Eikev. Mezuza, and Seeing Eye Dogs in Shul

Fifteen years ago, we posted on the question of Jews having dogs as pets. Recently, when I was interviewed on the David Lichtenstein show on the topic, I alluded to the Gemara in Shabbos when I said that a Jew should feel at home in every other Jew's house. If you own a dog, the dog lives to bark at strangers, and when someone rings the bell, the first thing he hears is "A stranger is here, a stranger is here." This is the opposite of Avrohom Avinu's Eshel. 

When I later reviewed that Gemara in Shabbos, I looked at the Maharsha, and saw an amazing thing.

The Gemara 

Shabbos 63a-b

מר רב כהנא אמר רבי שמעון בן לקיש ואמרי לה אמר רב אסי אמר (ריש לקיש) ואמרי לה אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו שנאמר למס

ס״ג ב

מרעהו חסד שכן בלשון יונית קורין לכלב למס רב נחמן בר יצחק אמר אף פורק ממנו יראת שמים שנאמר ויראת שדי יעזוב ההיא איתתא דעיילא לההוא ביתא למיפא נבח בה כלבא איתעקר ולדה אמר לה מרי דביתא לא תידחלי דשקילי ניביה ושקילין טופריה אמרה ליה שקולא טיבותיך ושדיא אחיזרי כבר נד ולד 

The Maharsha

כל המגדל כלב בתוך ביתו מונע וכו' כבר אמרו במס' ב"ק אסור לאדם לגדל כלב רע בתוך ביתו שנאמר לא תשים דמים בביתך אבל הכא הוסיף דאל יגדל כלב אפילו הוא יודע בו שאינו כלב רע ומשום דמונע חסד וגו'

 דהאורחים והעניים לא ידעו בו שאינו רע וסוברים שהוא רע ויראים ממנו מלבא לביתו וכדמייתי הך עובדא דלא היה הכלב רע ולא היה יכול להזיק ומתוך שהיתה סבורה שהוא רע הפילה ואמר ויראת שדי יעזוב דפורק ממנו וכו' דדרך מגדל הכלב להעמידו על הפתח לשמירת ביתו ויראת שדי שהיא על המזוזה לשמירת פתח ביתו הוא יעזוב ופורק מחרשייא שבת סייג

The Gemara had said that along with all the other problems with owning a dog, there is פורק ממנו יראת שמים.
What does that mean? How does owning a dog take away your yiras shamayim? When I say the daf, I always say it means that a dog is discribed as being an Az Panim, and keeping a pet like that will influence you to azus panim as well. It may be true.  But the Maharsha says that you keep the dog by the door to guard the house, and that shows that you don't trust the shemira of the Mezuza, and that's פורק ממנו יראת שמים. 

Really??? Are you supposed to rely on the mezuza for shemira instead of taking steps to improve your security? Is it a lack of emuna to build walls around your cities?  What about locking your doors at night?

Obviously, locking doors is teva, and nobody says that a mezuza allows you to be somech on nissim. Apparently, according to the Maharsha, getting a dog for security is unusual and shows that you are not relying on what most people do. If what people do bederech hateva is not enough for  you, then for your enhanced shemira you ought to be relying on your mezuza. 

My friend, Harav Shimon Kalman Goldstein, showed me something in a teshuva that I have known for more than forty years. This teshuva shows clearly that Reb Moshe held that even though a mezuza is a shemira, it is not a shemira from ganovim! This is contrary to the Maharsha. That's fine; the Maharsha is not a Rishon. But it's fascinating. 

The Teshuva is a famous one, about wearing a mezuza as a necklace.  
Igros YD II 141:3.

 "שגם הרמב"ם מודה שאיכא שמירה בשמות מלאכים ושמות קדושים ופסוקים ולכן פשוט שגם פרשיות דמזוזה לא גריעי משאר פסוקים ושמות ששייך לכותבם בקמיע לשמירה, ורק מה שסוברין שהנחת המזוזה בפתח הבית היא לשמירה גשמית דהנאת עצמן הוא ביטול המצוה, ולכן שלא במקום המצוה אף ששם נכתבו לשמירה דקמיע אין בזה גרעון וחסרון לכתיבת הפרשיות והנחתן בפתח הבית למצוה, כדחזינן דפסוקים ושמות הם דברים שיש בהן ענין שמירה אף להרמב"ם ממה שכותבין בצד השני, שא"כ יש להבין מזה שגם הפרשיות יש בהו ענין שמירה אף שלא מצד המצוה, ומ"מ מודה הרמב"ם שאין בזה בטול וגריעותא להמצוה דאף דאיכא בה גם שמירה עכ"פ הוא מניחן בפתח למצוה ולא לקמיע, א"כ גם כשכותב אחד את הפרשיות לקמיע מה בכך הא כן הוא האמת שאיכא בהו ענין שמירה. ולכן אין למילף שהרמב"ם יאסור שם לכתוב פסוקי הפרשיות לקמיע כשמניחים במקום שלא שייך ענין מצות מזוזה, דאין ראי' שסובר דאסור להאמין שכתיבת פסוקים ושמות יועילו לשמירה בכלל ואף לא שפסוקי הפרשיות יועילו, היפוך מה שמפורש בגמרא בשבת דף ס"א שהיו כותבין קמיעין מענינות הרבה ויש בהן משום קדושה ואיפסק כן ברמב"ם פ"י מס"ת ה"ה, וגם בכאן אינו כותב שהן טפשין שמאמינים בדבר שאין להאמין אלא כתב שהן טפשין במה שמבטלין המצוה שעושין מצוה גדולה שהיא יחוד השם כאילו הוא קמיע שזהו הטפשות וגם איסור גדול לדעתו. ולכן יותר נוטה לע"ד שאם נושא אדם על צוארו לכוונת שמירה ליכא בזה איסור דלא כסברת כתר"ה בזה, וכמפורש בתוספות יום טוב כלים פי"ז מט"ז שמפרש כן בכוונת הרמב"ם פ"ב מכלים ה"ב שנקט מקל שיש בו בית קבול מזוזה שמשמע שכן הי' אורח ארעא, ואינו כלום מה שכתב בתוס' אנשי שם שהרמב"ם שכתב שהם טפשים קאי גם על אנשים כאלו דהא אדרבה מפורש ברמב"ם שאינו כן אלא על אלו שכותבין שמות מלאכים ושמות קדושים בפנים קראן טפשים, ולא על אלו שכותבין מבחוץ וכ"ש שלא על אלו שנושאים מזוזה עמם לשמירה, ומשמע שגם הוא סובר דיש בזה שמירה כקמיע, ואף חכמים גדולים רשאין לעשות כן"

