This is a copy of something from Rav Chaim Stein, from the Gilyon Daas Chaim. I add my comments at the end.
I am putting it up here because I think it is a good and useful lesson that can be built on. Also, it reveals that Toldos has a pervasive theme, especially with what I add from Reb Moshe in Kol Rom.
I also added something amazing from Rav Shlomo Wolbe.
To request the weekly gilyon from Reb Chaim, write to daaschaim@gmail.com and write "contact list" in the subject line.
"יגעת ומצאת תאמין"
"ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו" )כה,
מפני מה היו אבותינו עקורים
"אמר רבי יצחק, יצחק אבינו עקור היה שנאמר 'ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו', על אשתו לא נאמר אלא לנוכח, מלמד ששניהם עקורים היו וכו'. א"ר יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים, מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים" (יבמות סד, א).
הנה הגם שהצדיקים מתפללים תמיד להשי"ת, מ"מ אינו דומה תפלה בזמן רגיל, לתפלה בעת צרה שיוצא מעמקי הלב, שעל תפלה כזה מתאוה הקב"ה אליה. ולכן מביא אותם הקב"ה למצבים של עת צרה גדולה, כדי שיצא מהם תפלה בכל עומק הלב. ובמדרש אגדת בראשית (פרק ע"ג) מובא תיאור מה היה תפלתו של יצחק בעת צרתו איך שהשיח את צערו לפני השי"ת דאיתא שם "כי ביצחק יקרא לך זרע (כא, יב) הוא שאמרתי לך כה יהיה זרעך )טו, ה(, וכיון שעמד יצחק ונטל לרבקה ונמצאת עקרה, התחיל אומר האיך אתה מקיים מה שאמרת לאברהם כה יהיה זרעך והרי היא עקרה שנאמר ויעתר יצחק".
ועוד מבואר מחז"ל, שהיה בזה עוד תכלית, כדי להודיע גודל כח התפלה, וכמו שאיתא ביבמות שם "א"ר יצחק למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר, מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקדוש ברוך הוא ממדת רגזנות למדת רחמנות".
אמנם יש לשאול, דנהי שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, אבל הלא לידת ילדים ליצחק ורבקה היא דבר מוכרח לתכלית קיום הבריאה כיון שהבריאה נבראת בשביל ישראל, ואם כן למה סיבב הקב"ה שדבר המוכרח לקיום הבריאה ישתלשל בעולם הזה באופן שהוא תלוי ועומד בתפלותיהן של יצחק ורבקה, הלא היה יכול הקב"ה להביאם לידי מצבים אחרים של צרה בענינים שאינם מוכרחים לתכלית קיום הבריאה, ולהתאוות לתפלותיהן על אותן צרות. ובמד"ר )ס, יג( מצינו טעם לזה, דאיתא "וישלחו את רבקה וגו' ויברכו את רבקה וכו' אחותנו את היי לאלפי רבבה, רבי ברכיה ור' לוי בשם ר' חמא בר חנינה מפני מה לא נפקדה רבקה עד שנתפלל עליה יצחק, שלא יהיו עובדי כוכבים אומרים תפלתנו עשתה פירות, אלא ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו"
יגעת ומצאת תאמין
אמנם יש יסוד כללי שאנו רואים בהרבה ענינים בתורה, וזה מאיר אור גם על ההנהגה שבכאן, והוא שאין נותנים לאדם שום דבר באופן שהוא מוכן לגמרי, אלא כל ההבטחות שהקב"ה מבטיח לאדם, וכן כל הסגולות שנותנים לאדם כדוגמת כשרונות ברוכים, אין זה אצלו אלא "בכח" הטמון בנפשו, אבל צריך שהאדם יבא וישתדל להשקיע השתדלות עצומה ב"יגיעה" לשכללו ולהוציאו מן הכח אל הפועל, אבל בלי "יגיעה" לא "יזכה" בכלום. והוא היסוד שאחז"ל (מגילה ו, ב) "ואמר רבי יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין".
