, G-d does twice, thrice with man—HKB”H only allows the sinner three chances to correct his defects via reincarnation.  Nevertheless, it still behooves us to explain why HKB”H limits a person to three reincarnations.  A simple answer might be because something that is repeated three times constitutes a “chazakah”—as we have learned in the Gemara (Shabbat 61b and more).

Yet, according to what we have learned from the Binat Yissachar, we can provide a very nice answer.  If we include man’s initial appearance and lifetime on earth and add his three reincarnations, it turns out that he visited this world four times.  We can postulate that each visit was meant to rectify one of the four basic elements.  Based on the nature of the four elements, we can expect the reincarnations to follow a logical order. 

For instance, let us suppose that during man’s first existence on earth the element of “aish” prevailed.  Consequently, he exhibited the bad midot that arise from “aish”—such as arrogance, anger and being overly strict.  This would compel HKB”H to reincarnate him initially into a body where the element of “mayim” prevails.  For “mayim” is the opposite of “aish”; therefore, he would no longer be inclined toward the bad midot stemming from “aish.”  Thus, he would be likely to correct the defect and damage caused in his previous existence. 

If he successfully corrects the damage and defects from his previous existence, he will merit ascension after his death to his resting place in Gan Eden.  Yet, if he fails again during this first reincarnation—falling victim to the bad midot arising from the element of “mayim,” such as lust, coveting and jealousy—HKB”H will reincarnate him a second time.  This time he will reincarnate into a body where “ruach” prevails instead of “mayim”—so that he will no longer be drawn toward the bad midot arising from “aish” and “mayim,” which he exhibited during his first two existences. 

Now, if he succeeds this time to rectify his flaws from the previous incarnations, all is well.  Yet, if he fails once again and succumbs to the bad midot stemming from “ruach”—such as wasting his time on frivolous endeavors, speaking lashon hara and lies and behaving sacrilegiously—he will necessarily reincarnate a third time.  In a third reincarnation, HKB”H will place him in a body personifying the basic element of “afar”—so that he will not be lured toward the bad midot arising from the elements of “aish,” “mayim,” and “ruach.”

Once again, if he successfully corrects the damage wrought in his previous lifetimes—wonderful.  If, however, he fails once again; if he is drawn toward the bad midot arising from “afar”—sadness and laziness—there is no purpose in bringing him back for a fourth reincarnation.  For, he has already visited this world four times, each time in a different body, personifying one of the four distinct basic elements.  Since he was unsuccessful in rooting out and overcoming his bad midot in these four attempts, there is no purpose in returning him to a fourth human form. 

At last, Hashem has granted us a small glimpse into the depth of Rashby’s wisdom.  Rashby began with the following elucidation:  "אלה המשפטים אשר תשים לפניהם... אלין אינון סדורין דגלגולא דינין דנשמתין, דאתדנו כל חד וחד לקבל עונשיה"—the judgments and laws alluded to in the opening passuk of our parsha pertain to the order and process of reincarnation—a method of tikun for neshamot.  He followed in the footsteps of his rebbe, Rabbi Akiva, who derived from the passuk:  “these are the judgments that you shall place before them”—that here Moshe was commanded to teach Yisrael the reasons underlying the mitzvot; he was to present them to Yisrael like a table with four legs, set and ready to eat off of.  This would enable them to rectify the four basic elements man is comprised of. 

Hence, Rashby explains that the purpose of teaching Yisrael the reasons underlying the mitzvot is to spare them the orderly process of reincarnations.  As we have learned, a person who fails to rectify his four basic elements must necessarily reincarnate three times.  With each renewed existence, he is meant to overcome one of the four elements.  Thus, we can appreciate the gravity and importance of knowing the reasons underlying the mitzvot.  This vital knowledge and tool will allow us to rectify all four basic elements without the need for three reincarnations. 

Friday, February 1, 2013

Question on Erasing Hashem's Name

A friend of mine posed the following hypothetical:

Reuven, a talmid chacham, was angry at Shimon.  He therefore takes paint and writes the name of Hashem on the windshield of Reuven's car, in Hebrew, with Kavana.  Shimon cannot drive his car without removing the letters.  Shimon could take a razor and remove the letters without any lasting damage to the car.  But it is absolutely prohibited to erase or cause the erasure of Hashem's name, pursuant to לא תעשון כן.  Even indirectly causing erasure is assur, as we discussed here.  So the result is that Shimon cannot drive the car, and he has to replace the windshield.  Is Reuven civilly liable.  

Yes, of course, Reuven's has transgressed the issur of misusing the name of Hashem, because I'm sure it falls under לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא,  and  כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא, and את ה The idea is that using the name of Hashem in vain is guilty of a very serious sin.  Even the lowest of the low are afraid of a false oath in the name of Hashem.  And you don't have to hold that כתיבה is כדיבור to know that the issur of לשוא applies here.  But I'm talking about civil liability. Shimon's inability to erase the paint that's stopping him from driving might be Shimon's problem.  He chooses to not erase the Name.  But Reuven can tell him, go ahead and erase it.  If you don't want to, that's your problem, not mine.

Furthermore, it might be that the diminution in the value of the car is a gramma, and there is no legal recourse in cases of Grama.

In fact, Shimon could sell the car and get almost one hundred percent of its value, because the non-Jewish buyer would not hesitate to clean off the windshield.  So the market value hasn't diminished at all.  It is no different than stealing Chametz before Pesach and giving it back after Pesach, when it is not worth a penny, but it's called היזק שאינו ניכר, invisible damage.