 ועיין בספר סדרי טהרות להגאון האדמו"ר מראדזין שפי' כהתוי"ט, וביאר בד"ה ומקל שמוכרחין לפרש כן. וארטבון דשלח לו רבי מזוזה, כדאיתא בפאה ירושלמי פ"א ה"א, ודאי היה נכרי. דאם היה יהודי כפי' הפ"מ, ודאי ידע ממזוזה והיה לו מזוזות על פתחי ביתו. ועיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן קכא שהביא ראיה מכאן דמותר ליתן מזוזה לנכרי שיודע שינהוג בה כבוד דארטבן ערל היה. ותמה על מהרי"ל שנעלם ממנו ירושלמי זה, משום שגם בעובדא שמהרי"ל היה הגמון שבקש המזוזה לשמירת המבצר שודאי היה שומרה. ולדידי לא קשה זה דרבי היה בטוח שהמזוזה תשמור לארטבן, ומהרי"ל היה חושש דשמא לא זכה אותו הגמון שהמזוזה תשמרנו להמבצר שלו. וגם אולי חשב ההגמון שהמזוזה תשמור גם מגנבים, שזה לא מצינו שהמזוזה משמרת, וכשיזדמן לו הפסד מגנבים וכדומה יכעוס וישליך המזוזה לאשפה בבזיון, שלכן אסר. עכ"פ חזינן שמזוזה הוא דבר המשמר גם שלא במקום מצותה לא פחות מקמיע . . ".

 אבל אולי מפני שנכנסין לבית הכסא אין כדאי להניחן בצואר ואף שהן מחופות בהגובתא שמסיק בשבת דף מ"ב שמותר בקמיעין שמחופות עור ליכנס לבהכ"ס אולי עכ"פ יותר ראוי שלא ליכנס בהן כדי שיכירו שהוא דבר שבקדושה וגם לפעמים שעל הגובתא חקוק שם דש"י שזה אסור ולא ידעו לחלק

You see that Reb Moshe held that the shemira of Mezuza does not extend to protection from Gneiva. So it's ok to install an alarm system in your house. According to the Maharsha, it's not pashut. If alarm systems are like locks on the door, then they're fine. If they're more than people normally do, then having an alarm system is a flaw in your yiras shamayim and trust in the Shemira of the Mezuza.

Since I mentioned this sugya about dogs, there's another teshuva from Reb Moshe on the topic. He is mattir bringing a seeing eye dog in to shul. 

  Igros OC I 48

מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר"ר פינחס מרדכי טייץ הגאב"ד עליזאבעט שליטתם שלו' וברכש הנה נדבר הסומא אשר למדו לכלב להוליכו וטוכרח הכלב להיות תמיד אצלו אם יבול ליחס לביה"כ להתפלל בצבור ולשמוע קדיש וקדושה וקה"ת וקריאת המגילה וכדומה אף שהכלב מוכרח ליכנס עמו או שיש בזה בזיון להכניס בע"ח לביה"כ שהוא מקדש מעט 

והנה איתא בירושלמי פ' בני העיר ה"נ ר' אימי מפקיד לספריא אם אחא ברנש גביכון מלכלך באורייתא לגבכון תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמטי. והוא משום דסובר כר"י בן לוי דאמר שם לעיל מזה בתי כנסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם וכדאיתא גם בגמ' דידן בדף כ"ח אמר רבא חכמים ותלמידיהן מותרין דאמר ריב"ל מאי בי רבנן ביתא דרבנן ולכן אמר ר' אימי לספריא שאף אם הוא רק קצת בן תורה נמי נחשב כבן תורה לגבי זה ומותר כשהוא אורח להיות שם עם חמורו וכל כליו והובא בר"ן במגילה שם. וא"כ חזינן דהכנסת חמור לביהכ"נ אין קלות ראש ובזיון יותר מאכילה ושתיה ושינה דאם היה יותר מזה לא היה ניתר לת"ח דאטו ת"ח אינו מוזהר על מורא דמקדש כדאיתא במג"א סי' קנ"א סק"ב ודייק גם מלשון הטור וש"ע דאינך מילי אסור וגם המג"א הביא םש ירושלמי זה ברמז שכתב וכן הוא בירושלמי שת"ח מותר להתאכסן בביהכ"נ עיי"ש והוא ירושלמי זה שמפורש שגם רשאי להכניס שם החמור וגם הגר"א בסק"ח הביא לשון הירושלמי וא"כ פוסקין כן  

וגם יש להסתפק דאולי בכלל שום בזיון וקלות ראש בכניסת בהמה אלא כשהכניסה היא שלא לצורך תפלה אלא לצורך התאכסנות כעובדא דירוש' אבל כשהכניסה היא לצורך תפלה של בעליו אפשר אין זה דבר בזיון וקלות ראש כלל ויהיה ניחא מה שלא הזכירו זה לחדוש דין משום דאין בזה אלא משום ההתאכסנות שהזכיר המג"א בסק"ב ונוגע זה בביהכ"נ של א"י שאנו על תנאי שג"כ לפ"ז יש להתירו אבל אין זה ראיה ברורה ועדיין יש לעיין בבתי כנסיות של א"י אבל בב"כ שלש היא ראייה ברורה לע"ד שיש להתיר

