Chayei Sara. Another Example of Teleology.

In a recent post I wrote:

Sara did not die before her time. Sarah's years were over and her time had come. The Satan just used the Akeida as the instrument of bringing about that death (borrowing Reb Yaakov Kamenetzky's words as brought in the Tallelei Oros page 248. Reb Yaakov adds that this is why the passuk begins with Chayei Sarah..127, and ends with the words sh'nei chayei Sara - this was the number of years she was allotted. When she was born, she was given 127 years. Those years had run out. This is also brought in the Kol Rom as something Reb Yaakov said to Reb Moshe when he came to be menachem aveil at his Shiva on his sister, Rebbitzen Small. I also just saw it in the Emes L'Yaakov, where he proves this because later it says that when Yitzchak turned 123, he realized that he had to get moving on a shidduch for Yaakov, because a man needs to worry when he reaches a parent's age of death, and his mother had died at 127. If her death was the result of some malicious act of the Satan, that number would be irrelevant to the length of his life. The fact that he viewed his mother's 127 years as possibly foreshadowing his own lifespan proves that her death at that age was because she had reached her predestined lifespan.)

The Lutzker Rov says exactly the same in the Oznayim LaTorah.

On the other hand, Chazal say the opposite! We are told that Sara was supposed to live to 175, but 48 years were taken away from her because she asked Hashem judge the complaint she had against Avraham for being close to Hagar. A person who demands Hashem's justice against another is examined with Middas Hadin, and as a result, Sara lost those 48 years. So could Reb Yaakov and The Lutzker Rov (and Reb Moshe, and yibadeil l'chaim, Rav Chaim Kanievsky,) say that she had run out of the time that had been allotted her when she was born?  

The answer is that Sara was allotted 175 years. There was also a reality that she would live 127 years. To resolve the contradiction, from the moment she was born there was a gzeira that she would do something that would cause her to lose 48 years. When she called for Hashem's justice against Avraham, that slip, that small error, was mobilized to bring about the necessary result of losing 48 years.  I don't know why that is. Maybe someone else needed 48 years from a Sarah, like David Hamelech needed 70 years from the Yetzir Kapo shel HKBH. Maybe there is an ongoing tension between the Briyah with Din and with Rachamim. But there's no point in speculating about the why. What matters is being aware of the yesod.

This foundational idea appears in many garbs, some of which we have discussed in other places. However it appears, this is the basic thought:  (First, please note that this does overlap to some extent the issue of Yedia Ubechira, but it is much more broad.) 

History is predestined.

Mankind has free choice.

The Ribono shel Olam wants world events, public and private, to be the consequence of the choices we make. 

For that purpose, we are either shepherded towards behaving in a certain manner, or our behavior is construed in a manner, that will provide the necessary impetus toward a specific predestined end. 

Thus, the historical imperative brings about its cause. 

We are used to thinking that the cause brings about the effect. In the ruchniyusdikkeh world, it is actually the effect that brings about the cause.

Theologians have used the term "Teleology," from Telos, end or results, and logy, meaning doctrine. They use it to rationalize evolution, saying that mankind is the purpose of creation, and the eons of seemingly random geological and biological evolution that brought about the existence of man was actually divinely directed towards that goal.   I don't believe that is true.  I think Hashem created Adam HaRishon from the earth on Rosh Hashannah. I only bring it because it is a simple application of the idea that is similar to what we're talking about here, similar enough that I can borrow the term.

After posting this, I was graced with three excellent marei mekomos from two wonderful readers, R Micha Berger who showed me the Meshech Chochma, Dr Nachum Stone who showed me the Beis Haleivi, and Reb Menachem Shafran who showed me the Ben Yehoyada/Yetiv Lev, where this idea is stated very clearly. This post has been updated to incorporate them.  

Bottom line: this yesod has been stated by Rav Schwab, Reb Yaakov, the Lutzker Rov, the Meshech Chochma, and the Beis Haleivi. I think it is explicit in the Tanchuma I bring below as well. There are minor variations on the theme, but they all agree about the yesod.


Here are the posts where we discussed this in the past - separately, before I realized they are all based on the same idea - with updates.   

In the post "The Avos Fulfilled All the Mitzvos, and Lot's Matza"

But even given that Mitzvos all have a "ta'am," I always quote Rav Schwab's aphorism about Ta'amei HaMitzvos: המצווה סיבה לטעם, לא הטעם סיבה להמצווה
The Mitzvah caused the events we call "the reasons for the mitzvah" to occur, not the other way around. Because we needed a rationale for Matzah, Matzah played a part in the shibud and geula of Mitzrayim. If there weren't a Mitzrayim, something else would have happened that lent meaning to the Mitzvah of Matzah.

and thank you, Dr. Nachum J Stone, for showing me the Beis Haleivi in Parshas Bo. He says this yesod very, very, clearly.

ועל דבריו אלו באה התשובה ואף אתה הקהה את שניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים ויש כדברים אלו תשובה וסתירה גדולה לכל דברי האפיקורסות שלו והוא דאע"ג דטעם זה אמת הפסח שעשו ישראל במצרים בשעת מעשה היתה הוראה לביטול ע"ז שלהם מ"מ עוד חידש להרשע חידוש דברים שלא ידע מהם והוא דגם בהמצות שאנו יודעין בהם הטעם וכמו במצה שאמרו בה טעם על שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שגאלם וכן מרור שבא לזכר שמררו המצריים חייהם ופסח על שפסח על בתי אבותינו מ"מ בודאי ראין זה עיקר יסודה של המצוה ולא מטעם זה נתחדשה המצוה והטעם אינו רק דבשביל זה מוטל עלינו החוב לקיים ולעשות מצוה זו ולא נהיה כפויי טובה  וכן דקדקו רבותינו ואמרו מצה זו שאנו אוכלין כו' על שום שלא הספיק בצקם כו' דהוא רק טעם דמש"ה אנחנו מקיימים מצוה זו 

אבל עיקר יסודה של המצוה למה כך היא המצוה איננו בשביל זה מה שהיה במצרים דהרי התורה קדמה לעולם וגם קודם העולם היתה התורה והיה כתיב בה מצות מצה וגם אברהם אבינו וכל האבות קיימו התורה כולה עד שלא ניתנה וא"כ הוא בליל ט"ו בניסן אכל אברהם מצה ומרור אע"ג דאז היה קודם גלות מצרים 

ועל כרחך מצות אלו לא נצמחו מגאולת מצרים רק הוא להיפוך דמזכות מצות פסח ומצה ומרור שיש בלילה הזאת נצמחה גאולתן ממצרים בלילה זו 

וזהו דמשיב להרשע על חקירותיו והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לא אמר לו בעבור שיצאתי ממצרים אני עושה המצוה רק להיפוך בעבור מצות אלו נתחדש לנו יצ"מ

וזהו בכלל בכל טעמי המצות דלא בשביל הטעם נעשה המצוה רק להיפוך דבעבור המצוה בא הטעם 

וכמו דראינו דבזכות פסח ומצה ומרור שיש בלילה זו זכו להגאל ושלא הספיק בצקם להחמיץ וכן זכינו לבטל ע"ז של המצריים בפומבי לעין כל ולא יחרץ כלב לשונו וכן הוא בכל המצות 

ובזה נסתרו כל חקירותיו של הרשע דאין לו מקום לערער לומר דבהבטל הטעם בטל המצוה חלילה ונמצא דהמצוה בעצמה בעצם יסודה היא חוקה לא נודע לנו עיקר טעמה והיא קיימת לעולמים בלא הפסק 

And in the post "Moshe Rabbeinu's Inevitable Fall"

Briefly, the idea is that Moshe Rabbeinu was the one that should have led Klal Yisrael into Eretz Yisrael. For some reason, this could not actually happen. The effectuation of what needed to happen began all the way back in Mitzrayim and culminated by Meriva. But all of those events and decisions and choices were merely the means of ensuring a basis for not having Moshe enter Eretz Yisrael. He never had a chance.

Rashi in Vezos Haberacha (Devarim 33:8) says the following:

 וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה.

Translation:   And of Levi he said: "Your Tummim and Urim belong to Your pious man, whom You tested (teriveihu) at Massah and whom You tried at the waters of Merivah.                 Rashi:

תריבהו וגו': כתרגומו. דבר אחר תריבהו על מי מריבה נסתקפת לו לבוא בעלילה, אם משה אמר (במדבר כ, י) שמעו נא המורים, אהרן ומרים מה עשו:

Translation:  and whom You tried…: As the Targum renders it.  Another explanation: “Teriveihu” — You brought about a pretext against him [Levi], for even if Moses [was punished with death and not permitted to enter the Land of Israel because he] said to Israel, “Listen now, you rebels!” (see Bamidbar 20:10), but [how do we understand why] Aaron and Miriam [were also punished with death and were not permitted to enter the Land of Israel] — what did they do [to deserve this]?- [Sifrei 33:8]
What does the Sifrei mean? What does עלילה mean?  In what sense was it a "pretext?"
It appears that for Moshe Rabbeinu, his inability to enter Eretz Yisrael was a foregone conclusion that was waiting for a cause.
Chazal discuss this in several places, but I have to warn you that their explanation leaves us with as many questions as we came with.  At the end of this discussion, I bring a safer alternative from the Maharitz Chayos.
For clarity, I'm labeling each source, starting with the Tanchuma.
I
The Tanchuma in Parshas Vayeishev (4), that says that Moshe Rabbeinu had absolutely no chance of entering Eretz Yisrael.  If he hadn't struck the rock, he would have done something else.  If he lived a perfect life and was absolutely blameless, perhaps someone he was responsible for would have done something wrong.  The point is that the reality of his not entering Eretz Yisrael was determined  long before he struck the rock at Meriva.   