ואמנם, שניתן לאדם כוחות עצומות שיכול לבנות עולמות בבחינת 'תנו עוז לאלקים', שיוכל על ידי מעשיו ליתן כח וגבורה בכל ההנהגה דפמליא של מעלה, אבל בלי יגיעה לא יזכה האדם בהם, ועל כן אפילו ענינים גדולים המוכרחים לקיום העולם, דיש הרבה דרכים למקום איך יתקיים הדבר, מ"מ לא יזכה האדם בהם בלי יגיעה, אבל עם יגיעתו יוכל לזכות בדברים העומדים ברומו של עולם.
ובזה יתבאר מה שאפילו בדבר כזה שיצחק ורבקה יהיה להם זרע, שהיה מוכרח לקיום ההבטחה 'כי ביצחק יקרא לך זרע' ולבנין העתיד של עם ישראל, מ"מ לא זכו בו יצחק ורבקה בלי יגיעה והשתדלות עצומה על ידי תפילותיהם מעמקי הלב ובחיזוק בבטחון ודביקות בה', כי מאיליהם לא היו מקבלים כלום. ולכן מלבד הענין שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים, ומבקש 'השמיעני את קולך', יש בזה הענין שאין יכולים לזכות לכלום בלי יגיעה.
יעקב קיבל הבכורה והברכות דוקא ביגיעה
ומעכשיו יתבאר מה שיש להתפלא במה שמצינו בפרשתנו האופן שקיבל יעקב אבינו את הבכורה והברכות, דהלא כיון שמיעקב עתיד לצאת כלל ישראל, היה יעקב צריך להיות נולד בכור, ולמה סיבב הקב"ה שעשו יהיה הבכור, ויהיה יעקב צריך לנקוט בתחבולות והשתדלות לקנות הבכורה מעשו. וכן יש לתמוה אצל הברכות, למה סיבב הקב"ה שירצה יצחק למסור הברכות לעשו דוקא ]מאיזה טעם שיהיה המבואר בספרים לבאר דעתו של יצחק[, ויהיה יעקב צריך לנקוט בדרכי ערמה לקבל הברכות מיצחק.
ומבואר בזה יסוד הנ"ל, שלא יוכל יעקב לזכות בכלום אם לא יתייגע בדבר מתחילה, ולכן אפילו דברים של הבכורה והברכות שהם מוכרחים להצלחת כלל ישראל בתפקידם, לא היה יכול לזכות בהם אם לא היה משתדל ומתייגע ביגיעות עצומות לקבלם. ולכן סיבב הקב"ה שבדרך הטבע יהיה הבכורה והברכות שייכות לעשו, ודוקא ע"י השתוקקותו של יעקב ויגיעתו והשתדלותו העצומה שהשקיע, זכה הוא בהם, דבמה שהראה יעקב שהדבר נוגע לו בציפור נפשו, ניתן לו הכח והזכות שמן השמים יתנו לו הבכורה והברכות.
ואדם אין לעבוד את האדמה
יסוד זה אנו לומדים כשנתבונן במעשי בראשית וכמו שפירש"י עה"פ (בראשית ב, ה) "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה", וז"ל: אף זה תפרש עדיין לא היה בארץ, כשנגמרה בריאת העולם בששי קודם שנברא אדם, וכל עשב השדה עדיין לא צמח, ובשלישי שכתוב 'ותוצא הארץ' לא יצאו, אלא על פתח הקרקע עמדו עד יום ו', ולמה, כי לא המטיר, ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר א א"ה. יש להעיר, דהא רבינו קבע דאין יכולים לזכות כלום בלי יגיעה, ואילו מכאן משמע שזאת הנהגה דוקא לצדיקים. ואולי י"ל שאין ה"נ שאין הדבר שוה לכולם, ולסתם אנשים יש הנהגה של טבע, אשר אינה תלוי ביגיעה, אבל לצדיקים שלפי מדרגתם גם הטבע הוא בהשגחה מיוחדת, אין מקבלים בלי יגיעה. או י"ל דאין ה"נ דמה דסתם אנשים מקבלים פרנסתם לפעמים בלי יגיעה הוא מפני שזן אותם ברחמים שלא כפי כללי הבריאה ]עי' עד"ז במשנת רבי אהרן ח"א עמ' כ'[. בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים, עכ"ל. והובא בחולין (ס, א) בשם רב אסי.