 ועיין בברכות דף סיב שפרש"י בהא דאביי מרביא ליה אמרא מגדלת לו שה ומלמדתו שהולך עמו תמיד, והא אביי היה כמעט כל היום בביהמ"ד וא"כ משמע קצת שהלך עמו גם לביהמ"ד דאל"כ אלא על המעט מהיום שהיה הולך לעסקיו היה הולך עמו לא היה שייך לשון תמיד. וגם הטעם שפירש"י ק הוא ראם לא היה עמו תמיד לא היה הולך עמו לבית הכסא ובמעט היום לא היה מתרגל ונמצא שגם מגמ' דידן יש ראיה קצת אך אין זה ראיה ברורה אבל מהירושלמי הוא ראיה ברורה כדלעיל 

Here's someone that argues. Both his reasoning and his attitude sorely need adjustment, but it's kedai to know that such an "opinion" is out there.

שו"ת תלקת יעקב או"ח סימן ר כתב לחלוק עליו וכתב דאף אם יהיבנא לי' שכוונת הירושלמי ולחמריה הכוונה על חמור ממש אין זה ראי' להתיר להכניס גם כלב לביהכ"נ וכלשונו דודאי לא גרע כלב מחמור אדרבה ודאי כלב מגרע גרע מתמור ומי זוטר לן מאמר חז"ל ההיא איתתא דעלת למיפא בההוא ביתא נבח בה כלבא אמר לה מרי' לא תיסתפי מיניה שקולי ניביה אמרה לי' שקילי טיבותיך ושדי' אחיזרי' כבר נד ולד ודומה קצת להא דסי' קנ"א סע' ו' דיש אוסרין ליכנס לביהכ"נ בסכין ארוך והטעם שתפלה מארכת ימיו של אדם וסכין מקצרת ועוד אמרו שהיתה אשה מעוברת נבת בה כלב והפילה נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל והכא נמי כשישחקו בו הנערים והכלב יתחיל לנבות חוץ מהגנאי והקלות ראש שיהיה בזה יש גם חשש הפלת ולד וקצת דומה לסכין ארוך ובתב שם עוד טעם לאסור וכותב כי זה העיקר אצלו כי במקומות הללו שהפקירות כך מצוי' ויהדות כך נתרופפה ורבים הם האנשים השתצנים ההולכין עם כלביהן בראש כל חוצות אף שעפי"ד אפשר שאין זה בכלל מה שנאמר בסוף מרובה דלא יגדל את הכלב והמגדל כלבים כמגדל חזירים למה נפ"נ למיקם עלי' בארור כיון שבשו"ע חו"מ סי' ת"ט הגירסא לא יגדל כלב רע בתוך ביתו אלא א"כ קשור בשלשלאות אכן מאן מפיס לידע אם זה הכלב אינו בסוג זה ^ והעיקר שאין זה רגש יהדות האמיתית להוליך עמו כלבים רק האנשים השחצנים עושין כן א"כ בשלמא כשאחד יראה חמור בביהכנ"ס שהוא שם לאיזו סיבה ליכא חשש למיגדר מילתא שגם הוא יכניס לשם חמור אבל כשיראה שם כלב ודאי יש מראית העין שיכולין לחשוב זה הכלב של הראש הקהל וכיו"ב שמלווה אותו לדרכו לביהכ"נ עי' ש"ך יו"ד סי' ק"י ס"ק ל"ג דברבים קרוב הדבר לטעות ותוץ לזה יפסוק לעצמו כשהותרה הרצועה לאיזה צורך להכניס כלב לביהכ"נ גם לו יש צורך גדול להכניס כלב וכאמור בעווה"ר שהיהדות כך נתרופפה ובפרט במקומות הללו אם יופתח פתח כמחט של סדקית יופתח הפתת כפתתו של אולם ויתכן שימצא כבר איזה ראביי להתיר זאת ויתלה את עצמו באילן גדול לומר כבר הותר מהפרושים לצורך גדול להכניס כלב לביהכ"נ והוא בתור ראביי כבר יכריע מה זה נקרא צורך גדול וח"ו יוכל לצמות מזה תילול השם גדול ^ שהנוצרים אוסרים להכניס כלב לבית תיפלתם ולהבדיל לביהכנ"ס מותר עי' מג"א סי' רמ"ד ס"ק ח' לענין לבנות ביהכ"נ בשבת ע"י קבלנות וז"ל ומ"מ ראיתי שהגדולים לא רצו להתיר כי בזמן הזה שאין העכו"ם עושים מלאכה ביום חגם תהי' חילול השם בזה ועי' חת"ס ת"ו סי' מ"ג דברים מלהיבים בענין זה שלא לגרום לבא לתיה"ש ועי' רש"י עירובין ו' א' רב בקעה מצא עמי הארצות היו ומזלזלין היו במצות והחמיר עליהן סייג להרחיקן מעבירה כאדם הגודר גדר לבקעה פרוצה ובעוונה"ר לא די שאין לנו כח לגדור גדר נפרוץ בעצמנו גדר הגדור מי שהוא נוטל עליו בהוראה כזו ועי' בהקדמת אגרות משה או"ת דברים מלהיבים בענין זה של יראי הוראה וע"ז נאמר תכמים הזהרו בדבריכם של עצמיכם

I have to insert something a friend wrote. This is Dr. NJS, of Maaleh Adumim.