The Tanchuma says that certain human choices and/or the consequences of those choices are preordained.  Hashem ensures that they come to pass through subtle manipulation.  There is no suppression of free will, and Hashem does not force people to act in certain ways.  Instead, Hashem puts people in positions where the likely result will be behavior that will move history in the desired direction, or that Hashem chooses a Middah (Din or Rachamim) that generates the intended consequences from a human action.  The story of Mankind is teleological; certain events must ultimately occur, and seemingly unrelated or random events will inevitably lead to those ends.    Here is the Tanchuma.

ויוסף הורד מצרימה, 

זש"ה לכו חזו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם תהלים כה

א"ר יהושע בן קרחה אף הנוראות שאתה מביא עלינו בעלילה את מביאן, 

בא וראה כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם מיום הראשון ברא מלאך המות מנין א"ר ברכיה משום שנאמר וחושך על פני תהום (בראשית א) זה מלאך המות המחשיך פניהם של בריות, ואדם נברא בששי ועלילה נתלה בו שהוא הביא את המיתה לעולם שנאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות, 

מלה"ד למי שמבקש לגרש את אשתו כשבקש לילך לביתו כתב גט נכנס לביתו והגט בידו מבקש עלילה ליתנו לה, אמר לה מזגו לי את הכוס שאשתה, מזגה לו, כיון שנטל הכוס מידה אמר לה הרי זה גיטך, אמרה לו מה פשעי, אמר לה צאי מביתי שמזגת לי כוס פשור, אמרה לו כבר היית יודע שאני עתידה למזוג לך כוס פשור שכתבת הגט והביאתו בידך, אף כך אמר אדם לפני הקב"ה רבש"ע עד שלא בראת עולמך קודם שני אלפים שנה היתה תורה אצלך אמון שכך כתיב (משלי ח) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום ב' אלפים שנה וכתיב בה (במדבר יט) זאת התורה אדם כי ימות באהל אלולי שהתקנת 

מות לבריות היית כותב בה כך אלא באת לתלות בי את העלילה הוי נורא עלילה על בני אדם, 

וכן אתה מוצא שא"ל הקדוש ברוך הוא למשה (דברים א) אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה וגו', איש זה משה דכתיב (במדבר יב) והאיש משה ענו. האיש המסויים באנשים, וכן אתה אומר (שמואל א יז) והאיש בימי שאול זקן בא באנשים, וכן הוא אומר (שמות ו) עתה תראה אשר אעשה לפרעה במלחמת פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים, וכיון שאמר להם שמעו נא המורים (במדבר כ) א"ל הקב"ה לכן לא תביאו את הקהל הזה, הוי נורא עלילה, 

וכן הוא אומר ביוסף ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם על ידי לשון של ארגמן שעשה לו כתונת פסים נכתב עליו ד' אונאות, פסים פ' פוטיפר ס' סוחרים י' ישמעאלים מ' מדינים בשביל כתונת פסים גרם לכל השבטים לירד למצרים, וא"ר יודן היה הקדוש ברוך הוא מבקש לקיים גזירת ידוע תדע, והביא עלילה לכל דברים אלו כדי שיאהב יעקב את יוסף וישנאוהו אחיו וימכרו אותו לישמעאלים ויורידוהו למצרים וישמע יעקב שיוסף חי במצרים וירד עם השבטים וישתעבדו שם, הוי ויוסף הורד מצרימה אל תקרי הורד אלא הוריד את אביו והשבטים למצרים, א"ר תנחומא למה"ד לפרה שמבקשין ליתן עול בצוארה והיא מונעת העול מן צוארה מה עשו נטלו את בנה מאחריה ומשכו אותה לאותו מקום שמבקשין בו לחרוש והיה העגל גועה, שמעה הפרה בנה גועה הלכה שלא בטובתה בשביל בנה כך הקב"ה היה מבקש לקיים גזירת ידוע תדע והביא עלילה לכל אלו 

הדברים וירדו למצרים ופרעו את השטר לכך נאמר ויוסף הורד מצרימה הוי נורא עלילה וגו':

II
Then there is the Medrash Rabba (in MR Breishis 85:1 on Breishis 38:1)

ויהי בעת ההוא: רבי שמואל בר נחמן פתח (ירמיה כט, יא): "כי אנכי ידעתי את המחשבת" שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ותעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק לקח לו אשה, והקדוש ברוך הוא היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח.

III
And the Bach in his Sefer on Rus, משיב נפש.

 וא״ר יוחנן ביקש (יהודה) לעבור וזימן לו הקב״ה מלאך שהוא ממונה על התאוה א״ל יהודה היכן אתה הולך מהיכן מלכים עומדים מהיכן גדולי׳ עומדים ויט אליה אל הדרך בעל כרחו שלא בטובתו   ומעין זה היתה דעת נעמי כי הלא ראתה ברוח הקודש שלא נמצא אז במשפחת יהודה צדיק וטוב שהוא גדול יוחר מבועז שממנו יצא שרש ישי אלא שהמשיך ידו מרות שעל כן לא היה מהדד אחריה ועל כן היתה היא ממצאת עצמה אליו לשכוב מרגלותיו כדרך שעשתה תמר באופן שהמלאך הממונה על התאוה יאמר אליו מהיכן מלכים עומדים כו׳ עד שבעל כרחו שלא בטובתו יבא אליה לבראות אורו של משיח

IV
gU directs us to the parsha of involuntary manslaughter and Ir Miklat. Shemos 21:13:

 ואשר לא צדה, והאלקים אנה לידו--ושמתי לך מקום, אשר ינוס שמה.

Translation:  But one who did not stalk [him], but God brought [it] about into his hand, I will make for [him] a place to which he can flee.Rashi:

אנה לידו: זימן לידו, לשון לא תאונה אליך רעה (תהלים צא י), לא יאונה לצדיק כל און (משלי יב כא), מתאנה הוא לי (מלכים ב' ה ז), מזדמן למצוא לי עילה:

Translation:  brought [it] about into his hand: Heb. אִנָּה, made it ready for his hand, an expression similar to “No harm will be prepared (תְאוּנֶּה) for you” (Ps. 91:10); No wrong shall be prepared (יְאוּנֶּה) (Prov. 12:21); [and] “he is preparing himself (מִתְאַנֶה) against me” (II Kings 5:7), [meaning that] he is preparing himself to find a pretext against me.Next Rashi:

והאלקים אנה לידו: ולמה תצא זאת מלפניו, הוא שאמר דוד (שמואל א' כד יג) כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע, ומשל הקדמוני היא התורה, שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם. והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע, והא-להים אנה לידו. במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם, אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה, והקב"ה מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות, נמצא זה שהרג בשוגג גולה, וזה שהרג במזיד נהרג:

Translation: but God brought [it] about into his hand: Now why should this go out from before Him? That is what David said, “As the proverb of the Ancient One says, ‘From the wicked comes forth wickedness’” (I Samuel 24:14). The proverb of the Ancient One is the Torah, which is the proverb of the Holy One, blessed is He, Who is the Ancient One of the world. Now where did the Torah say, “From the wicked comes forth wickedness” ? [This refers to:] “but God brought [it] about into his hand.” To what is the text referring? To two people, one who killed unintentionally and one who killed intentionally, but there were no witnesses who would testify to the matter. This one [who killed intentionally] was not executed, and that one [who killed unintentionally] was not exiled [to the refuge cities]. So the Holy One, blessed is He, brings them [both] to one inn. The one who killed intentionally sits under a ladder, and the one who killed unintentionally is ascending the ladder, and he falls on the one who had killed intentionally and kills him, and witnesses testify about him and sentence him to exile. The result is that the one who killed unintentionally is exiled, and the one who killed intentionally was killed. -[From Mechilta, Makkos 10b]

V
Chaim B points out something that has to be addressed.  Reb Meir Simcha in his introduction to Sefer Shemos asks, what does it mean that Hashem told Moshe Rabbeinu וגם בך יאמינו לעולם?  But Moshe was a human being, and capable of making choices, good or bad, righteous or wicked.  How could Hashem tell him that he would be forever trustworthy?  Reb Meir Simcha answers that indeed at that point, Moshe Rabbeinu's bechira was taken away.  He had reached the perfection human beings are capable of, and there was no point in his retaining his bechira.  Reb Meir Simcah's words, with some ellipses, are

ועל כרחין שהשי״ת שלל ממנו הבחירה לגמרי ונשאר מוכרח כמלאכים שמשה שמצר עצמו עמל ויגע כל כך עד שהעלה עצמו למדרגה הגבוה שבמדרגות האנושי השלימית היותר האפשרי לכן וכה שיבעל ממנו הבחירה א״כ זה עיקר תכלית הבריאה לזכך החומר עד שישיב בשרו גם לרוחני 

....