We know the halacha is that if I put a lock on someone's door, and he can't get into his business, or on his house and he can't get into his house, I am only chayav by judgment by the heavenly court, but there is no civil liability that is enforceable here on Earth.  Is this case the same?  Does Reuven have to pay for replacing the windshield?  Is it grama?  Is it hezek she'eino nikkar?


Since he likes to amuse himself by saying that I am his Rav, I paskened, based in part on this teshuva from the Shoel UMeishiv, that Reuven is chayav.  He asked me to put this up here and see what the oilam has to say.

Someone in Shul said that Rav Zilberstein had a similar question- some joker in Bnei Brak wrote a snide passuk in the dust on someone's car, but we don't know what the psak was.

As always, you can either write a comment or send email to me directly at eliezere

(Before you read what follows, I want to direct you to a discussion about whether the rule of אין אדם אוסר דבר שאינו שלו- that you can't create an issur on something that does not belong to you- applies to this case.  When I saw this svara I lost my appetite.  But every one of the the people cited in the sefer I bring was a respected posek, and I am certainly not, so I am most probably wrong.  See here.)


I got the following in the mail, with a reference to RSZ's psak.






gu sent in the following comment:
I am not זוכה to understand Rav Shlomo Zalman's putative psak. This is not oser davar she'aino shelo, because a cheftza of issur is not being created, nor is any there a shinui in any cheftza belonging to someone else. This is not even hezek she'aino nikar. It is more analogous to my planting wheat in my yard, which now prevents my neighbor from planting a vineyard without putting up a fence. [Ignoring issues of הלכות שכינים].
However, this seems to qualify as גרמי as opposed to גרמא. As if I really understand the defining distinctions.
But I respectfully disagree that Shimon could sell the car to a goy, since that would automatically result in the mechikas HaShem. See Igros Moshe O"H 1, siman 4.
On further consideration, I wonder if Rav Shlomo Zalman actually meant something else. There might be an issue of being makdish davar she'aino shelo here, which means that the Shem has no kedusha. In fact, this involves the subtleties of kedusha haba b'aveira. But there may be an important distinction between the writing on a blackboard issue and the painting on a car issue, in that the writing on a board has no existence were it not for the substrate which belongs to someone else. The paint on a car, if thick enough, may have the status of an independent object once it dries, like a sculpture.

Another possible issue: it may be that leaving it there is itself a disgrace, and in such a case,, erasure might be muttar.


The Chasam Sofer in the last volume of the Teshuvos (#8) was asked about a case where a Rasha attached a Sheim Hashem to a place where it would disgrace the sheim.  He paskens that the issur is to cause disgrace by erasing; therefore, where erasing would prevent a greater disgrace, it is muttar to erase it.  See here.
The awesome aspect of this teshuva is the very end, where he says that you can't have a child do it, because without intent to prevent disgrace, the act of erasure is inherently disgraceful.  Since the intent of a child is not recognized by the halacha, his erasure would be an erasure without intent of preventing disgrace, which would be an issur de'oraysa.




and this also came in, written by Rabbi Shay Schachter, Rabbi Herschel Shachter's son:

מלמד תינוקות ירא שמים וחרד לדבר ה', כתב פסוקים על הלוח לשם לימוד. ולדאבון לבו הסיח דעתו בכתיבת הפסוקים וכתב שם הוי"ה על הלוח. ונתעוררה השאלה איך לנהוג באותו לוח, שכתוב בו אחד מן השמות שאינם נמחקים. מדי יום ויום מוחקים את הלוחות ע"י משרת נכרי, ונסתפקו, האם חייבים למנוע את הנכרי מלשפשף את הלוח ההוא, מדין גרם מחיקת השם. ונעסוק בכמה סוגיות חשובות בנוגע לשאלה זו.