On 20/08/19 14:29, Eliezer Eisenberg wrote:

I have a personal problem with dogs, that dog lovers [tolerators] just cant relate to.
I have said on a number of occasions. including on a large stage in Koln, at the largest global dental convention. 
(The security was very tight, the  place was crawling with  swat teams each led by a very intimidating dog who was responding if not talking German.My forebears did a fine job of instilling in me a fear and revulsion for all things german and all things dog.They seem to have come a set, the gestapo  guys and their dogs...)
"It is my perception that dogs dream in German" [ explaining why I didn't really want to be there and was going right back to Israel an hour after I finished speaking]

Pinchas. When your mother lets you help her carry the packages.

The new Kol Rom is fantastic. It's all in one volume and indexed and user friendly. And, of course, the divrei Torah are priceless. 
In Parshas Pinchas Reb Moshe says a very poignant vort. It strongly relates to what we had written in Chukas about Chukim and Sichliyos.  I would only add that when a child offers to carry a package, it not only doesn't make it easier for the Mother, it usually makes it harder, but it's worth it.

25:11

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי 

Rashi

בקנאו את קנאתי. בְּנָקְמוֹ אֶת נִקְמָתִי — בְּקָצְפּוֹ אֶת הַקֶּצֶף שֶׁהָיָה לִי לִקְצֹף;

Kol Rom

וכתב רש״י בקצפו את הקצף שהי׳ לי לקצוף. וחזינן שזהו עיקר הדבר שקבל שכר גדול כזה וברית שלום, משום שעשה דבר שהי׳ להשי״ת לעשות. ויש למילף מזה על מצות אחרות כה״ג שג״כ יש להם שכר כזה. ואשכחן במצות צדקה ששאל טורנורופוס אם הקב״ה אוהב עניים למה אינו מפרנסם והשיב ר' עקיבא כדי שנזכה אנו בהם להנצל בגיהנם (עיין ב״ב דף י). שנמצא לתירוץ זה שודאי הוא על הקב״ה לפרנסם, אך הניח להאדים שיעשה הוא מה שעל הקב״ה לעשות שעי״ז יש שכר גדול ביותר, אף שברור שהשי״ת הי׳ מפרנסו שהוא הנותן לחם לכל וזן ומפרנס, מ״ם רצה הקב״ה שהאדם יפרנס אותו העני. ודמי לתינוק שרוצה לסייע אמו ונותנת לו דבר קטן לשאת שבעצם אינו מסייע לה כלום, שלא הי׳ קשה לאמו לשאת גם זה, אבל הרצון של התינוק לסייע אף שהיא יודעת שאינו סיוע, מראה החביבות של התינוק לאמו וזהו הנאה גדולה להאם. וכן הוא במצווה שעושה בזה מה שהשי״ת הי׳ עושה ולכן עושה נחת רוח כביכול לבוראו. וכן מצות מילה שמצינו שאמרו חז״ל ע״ז שמעשה האדם עדיף, היינו שודאי הוא דבר שכן הי׳ צריך הילד להתילד, אבל השי״ת רצה שאנחנו נעשה ונגמור מעשיו. והראה כן גם במיני מאכל שהאדם צריך לתקן. וחזינן מזה שאף שכל מין האדם לא הוזהרו למול רק ישראל לבד, מ״ים כיון שרצונו שישראל יהיו נמולים הי' יכול לבראם באופן שיהיו משונים בגופם משאר בני אדם, אבל רצוינו הי׳ שהאדם יעשה מעשה במצוה דמילה ועל זה איכא שכר ביותר, כדחזינן מפינחס.

Pinchas. That Dangerous Moment

Regarding Balak, (we will get back to Pinchas in a moment,) the Gemara AZ 4a-b:

ת"ר אל זועם בכל יום. וכמה זעמו? רגע. וכמה רגע? אחת מחמש ריבוא ושלשת אלפים ושמונה מאות וארבעים ושמנה בשעה זו היא רגע. ואין כל בריה יכולה לכוין אותה רגע, חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה (במדבר כד, טז) ויודע דעת עליון. 

אפשר דעת בהמתו לא הוה ידע דעת עליון מי הוה ידע?  ......   אלא... שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה. 

So Bilaam knew that one moment in the day when Hashem is "zo'eim," and he intended to curse us at that moment, by quickly saying "kaleim."

The Gemara continues

והיינו דקאמר להו נביא (מיכה ו, ה) עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים ועד הגלגל למען דעת צדקות ה'   א"ר אלעזר אמר להן הקב"ה לישראל עמי ראו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי עליכם כל אותן הימים שאם כעסתי עליכם לא נשתייר מעובדי כוכבים משונאיהם של ישראל שריד ופליט והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק (במדבר כג, ח) מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'וכמה זעמו רגע וכמה רגע אמר אמימר ואיתימא רבינא רגע כמימריה ומנלן דרגע הוה ריתחיה דכתיב (תהלים ל, ו) כי רגע באפו חיים ברצונו ואיבעית אימא מהכא (ישעיהו כו, כ) חבי כמעט רגע עד יעבור זעם

It was a great neis that Hashem did not do what He does every other day. Hashem was not zo'eim as long as Bilaam posed a threat.

What is that moment of anger, of danger?

I heard the first part of what follows in the name of the Arizal. 
(The person that said it prefaced it by saying that it is famous, and very bavust. I never heard it, and so far, I haven't found anyone that knew it, so it must be one of those "famous" vorts that nobody but the speaker ever heard.)

Because the רבש"ע recreates the world every day, as Chazal say that Hashem is מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, the re-creation involves the same initial process as the first creation did.
Rashi on the first passuk in Breishis says 

"בָּרָא אֱלֹהִים" – ולא אמר "בָּרָא ה'". שבתחילה עלה במחשבה לברואתו במידת הדין; ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין. היינו דכתיב (להלן ב ד): "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם".

Since the initial briyah was intended to be with Middas HaDin, the re-creation involves a split second of din, followed by the admixture of Rachamim. That moment of דין is the moment of זעם. 