אבל כל ישראל שהמה לא היו ראוים למדרגה ונבואה כזו, רק כדי לקיים הדת - שלא יבוא שום מבהיל להכחיש דבר אחד על ידי אות ומופת, הוכרחו לעלות למעלה רמה כזו לשמוע קול אלקים

....

אח"כ, הלא שבו לבחירה, שאם לא כן אין תכלית תו בברייתם, כיון שזכייתם שסרה בהם הבחירה - והיה השכלתם בהירה בלי עירוב דמיון וגשם כלל, עד כי הוכרחו כמלאכים שמוכרחים מצד שכלם, שעל זה נאמר (שבת פח, א) "כפה עליהם הר כגיגית", שהיו מוכרחים מצד שכלם והשגתם לקבל עליהם התורה - והיה ענין מקריי, היינו שהיה רק להיות מאמינים בנבואת משה לא מצד האותות, ויאמינו בד' לעולם. אם כן, מה שיותר מן ההכרח, הלא נאות לפניהן לשוב אל הבחירה. ובלא בחירה הלא לא היה להם שכר על קיום התורה, שעל הכרח אין שכר, כיון שלא מצד עמלם והכנתם היה סר מאתם הבחירה.

וזה שאמר: "שובו לכם לאהליכם", היינו לבחירה ולכוחות הגוף, המוקף באלפי כוחות דמיונות ההטעאה שקריות תאוות חשק וכיו"ב, וזה ה"אוהל", שהגוף הוא אוהל הנפש, שבעת מתן תורה יצאה נשמתם (שבת פח, ב), הוא שהחומר לא היה חוצץ מאומה. "ואתה פה עמוד עמדי", שזהו אצלו בטלה כל כוחות הגוף וחומריותו, והשגתו צלולה ובהירה, ונעדר בחירתו ונשאר משכיל מעוצם השגתו מוכרח להשלימות היותר נעלה.

So how does Reb Meir Simcha understand the episode of Mei Meriva?  According to Reb Meir Simcha, then, we have to say that whatever decision Moshe Rabbeinu made at Meriva, it was a fulfillment of Hashem's will.  If so, the idea of the Tanchuma and Sifrei, as applied to Moshe Rabbeinu at Meriva, is certainly true.
But, as I point out in the comments, this makes it hard to read the criticism in the passuk, לא האמנתם בי להקדישני .  Rabbi Kupperman in his notes to his edition of the Meshech Chochma asks this question, and he says that Moshe Rabbeinu was not entirely bereft of bechira; he was like a Malach, and even a Malach has some degree of Bechira, and can be punished for failure, as he cites from the Medrash Rabba on Bereishis 19:13, where the Malachim said  כי משחיתים אנחנו את המקום הזה, and they were punished either for revealing a secret or for saying "we," not "Hashem."  The Medrash there says that their punishment was they were Nidcheh from their Mechitza-

מלאכי השרת ע"י שגילו מסטורין של הקדוש ברוך הוא, נדחו ממחיצתן מאה ושלושים ושמונה שנה. 

אמר רבי חמא בר חנינא: על שנתגאו ואמרו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה 

This is supported by a similar discussion in the Ramban (Devarim 30:6), who says that being without Bechira is the state of Adam before the sin.  And, of course, Adam Harishon did sin.

 "ומל ה' אלהיך את לבבך - זהו שאמרו (שבת קד א) הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך. ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל. והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה. וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית ב:ט:

So whatever it was that Moshe Rabbeinu decided, it was good and righteous.  As far as human perception, as far as משפט, what Moshe Rabbeinu did was kulo tov ve'yashar.  By the standards of pure middas hadin, by the standards of חוקת התורה, even a good and righteous decision may not be adequate.  
Or you could answer that his not having Bechira was limited to certain parameters, namely, where the wrong choice could affect his reliability vis a vis יאמינו לעולם, Klal Yisrael's trust in Moshe Rabbeinu.  

******************************************************************

This is absolutely unrelated to the concept of ידיעה ובחירה, Hashem's knowledge of future events, as the Rishonim explain regarding the actions of the Egyptians, (except, perhaps, that the Raavad's assessment there might apply to this discussion- אני אומר שהם דברי נערות.)  The Tanchuma is saying that Hashem takes an active role as events progress; Hashem decides what needs to happen, and He ensures that it does happen, either by indirectly manipulating human behavior until the desired act occurs, or by applying Middas HaDin where Middas HaRachamim might otherwise have applied or vice versa.


VI

See Divrei Dovid in Shemos 4:13, who says that Moshe Rabbeinu already knew in Mitzrayim that he most likely would not be allowed to enter Eretz Yisrael.  See also Netziv here in 33:8.

 ************************************************************

Dr. Stone reminds us of the Gemara in Sanhedrin (111a) that says that Moshe's fate was sealed all the way back in Mitzrayim, when he said mei'az basi el Pharaoh heira la'am hazeh.

תניא אמר ר' אלעזר ברבי יוסי פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים מצאתי זקן אחד ואמר לי בא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך מהם טבעו בים מהם הרגו בחרב מהם מעכו בבנין ועל דבר זה נענש משה רבינו שנא' ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי ולא הרהרו על מדותי ולא אמרו לי מה שמך אמרתי לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בד' מאות שקל כסף ולא הרהר על מדותי אמרתי ליצחק גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו עד שעשו מריבה שנאמר ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים ולא הרהר אחר מדותי אמרתי ליעקב הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה ולא הרהר אחר מדותי ולא אמרו לי מה שמך ואתה אמרת לי מה שמך בתחלה ועכשיו אתה אומר לי והצל לא הצלת את עמך עתה תראה (את) אשר אעשה לפרעה במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים 

In the comments you will see a fascinating coincidence - that Rav Micha Berger posted a shiur this week on precisely the same topic, and even with almost the same title, but focused on another chapter in this week's parsha. He brings Reb Meir Simcha here, and it is crystal clear that Reb Meir Simcha is teaching exactly this lesson, albeit with a slightly different kneitch. Reb Meir Simcha says that Hashem put a thought into Eliezer's mind, while I like to think that the mechanism relies on total free will.  It doesn't matter. I'm not interested in making a stand on something only the Ribono shel Olam can know.

Here is Rav Micha's comment:

Funny, my Meshekh Chokhmah shiur on Facebook this week was about Rav Meir Simchah haKohein's portrayal of the finding of Rivqa seeming to focus on Eliezer trying to make sure teleology dominates. (Including his reversal of causality in his comment at 24:15 -- because teleology's explanations start at the goal and work backwards.
Shiur: http://www.aishdas.org/asp/mc-chayei-sarahThe Meshekh Chokhmah discussed (3 comments): https://www.sefaria.org/sheets/138968.3

and here is the bombshell paragraph from Reb Meir Simcha that Reb Micha brings in the above citations:

משך חכמה, חיי שרה 24:15

ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת. לפי דרכי הלשון הו"ל למיכתב ויהי טרם כלה הוא לדבר אך הענין. דלפי הנראה הבקשה של אליעזר הוא הסיבה ומה שרבקה יצאת וכדה על שכמה הוא המסובב. אולם האמת לא כן כי השם רצה להראות שרבקה בת זוגו של יצחק שם הדברים בפי אליעזר שיעשה נסיון בהשקיית מים וידע מזה שרבקה בת זוגו וא"כ יציאת רבקה הוא הסיבה והמסובב הוא שידבר זה אליעזר בזה שאמר ויהי מה הוא שהיה שהוא טרם כלה לדבר היינו שדבורו היה מהשם ודו"ק בזה.

And thank you to Reb Menachem Shafran for pointing out something from the Ben Yehoyada that is also based on this idea, that our choices, although autonomous and entirely brought about by our pursuit of personal goals, are the tip of the iceberg, most of which, hidden from our eyes below the surface, is the machination of Hashem's will in the world. This happens to echo something my Rosh Yeshiva told me on a train in 1976.  The Ben Yehoyada is in Brachos 3a, discussing something he saw in the Yetiv Leiv.