א.      איסור מחיקת השם.    
אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אלוקי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה. אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם  וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ  וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא. לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אלוקיכֶם (דברים פי"ב א'-ד').
דרשו חז"ל בסנהדרין (נו.) ובמכות (כב.), אזהרה למוחק את השם מדכתיב ואבדתם את שמם, לא תעשון כן לה' אלוקיכם. ודרשה זו הובאה להל' ברמב"ם פ"ו מהל' יסודי התורה, כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהן הקדוש ברוך הוא, לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודה זרה, ואיבדתם את שמם וכו' לא תעשון כן לה' אלוקיכם. ובה"ב (שם) כתב ושבעה שמות הן, השם הנכתב יוד הא ואו הא, והוא השם המפורש, או הנכתב אלף דאלד נון יוד, ואל, ואלוה, ואלוהים, ואהיה, ושדיי, וצבאות.  כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו, לוקה.
וז"ל החינוך (מצוה תל"ז) שלא נאבד ונמחה הדברים ששם הקדוש ברוך הוא נקרא עליהם, כגון בית המקדש וספרי הקודש ושמותיו היקרים ברוך הוא, ועל כל זה נאמר, לא תעשון כן לה' אלקיכם, אחר שקדם המצוה לאבד עבודה זרה ולמחות שמה ולהרוס בתיה ומזבחותיה כולם, מנע ואמר לא תעשון כן לה' אלקיכם. ובסוף מסכת מכות אמרו זכרונם לברכה, מי ששרף עצי הקדש לוקה, ואזהרתיה מואבדתם את שמם וגו' לא תעשון כן וגו', וכמו כן אמרו שם, שהמוחק את השם לוקה, ואזהרתיה מזה הכתוב בעצמו. שורש המצוה נגלה, כי בגשת בני ישראל אל הקדש באימה ברתת בזיע, מתוך כך יכניסו בלבם הפחד והיראה גדולה אל השם ברוך הוא עכ"ל.
נסתפקו המנ"ח (מצוה תל"ז) והברכ"י (יו"ד סי' רע"ו אות כ"ד) בשם הכתוב שלא לשמה, האם יש בה משום מחיקת השם אם לאו. ר"ל האם צריך כתיבת השם לשמה דווקא בס"ת כדמבואר בגיטין (נד:), או דכל שלא נתכוון בכתיבת השם, לשם קדושת השם, לית בשם הכתוב שום שמץ של קדושה, ואם מחקה אינו לוקה[א] (עי' שד"ח ח"ד כלל י"ב שהאריך בזה). ותמה המנ"ח, למה לא יתחייב בשם הכתוב שלא לשמה, הרי נצטוינו לאבד שם ע"ז, ואין חילוק בין שנעשה לשם ע"ז או שנעשית סתם, דמ"מ מצווים אנו לאבד שמם וזכרם. ומאי שנא לענין איסור מחיקת השם, שכל פרטי הדינים ודקדוקיהם, מקורם מאיבוד ע"ז, ויתכן שהלאו, בכל ענין נכתב. ולהל' עולה מדברי הפוסקים, ג' שיטות כדלהלן. א) חייבין בה משום מחיקת השם ולוקה עליה מה"ת, ב) אסור למחוק אבל אינו לוקה, ובמקום צורך גדול שרי, ג) לית בה משום מוחק כלל, דכל שלא נתקדש בקדושת השם אין בה קדושה כלל (כן משמע מדברי הש"ך ליו"ד סי' רע"ו).   
ב.      גרם מחיקת השם. 
איתא בשבת (קכ:) עושין מחיצה בכלים ריקנין ובמלאים שאין דרכן להשתבר וכו', ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי דתניא הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו הרי זה לא ירחוץ, ולא יסוך, ולא יעמוד במקום הטינופת, נזדמנה לו טבילה של מצוה, כורך עליה גמי ויורד וטובל. רבי יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו, ובלבד שלא ישפשף. שאני התם דאמר קרא ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם, עשייה הוא דאסור גרמא שרי. אי הכי, הכא נמי כתיב לא תעשה [כל] מלאכה, עשייה הוא דאסור גרמא שרי? מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבוייוכו'. והיינו טעמייהו דרבנן דקסברי אסור לעמוד בפני השם ערום. מכלל דר"י סבר מותר לעמוד בפני השם ערום? דמנח ידיה עילויה. לרבנן נמי דמנח ידיה עילויה? זימנין דמשתלי ושקיל ליה[ב]. ומבואר מדברי הגמ', דלכו"ע גרמא שרי, וחייבוהו חכמים לטבול בכריכת גמי מפני שאסור לעמוד בפני השם ערום.
וכעי"ז מבואר ביומא (פח.) הרי שהיה שם כתוב על בשרו הרי"ז לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת, נזדמנה לו טבילת מצוה כורך עליו גמי ויורד וטובל. רבי יוסי אומר יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף. ופרש"י (שם) בד"ה לא ירחוץ, שלא ימחוק את השם. ותמה עליו בתוס' ישנים, מסוגיא דשבת הנ"ל, דמבואר שהטעם דלא ירחוץ, מפני שאסור לעמוד כנגד השם ערום, דלא יראה בך ערות דבר כתיב, אבל משום לא תעשון, לא אסרינן מחיקה ע"י גרמא. וא"כ צ"ב במה שפרש"י דהטעם שלא ירחוץ ולא יסוך, משום דחיישינן לאיסור מחיקת השם?! ובשו"ת נוב"י (תנינא או"ח סי' י"ז) כתב בן המחבר, דאע"פ דלמסק' הגמ' גרמא במחיקת השם שרי לכו"ע, אפשר, דלא