הרי לפנינו דזהו סדר הנהגת העולם שקבע הקב"ה כביכול, שאפילו אם כבר עומד ההשפעה והתבואה בפתח הקרקע, מ"מ לא יצא הדבר מכח אל הפועל, אם לא יהיה האדם שותף בדבר על ידי יגיעתו והשתדלותו. ואפילו יש סדר הבריאה של צמיחת התבואה, מ"מ כיון שתכלית הבריאה היא שיהיה האדם שותף במעשי בראשית, לא יצמח בלי פעולת האדם.
ומסופר במסכת חולין (ס, א) על זה "רב נחמן בר פפא הויא ליה ההיא גינתא, שדי ביה ביזרני ]זרעים[ ולא צמח, בעא רחמי אתא מיטרא וצמח, אמר היינו דרב אסי", הרי מבואר דאפילו אם אצל אחרים צמח התבואה בדרך הטבע, מ"מ אצל רב נחמן לא צמח בדרך הטבע, אלא היה צריך להוסיף השתדלות כדי שיוכל לצמוח, והיינו משום שבכל מצב ממתין הקב"ה שהצדיק ישקיע השלימות בהבריאה, ולכן לא יצמח התבואה אצל הצדיק בלא רחמי, שמתאוה הקב"ה שהצדיק בהשתדלותו יוציא ההשפעה מכח אל . א הפועל
שני אלפים תוהו
יסוד זה אנו רואים מראשית הבריאה לענין קנין התורה, דהרי כל הבריאה נבראה רק בשביל התורה, וכמו שאחז"ל (הובא ברש"י ריש בראשית( "'בראשית' בשביל התורה שנקרא ראשית", וכן דרשו חז"ל (שבת פח, א) עה"פ יום הששי "דאמר ריש לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה"א יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו", ועכ"ז מצינו בע"ז (ט, א) דשני אלפים הראשונים מבריאת העולם נקראו תוהו, אבל שני אלפים תורה התחילו רק מאברהם אבינו מהנפש אשר עשו בחרן, יעו"ש. ולכאורה יש להבין, דאם תכלית הבריאה היא בשביל תורה, הלא תיכף ומיד היה הבריאה צריכה להתחיל עם מעמד הר סיני כדי שהבריאה תבוא לתכליתה, ולמה אנו צריכים מקודם לשני אלפים תוהו.
ומבואר בזה יסוד הנ"ל, שכדי שנזכה להיות ראויים לקבלת התורה, צריכים שיוקדם לזה הרבה השקעות של יגיעות והשתדלויות עצומות, ולכן כל זמן שלא התקיים עוד היגיעה נשאר העולם מעצמו בבחינת תוהו, ורק לאחר שאברהם אבינו התבונן וחקר וחיפש בהבריאה את האמת ביגיעת עצמו עד שהכיר את בעל הבירה, ולאחר שעבר אברהם אבינו את העשרה נסיונות, אז נעשו 'שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה' (בר"ר סא, א), וקיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה. והנה זה שקיבל אברהם אבינו את כל הסגולות הללו מכח יגיעתו, היה בכך בחינת מעשי אבות סימן לבנים, שהדרך לזכות לתורה ולסגולותיה בכל הדורות יהיה מתוך השתדלות ויגיעה עצומה.
קנין התורה ומעלת בן תורה ביגיעה
והעולה מדברינו, מה שנוגע לכל אחד בדרך עליה שלו, הוא לחדור בנפשו מה שחז"ל קבעו כי יגעת ומצאת תאמין, ואפילו אם יש לך חברים שנתברכו בכשרונות חריפים יותר ממך, תדע כי קנין תורה תליא ביגיעה דייקא, ועל כן אם מי שיש לו כשרון חלש יתייגע יותר, יקבל חלקו בתורה הרבה יותר מבעל כשרון החריף, כי המציאה בתורה תהיה כפי היגיעה.