To protect Klal Yisrael, the רבש"ע eliminated that moment from the daily re-creation. 

The AriZal says that this moment of Din is perceived by all spiritual beings, including our Neshamos. It is that moment of Din that strengthens our Yiras Shamayim.

With this in mind, said the person I'm quoting, we can answer many questions that bother us. 

How can it be that after two hundred and ten years of absolute chastity in Mitzrayim, with one minor exception, suddenly, after Yetzias Mitzrayim and Mattan Torah some Jews started not only chasing shiksas, but making utter fools of themselves with Peor while they chased them.
The answer is that Hashem had suspended that moment of din. As a result, our yiras shamayim was attenuated, and we found ourselves unprotected from the power of a yetzer hara that only two years ago would have been unthinkable, and they succumbed to the seduction of the Bnos Moav.

What does בקנאו את קנאתי mean? It seems that the proper formulation would simply be בקנאו לאלוקיו.  Pinchas was a kana'i, certainly, but what is the meaning of קנאתי, My kin'ah? The answer is that the yiras shamayim that Hashem had regularly infused into the briah was missing, and it was Pinchas' act that reinstated the darga of Yiras Shamayim that had been lost. Hashem's Kinah needed replacement, and Pinchas was the one to replace it.

The word chilisi sounds familiar. It is a form of the word "Kaleim" that Bilaam intended to use. The reason Hashem had not been Zo'eim was "ולא כיליתי", in order to prevent Bilaam from exploiting that moment to say "כלם"

Chukas. Chukim and Sichliyos

Many, many, meforshim emphasize that we do mitzvos sichliyos not because of our seichel. We do them because the RBSO commanded us to do them.

Examples, and I'm going to add more as time goes on:

The Netziv asks why it says על האדמה by Kibbud Av in the Aseres Hadibros. He answers that we all know that the ikker of mitzvos is in Eretz Yisrael. But we might think that this only applies to mitzvos that we only do because of Hashem's tzivui. But sichliyos would apply no less in chutz la'aretz. So Hashem says that this is not correct. Even Kibbud Av, the paradigm of sichliyos, is done because of Hashem's tzivui, because it is commanded among the Taryag. As such, it is more meaningful in Eretz Yisrael than it is in chutz la'aretz. You do it because of Hashem's tzivuy.

Reb Micha Berger mentioned a very clear example of this shittah, as follows:

See Arukh haShulchan OC 1:14:

... וכן מיסודי הדת לעשות כל המצות לא מפני שהשכל מחייב כן, כגון במצות שבין אדם לחברו, אלא מפני שהקדוש ברוך הוא צוה אותנו לעשות כן. ולכן נאמר בדברות האחרונות בשבת ובכיבוד אב: כאשר צוך ה' אלהיך". משום דזה מוסכם בכל אום ולשון שהאדם צריך לנוח יום אחד בשבוע כדי לחזק כחותיו, וכן ההסכמה בכל אום ולשון לכבד הוריו. ולזה אמרה תורה: "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך", "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך". כלומר: ולא מפני שהשכל מחייב כן. ובדברות הראשונות קודם חטא העגל לא הוצרכו לאזהרה זו, לפי שהיו כולם במדרגת מלאכים, כדכתיב: "אני אמרתי אלהים אתם, ובני עליון כולכם"....

On the other hand, Reb Moshe, for example, says, why does it say אם כסף תלוה את עמי העני והגר..... it's not an "if," it's a chiyuv. He explains that Hashem wants us to be rachamanim, to the point that even if there was no tzvuy we would do it on our own initiative.  This seems to be farkehrt from the others.

Darash Moshe, Yisro.

ואם מזבח אבנים (כ כב) 

בג' מקומות נאמר אם והוא חובה, אם מזבח אבנים, והוא חובה, אם כסף תלוה [להלן כב כד], והוא חובה, ואם תקריב מנחת בכורים [ויקרא ב יד], והוא חובה. עיין ברש"י. וצריך להבין הטעם. ונראה שאף שאמרו [תו"כ קדושים] אל יאמר א"א בבשר חזיר אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך, מ"מ יש דברים שהתורה מקפדת שגם ירצה זה ברצון נפש ממש, והוא שיכין עצמו וטבעו לרצות לעשות דברים טובים. שמה שנדמה לבני אדם שהוא קרבן יהיה אצלו דבר קביעות, וכחלק מטבעו. וזה הוא כוונת מזבח אבנים, שהוא דבר קבוע ולא נפסד לעולם. וכשיעשה רק מחמת שהוא כפוי מהקב"ה ליחן צדקה ולשמור שבת וכדומה, עלול שלא יהיה זה דבר קבוע. וגם הקביעות שייך שיהיה רק ע"י אמונה גדולה ובטחון בהשי"ת עם הידיעה שרק מידו הכל, שאז לא יהיה שום נסיון. ולכן נאמר אם, שאף שהוא חובה, רוצה השי"ת שיהיה זה בדרך רצון שהוא בלשון אם. וכן מצות הלואה וצדקה רצון התורה שירצה בלב שלם לא רק מצד כפיה ממצות התורה אלא שישנה טבעו שירצה בעצם לעשות טובות שרק בזה יהיה קיום העולם. וכן מנחת ביכורים ליתן הראשית להשי"ת ישנה טבעו שירצה ברצון גמור ולכן נכתב בהו אם שהוא לשון רצון 

Even the Netziv seems to say farkert in his hakdama to Breishis about Sefer Yesharim.

I've been wondering about this for decades. I've been arguing about this with Rav Dovid Zucker for at least thirty years. The idea that we should supress our human kindness and focus exclusively on the fact that it's a mitzva in the Torah makes it cold and bloodless. Imagine doing Kibbud Av, and saying to yourself, "I really don't care if he's hungry. But vibalt the RBSO was metzaveh on Kibbud, I'll get him something to eat." Pretty horrible, I think.