קשרי אלא במקום מצוה, כגון לטבילת מצוה וכדו', אבל לדבר הרשות אפילו ע"י גרמא אסור מדין בזיוןהשם[ג]. והביא ראיה לדבריו מדברי רש"י הנ"ל. דהא לדעת התוס' ישנים שהכל מפני שאסור לעמוד לפני השם ערום, צ"ב, למה הוצרך הגמ' לכתוב ברישא "לא ירחוץ ולא יסוך", הול"ל "אסור לפשוט בגדיו כנגד השם, מפני שאסור לעמוד בפני השם ערום"?! ומה בא הרישא לאשמעינן?! ועל כן פרש"י דהטעם שלא ירחוץ ולא יסוך מפאת איסור מחיקת השם הוא, ואע"פ שאינו מוחק אלא ע"י גרמא, כה"ג אסור, דלדבר הרשות אפילו ע"י גרמא אסור. ותמה על זה בחשק שלמה ליומא ח: (הו"ד בהערות לתשו' נוב"י) דהא פשיטא דלכו"ע אסור לרחוץ ולסוך, דכה"ג חשוב כאילו מוחק בידים, ולא כמוחק ע"י גרמא, ובזה סתר כל ראיית הנוב"י מדברי רש"י הנ"ל. 
­­­ולענין הלכה, בעמדי בזה הורי לי מו"ר הגר"א וייס שליט"א, דלא קיי"ל כחידושו של הנוב"י והחזו"א, והעיקר להל' דגרם מחיקת השם מותר אפילו לדבר הרשות. והוסיף על זה אבי מו"ר, דאפילו לדעת המחמירים דלא הותר גרם מחיקה אלא במקום מצוה, בנידו"ד מקום מצוה חשיבא, דשפשוף הלוח ע"י הנכרי, לצורך ת"ת של התשב"ר הוא. ואפשר לומר, דבנידו"ד לכו"ע שרי[ד].   
ג.        מוחק שלא בדרך השחתה.
עוד שמעתי ממו"ר הגר"א וייס, שלפני כמה חודשים נתעוררה שאלה מאד עצובה בקשר לסוגיא זו. היה בחור שהוציאוהו מכותלי הישיבה, וחרה אפו בישיבה ההיא, ואחר יום או יומים חזר לאותו ביהמ"ד, וכתב שם הוי"ה על הכריכה של כל הסטים של הש"ס שבביהמ"ד, באופן שאי אפשר להשתמש באותם הספרים בלי לפרק את אותיות השם, כל פעם שיפתחו את הספר. האם יש בפתיחת הספרים משום איסור מוחק את השם אם לאו. ונפשם בשאלתם, האם חייבים לשלם סכום כסף גדול ולטרוח הרבה, כדי לחתוך את חודי הדפים, או שיכולים להשתמש בהם כרגיל.
ראשית כל, יש לדון באותיות הכתובות על כריכות של הספרים, לענין מוחק בשבת. הנה כתב המג"א (סי' ש"מ סק"ו) דדעת הרמ"א להקל, ולית בה משום מוחק כלל. ובשו"ע הגר"ז כתב שהמנהג להקל כדעת הרמ"א. אמנם הלבוש כתב דקרוב הדבר שיהא חייב חטאת, וכך נקט המג"א, וכ"פ בשעה"צ בשם החיי אדם, דבמקום שאין צורך כ"כ, אין להתשמש בספר שכתוב בה אותיות בחודי הדפין. ובמשנ"ב שם (ס"ק י"ז) ביאר סברת המתירים, דמאחר שספר זו עומד להפתח ולהסגר בשבת, הוי כדלת העשויה לפתוח ולסגור, דפשיטא דלית בה משום בונה וסותר בשבת. אמנם הרמ"א בעצמו בתשו' ביאר טעם אחר להיתירא. ותו"ד דכל קירוב וריחוק אותיות זה מזה לא נחשב ככתיבה ומחיקה כלל, דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי (עפ"ד הגמ' שבת קד:[ה]). וכתב הרמ"א שאין לדמות נידו"ד לחומרת המהר"ם מרוטנברג בדין חתיכת עוגה שיש עליה אותיות בשבת, דהתם מאבד את הכתב מן העולם לגמרי, שהרי עומד לאכול את העוגה תיכף ומיד, ולא נחשב כריחוק אותיות בעלמא, אבל הכא, שאינו אלא מרחק או מקרב אותיות, אין לחוש משום מלאכת מוחק כלל! ונמצא לפ"ד הרמ"א, שאם דעתו לחתוך העוגה ולא לאכול אותו חתיכה בשבת, שרי לחתוך אפילו לדעת המהר"ם מרוטנברג! והמשנ"ב הביא בשם הדגמ"ר, דאפילו נתכוון לאכול העוגה מיד, הכל שרי, דכל כה"ג, אין כוונתו למחוק כלל[ו]. העולה מכל הנ"ל, דכל שא"א לו בענין אחר המנהג להקל בשבת, מאחר שאיננו כ"כ ברור שיש איסור מוחק בשבת בכה"ג כלל[ז].
ויש לעיין בענין פתיחת הספר ששם ה' כתוב על חודי הדפין. דהנה פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' יסודי התורה ה"א, כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהן הקדוש ברוך הוא, לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודה זרה, ואיבדתם את שמם וכו' לא תעשון כן לה' אלוהיכם. ובה"ז פסק, הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח, או מן ההיכל, או משאר העזרה לוקה, שנאמר בעבודה זרה, כי את מזבחותם תיתוצון וכתוב לא תעשון כן לה' אלוהיכם. וכן השורף עצי הקדש דרך השחתה לוקה, שנאמר ואשריהם תשרפון באש, לא תעשון כן לה' אלוהיכם עכ"ל הרמב"ם. ומדקדוק לשונו משמע, דליכא איסור סתירת אבן או שורף עצי הקדש אלא בעושה כן דרך השחתה, ומדסתם ולא פירש גבי איסור מחיקת השם, משמע דאפילו בלא נתכוון להשחית, קעבר באיסור מחיקת השם. אמנם במנ"ח כתב דמאחר שכולם כלולים בפסוק אחד, אין לחלק ביניהם במהות האיסור, ופשיטא ליה דלדעת הרמב"ם לא מיחייב אא"כ מחק את השם בדרך השחתה, אבל כל שמחק שלא לשם השחתה שרי (וכבר קדמו בזה בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' ב').