וכן מצינו בכמה מאמרי חז"ל שביטאו ענין זה, וכמו שאמרו )קהלת זוטא( עה"פ )קהלת ב, ט( 'אף חכמתי עמדה לי', "תורה שלמדתי באף נתקיימה לי" (והובא ברמב"ם הל' ת"ת פ"ג הי"ב), וכן אחז"ל (ברכות סג, ב( "אמר ריש לקיש מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל", הרי שקיום התורה תליא בכמה התאמץ והתייגע בה, אבל אם גישתו להתורה הוא בקרירות ובליצנות ואינו משקיע בה כל כוחותיו, אינו רוכש בה קנין.
וזהו שאחז"ל (שם( "אמרי דבי רבי ינאי מאי דכתיב )משלי ל, לג) 'כי מיץ חלב יוציא חמאה', במי אתה מוצא חמאה של תורה, במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה". הנה מבואר שכדי לזכות ל'חמאה של תורה' המסמל את מתיקות והעריבות של התורה, צריך להיות 'מקיא חלב שינק משדי אמו' שהוא על ידי לימוד התורה בכל המסירות והיגיעה. ולכן אפילו אם קיבל האדם כשרונות ברוכים, עליו לדעת שאין זה אלא "בכח" אצלו, אבל כדי להוציאו מן הכח אל הפועל, וכדי לקנות מעלת הנפש, לא יועיל בלי יגיעה.
אחז"ל (סנהדרין צח, ב) "שאלו תלמידיו את רבי אלעזר מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח, יעסוק בתורה ובגמילות חסדים", דייקו חז"ל לומר "יעסוק" בתורה, שלא די בסתם לימוד התורה, אלא צריך שיהיה לימוד התורה ה"עסק" שלו, שכל הנאתו ושעשועו יהיה בתורה, וכל היום יהיה שיחתו בה.
אותן בני עליה שיודעים להתייגע בתורה, נעשים בני תורה אמיתיים ומצליחים בה, אבל אותן שלומדים בלא יגיעה אין מצליחים. ואיזה בן תורה אינה רוצה לקנות מעלות בנפש, אשר לכל זה צריך יגיעה, ובכלל היגיעה הוא לייקר הזמן ולחוס על חטא ביטול תורה. גם מה שאחז"ל (ב"ב טז, א) בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, אינה מועלת רק אם מייקר ומחשיב את התורה. וביחד עם זה להתייגע גם בעבודה שבלב זו תפלה, שיהיה התפלה מעמקי הלב, כי תורה ותפלה תלויים אהדדי, ורק אז יש הבטחת חז"ל "יגעת ומצאת תאמין
Reb Moshe in the new Fishelis Kol Rom says something that harmonizes with this. page 134.
אין להתיאש מכשלונו
ויעתק משם ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחבות ויאמר כי עתה הרחיב ה לנו ופרינו בארץ
צריכום להבון למה כתבה התורה כל המעשה הזה ומה הלימוד לנו. ונראה לומר דמזה חזינן דאל יתתייאש האדם אם אינו מצליח מיד באיזה דבר שרוצה לעשות אלא ישתדל כמה פעמים ולבסוף יצליח.
note:
הוספת המו"ל: והוסיף מרן זצ"ל, דהוא הולך לכמה מקומות במשך השנה בסעודת מלוה מלכה לטובת ישיבתו, ולא רק לדינר אחד פעם אחת בשנה, דהוא אינו יודע כמה צורך השתדלות נגזר עליו, ואם רואה האדם שאין הדבר הולך בקל אז ישתדל ביותר. ופעם אחרת אמר, דשום דבר לא יעכב האדם מלהשתדל לעשות מה שרוצה. ובודאי ה' יעזרו וכדחזינן בבת פרעה שנס נעשה בידה כשרצתה להושיע את משה .
This, too, is a mussar haskeil in ameilus, consistent with Reb Chaim's observation. When you know that something needs doing, setbacks and barriers only prove that the RBSO wants you to do more ameilus in order to make it yours.
There obviously is a time when you have to recognize that your efforts are futile, שאין השעה משחקת לו. I'm not sure what Reb Moshe means. But it is still consistent with the theme of relentless effort despite repeated setbacks.