ברכות ג׳ ע״א
פעם אחת הייתי מהלך בדרך י"ל למה האריך לומר הייתי מהלך בדרך ודי לומר פעם אחת נכנסתי לחורבה ונ"ל בס"ד ע"פ מ' הרב ייטב לב בביאור תפלת כה"ג ואל יכנסו תפלת עוברי דרכים לענין הגשם שיש שתי בחינות הא׳ נקרא עוברי דרכים שכל מטרת לבו רק לבוא ולהגיע למחוז חפצו ובדרך הוא רץ עדי יגיע למקומו והב׳ נקרא הולכי דרכים והיינו שיודיע שבכל מקום אשר תדרוך כף רגלו הלאה ה׳ מכין מצעדיו למען יתקן שם איזה ניצוץ קדוש השייך לנשמתו וזה עיקר מהלכו רק ששם לו השי"ת סיבה למחוז חפצו למען יסע דרך הילוכו בכל המקומות עדי יגיע שמה ולזה אמר מה' מצעדי גבר כוננו אך האדם דרכו יחפץ לצורך חפצו ועל הבחינה הזאת שנקראים הולכי דרכים לא התפלל כה"ג ולכן רחב"ד שהיה מבחינה זו שהם הולכיי דרכים פסק הגשם בעבורו ולז"א אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה׳ ע"כ ע'ש  ועל הבחינה הזאת שנקראים הולכי דרכים, לא התפלל כהן גדול, ולכן רבי חנינא בן דוסא, שהיה מבחינה זו, שהם הולכי דרכים, פסק הגשם בעבורו, ולזה אמר [תהלים קי"ט א'] אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. עד כאן עיין שם: 


נמצא מדת הצדיקים, אפילו כשיוצאים לדרך בשביל עסק גשמי, הם מאמינים כי עסק זה היה סיבה מאת ה', כדי שילכו בדרך זה, וילקטו משם ניצוצי קדושה, ולכן אלו נקראים הולכי דרכים, אבל אותם שאין להם אמונה זו, הם נקראים עוברי דרכים, ולכן רבי יוסי, מאחר שהי' מסוג הולכי דרכים, נמצאת הליכתו בדרך חשובה לדבר מצוה, ועל כן לא חש לניזקין המזדמנין להיות מן החורבה, הן מצד מזיקין, הן מצד מפולת, וזה שאמר פעם אחת הייתי מהלך בדרך, מהלך דייקא, כלומר לא הייתי מסוג עוברי דרכים, אלא מסוג מהלכי, שהייתי מאמין שהליכתי באותו הדרך, בשביל בירור נצוצי קדושה, שנמצא אני עוסק במצוה, ולכך נכנסתי לחורבה אחת ולא חששתי מן הנזיקין שלה, דשלוחי מצוה אינם ניזוקין: 

To sum this all up, here is a passuk in Mishlei (20:24.) We make decisions, and we act on our choices, but the results of our actions were decreed before the world was created.

מה' מצעדי גבר ואדם מה יבין דרכו

Charidy Event for Kollel Hora'ah of America TODAY

Kollel Hora'ah of America is raising most of the year's budget today. This is a institution that does what no other kollel does in the United States - it gives on the ground training in psak and community leadership skills, including crisis management, marriage counseling, child safety, and public speaking, all taught by recognized experts.

And, they produce poskim whose gadlus batorah amazed Rabbi Heinemann in Baltimore and Harav Dovid and Harav Reuven Feinstein.

https://www.charidy.com/kha

To all my dear readers and friends that responded and donated to the Kollel, thank you very, very much. May Hashem reward you ba'olam hazeh and l'olam haba.  To all my dear readers who read this in time to participate but chose not to, or put it off, I don't chalila have any tainos!  Not everyone finds it easy to put their hands into their pockets.

Vayeira. Sedom and Pilegesh b'Giv'ah

It is clear that when Shmuel Hanavi wrote Sefer Shoftim he described the events of Pilegesh b'Givah to correspond point by point to the behavior of the people of Sedom. After Binyamin was defeated, the other Shvatim prohibited intermarriage with the remaining women, just as an issur chitun was decreed on Amon and Moav.

The Ramban, for example, points out the correspondence, and finds a degree of distinction -

ודע והבן כי ענין פלגש בגבעה אף על פי שהוא נדמה לענין הזה (של סדום) איננו כמוהו לרוע, כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם, אבל היו שטופי זמה ורצונם במשכב האיש האורח, וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה

and

ובפרץ ההוא עוד לא היו בו כל אנשי העיר כאשר בסדום, שנאמר בו מנער ועד זקן כל העם מקצה, אבל בגבעה נאמר והנה אנשי העיר אנשי בני בליעל, מקצתם שהיו שרים ותקיפים בעיר כמו שאמר האיש ויקומו עלי בעלי הגבעה, ועל כן לא מיחו האחרים בידם

Similarly, the Malbim -

אנשי בליעל - ההבדל מחטא סדום הוא, בסדום חוקקו חוקים נשחתים מצד השכל וכאן עשו מתאותם הרעה, ולא רצו להרע לזקן שהכניסו לביתו לכן יצא אליהן בלי פחד, וכתיב "מתדפקים" עושים עצמם כדופקים ולא כבסדום שנגשו לשבר הדלת

The search for distinctions underlines the similarity.  It is hard to understand how a people described as inherently and essentially רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים could deteriorate to this level. Even if this event was limited to one small group, this did not take place in a vacuum.  Giva was a large and well populated area, and when Binyamin was confronted, they refused to punish the evil doers.

Binyamin was not like the other Shvatim. Chazal say that Eisav will only fall in the hands of the children of Rachel, Yosef and Binyamin. The Gemara says in many places that Binyamin was so desperate to be the host of the Shechina that the place of the main kedusha of the Mikdash is davka in his territory, Shiloh, Bayis Rishon, and Bayis Sheini.

I understand that people and groups change. Shimon and Levi were fustigated by Yaakov Avinu for their impulsive violence, and while we don't find that Shimon ever changed, Levi did come to embody the highest expression of Torah and Kedusha.  But the degree and nature of this change in Binyamin, the fall from the highest spirituality to utter debasement, from the cynosure of Klal Yisrael to its worst, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, is incomprehensible to me.  Imagine that Klal Yisrael would become Amaleikim and the Amaleikim would become like Klal Yisrael. This is beyond היהפך כושי עורו ונמר חברברתיו.

The following approach is the only one that makes any sense to me.  It is based on Rav Bergman in his new Shaarei Ora, with a few changes in emphasis.

The owner of the Pilegesh was from Har Ephraim.
The avoda zara of Micha, Pesel Micha, was located in Har Ephraim.
San 103b-

תניא רבי נתן אומר מגרב לשילה ג' מילין והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה בקשו מלאכי השרת לדוחפו אמר להן הקב"ה הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים ועל דבר זה נענשו אנשי פלגש בגבעה אמר להן הקב"ה בכבודי לא מחיתם על כבודו של בשר ודם מחיתם

Then, regarding Amon and Moav,

א"ר יוחנן משום רבי יוסי בן קסמא גדולה לגימה שהרחיקה שתי משפחות מישראל שנאמר (דברים כג, ה) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים

The Maharsha there says that according to Rashi " בקשו מלאכי השרת לדוחפו means to push away Micha. But he explains it refers to the smoke from his maaracha. He explains that the two mixing columns of smoke were seen by everyone. People wondered how Hashem could allow this blasphemy to continue. They all decided that it was because of Micha's philanthropy. This is why the people didn't protest or interfere with Micha - because they said that it appears that Hashem tolerates his Avoda Zara because of his charity, so we too will leave him be.

Maharsha -

לדוחפו כו׳

 פרש"י למיכה ועוד נל"פ לדוחפו לעשן הפסל שהעשן של מערכה מתמר ועולה כמו ששנינו לא נצחה הרוח את עמוד העשן אבל עשן הפסל היה מתעקם ג' מילין והיה מתערב בעשן מערכה ובקשו מה"ש לדחוף אוחזתו עשן הפסל מעשן המערכה שלא יתערב בו

ועד"ז נענשו כו׳ ר״ל שזה הדבר שהיה פתו מצויה לעוברי דרכים הטעה את אנשי ישראל במעשה פלגש בגבעה שלא מיחו במיכה ובאו לעונש כזה שנפלו מהם מ׳ אלף שא״ל הקב״ה בכבודי כו׳

The Maharsha is saying that the בכבודי לא מחיתם was the reason hat in the first two battles between Binyamin and the others, Binyamin was victorious and forty thousand from the other Shvatim died in battle at the hand of Binyamin.

R Bergman asks, why was Binyamin not guilty of the same sin? They, too, ignored the avoda zara of Micha.  True, Klal Yisrael showed greater concern about what happened to the woman than about the biyayon of avoda zara, while Binyamin was indifferent to both. But does that make Binyamin the proper instrument to punish Klal Yisrael? They were almost equally guilty in ignoring Pesel Micha.
Certainly, their punishment was triggered by their horror and demand for justice for the crime against the Pilegesh. But the main sin of Klal Yisrael was that they ignored Pesel Micha. There had to be some reason that Binyamin was the right instrument for punishing the rest of Klal Yisrael. It has to be that whatever Klal Yisrael's sin was, Shevet Binyamin was completely clean of that sin.

She'eilas chacham chatzi teshuva. We began by describing the lofty spirituality of Shevet Binyamin, their consuming desire that the Shechina be in their cheilek.Yosef and Binyamin cried about their vision of the churban of Shilo and the Mikdash, as we saw in Breishis 45:14. Binyamin was so in obsessed with his desire for the Shechina that a strip of land came from his portion and entered into Yehuda's, upon which the mizbei'ach was built, and the Kodesh Kodoshim as well. It was this spirituality that led to their utter debasement.

Klal Yisrael tolerated Micha because they were saw that he lived undisturbed, and the smoke from his korbanos mixed with that of Shiloh. They realized, as Chazal did, that Micha's tranquility was due to his human kindness, his limitless philanthropy. They decided that all that matters in this world is bein adam l'chaveiro, Hillel's "Love thy neighbor as yourself." The mitzvos bein adam lamakom are less important, marginal. A man that dedicates himself to caring for his fellows is a great and good man, even if he brazenly and unashamedly transgresses on even the most fundamental of laws between man and God.