ומציאה גדולה מצאתי, בתשו' הרמ"א (סי' ק' ס"ק י') וז"ל וששאלת בתשובת רב האי, דכתב על מי שנשבע לגרש את אשתו, דחייב לגרשה. וכתב וז"ל, אי קשיא הא דאמרינן גבי סוטה וכתב ומחה, וק"ו לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים. הא לא קשיא דהא מוציא מידי ספק ומידי אסורא, אבל הכא דאמר רחמנא לא תשא. והקשית א"כ איך למד אחיתופל במכות (יא.) וסוכה (נג.) ק"ו מזה לזרוק השם על התהום, דשאני הכא דבא להוציא מידי ספק וכו' משא"כ גבי תהום. ואם יועיל טעמא שהיה לצורך כל העולם, מ"מ לא נלמד זה מק"ו וכו'. הנה הוה מצינא לתרוצי לך וכו'. אבל לא אתרץ בשינוי דחיקי, ואכתוב לך האמת בפי' דברי רב האי לדעתי. וזה, כי אני אקשה לך מאי קאמר דהתם בא להוציא מידי ספק ומידי איסורא, דמ"מ למה לא צותה התורה שיגרש כל אדם את אשתו הסוטה ולא יבוא אח"כ עליה, ומאיזה איסור בא להוציא שצותה התורה למחות את שם הקדוש. אלא נ"ל דה"ק, מאחר שבא להוציא מידי ספק ומידי איסורא, אין זה בכלל איסור מחיקת השם, שאנו לומדים ממה שכתב ואבדתם את שמם לא תעשה כן לה' אלהיכם. ולכן אינו אסור רק כשעושים דרך מחיקה ודרך אבידה להשם, אבל כשאנו עושין זה לשום צורך ותיקון שרי. הלא ידוע לך מהלכות כתיבת ס"ת ותפילין אם נפל טפת דיו על השם דמותר למחקו כדי לתקנו וה"ה בכאן[ח]. וא"כ למד אחיתופל ק"ו יפה, מה לצורך תיקון קטן לא מקרי מחיקה ושרי, לצורך תקון כל העולם לא כ"ש. ולכן קאמר רב האי גאון שאין ללמוד איסור שבועת שוא מענין מחיקת השם, דמאחר שבא להוציא מידי ספק וכו' לא עוברין שום עבירה כי זהו תיקון, משא"כ בענין שבועת שוא. זהו הנ"ל בזה והוא אמת ויציב עכ"ל הרמ"א בתשו'.
בשאלה זו פסק מו"ר הגר"א וייס, דכל שהוא מוחק שלא כדרך השחתה, לדעתו לא קעבר על האיסור ולא קמחייב משום מחיקת השם (עי' בית יוסף ליו"ד סי' רע"ו). ואפילו לדעת האוסרים לרחק אותיות בכריכת הספרים בשבת, אפשר דאין זה אלא לענין שבת בלבד, אבל לענין איסור מחיקת השם, לא קמחייב אלא אם מחק בדרך השחתה, דמקור האיסור מדכתיב ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, ומכאן, דכל שאינו מוחק בדרך השחתה מותר.
ד.       לסוד את השם בסיד.
שוב אירע מעשה שילד צעיר כתב אחד מן השמות שאינם נמחקים על כותלי בית הכסא שבבית הספר ר"ל. ונתעוררה השאלה מה לעשות, האם ימחקו את השם שלא יהא השם רואה את הערוה, או שישאר השם במקומו, ולעולם לא ישתמשו בחדר ההוא.
ופסק מו"ר הגר"א וייס, דבכה"ג יש לכסות את השם בסיד, שזה יותר קל ממוחק את השם בפועל. וראיתי בשדי חמד (ח"ד מער' המ"ם כלל י"ב אות ג') שהאריך בזה, וכתב דבסד את השם בסיד, י"א דלית בה משום מחיקה כלל, דאינו אלא כיסוי וחיפוי בעלמא, וי"א דסד הוי כמחיקה גמורה, דלאחר זמן מה, הסיד ישרוף את השם, ולא הוי ככיסוי בעלמא. והביאו ראיה מהא דמבואר בסוטה (לה.) שכתבו את התורה על האבנים ואח"כ סדו אותם בסיד, וע"כ דליכא משום מחיקת השם בסד ע"ג השם. אך כתבו דיש לדחות דהתם לא היתה אלא הוראת שעה, וליכא למילף מינה לדורות.     
ה.      גרם מחיקה ונכרי אדעתא דנפשיה קעביד.
נעסוק קצת בענין אמירה לנכרי בשבת, ובשאר איסורים, והאם יש מקום לומר שהנכרי יכול למחוק את השם עבור הישראל, דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד.
מצינו בראשונים כמה טעמים לאיסור אמירה לנכרי בשבת. וז"ל הרמב"ם בפ"ו מהל' שבת ה"א, אסור לומר לגוי, לעשות לנו מלאכה בשבת אף על פי שאינו מצווה על השבת, ואף על פי שאמר לו מקודם השבת, ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה, אלא לאחר השבת, ודבר זה, איסורו מדברי סופרים, כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן, ויבואו לעשות בעצמן. וברש"י למס' שבת (קנג.) מצינו טעם אחר לאיסור זה, משום שנעשה הנכרי כשלוחו[ט]. וברש"י לע"ז (טז.) כתב טעם שלישי, מדכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר[י].
ובב"מ (צ.) איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה. מי אמרינן כי אמרינן אמירה לנכרי שבות, הני מילי לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא, או דלמא לא שנא. ולמסק' מבואר שם לפי רוב הראשונים, דאיסור אמירה לנכרי נוהג בין באיסורי שבת ובין בשאר איסורי תורה[יא].
והנה לסברת הרמב"ם, דהטעם שאסרו אמירה לנכרי בשבת כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן, ויבואו לעשות בעצמן הוא, יש לומר, דהה"נ לענין שאר איסורי תורה, דחששו חכמים שמא יבא לעשות בעצמו ויהא קל בעיני העם, ומשו"ה מובן היטב מה שאסרו חכמים בשאר איסורים, אפילו ע"י אמירה לעכו"ם (כן מבואר בשו"ע הרב סי' רמ"ג ס"א). וכן לדעת רש"י בשבת הנ"ל, דמפני שנעשה כשלוחו, הרי בשאר איסורי תורה נמי יש לחוש משום שנעשה כשלוחו. ופשיטא דלפי הטעם שכתב רש"י לע"ז, דאיסור אמירה לעכו"ם בשבת משום ודבר דבר הוא, לא שייך לסוגיין כלל!