From Harav Wolbe:
Parshas Vayeitzei | פרשת ויצא
Rav Shlomo Wolbe z"l
פרשת ויצא
A large portion of the parsha revolves around the birth of the shevatim. The Seforno (Bereishis 30:16) comments that these pesukim convey that the great efforts invested by Rachel and Leah in order to merit children, were worthy in the eyes of Hashem. Both allowed their maidservants to share in their relationship with Yaakov as a zechus that they should merit to bear shevatim. Additionally, the story of the dudai'm portrays that bearing shevatim was of the highest priority in the eyes of Rachel of Leah. The Seforno writes that it was these actions that caused Hashem to answer their tefillos: "For it is worthy for a righteous person to attempt to achieve his desires with whatever natural means that he might have, and along with this he should daven to achieve his goal."
Why is it not simply enough for a person to daven that he succeed in achieving his desires? Rav Wolbe explains that if one wishes to achieve something and he davens for it but fails to take any action, his lack of investing effort generally demonstrates that he does not truly desire it. Conversely, one who only takes action and does not offer a prayer for success, demonstrates that he relies completely upon his brains and brawn. One who feels that he does not need Heavenly assistance, certainly cannot expect to achieve the desired results. Combining the natural with the supernatural should be our formula for achieving our goals.
After working twenty years for his devious uncle Lavan, Yaakov took his wives and children and ran off. Lavan came chasing after him, but the night before he met Yaakov he was warned by Hashem to refrain from causing Yaakov any harm. When they finally met, Lavan blamed Yaakov for taking some of his possessions and Yaakov countered that he was a faithful worker to an extreme and he certainly did not take anything from his employer. His response concluded with the assertion that, "Had the G-d of my father - the G-d of Avraham and the Dread of Yitzchak not been with me, you would surely have now sent me away empty handed. Hashem saw my distress and the toil of my hands and He admonished you last night" (Bereishis 31:42).
The Medrash (Bereishis Rabba 74:12) gleans from this pasuk the significance of work accomplished with one's own hands. The merit of Yaakov's forefathers helped him monetarily - so that he was not sent away empty-handed. In contrast, in the merit of the "toil of his hands" Hashem cautioned Lavan the previous night from harming Yaakov and he was thereby saved from death.
Rav Wolbe explains that in order to merit salvation from death, a person needs a merit that originates from his very essence. Merits gleaned from previous generations simply cannot do the job. It was Yaakov's faithful hard work that spurred the Heavenly intervention that saved him from almost certain death.
This idea is reiterated a number of times throughout the Torah. Even though Hevel offered a choice sacrifice it did not generate enough merits to save him from being killed by his brother Kayin. The Maharal explains that Hevel's idea to offer a sacrifice was taken from his brother and therefore it wasn't something that could be attributed as a personal merit, which is necessary to gain salvation. Likewise, Lot was saved from Sodom not in the merit of his sacrificing his life for hachnasas orchim, since that was a mitzvah that was in his blood due to his living in close proximity to Avraham. Rather, he was saved because he refrained from divulging to the Egyptians that Sarah was Avraham's wife and not his sister.
Yichus is nice and it can really help. Yet, if one is in need of real salvation, it is only his own personal yichus, created through honest toil and effort, that has the ability to get him out of his predicament!
Comments:
1. Reb Chaim says this as a general rule: nothing is given ready to use. Every gift requires personal effort in actualizing and exploiting. I would rather see this as specific to foundational events for which the RBSO wants a personal human contribution - Klal Yisrael needs Avos; Avraham, Yitzchak, and Yaakov. They are only the Avos because they shaffed yeish mei'ayin, in a manner of speaking.
2. This reminds me of Reb Meir Simcha contrasting Har Sinai and Har HaBayis: Kedusha that is במתנה is ephemeral. Kedusha that results from יגיעה is permanent. We discussed it here.
3. The Ribono shel Olam wanted Klal Yisrael to be created by the Avos. If it were given as a gift, it would not have been the creation of the Avos. Because the Avos had to work so hard to overcome the seemingly impossible, what they achieved is truly theirs. The greatest kinyan in the world is אומן קונה בשבח כלי. You own it because you created it.