Shevet Binyamin knew that this was dangerously false. They knew that if a person, Jew or Gentile, casts away his obligations to his creator, he is not redeemed by his love for his fellow man. For Binyamin, the Shevet that was inebriated with their love for the Ribono shel Olam, Bein adam lamakom is the essence, and nothing else matters if that is missing.

Extremely disturbed by Klal Yisrael's false and dangerous error, Binyamin decided that they need to go in the opposite direction, to firmly state that bein adam lamakom is the most important thing. To this end, they intentionally de-emphasized the concept of bein adam l'chaveiro. Once you start on the path of not focusing on bein adam lechaveiro, you then begin to ignore it, and indifference turns to disdain.

This is why Amon and Moav are set apart - because they didn't bring us food and water, and they tried to kill us. That seems like a non-sequitor, or at least an incongruity. But it's not. Trajectories are set by little movements, and then acquire an inexorability.

This is a historical reality. As Rav Bergman says, bible proficiency became an inappropriate goal for the Orthodox because of the Christians, and dikduk because of the Maskilim. As Rabbi Nachman Bulman put it, We Orthodox can't have decorum in shul because of the Reform; we can't love Eretz Yisrael because of the anti-religious Zionists; and we can't hope for Mashiach because of the Lubavitchers. Soon there will be nothing left for Frum Jews. Rav Bergman just added studying Tanach and Dikduk.  But the fact remains that this does happen.

From this, Binyamin fell to a point where they were not horrified by the behavior that occurred in Givah, and their antipathy for the rest of Klal Yisrael meant they refused to listen to the demand for justice. In the first two battles, Binaymin was victorious, because they, at least, were initially motivated by their hatred for Avoda Zara. Ultimately, of course, they were vanquished, because the sin was in fact something that recalled the horrible behavior of Sedom.

Chayei Sarah. Death and Mitzvos

One way or the other, Sara died because she heard the news of the Akeidah. 
The pashtus in the Medrashim is as Rashi says - 

 ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה

or you can say like the Riva - 

 "ולבכותה - פירש"י פרחה רוחה ומתה, וא"ת וכי היתה שרה מצטערת במה שבחר השם בבנה להיות לעולה, לכך יש לפרש פרחה רוחה מרוב שמחה ודומה לו בכתובות פרק אע"פ גבי אשתו של ר' חנינא דאמר דל עינה חזיתיה סוי לבה פרח רוחה והיינו מרוב שמחה כדמשמע התם.

Whatever the exact emotion that brought about her death, the fact is that her death was a result of the Akeida. This seems wrong. How can a perfect and supremely powerful mitzva result in the death of a Tzadeikes?

After all, the Gemara in Shabbos (63a) says 

אמר רבי חיננא בר אידי, כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע

which we usually hear expressed as in Kiddushin (39b)

שלוחי מצוה אינן ניזוקין

I'll tell you who else asked this question. This was the last question a different Sarah asked - my mother in law, Rebbitzen Shelia (חוה שרה)  Feinstein, עליה השלום. After her accident, when the first responders came and took her out of the car, she sat down waiting for the ambulance, and she asked my father in law Shlitah, "We're on our way home from Nichum Aveilim. How could something like this have happened?"  Soon after being taken by the ambulance, she lost consciousness due to internal injuries and bleeding and she passed away ten days later, never having fully awoken. The question we have about the death of Sarah was the last question my mother in law asked.

My son, Harav Shlomo Eisenberg, said something on October 21 2018 from Reb Chaim Kanievsky in his Taama d'Kra, that helps us deal with this question. I have found it in several places, among which is Reb Chaim's letter of tanchumin for the four men killed in Har Nof in 2014 - talmidei chachamim, ye'rei'ei shamayim, in middle of Shmoneh Esrei, in their Tallis and Tefillin. 

R' Shlomo said in Reb Chaim's name that when a person's allotted years come to an end, (or if for whatever reason his time has come,) if that person was a tzadik the Ribono shel Olam will arrange that he will die in the midst of doing a Mitzva. It's not the pshat that the mitzva was not meigin. The pshat is that a mitzvah is meigin on a live person, but it is not meigin on a gavra ketilla. If the person has to die no matter what. Hashem gives him the great zechus of dying mitoch dvar mitzvah.

R' Shlomo added that it seems to him that it would not be stam a mitzva, it would be a mitzva that specifically reflects that person's gadlus in Avodah. He said that in his grandmother's case, her gadlus was helping people make an honest assessment of who they are and what they are capable of doing, of making an honest cheshbon hanefesh. This is the greatest chesed anyone can do for another, holding up a mirror so they can see who they truly are and what they can become, like the Brachos of Yaakov and of Moshe Rabbeinu.  If her time had come, how appropriate it was that it came while she was oseik in a mitzvah that is a chesed with the living and with the dead, nichum aveilim.

Sara did not die before her time. Sarah's years were over and her time had come. The Satan just used the Akeida as the instrument of bringing about that death (borrowing Reb Yaakov Kamenetzky's words as brought in the Tallelei Oros page 248. Reb Yaakov adds that this is why the words Chayei Sara are repeated - this was the number of years she was allotted and her time had come. When she was born, she was given 127 years. Those years had run out. This is also brought in the Kol Rom as something Reb Yaakov said to Reb Moshe when he came to be menachem aveil at his Shiva on his sister, Rebbitzen Small. I also just saw it in the Emes L'Yaakov, where he proves this is true, because later it says that when Yitzchak turned 123, he realized that he had to get moving on a shidduch for Yaakov, because a man needs to worry when he reaches a parent's age of death, and it was a couple of years before his mother's life span. This proves that it wasn't the malicious act of the Satan, it was her predestined lifespan.)

Reb Chaim says that the Gemara in the end of Chulin and in Kedushin 39 Shabbos by the story with Acheir could have said this teretz, but chose other true teirutzim.  Anyway he brings clear ma'amarei Chazal.  

Here is what Reb Chaim brings:

MR Eicha and Esther, about the Kedoshim Alexandria that all died while they were sincerely and righteously performing a mitzvah. It's more than "the mitzva was not meigin." This is a case where they died davka because of their mesirus nefesh in kiyum mitzvos, the mitzva brought about their deaths.

Eicha 1:45

טרכינוס שחיק עצמות ילדה אשתו בליל תשעה באב, והיו כל ישראל אבלים, נשתתק הולד בחנכה אמרו ישראל נדליק או לא נדליק, אמרו נדליק וכל מה דבעי, לימטי עלן ימטי, אדליקו, אזלון ואמרון לישן ביש לאשתו של טרכינוס, אילין יהודאין כד ילידת הוון מתאבלין, וכד מייתי ולדא אדליקו בוצינייא. שלחה וכתבה לבעלה, עד דאת מכבש ברבריין בוא וכבש אילין יהודאי דמרדו בך. סליק לאילפא וחשיב למיתי בעשרה יומין ואייתיתיה רוחיא בחמשה יומין, אתא ואשכחינון דהוו עסיקין בהדין פסוקא (דברים כח, מט): ישא ה' עליך גוי מרחק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, אמר להו אנא הוא נשרא, דחשיבית למיתי בעשרה יומין ואייתיתני רוחא בחמשה יומין, הקיפן לגיונותיו והרגם, אמר לנשים השמעו ללגיונותי ואם לאו אני עושה לכם כדרך שעשיתי לאנשים, אמרו לו עביד בארעאי מה דעבדת בעילאי, מיד הקיפן לגיונותיו והרגן, ונתערבו דמים של אלו בדמים של אלו והיה הדם בוקע והולך עד שהגיעו לקיפרוס נהר, ורוח הקדש צווחת ואומרת: על אלה אני בוכיה.

and Esther pesichta 3

 אמר רבי שמעון בן יוחאי בשלשה מקומות הקדוש ברוך הוא מזהיר לישראל שלא יחזרו למצרים, הראשון שנאמר (שמות יד, יג): כי אשר ראיתם את מצרים וגו', והשני כתיב (דברים יז, טז): וה' אמר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה, והדין שלישי, דכתיב: והשיבך ה' מצרים באניות. בשלשתן כפרו ובשלשתן לקו. הראשונה בימי סנחריב, שנאמר (ישעיה לא, א): הוי הירדים מצרים לעזרה, מה כתיב בתריה: ומצרים אדם ולא אל. שנית, בימי יוחנן בן קרח, שנאמר (ירמיה מב, טז): והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה וגו'. והשלישית בימי טרכינוס שחיק עצמות, ילדה אשתו בליל תשעה באב והיו כל ישראל אבלים, נשחק הולד בחנכה, אמרו ישראל נדליק או לא נדליק, אמרו נדליק וכל מה דבעי לימטי עלן ימטי, אדליקו, אזלון ואמרון לישנא ביש לאשתו של טרכינוס, אילין יהודאין כד ילידת הוו מתאבלין, וכד מיית ולדא אדליקו בוצינין. שלחה וכתבה לבעלה עד דאת מכבש ברבריין, בוא וכבוש אילין יהודאין דמרדו בך. סליק לאילפא וחשב למיתי בעשרה יומין, ואייתיה רוחא בחמשה יומין, אתא ואשכחינון דהוו עסיקין בהדין פסוקא (דברים כח, מט): ישא ה' עליך גוי מרחק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, אמר להון אנא הוא נשרא דחשיבית למיתי בעשרה יומין ואיתיתני רוחא בחמשה יומין, הקיפון לגיונותיו והרגן.