ואף דמבואר בשו"ע חו"מ (סי' קפ"ח ס"א) דאין העכו"ם נעשה שליח לדבר מהדברים שבעולם. ולכאורה זה סותר לדברי רש"י במס' שבת הנ"ל, דמה שייך איסור אמירה לנכרי משום שנעשה כשלוחו, הלא אין שליחות לעכו"ם כלל?! אכן יש לומר דרש"י לשיטתו אזיל דס"ל לפי מסקנת הסוגיא דב"מ פרק איזהו נשך (עא:), דיש שליחות לנכרי לחומרא מדרבנן[יב]. ונמצא דבריו מכוונים, דמאחר דקיי"ל להל' דיש שליחות לנכרי לחומרא מדרבנן, יכול להיות שכל טעם איסור אמירה לנכרי, משום דנעשה כשלוחו הוא. 
ועיי"ש עוד בנתיה"מ (סק"א) שכ' דלעולם אמרינן נכרי אדעתא דנפשיה קעביד ולא נתפס כשלוחו כלל, אבל פועל שאני. דבמעשה הפועל אפילו בפועל נכרי, אמרינן ידו כידה. והאח' נחלקו עליו בזה, וכתבו דאפילו פועל, אדעתא דנפשיה קעביד ולא נחשב ידו כידו.    
הנוגע לענינינו, דלדעת רוב הראשונים דאמירה לעכו"ם אסור מדרבנן בכה"ת כולה, נראה דאסור לישראל לצוות לנכרי בפירוש שימחוק את השם, (או משום דחיישינן שמא יעשה איסור זה קל בעיניו, או משום דנעשה כשלוחו, וכאמור). ואם לא צוה הבעה"ב לפועל בפירוש, לדעת הנתיה"מ, יש לחוש טפי בפועל, דסו"ס יד פועל כיד בעה"ב. אבל לדעת שאר האחרונים, כל שלא צוה לפועל בפירוש, אין לחוש, דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד. ובנידו"ד הרי הבעה"ב לא צוה לפועל הנכרי בפירוששישפשף וימחוק את השם, אלא ביקש ממנו לפני הרבה שנים, שמדי יום ביום ימחוק את כל הלוחות שבביה"ס, ובכה"ג יש לצדד דליכא למיחש לאיסור אמירה לנכרי כלל, דסו"ס לא צוה בעה"ב על מעשה מחיקה זו כלל. 
ו.        מוחק אחר מוחק.
למעשה, השאלה התקדמה קצת. לאחר כמה ימים שפלפלו הרבנים בנושא הזה באותו בית הספר, מצאו, דחודו של הה"א נמחקה, ושוב לא היה כתוב על הלוח שם הוי"ה אלא היו"ר. ושוב נתעוררו, האם מותר להם למחוק את אותיות השם שנשארו שמה על הלוח, או דמאחר שבתחילה נתקדש כל השם בקדושת השם, אסור למחוק אפילו אות אחת מן השם שנשאר.
הנה מבואר ברמב"ם הל' יסוה"ת (שם) שאפילו מחק אות אחת מן השם, לוקה. ולא מיבעיא, דבמחק אות אחת מן השם, ועי"ז אינו נקרא כאחד מן השמות, כה"ג פשיטא דלוקה. אבל חידש הרמב"ם, דאפילו מחק אות אחת, ועדיין נשאר שם אחר במקומו, מ"מ לוקה, דסו"ס מחק את השם שהיה רשום מתחילה (עי' בטור, בב"י, ובכס"מ שם). וכתב המנ"ח (מצוה תל"ז אות ז'), שאם כבר נמחקה אות מן השם, ובא הלה ומחק אות שניה, נראה לו דפטור, כיון שכבר נתקלקל השם.
ועיי"ש שהק' מהא דמבואר במס' שבת (קיא.) הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב שנאמר לא תאפה חמץ לא תעשה חמץ, במסרס אחר מסרס שהוא חייב שנאמר ומעוך וכתות ונתוק וכרות, אם על כרות חייב על נתוק לא כל שכן וכו'. ופרש"י שם בד"ה הכל מודים, דאע"פ שנחלקו בבכור שאחזו דם אי מקיזין או אין מקיזין, דהוי מטיל מום בבעל מום ואיכא למאן דשרי להקיזו ולעשות בו מום, מודין הם במחמץ מנחה אחר מחמץ, שכל עשיותיה של מנחה נאסרו בחימוץ. וכתב רש"י דהטעם, מפני שאפייה בכלל היתה, ולמה יצאת, להקיש אליה, מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה וחייבין עליה בפני עצמה כו'. והכל מודים שאם לשה הראשון בחימוץ ובא השני וערכה בחימוץ והשלישי אפאה כולם חייבין עכ"ל. וצריך להבין, מאי שנא מוחק אחר מוחק דלא קמחייב? ובמנ"ח (שם) כתב דהתם שאני דאיכא קראי לאסור, אבל הכא דליכא קראי, מי יימר דמחייב משום מוחק, דסו"ס לא מחק את השם! שוב נסתפק, דאפשר דאיסורא מיהא איכא, ומלקא הוא דלא לקי. והביא, שכבר קידמו בזה השלט"ג לשבועות (לה:), וצידד להקל, דליכא משום מחיקה, כל שכבר נמחק חלק מן השם, ואינו נקרא עוד כשם שאינו נמחק, דנאבדה כל הקדושה ע"י המחיקה הראשונה.    
ז.        הלכה למעשה.
בסופו של דבר, רבני הישיבה, חתכו את הלוח, וקברו אותו, באופן שהתלמידים יראו וילמדו חומרת כותב ומוחק שם ה', ושילמדו מכל המעשה הזה כמה חמור אצלנו יראתו יתברך.
ויש להעיר, דלכאורה לא יתכן לחנך את הילדים בחינוך שאינו כפי ההלכה הברורה[יג]. וכאן שיש הרבה על מה לסמוך למחוק את השם ע"י הנכרי, דגרם מחיקת השם מותר לכו"עבמקום מצוה, והלא ת"ת דתשב"ר מצוה גדולה וחביבה לנו עד למאד. וכבר ידוע שבכל חומרא יש לחוש שלא תביא לידי קולא, וחומרא כזו מפסידה את הישיבה, ובפרט בישיבה שממונם ממון הציבור הוא, ואולי אין זה מן הנכון שיחליטו להחמיר בממונם של הציבור. 