Last Friday, erev Chukas, my son Rav Mordechai said an excellent answer. It is one of those that, like the Gaon, is impossible to think of, and once told, everyone says "Well, that's obvious." It's not obvious at all. The problem is that people think they understand the answer when they do not.

To understand the answer, we need to begin with what will appear to be an impossible yesod:

 - If a person does chesed only because he has a soft heart, he is a loving altruist, then he is not doing the mitzva properly.
 - If a person does chesed only because the RBSO commanded it, he is not doing the mitzva properly.
 - If a person does chesed for both reasons, because he is a loving humanist and because the RBSO commanded it, he is not doing the mitzva properly.

That seems to leave us thinking that no possiblities are left, and nobody can do the mitzva properly. But that is not the case.

We do chesed because the RBSO told us not only to do chesed, but that we should develop our souls to be baalei chesed. We do Chesed because the RBSO told us that the middah of chesed is a wonderful thing, and that He wants us to be BAALEI chesed, and for that we need to be baalei chesed in our hearts.

Hashem told us to kill all that live in an ir hanidachas, but that does not mean that we should be people that enjoy killing children. Hashem told us to do chesed, but that does mean that we should be people that enjoy doing chesed.
Not only should we enjoy doing chesed, but we should do it so many times, and work on ourselves so  much, that we would do it even if Hashem would not command us to do it.

This is really an application of  והלכת בדרכיו. Hashem does chesed not because it is imposed upon Him externally. Hashem does chesed because that is what Hashem does inherently. If you want to be מה הוא רחום, then you have to be an inherent Rachum, not a Rachum because someone is making do rachamim.

Reb Mordechai added that this is why the Gemara in Kiddushin relates the Parah by Dama with his Kibbud Av. For him, Kibbud was a sichlis. For us, they're both chukim. But Kibbud is a chok that is supposed to change us so that it becomes so natural that not doing it would be unthinkable. This is not the case with Parah, or kashrus, or korbanos. It's only by mitzvos of Chesed.


Rav Dr NJ Stone responded to the above sentence "so that it becomes so natural that not doing it would be unthinkable. This is not the case with Parah, or kashrus, or korbanos. It's only by mitzvos of Chesed." with an email titled "Why? Says Who?", and he continued and said 

"why not the others ? maybe tahara should become second nature? kodshim ?"

All I can say is, I have no idea. Maybe he's right. Maybe the dinim of kedusha and kashrus are meant to teach us to develop spiritual sensitivity to whatever enhances or contradicts them. But I know that in the mah hu/af atta list of "vehalachta bidrachav" it doesn't say anything about kashrus. 

Shlach. Word Choice Exposes Secret Thoughts

Reading the Parshas HaMeraglim reveals very little about what the problem was, about the root of the tragic episode.  Only in Arvos Mo'av, when Moshe Rabbeinu reviews the history of Klal Yisrael during his time as their leader, do we get an idea of where we went wrong.

Devarim 1:22

ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו־לנו את־הארץ וישבו אתנו דבר את־הדרך אשר נעלה־בה ואת הערים אשר נבא אליהן

Rashi

ותקרבון אלי כלכם. בְּעִרְבּוּבְיָא; וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (דברים ה') "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ וְגוֹ'", אוֹתָהּ קְרִיבָה הָיְתָה הוֹגֶנֶת – יְלָדִים מְכַבְּדִים אֶת הַזְּקֵנִים וּשְׁלָחוּם לִפְנֵיהֶם, וּזְקֵנִים מְכַבְּדִים אֶת הָרָאשִׁים לָלֶכֶת לִפְנֵיהֶם, אֲבָל כָּאן "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם" בְּעִרְבּוּבְיָא – יְלָדִים דּוֹחֲפִין אֶת הַזְּקֵנִים, וּזְקֵנִים דּוֹחֲפִין אֶת הָרָאשִׁים (ספרי):

Also, both the Kli Yakar and the Shach al HaTorah.

Shach al HaTorah
Not Shabsai Kohen (Vilna 1622-1663.) Mordechai Kohen (Tzfas  slightly earlier.)

ויתורו את ארץ כנען לא כמו שאמרו הם ויחפרו לנו את הארץ שפיהם הכשילם שאמרו ויחפרו שעל ידי זה השליחות נגזר עליהם שימותו במדבר והיו בכל לילה חופרים קבריהם ושוכבים בתוכם ולמחר מכריזים הבדלו חיים מתוך מתים אלא ויתרו כתיב היתרון שיש לארץ כנען על שאר ארצות 

Kli Yakar (Prague 1550-1619)

ויתורו את ארץ כנען מצינו ג' לשונות בענין זה ויתורו ויחפרו וירגלו כי ישראל אמרו (דברים א כב) נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ והקב"ה אמר ויתורו את ארץ כנען ובמרגלים כתיב (שם א כד) וירגלו אותה לפי שג' דעות היו באותה עצה כי הקב"ה אמר ויתורו שיש במשמעתו גם לשון יתרון כי רצה הקב"ה להראות להם יתרון הארץ על כל הארצות כמ"ש (שמות ג ח) ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה וטובה זו היא הטובה הרוחנית מצד היותה אוירא דמחכים (ב"ב קנח) כי זה הכנה אל האדם לבא על ידו לכלל הטובה האמיתית כי אין לאדם יתרון תחת השמש זולתו ויתרון ארץ זה בכל היא (קהלת ה ח) אבל ישראל רוח אחרת היתה עמהם כי תמיד היו מבקשים תואנה לשוב מצרימה וע"כ אמרו ויחפרו שיש במשמעתו לשון חרפה כי ערות הארץ רצו לראות כדי שיהיה להם מקום ללון ולומר נתנה ראש ונשובה מצרימה אבל מ"מ לא בקשו שיוציאו מלבם דבה שקרית והמרגלים השחיתו התעיבו יותר ממה שבקשו מהם והוציאו מלבם מלין שקרים כדרך כל הולך רכיל המפליג כל דבר להגיד יותר ממה שראה לכך נאמר וירגלו אותה כי רגל לשון רכיל כמו שפירש"י על פסוק לא תלך רכיל  (ויקרא יט טז)  

So, what do we have?