Reb Chaim brings the following Divrei Chazal that help us address this question:

Reb Yossi in Shabbos (118b), 

 ואמר רבי יוסי יהא חלקי ממתי בדרך מצוה

and Koheles Rabba 3 18, where dying during a mitzva is a tremendous siman tov:

 הַמַּסֹּרֶת הַזֶּה תִּהְיֶה בְּיָדֶךָ, כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה סָמוּךְ לְמִיתָתוֹ דּוֹמֶה שֶׁלֹא הָיְתָה מִדַּת צִדְקָתוֹ חֲסֵרָה כִּי אִם אוֹתָהּ מִצְוָה וְהִשְׁלִימָהּ, וְכָל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה סָמוּךְ לְמִיתָתוֹ דּוֹמֶה שֶׁלֹא הָיְתָה מִדַּת רִשְׁעָתוֹ חֲסֵרָה אֶלָּא אוֹתָהּ עֲבֵרָה וְהִשְׁלִימָהּ, אֵלּוּ וְאֵלּוּ הוֹלְכִין שְׁלֵמִין, אֵלּוּ שְׁלֵמִין בְּמִדַּת צִדְקָם וְאֵלּוּ שְׁלֵמִין בְּמִדַּת רִשְׁעָם. 

Here is an article that speaks of how he said this in a tanchumin letter regarding the Kedoshim of Har Nof. 

דברי חיזוק על ארבעת הקדושים שנרצחו בידי בני עוולה על קדוש ה' 

כל העולם היהודי רועש וגועש. מחבלים נכנסים אל תוך בית כנסת בו מתפללים תלמידי חכמים, באמצע שמונה עשרה, הורגים וטובחים בהם, טליתותיהם מתכסות בדם, והמחזות מזעזעים כל לב ונפש. 

אלה שאינם סמוכים על ספסלי בתי המדרשות, שואלים שאלות, ובודאי שאם השאלות נשאלות לא לשם קנטור, יש להשיב להם. ברם, על לשונם של מאמינים בני מאמינים בני אברהם יצחק ויעקב, משונן תדיר הפסוק 'קל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא', ואנחנו מאמינים ובטוחים שהשי"ת יודע מה שהוא עושה, והכל הכל לטובה. 

ובכל זאת, אמר הגרח"י משקובסקי שליט"א בשיחה שנשא בבית הכנסת המרכזי בליל שבת פרשת תולדות, בואו ונסתכל דרך משקפי התורה, ונתבונן בעיניים של תורה, ונראה כיצד גדולי הדור 'מסבירים' את הטבח הנורא. 

מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א, במכתב שהוציא לאחר הטבח הנורא, חרט מילים כדרבנות, וכתב שעל 4 הקודשים נגזר לפני שנים רבות שיעזבו את העולם ביום המר והנמהר ההוא שבו אירע הפיגוע. והשי"ת היה יכול לעשות זאת באמצעות התקפת לב, או מחלה ממארת רח"ל, ושאר מרעין בישין. אבל הוא היטיב איתם, בגלל זכויותיהם המרובות ובגלל מעשיהם הטובים ודבקותם בתורה ובחסד, וזיכה אותם למות על קידוש השם, כשהם עטורים בטלית ובתפילין, לאחר שקיבלו עליהם עול מלכות שמים בקריאת שמע, לאחר שסמכו גאולה לתפילה, ומן הסתם גם לאחר שאמרו 'סלח לנו אבינו כי חטאנו'(היריות הראשונות נשמעו בעת שהחזן החל כבר את חזרת הש"ץ, והגיע ל'ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה'). 

לפי השקפה זו, הרי כל האירוע הזוועתי שהיה בבית הכנסת נעשה אך ורק לטובתם של 4 הקדושים, וכפי שכתב מרן שליט"א: "יש לנפטרים הקדושים הי"ד זכות גדולה מאוד שזכו למות על קידוש השם, מתוך מצוות שמונה עשרה עם טלית ותפילין, ומתוך מצוות קריאת שמע וזכירת יציאת מצרים, וסמיכת גאולה לתפילה, ובפרט שמתו בתוך בית הכנסת, שזהו זכות גדולה, וקידוש השם גדול ביותר'. 

מרן הגר"ח קנייבסקי מוסיף בדבריו משפט מצמרר, שאלמלא יצא מפיו של מרן שליט"א, שר התורה, אי אפשר היה לדעת ולהאמין שכך הם פני הדברים: 'ובודאי הם נכנסו ישר לגן עדן'! 

ועוד מדברי הגר"ח: 'ומיתתם כיפרה כקרבנות על כל כלל ישראל. וידוע גודל המעלה של מי שמת מתוך דבר מצוה, וכמו שאמרו בשבת קי"ח: "אמר רבי יוסי יהי חלקי עם מתי בדרך מצווה'. והוסיף מה שכתב ב'טעמא דקרא' בפרשת חיי שרה שלכאורה קשה איך יתכן שימותו מתוך דבר מצוה, והרי אמרו חז"ל (פסחים ח:) שלוחי מצווה אינם ניזוקים? 

וכן יש להקשות על מה שאמרו חז"ל ששרה אמנו מתה מתוך ששמעה בשורת העקידה, ואיך יתכן שמחמת מצוות העקידה נתגלגל הדבר שמתה? ותירץ, שהכונה בכך ששלוחי מצוה אינם ניזוקין היא שהמצוה לא תגרום להם שום היזק אם לא הגיע זמנם למות, אבל אם הגיע זמנם למות, אדרבה, זכות היא להם שמסבבים מן השמים שימותו ע"י מצווה, כדי להרבות שכרם, שהרי זה כמוסר עצמו עבור המצווה ששכרו הרבה מאוד. וכן בשרה אמנו שכבר הגיע זמנה למות, ומחמת שצדקת היתה סיבבו מן השמים שתמות על ידי קיום המצוה כדי להרבות שכרה. עד כאן דברי מרן שר התורה. * 

בהקשר זה סיפר הגרח"י מישקובסקי דבר נוסף שאירע לו פעם עם מרן הגר"ח קניבסקי, ממנו אפשר היה להווכח בעיני הבדולח של רבותינו גדולי הדור שליט"א, יום אחד התקשר אלי הגר"י ברוק ראש ישיבת 'נתיבות עולם', וסיפר בעצב שאחד הבחורים הטובים ביותר בישיבתו נפטר לבית עולמו, 'וכיון שאני צרוד ואיני מרוד בטוב, אין ביכולתי להספידו, ואבקש שתעשו זאת במקומי'. 

הגר"י ברוק ציין שמדובר בבחור שבאמת היו בו כל המעלות הטובות והמידות הנכונות הנצרכות לעליה בתורה. הגם שאביו לא היה עדיין שומר מצוות, הבחור הזה היה מצוין ממש, ובישיבה 'נתיבות עולם' תלו בו תקוות מרובות. ברם, למרבה הצער, זמן קצר לאחר שחזר בתשובה שלימה והגיע לישיבה, תקפה אותו המחלה הממארת, והוא נפטר. 

עליתי לביתו של מרן הגר"ח, סיפר הגרח"י משקובסקי בדרשתו ברמת אלחנן, וסיפרתי לו את הסיפור, ושאלתי מה לומר בהספד. תגובתו היתה שצריך לומר שעל הבחור המצוין הזה נגזרה מיתה כבר לפני כן, ודווקא מפני שהשי"ת ידע שהוא מתעתד לשוב בתשובה שלימה, האריכו לו את החיים כדי שיספיק להתקרב, ואז לקחו אותו. 

כשיצאתי מביתו של שר התורה חשבתי לעצמי, הרי אני וחברי שכמותי בוודאי מאמינים שכל מילה היוצאת מפיו של הגר"ח היא נכונה ומדוייקת, אבל האם אפשר לומר דברים אלה להורים, שעדיין אינם שומרי תורה? הרי הם יפקפקו בכך, ויגידו 'איך אפשר לדעת אל נכון את המיתות הדברים'? 

אבל אחרי הכל, כיון שהדברים יצאו מפי הגר"ח, החלטתי לאומרם בהספד בישיבת 'נתיבות עולם'. ואכן, לאחר שהקדמתי בדברי ההספד ותיארתי בפרוטרוט מי הוא הגר"ח קניבסקי וכו' חזרתי על מה שאמר. 

לאחר ההספד, מגיע הרב נוח הרץ, בלע התשובה (השבוי) המפורסם, ולוקח אותי אל האב השכול, שישב בירכתי האולם, ואומר לו: 'תספר להרב משקובסקי את מה שסיפרת לנו, ולבני המשפחה'... 