[א] וראוי לציין דברי השד"ח (ח"ד כלל י"ב אות ג') שהביא בשם גאון אחד, דכל שנכתב השם בצבע ולא בדיו, לית בה משום איסור מחיקת השם. והטעם, דבס"ת תפילין ומזוזה, צריך שתהא הכתיבה דווקא בדיו, ואיסור לא תעשון כן לה' אלוקיכם, אינו אלא בכתב הנכתב בדיו, דבהכי חשיב כתיבה, אבל כתב את השם בצבע ולא בדיו, מותר למחקו ואין בכך כלום! ומלבד התימא בדבריו, יוצא נ"מ לדינא, שאם היה השם כתוב על הנייר ולא על הקלף, לית בה איסור מחיקה כלל?! והדברים מפליאים!? וכעי"ז נסתפק בזרע אמת (סי' ק"כ) דאפשר דליכא איסור מחיקת השם בשמות הכתובים בלשון לע"ז. דמאחר שאין השם ההוא חשוב כשם לענין כתיבת סת"ם, אפשר דלית בה איסור מחיקה.
ויסוד הסברא הנ"ל תמוה, דהא פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' יסוה"ת, המוחק את השם הכתוב בחקיקה, לוקה, וע"כ, דלאו דלא תעשון כן לא קשור להכשר כתיבה דס"ת כלל, דמ"מ מחייב. וכ"כ מרן החת"ס בתשו' (חיו"ד סי' רנ"ו) וז"ל, ולענין קדושת השם, אין חילוק אפילו נכתב בכל צבע אסור למחקו, דהתם לא כתיב וכתבתם דנילף כתיבה בדיו, אלא לא תעשון כן לה' אלוקיכם כתיב, וע"ז הנכתבת בכל צבע, מ"ע מה"ת לאבדו וכו'.
[ב] ובשפת אמת כתב להוכיח מדברי הגמ', דאפילו שם הכתוב שלא לשמה נכלל באיסור מחיקת השם. דהא הכא, השם כתוב על בשרו ולא על הקלף, ולאו דווקא בדיו, ומ"מ פשיטא ליה להש"ס דאיסור מחיקת השם נוהג בה, וכתב דק"ו הדברים בדכתב בקלף ובדיו ושלא לשמה, דנכלל בכלל איסור מחיקת השם!          
[ג]  וכ"כ החזו"א למס' ידים (סי' ח' ס"ק י"ז).
[ד]  עי' מש"כ בזה אבי מו"ר בספר מפניני הרב (עמ' רמ"ח) והדברים צ"ע להל'.
א ועי' שו"ת אבנ"ז (סי' ר"י) שדחה ראיית הרמ"א מסוגיא הנ"ל. וע"ע חזו"א לאו"ח (סי' ס"א סק"ב).
[ו]וכעי"ז כתבו האח' לענין מחיקת השם, שהכל תלוי בכוונה, דאע"פ שגרם מחיקת השם מותר, אם כל כוונתו למחוק את השם, בתר מחשבה אזלינן, ואסור אפילו ע"י גרמא (עי' שד"ח סוף ח"ה בקו' באר בשדי שהביא מכתב מהג"ר אליעזר גורדון מטעלז)!
[ז]ובנידו"ד יש להסתפק, דלפ"ד המשנ"ב ודעימיה, דהטעם להתיר פתיחת הספר בשבת, מפני שדרך תשמישו בכך, לא מצינו היתר של דרך תשמישו באיסור מחיקת השם. אמנם לפ"ד הרמ"א, דלא נחשב כמעשה מחיקה כלל, דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, הה"נ לענין מחיקת השם דלא נחשב כמעשה מחיקה כלל ומותר.
[ח] שוב העירוני אבי מו"ר, שהגריד"ס ז"ל (בשיעורים עמ"ס שבועות לה:) חילק לומר דרק מותר למחוק תיבות מן הס"ת ע"מ לתקן את הכשר הס"ת. אבל למחוק אותיות מן השם ע"מ לתקן הס"ת, הרי אין התיקון בדבר הנמחק אלא בדבר אחר, וכה"ג לא מיקרי ע"מ לתקן. ולעולם ס"ל דמחיקת השם אפילו שלא כדרך השחתה אסור, דכל שאינו לשם תיקון, דרך השחתה מיקרי.  
[ט] עי' שו"ת חת"ס (חאו"ח סי' פ"ד) שתמה עליו, דלא שייך שליחות באיסורי שבת, דסו"ס הקפידה תורה על שביתת הישראל, והרי שבת.
[י] עי' קוב"ש למס' ביצה (אות מ"ט) שפלפל בזה.
[יא] מבואר מדברי הרמב"ם (פ"א מהל' כלאים ה"ג), דאיסור אמירה לנכרי אינו אלא לענין שבת ולהני תרי דמבואר בגמ' ב"מ הנ"ל (חוסם פרה, וסירוס). אבל בשאר איסורים לא גזרו חכמים איסור אמירה לנכרי (עי' מש"כ בזה אבי מו"ר בספר גינת אגוז סי' כ"ה).
[יב]ועיי"ש בתוד"ה כגון, שכתבו, דלפי מסקנת הסוגיא, קיי"ל דאיןשליחות לנכרי אפילו לחומרא. וסיימו התוס' דמתוך פירוש הקונ' והר"ח משמע, דיש שליחות לנכרי לחומרא. ובטור יו"ד (סי' קס"ח - קס"ט) כתב דמסקנת הרא"ש כר"ת, ובב"י שם תמה עליו, עיי"ש. ובשו"ע יו"ד (סי' קס"ח – קס"ט, סעי' ו' וברמ"א שם סעי' ט') פסק לדינא כדעת רש"י, דיש שליחות לנכרי לחומרא מדרבנן, אמנם ברמ"א הביא דיש מקילין כר"ת, והעיקר כסברא הראשונה, ובמקום שנהגו להקל אין למחות בידם. ועיי"ש ברע"א שהביא קו' השעה"מ דאפילו למ"ד אין שליחות לנכרי, מ"מ יהא אסור בסוגיא דריבית שם, מטעם אמירה לנכרי, כדמצינו בב"מ (צ:)?!
[יג] וכבר ידועים דברי הריטב"א ריש מס' סוכה (ב:) בענין זה. והשוה מש"כ בזה מרן הגרמ"פ בתשו' אגר"מ (יו"ד ח"א סימן קל"ז, ובאוח"ה סי' כ).


