Chicago Chesed Fund

https://www.chicagochesedfund.org/

Wednesday, December 12, 2018

Eikev Devarim 7:12. Escorting Departing Guests - מצות הלוית האורח

Our most interesting Halvayas Orchim experience was in the early seventies when we had to go to Philadelphia to see Doctor Ascovitz. We stopped by Rav Shmuel Kamenetzki's house to say hello - our grandfather and his father were contemporaries in Kelm and remained close after Reb Yaakov left the Talmud Torah. When we left Reb Shmuel's house, he walked us all the way to the train station. How can one forget an experience like that?

We find the mitzva of Halvayas Orchim in Parshas Vayigash, as explained by the Kli Yakar in his re-interpretation of the famous Chazal about the wagons Yosef sent to Yaakov - they were indeed a reference to the din of Egla Arufa, but specifically to the connection of Egla Arufa to levayas orchim.


וירא את העגלות אשר שלח יוסף וגו'. פירש רש"י סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה, לפיכך וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא אשר שלח פרעה. ופירושו רחוק מאוד וכי דרכו של רש"י להוציא המקרא מפשוטו לגמרי, שהרי הכתוב אומר אשר שלח יוסף לשאת אותו, ועוד עגלות למה לי די בעגלה אחת. ע"כ אומר אני שגם רש"י הבין עגלות כפשוטו, אך מה שנאמר אשר שלח יוסף ולא נאמר אשר שלח פרעה, הבין רש"י מזה ששלח פירושו לויה, שיוסף עשה לויה לאותן עגלות אשר שלח, שכן נאמר וישלח את אחיו וילכו ואין שילוח זה אלא לויה, ויוסף למד דין הלויה מן יעקב, שכן נאמר (לז.יג) לכה ואשלחך אליהם, וכי אחר שילך ישלחו, ומה היה המקרא חסר אם היה אומר לכה אליהם, אלא שאמר ללותו, ויעקב למד דין הלויה מן אברהם, שנאמר (בראשית יח.טז) ואברהם הולך עמם לשלחם, פירש"י ללותם, וז"ש וישלחהו מעמק חברון, ששלוח זה היינו לויה, ולמד דין הלויה מעמק אותו צדיק הקבור בחברון, כי אברהם התחיל בלויה ויטע אשל. נוטריקון אכילה שתיה לויה, וכשליוה יעקב את יוסף מסתמא הגיד לו מצות הלויה שמקורה מן פרשת עגלה ערופה, שיאמרו זקני העיר ידינו לא שפכה את הדם הזה שלא פטרנוהו בלא לויה (סוטה מה:) וכן עשה גם יוסף כשליוה את אחיו מסתמא היה נפטר מהם מתוך דברי הלכה הליכות עולם, להגיד להם דין הלויה אשר בה היה עסוק, וכתיב וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וכללו בזה כל הדברים, הן הדברים שדבר להם בביתו, הן הדברים אשר דבר אליהם כשליוה אותם, ושם דבר עמהם דין פרשת עגלה ערופה. 

His idea that when Yaakov sent Yosef to find his brothers he accompanied him till Chevron is also found there (37:14) in the Baal Haturim, 
וישלחהו מעמק חברון. אע"פ שחברון הוא בהר כדכתיב ויעלו בהר ויבואו עד חברון ליווהו עד העמק ומשם שלחו 

The mitzva of לוית אורחים also relates to Parshas Eikev because it is a classic example of עקב תשמעון.  

Rabbeinu Bachay says in the beginning of the Parsha. 
ודרשו רז"ל בלשון עקב שהוא אזהרה לאדם על המצות שאדם דש בעקביו שלא יקל בהן, לפי שיש בני אדם שאינן חוששין בקצת מצות שהן קלות בעיניהם ודשין אותן בעקב, וכבר גלו לנו רז"ל כי עונש המצות שאדם מזלזל בהן ודש אותן בעקביו בעוה"ז מקיף אותו ליום הדין, שנאמר (תהלים מט) עון עקבי יסובני. 
ועוד יכלול עון עקבי יסובני, שבא להזהיר על אותן מצות שהוא חייב לפסוע בהן והן פסיעות של מצוה, כגון ללכת אל בית הכנסת ולבית המדרש ולבקר את החולים וללוות את המתים ולנחם אבלים, כל אלו מצות של פסיעות ושכרן גדול, וכבר אמרו רז"ל שאפילו בשבת מותר לו לרוץ לבית הכנסת שנאמר (הושע יא) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג, ואם אינו מקיים מצות של פסיעות אותו עון יסובהו ליום הדין, זהו עון עקבי יסובני.


In his second paragraph, Rabbeinu Bachay uses Levayas Meisim as an example of mitzvos that are done with one's feet, by walking, and says that the Torah is warning us that if one would fail to do these mitzvos, he will be punished. 
In the first paragraph, he says that eikev is a general reference to the type of Mitzvos that people are wont to ignore.
Had Rabbeinu Bachay been writing in our time, would have used Levayas Orchim in the first paragraph, because it is a classic example of a mitzva that people trample upon because it seems unimportant -  מצוה קלה שאדם דש בעקביו.  In our time, Levayas Orchim is done about as often as pidyon petter chamor, and with less enthusiasm.  Even though the Gemara in Sota 46b says that it is like Pikuach Nefesh, it is just not done any more.

But the fact is that in the Rishonim you see how important this mitzva is.    