האב פורץ בבכי נסער, ומספר כדלהלן: הבן שלי שירת בצבא באחת היחידות המובחרות. יום אחד נכנסו כמה חיילים מיחידה זו ללבנון, ולפתע פתאום ללא כל הסבר הגיוני פונה המפקד אל הבן שלי ואומר לו 'תחזור לשטח ישראל. אל תהיה כאן'. הבן ניסה לברר על מה ולמה, אבל המפקד לא הסביר את דבריו, והורה לו בשנית לעשות כפי שאמר. 

הבן ירד מהנגמ"ש, וחזר לשטח ישראל. לאחר דקות ספורות שוגר טיל לעבר הרכב בו נסעו החיילים, וכולם נהרגו! 

אז הנה ראינו בצורה הברורה ביותר באמיתות דבריו של מרן הגר"ח שליט"א, שאכן על החייל הזה נגזרה מיתה רח"ל לפני זמן, ורק מפני שהחליט לחזור בתשובה, האריכו את ימיו. 

ובעינים כאלו צריכים להסתכל גם על מה שאירע. הרי אנחנו באמת לא יודעים מאומה, ואין אנחנו מבינים על מה עשה ה' ככה, אבל דבר אחד ברור: שהקב"ה הוא קל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא, וכפי שאמר לכותב השורות הגאון רבי יצחק מרדכי רובין שליט"א רבה של 'קהילת בני תורה' בה התרחש הפיגוע, שכלל ישאל, במשך כל הדורות, החזיק מעמד גם בשעות הקשות ביותר רק בכוח האמונה התמימה, באמונה שיש מנהגי לבירה, יש בורא עולם, והוא ידוע חשבונו של עולם. כל יהודי וטוב, במהלך הדורות, האמין בכך בכל ליבו ובכל נפשו, ולא העלה על דעתו שום שאלות וספקות. בצורה זו יכולים היו לעבור את כל הצרות והיסורים, באמונה ובשמחה. 

אחר השואה האיומה, הוסיף הגרי"מ רובין, ניגש מאן דהו למרן החזון איש זצ"ל ושאל אות איך אפשר להבין את מה שקרה לכלל ישראל בשואה? ענה לו החזון איש, משל למה הדבר דומה למי שבא לחייט למדידה ראשונה, ושואל בתמיהה אתה חייט, מדוע קרעת את הבד היפה שהבאתי לך? משיב לו החייט, המתן נא בסבלנות למדידה האחרונה, ואז תקבל חליפה מהודרת... כך אנחנו, אמר החזו"א נמצאים בדרך, ולא סתם דרך, אלא דרך ארוכה שהיא ממש לקראת הסוף שלה. מה שמוטל עלינו הוא להמתין בסבלנות, ולהאמין שכל דרכיו משפט, קל אמונה ואין עול. הגרח"י מישקובסקי ציין עוד בדבריו שדווקא לאחר אירוע כזה, שאפשר היה לחשוב שהציבור החילוני יתרחק מהתעניינות בשמירת מצוות, והנה המציאות מוכיחה שדווקא משום שהקדושים נהרגו בטלית ותפלין יש התעניינות חסרת תקדים בכל מה שקשור ל'טלית ותפילין', ואנשים רוצים לדעת את ההלכות והמנהגים הקשורים למצוות אלו. 

זו העת, וזה הזמן, לבצע מהפך בליבותינו, ולקיים את הוראתו של גדול הדור, מרן הגראי"ל שטינמן שאמר שכל אחד יודע את פגעי לבבו, וישתדל לתקן את דרכיו. הגרח"י משקובסקי סיפר, בסיום דבריו, שכאשר הגיע פעם מרן הגרא"מ שך זצ"ל לניחום אבלים בביתו של ת"ח, שאל הת"ח האבל את מרן ראש הישיבה זצ"ל, כדלהלן: הרי שבעת ימי האבלות הם הימים שבהם חומר הדין על הנפטר הוא קשה ביותר, והוא זקוק לסנגוריה גדולה. וידענו גם ידענו שהזכות הגדולה ביותר היא זכות לימוד התורה. ולכאורה, שורת הדין נותנת שבשבעת הימים הללו יסוגר האבל את דלת ביתו, ויישב וילמד מן הבוקר עד הערב, כדי לסייע לאביו לעמוד בדין! והרי כולנו יודעים שבשבעת ימי האבלות אסור ללמוד, והמנחמים פוקדים את הבית מהבוקר עד הערב. ואם כן, שאל הת"ח, כיצד אפשר להסביר זאת? והסביר מרן זצ"ל, שהיא גופא; בימי האבלות ניתנת לאדם אפשרות לחשב את דרכיו, לחזור בתשובה שלימה, ולבצע מהפך בחייו, וזו הזכות הגדולה ביותר שיכולה להיות לנפטר! שהצאצאים שלו מחשבים את דרכיהם, וחוזרים אל השי"ת בכל ליבם ובכל נפשם. 

גם אנחנו נעשה כך. נשוב אל ה', וטוב לנו כל הימים. (קול ברמה)

Vayeira, Bereishis 18:13. Shalom Bayis and Folding the Tallis

Repost from 2012

Section I

Shalom Bayis is a Good Thing

Sarah laughed when she heard the guest predict that she would have a son.  Hashem rebuked Avraham for Sarah's scoffing, perhaps because Avraham should have inculcated a greater awareness of the possibility of miracles in the members of his household.   Sarah laughed "Could this desiccated body bear a child?  Could my ancient husband possibly father a child?"  According to other medrashim, Sarah actually had miraculously become youthful again on that morning, and this is what she meant- although I have become young again in my old age, my husband is still an old man who cannot father a child.  According to either pshat, when Hashem quoted her as if she had only said "Could my old body bear a child," this was not quite what she had said, and there was some degree of omission or misdirection.

Rashi 18:13 explains that this was intended to preserve the Shalom Bayis, domestic harmony.  Avraham didn't need to hear that Sarah considered him to be an old man who was incapable of fathering a child.

In 18:9, we are told that the Malachim asked Avraham where his wife was, an odd question in that cloistered society. ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל.  Rashi says, הנה באהל: צנועה היא.  Reb Chaim Shmuelevitz explains that their reason for asking was because they wanted to reinforce Avraham Avinu's awareness of Sarah's refinement and modesty.  They were the greatest tzadikim in history, he knew her- his niece- from the day she was born, and they had long since passed their golden anniversary, and אעפ"כ the Ribono shel Olam knew it was important that Avraham Avinu be reminded of what a treasure he had.  No matter what stage the relationship is in, Shalom Bayis needs to be nurtured and reinforced.

Similarly, the Radak in 21:11 says

 כי אף על פי שהיה בן האמה, בנו היה, והיה אוהב אותו, כי היה בכורו והיה מרחם עליו כְּרַחֵם אָב עַל-בָּנִים (תהלים ק"ג יג), ובדרך טובה היה הולך כי הוא גדל עמו ולמדהו דרך ה', כי אפילו לאחרים היה מלמד ומדריך בדרך טובה כל שכן לבנו, והיה רע בעיניו לגרשו מביתו, ולא גער באשתו מפני שלום בית כמו שכתבנו בדבר הגר והיה מצטער על הדבר והיה סובל מריבת 

אשתו עד שבא אליו הדבור".

the point being that when Sarah angrily told Avraham to expel Hagar and Yishmael, Avraham was terribly aggrieved, because he loved Yishmael.  Despite his unhappiness at Sarah's harsh behavior, he did not chastise her, but instead tolerated her behavior silently, so as to preserve the peace in the home.

So we can agree that Shalom Bayis is a good thing.  I am pleased that it makes an appearance in this week's parsha, because it allows me to talk about the minhag of folding the Tallis right after Shabbos.

Section II

Some Men Do Not Fold Their Talleisim on Shabbos

Many men do not fold their Tallis on Shabbos, or if they do, they don't fold it on the lines it is properly folded on.  This is based on the Mishna in Shabbos 113a, as brought in OC 302:3.  Even though most poskim don't consider it Tikun Kli any more (KolBo), many are still machmir either because it is hachanah, preparing for something that won't occur until after Shabbos, or melaben, that you might see a spot and rub it off.  (For a strongly expressed opinion that we must be machmir,here and here are Harav Greenblatt's teshuvos.)  The Mishna Berura (302:19) says that although one may fold a Tallis not on its original creases, (and by the way, this is not specific to Talleisim; if you're machmir by your tallis, you shouldn't fold your pants at night either.  In fact many aren't machmir at all and do fold their talleisim and their pants at night in the normal manner.) it is praiseworthy to not fold it at all until Shabbos is over.

If you are not folding it on its regular creases, it stands to reason that you will have to refold it later on the original creases, or the new way of folding will become the real creases.  So the Maharsham (Daas Torah 302:3) says that he should re-fold it correctly after Shabbos.  Others say that is not necessary, because you can switch from one fold each week, or just not fold it on the original creases.  In any case, many of us wait until after Shabbos to fold our Talleisim.  

Section III

There is a Well Known Segula For Shalom Bayis to Fold the Tallis Right After Shabbos.

I think that it is almost universally known that a man should fold his tallis right away after Shabbos because it is a Segula for שלום בית.  I have been told that some women make it absolutely clear to their husbands that they better not do a thing until they have folded their Talleisim.  Because it is a segula for Shalom Bayis.