A Remarkable Coincidence

Once in a while, I look at the program that tells me who is looking at my website, and, depending on the search engine, what they were looking for that brought them here.  I'm used to the searches for "can Jews own pets," and "source minhag break plate tna'im," which are all time favorites.  Of course, during wedding season everyone looks for speeches.  So it goes.  If I wanted popularity, I would say aim for the lowest common denominator and say something infantile.

But recently, I had a lot of hana'ah from a really strange coincidence.  There seems to be someone in Davao City, Philippines, that stops by here once in a while.  Sure, I get the occasional hit from Saudi Arabia, or Afghanistan, or Belize, but those are sporadic, and this one is pretty regular.  I was puzzled, because there doesn't seem to be any Jewish community there, certainly not organized.  So I figured this person might be an Israeli businessman, or a teacher at the med school there, or a mashgiach.  I still don't know.  But a few weeks ago, a woman that is a caregiver for a relative of mine went back to her home in the Phillipines for a while.  When she came back, she told me that she was in the Ninoy Aquino International Airport and she saw an Orthodox Jew at the airport boarding a Philippine Airlines flight- to Davao City!  He was walking into the plane, and she didn't have a chance to say hello to him, but I have a feeling that this was the guy that reads these posts.  Maybe I'm wrong, but if I'm right, that would be an amazing coincidence, on par with what happened to a friend of mine that attends my shiur.  He and his wife were with a private guide in Xian, China, at Emperor Qin's tomb, the one that is surrounded by thousands of life-like, full size terracotta figures.  He hears a voice saying "Mr. Ploni!  Mr. Ploni!"  It turned out that the son of a friend of his, who davens in the same shul, was there on a private tour at that moment.  This was not a Kosher tour, they were just two individuals, out of the seven billion human beings that currently inhabit this planet, that happened to run into each other on the opposite side of the world.  This is on the level of deciding to call a friend on the phone, closing your eyes and dialing at random, and getting the right number.  These stories teach us that 1. You ain't never out of the 'hood.  2.  For Orthodox Jews, there's no such thing as Derech HaTeva.