1. That they did not have Yishuv HaDaas. They were Pochazim. Every Baal Mussar knows that Pezizus, haste, panic, impetuousness, leads to self destructive behavior.

2.  That while the Ribono shel Olam, or Moshe, used the word ויתורו, Klal Yisrael said ויחפרו. As both the Kli Yakar and Rav Mordechai HaKohen say, although the two words are technically synonymous, choosing one over the other reveals a tremendous difference in what motivates you. ויתורו connotes "looking for the benefit." ויחפרו , the way I like to say this vort, means "dig up dirt." The Kli Yakar says it relates to חרפה. Even though that requires transposition of two letters, that doesn't matter. We're talking about the secrets of the soul, and in our mouths, the two words are very similar. The Shach says it relates to the graves they dug on Tisha B'Av.

I used this vort by an Aufruf for my great nephew, Binyomin Ray, and my son Mordechai used it at a nephew's Bar Mitzva. The point is the same. Nothing in life is perfect. The Ribono shel Olam always challenges us. The attitude towards challenges, the lenses through which we view the world, makes the difference between a life that poisons itself and everyone around it, and a blessed and fruitful life.  Do you look for opportunities that the Ribono shel Olam is giving you, or do you kvetch and cry and run away?   Will you live with an עין טובה or an עין רעה?  Will you live with  ויתורו or ויחפרו. 

Beha'aloscha. Yearning To Do Avodas Hashem

Our parsha illustrates the vast gulf between two groups of people who can be said to have acted in the same way. One was the the מתאוננים, the ones that demanded the food they were used to in Mitzrayim, and the other was the טמאים לנפש אדם, the individuals that were tamei and couldn't bring the Korban Pesach. Both knew that what they already had was sufficient, but both said that they suffered terribly because they knew that there was more that they might have. The Misonenim had the miraculous Mahn, which was a perfect food and fully sufficient for all their bodily needs, but they suffered because they knew there was tastier and more pleasurable food available. The Te'meyim knew that they were pattur from Korban Pesach. Pattur means that under the circumstances, they had no mitzva to bring the Korban. But they were anguished at the thought that they would miss the incomparable joy of participating in the Mitzvah. 

We're written about this in the past.

We're writing about this now because of Reb Moshe's insight as to how a person should feel and how he should behave when he is not being able to fulfill a mitzvah. Instead of saying he's pattur and that's all there is to it, he should do something that has to do with the mitzva, no matter how small it may be, and no matter that he is not fulfilling any commandment by doing to. Especially interesting is that Reb Shlomo Zalman disagreed (I assume because he felt it came too close to bal tosif or shchutei chutz.)  Reb Shlomo Zalman said that Reb Moshe only meant it as a mussar haskeil, but not in practice. But you will see that Reb Moshe really meant it in practice as well.

Reb Moshe in the Darash in this week's Parsha:

למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו (ט' י') תמוה מאוד מה כתב רש"י שהטמאים אמרו שיקריבו עליהם בכהנים טהורים ויאכלו טהורים הא א"א זה דנקרב לטמאין פסול (פסחים מא א) ואף אם נימא שהיתה כוונתם לצרף עם טהורין ויהי' לטהורים ולטמאים שכשר הקרבן לא ירויחו כלום כי לא יוצאין הטמאים בזה. וצ"ל דבר חדש דאף שאין יוצאין מ"מ מיד אהבת המצוות הוא שצריך להשתתף עכ"פ אף שלא יצא אם א"א לו לקיים ממש וכעין הא שעשה משה שהפריש שלש ערים אף שלא קיים המצוה. אך ראיה משום ליכא משום דהתם עכ"פ נשאר מעשיו קיים. ואף שאפשר שהיו רשאין ישראל לשנות ולהפריש ערים אחרים מאחר שלא קלטו עדיין מ"מ ידע שלא ישנו. אבל הכא חזינן שאף שלא יצאו כלום ידי חובתן אף למקצת מ"מ יש לו להשתדל להיות קשור עם המצוה במה שאפשר וכן בזכות האהבה דיהושע לתורה הבטיח לו השי"ת לא ימוש סה"ת הזה מפיך (יהושע א ח) היינו שנתברך שיוכל לעשות כאהבתו בלא מניעות ועיכובים מצד ענינים גשמיים כהברכות דאם בחקותי שהוא לדברים גשמיים שפי' הרמ "ם בהקדמתו למשניות שהוא שלא יהיה לו מניעות לעבודת השי"ת וללמוד התורה 

ומזה יש למילף לאחד שקשה לו לקיים איזה מצוה שמצד האהבה למצוה יראה לעסוק בה לכה"פ במה שאפשר כגון שאסור לו לאכול כזית מרור יטעום מעט וכן בכל מצוה כגון מי שאסור לו לישב בסוכה יראה עכ"פ לעשות סוכה וחזינן כמה היתה גדולה אהבת חמצוות לישראל שהשי"ת נתן מצות תרומות ומעשרות באופן שיוכלו שלא להפריש לעולם בלא איסור כגון להכניס דרך גגות כברכות לה ב ומ"מ סמך הקב"ה על כלל ישראל שיקיימו תו"מ עד שלקח הנחלה משבט לוי ואין זה רק על יחידים חסידים שבדור אלא על כל ישראל ממש והוא משום שאהבת המצוות הי' גדול מאוד לדורות הראשונים והשתדלו בכל עת ובכל ממונם להתחייב במצוות
 וזהו נראה בטעם שתקנו לברך שיכנס לתורה ולמע"ט שלכאורה בלתורה כלול גם מע"ט דעל מנת שלא לקיים נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ובלא תורה אין ע"ה חסיד ולמה אמר תרווייהו אלא שהוא ברכה לאהבת המצוות שיעשה מע"ט אף אלו שיכול ליפטר בדין כגון בתרומות ומעשרות ובציצית ללבוש רק בגדים שפטורים מציצית וכדומ' וע"ז צריך ברכה מיוחדת שיכנס למע"ט מצד אהבת מצוות 

Reb Shlomo Zalman is brought in Halichos Shlomo Tefilla page 87
The first paragraph is the main text. The second (י"ד) is the note. The third 926) is the annotations under the notes.