Where does this come from?  It is so well known and observed, it must be a Medrash somewhere, or a Zohar, or from the Ari Za'l, right?

Section IV  

The Reason for This Minhag is Not the Reason Everyone Thinks It Is.

Nope.  It's in the Taamei Haminhagim, and nowhere else.  It just had a mazal of becoming popular.  But that does not mean that the minhag only comes from there.  It is only the explanation of the minhag that comes from there.  The minhag itself does have a serious provenance and is brought by the poskim, but based on a totally different reason.  It's like Gresham's law applied to the reasons for minhagim.

The Magen Avraham (OC 300) says the following:
   מהרי"ל היה לו טלית של שבת והיה קופלו בכל מוצאי שבת כדי להתעסק במצוה מיד עכ"ל וכן היו עושין אנשי ציפורי
The Maharil had a Tallis for Shabbos and he folded it every Motzei Shabbos in order to immediately be involved in a Mitzva.  So, too, says the Magen Avraham, the men of Tzipori did.

I found three points of interest here.
1.  That the Maharil had a special Tallis for Shabbos.
2.  That he folded it immediately after Shabbos because he wanted to do a Mitzva right away.
3.  That this is how the Magen Avraham learned pshat in the minhag of the people of Tzipori as brought in Brachos 53.

Point 1 is a general mussar haskeil, that it is meritorious to have a special garment that you wear only on Shabbos.  I guess it's based on Shabbos 113 וכבדתו", שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול".

Section V

In Fact, Several Commentators Have Been Less Than Complimentary Regarding the Alleged Reason

Point 2 shows us the true source of the minhag- like our minhag to fix something in the Sukkah right after Yom Kippur.  How Shalom Bayis got involved is anyone's guess, but that reason has no makor other than the Taamei Haminhagim.  I particularly liked this reaction to that explanation- והבל יפצה פיהם, which is a way of saying that he respectfully disagrees with the reason proposed by the the Taamei Haminhagim.  The one he is quoting as objurgating the T'H is here.  So it turns out that the minhag actually has nothing to do with Shalom Bayis, and therefore has nothing to do with the parsha, but I had to put this somewhere.  Also, I like the Otzar's choice of words.  Maybe he was being complimentary when he called it Havolim.
This also illustrates the danger of berating something that sounds foolish, because you never know what can turn up in a dark corner that might make you regret saying it, such as this, which places the minhag in a whole different schema.
Also, please realize that the person who used that expression is someone I know nothing about: only that he was born in Kovneh, ended up in Pittsburgh, and printed his sefer in 1918.  And here's his picture.  You'll have to scroll up a little to see it.  He does, however, have a haskama from Reb Yitzchok Elchonon, and a more hearty haskama from Reb Leibele Chosid of Kelm, רב לייבעלע חסיד, who was close to my mother's mother's family and used to eat the cheese made at my mother's mother's family's house, but had nothing to do with the Kelmer Talmud Torah, but I know nothing more about him..  So while I'm sure he was a nice man, this Rabbi Hirschowitz Ish Kovneh of Pittsburgh 1918, he's not necessarily ואליו תשמעון.

Point 3 is particularly interesting.  I heard that Rav Eliashiv, in the new sefer on Brachos, says an excellent pshat based on this Magen Avraham.  The Gemara in Brachos 53a says 

אמר רבי יוחנן המהלך בערבי שבתות בטבריא ובמוצאי שבתות בצפורי והריח ריח אינו מברך מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים

and Rashi explains that 

בטבריא. היו רגילים לגמר ערבי שבתות ובצפורי במו"ש

that in Tveria they used to perfume their clothes before Shabbos began, and in Tzipori, after Shabbos.  One would assume that the minhag of Tveria is kavod Shabbos, and the minhag of Tzipori is like what we do with Besamim by Havdala, and indeed this is how Rabbeinu Yona learned the Gemara there (in the pages of the Rif 39b).  But Rav Eliashiv explains that we see that the Magen Avraham understood the minhag of Tzipori as being a way of being mechabeid Shabbos- not like the mitzva of besamim by havdala, which is for the neshama yeseira, but rather because you're putting away your Shabbos Tallis, and you want to ensure that next week when you wear it for Shabbos, it will be fragrant.  So they had the minhag to prepare the clothing immediately after Shabbos ended- precisely the idea of the Maharil.  The difference between the Anshei Tveria and the Anshei Tzippori is whether it is more Kavod Shabbos to do it right before Shabbos begins, or as soon as the previous Shabbos ended.
The Yaavetz in his Siddur in the Seder Motz'Sh 11 also says like the Magen Avraham, that it was preparation/kavod for the coming Shabbos.

Section VI

Something That Works Better Than a Segula

Eli sent me a link to the introduction of a sefer called טיב החסד (published two years ago by R' Gamliel Rabinowitz/Rappaport, associated with ישיבת שער השמים),  in which he tells us a story about the Satmerer Rov's reaction to the Shalom Bayis explanation of the minhag:

הרה"ק מסאטמר זצוק"ל שמע פעם מאחד הרבנים שמדקדק לקפל הטלית מיד במוצאי שבת קודש, שמקובל לסגולה לשלום בית. ענה לו רבי יואלש בחן פקחותו, כמה שהסגולה עוזרת איני יודע. אבל אם מיד במוצאי שבת תקפל גם השרוולים ותיגש לעזור בעבודת הבית זה בוודאי יעזור

that he's not sure how much the segula (of folding the tallis right after Shabbos is to bring Shalom Bayis) helps.  But if right after Shabbos someone would fold up his sleeves and get to work helping to put the house in order, that for sure would help.

Reb Avrohom Wagner sent in a comment slightly different than the Magen Avrohom in 300, but very close to what the Satmarer said. He said that it's not just the Shabbos tallis, it means that you should fold up all the clothing you left lying around unfolded over Shabbos - in other words, clean up the house.

Section VII

The Big Mussar Haskeil

Minhagei Yisrael are Kodesh Kodoshim.  The Reasons Advanced for Some Minhagim, not so much.  but I liked this anonymous comment:

November 2, 2012 at 3:30 PMYou made it clear that the origin for folding one's tallis Motzei Shabbos is not connected to a segula for Shalom Bayis. That does not mean it is not connected now. A man with a wife who believes that folding the tallis is a segulah for Shalom Bayis better fold his tallis or there won't be Shalom Bayis. You wrote not that long ago, there is no reason why the Shabbos Licht must be lit before the husband comes back from Shul Friday evening (related to davening at plag) but that your own Eishes Chayil insists on it. What's the advantage in arguing?

Section VIII

Post Script

I mentioned R' Leib Chosid above, and said I didn't know much about him, other than my mother's mother's family being close with him.  I did a search and found this article:

A very rare and original Kelme type was Rebbe Leib Tsigler, famous as “Rebbe Leib Hasid.” He was in fact only a small, slim little Jew, but he possessed a very great mind with a very warm Jewish heart. His spiritual, illuminated face always had a smile. And his good eyes looked with love on everyone. Together with his extraordinary goodness, his boundless piousness was literally limitless. He spent entire days and nights in Torah and worship.
His father was a simple Jew, who had a mill in Virpyan [Verpena], a village near Kelme, and Rebbe Leib, in his early youth, had to bear the yoke of earning money and helping his father in his difficult work. Understand that under such circumstances, the child Leib did not have the opportunity to devote himself to Torah study. Once married, however, he gave up his work in the mill and began to study Torah and ethics with great diligence and in a very short time he reached a high level of learning. He studied Torah for the love of it. Even then, when he was already famous as a great scholar and well-versed in the Talmud and post-Talmudic commentaries, he remained a simple Kelmer resident.
He was a rare modest person. When someone called him “rebbe,” he protested and thoughtfully said: “My name is Leib Tsigler and I am not a rabbi.” When Kelme Jews actually did call him “rebbe” and honored him in shul with tributes appropriate to a rabbi, he completely stopped going to shul, with the exceptions of rosh hashanah and yom kippur, public reading of the Torah, yizkor [prayers for the dead] and Purim.
As already said, he was a great scholar, but much greater than his erudition was his goodness, his reverence to God, ethics and habits. Non-Jews literally idolized him and blessed him, and during his lifetime he became a legendary figure in the entire area. Even the great men of the generation of that time recognized him as a just and perfect man.
Even the maskilim had great respect for him. In the obituaries in talpiot in 1895 and in luah ahi'asaf in 1896, he is described as a symbol of truth and goodness, piety and wisdom. He died at the age of seventy on the 21^st of tammuz 5654 [25^th of July 1894] in a dacha [country house] in the shtetl Tzitavian [Tytuvenai]. Four thousand people, among them twelve rabbis, from all of the surrounding cities andshtetlekh, accompanied him to his eternal rest.
Among the thousands of mourners could be seen his regular doctor, a Christian. After all the eulogies by the rabbis, the Christian doctor went over to the grave and made a vow that in memory of the Hasid's soul he would heal all the poor sick Jews and non-Jews without cost for an entire year.

And I found this:

Tsitevyan Jews were proud of the Gaon and Tsadik rabbi Leib Tsigler (Leib Hosid) from Vertyan who lived in their town....