י מי שציוהו הרופא שלא יוציא מפיו אפילו תיבה אחת במשך זמן מסוים, כגון שבוע, שאם לא כן יאבד קולו או יפגמנו לעולם. אם ברור לו לחולה שאבחנת הרופא אמתית ורוצה לשמוע לו ולנהוג בזהירות יתירה ולא לדבד כלל, רשאי שהרי אין אדם חייב לבזבז כל ממונו כדי לקיים מצות קריאת שמע, וכל שכן שאין עליו לאבד את קולו לעולם כדי לקיים מצות קריאת שמע. ולכן יהרהר בלבו כל התפלה והברכות וקריאת שמע (י"ד)  

(י"ד) דאע"ג דקיי"ל (סי' ס"ב ס"ג ובמ"ב סק'ו) הרהור לאו כדיבור דמי בכה"ג הו"ל כאלם שצריך להרהר וזהו תפלתו, ואף דלכשנתרפא בתוך זמן התפלה ודאי צרין לחזור אין זה משום דההרהור לאו כלום הוא דהרי עיקר חיוב תפלה וברכות הוא ההודאה לד' והרי הודה וקיים המצוה (26)  אלא משום דעכ"פ לא קיימה כתקון תכמים  ולכן צריך לחזור, 

(26)  והיינו דוקא בנד"ד דאף שאינו עושה כתקון חכמים מקום כיון שאינו יכול להוציא בשפתיו יש כאן קיום מצוה בהרהורו כמי שנתבאר. אבל אין זה משום זכר למצות תפלה, דאין לנו לחדש דברים כעין אלו לעשות זכר למצוות במקום שאי אפשר לקיימם. וכעין זה נראה בהא דמבואר בסי' תרע"א במ'"ב סק"ו לענין נרות חנוכה דבשיש לו מעט שמן יתן בנר אהד בשיעור והשאר יחלק לנותרים, הגם שלא יהי' בהם שמן בשיעור כלל, דהתם נמי אין זה משום זכר למצוה אלא משום דסו"ס יש באן קצת פרסומי ניסא, שזהו עיקר תוכן המצוה. ולכן נראה דאף המל"מ דס"ל בפ"א מהל' חמץ ומצה ה"ז דחצי שיעור במצוות עשה לאו כלום הוא מ"מ בהא מודה, ורק במקום שהזכירו כן הפוסקים כגון בסי" תרמט ס"ו בקהל שאין להם לולב וכדו' עבדינן זכר למצוה (כתבי תלמידים) וכשהראו לפני רב מש"כ הגר"מ פנשטיין ז"ל בס' דרש משה פ בהעלתך אמר שזהו רק ע"ד הרעיןן אבל לא בגדרי ההלכה. 

On the other hand, Rav Zilberstein brings it down lehalacha in his Chashukei Chemed Beitza 15b, where he introduces the piece from Reb Moshe by saying the following:

שאלה יהודי אשר אינו יכול לאכול ולקיים מצות שמחת יו"ט מה בכל זאת אפשר לו לעשות 

תשובה כתב השו"ע או"ח סימן ש' לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת כדי ללוות את השבת אפילו אינו צריך אלא לכזית וכתב השערי תשובה עיין בא"ר בשם של"ה מי שמפסיק מבעוד יום יטריח להכין סעודה זו לאחרים עכ"ד ולפי זה הוא הדין בעניננו אם לא יכול לאכול בעצמו לפחות יכין סעודה לאחרים כדי שאחרים ישמחו ובזה יקיים קצת מצוות שמחת יו"ט. 

Shavuos ayin tes/2019. Derech Eretz Kodma LaTorah

I saw this in Rav Yeruchem Olshin's Yarei'ach L"moadim. It speaks for itself.

ושמעתי מעשה נפלא על הג״ר משה פיינשטיין זצ״ל בעל האגרות משה שכיבד פעם רב אחד לדרוש בישיבתו וישב שם הגר״ם זצ״ל מרוכז באזנים מקשיבות לכל מילה ומילה היוצאת מפי הדורש. אחר הדרשה ניגש אליו אחד מתלמידיו [הג״ר שמחה בונם קאהן שליט״א - רב דקהל עטרת ישעיה  ליקוואוד] ושאלו, הרי הדורש דרש בשפת אנגלית, והרי אין כת״ר מבין שפת אנגלית.

להפתעתו השיב לו הגר״מ זצ״ל שאכן לא הבין אפילו מילה אחת

א"כ, שאלו התלמיד, מה זה שישב שם כת"ר והקשיב כאילו הוא מבין ומאזין לכל דברי הדורש?

השיב לו הגר"ם זצ"ל, הרי אחר הדרשה אני חוזר לביתי ומשיב צשובות לשואלים בהלכה, והרי אמרו חז"ל (מגילה כ"ז:) דרך ארץ קדמה לתורה,  ובלי דרך ארץ לא אזכה לסייעתא דשמיא. ולשבת אצל דרשה ולא להקשיב אינו דרך ארץ, לכן עשיתי כל מה שביכלתי להתנהג בדרך ארץ כלפי הדורש, אע״פ שלא הבנתי מילה, ע״כ.