Rambam Avel 14:1-3
1.
מצות עשה של דבריהם לבקר חולים. ולנחם אבלים. ולהוציא המת. ולהכניס הכלה. וללוות האורחים. ולהתעסק בכל צרכי הקבורה. לשאת על הכתף. ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור. וכן לשמח הכלה והחתן. ולסעדם בכל צרכיהם. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך. כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים. עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות:
2.
שכר הלויה מרובה מן הכל. והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה. מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. שנאמר וירא והנה שלשה אנשים. ולוויים יותר מהכנסתן. אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים:
3.
כופין ללוייה כדרך שכופין לצדקה. ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום. ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים. אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות יש לו שכר הרבה. וכמה שיעור לויה שחייב אדם בה. הרב לתלמיד עד עבורה של עיר. והאיש לחבירו עד תחום שבת. והתלמיד לרב עד פרסה. ואם היה רבו מובהק עד שלש פרסאות:



The Daas Zkeinim on this in Vayishlach, Breishis 32:33, connects the malach's assault on Yaakov with the failure of his children to be me'laveh him.

על כן לא יאכלו בני ישראל. ע"כ לזכרון הנס שניצל יעקב מן המלאך שלא נגע אלא בכף יריכו ולא הרגו משל לאדם שהוא חש בראשו תמיד או בלבו ומקבל עליו שלא לאכול עוד מן הראש או מן הלב כדי שיהיה לו רפואה. ד"א ע"כ שעשו בני ישראל שלא כהוגן שהניחוהו ללכת יחידי ולא עשו לו לויה והוזק על ידם בגיד הנשה לכך אסר להם הקב"ה גיד הנשה כדי שיהיו זהירין במצות לויה משם ואילך ולכך הוזהר יעקב ללות את יוסף בנו כששלחו אל אחיו:





The Moshav Zkeinim in Vayeira (18:16) also says that it is greater than hakbalas pnei Shechina (like the Rambam said) and therefore it is docheh other mitzvos.
(י"ז) וי"י אמר המכסה וסמך וי"י ללמד כשהמלוה מדבר עם הנלוה בדברי תורה מיד שכינה שורה עליו וכן הוא אומר (מ"ב ב' י"א) ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וגו' ודורש (תענית י' ב') הולך לשון הלכה היה מדבר 
ד"א לכך סמך וי"י שאברהם הניח שכינה לעשות לוייה מכאן אמרי׳ פטורין מבתי כנסיות ומבתי מדרשות לעשות לוייה ומכאן פסק דמבטלין תלמוד תורה ותפלה כדי לעשות לויה שהוא פקוח נפש
(Although it's interesting that in the first pshat, he says that when the melaveh talks to the nilveh in learning, the Shechina rests upon him, and then he says that levaya outweighs hashra'as haShechina. Lechoira, according to the first teretz, there's no raya that it's docheh kabalas pnei Shechina, because it is gorem kabalas pnei Shechina.)

And Rashi in Vayeira, 18:16

ויקמו משם האנשים וישקפו על פני סדם ואברהם הלך עמם לשלחם 
רש"י
"לשלחם ללוותם, כסבור אורחים הם.


I was recently menachem aveil the Gottesmans for the petirah of the Adam Chashuv Me'od, Rabbi Moshe Gottesman, a dear friend of the Feinsteins. The sons told me that they once visited Reb Moshe on the Lower East Side, and when they left he walked them to the elevator over their protests - and watched them through the glass as the elevator went down. But Reb Moshe was the exception in this, as in so many other things.


Saying that we don't give it the attention it seems to deserve is not meant as criticism. Even the poskim seem to give it less weight than it seems to deserve.  For example, the Tur and the Mechaber don't bring it down at all!  That needs explanation. Now that we see how important this mitzva is, why did the Tur/Mechaber not mention it? (Even Reb Yeshaya Pick Berlin, in his list of Halachos that the Poskim do not bring down - his "אומר השכחה" - does not mention this, either. Maybe that's because at least the Rambam and the Darkei Moshe do bring it, and he's doing halachos nobody brings down.) It seems from the Tur and Mechaber's omission that this halacha is not considered important any more. 

Why? How can this be?

Before beginning, and with the reality of the diminished observance of this mitzvah in our times in mind, still and all this halacha does not have to be limited to the dead.  You can and should do it with the living, too. As you will see, the Chafetz Chaim strongly encourages people to do this. I advise that you do like Rav Shmuel Kamenetsky, and go the extra mile, or at least walk people a little away from your house when they leave. 

First, we have the Darkei Moshe.  The Darkei Moshe (CM 426:1) says that now people don't expect to be accompanied, so they are mochel. Still, he says, despite that mechila, one ought to do at least daled amos. (I don't know who the Yalkut Mahar'rash is.)

ובילקוט מהרר"ש מצאתי האידנא אין נוהגין ללוות תלמיד לרבו עד פרסה משום דבזמן הזה מוחלין על כבודם ויש לילך עמו או עם חבירו עד לפני שער העיר או לכל הפחות ארבע אמות


The Be'er Sheva in Sota 46b has a very different approach:
כופין ללויה ששכר הלויה אין לה שיעור כו' 
כל דיני לויה כתבן הרמב"ם ז"ל בריש פרק בתרא דהלכות אבל פרק י"ד ה"ב וכן כתבן הסמ"ג בהלכות אבל עשה דרבנן ב' והסמ"ק בסימן מ"ו 
אבל הטור ושאר המחברים האחרונים השמיטן ולא ידענא למה 
ואפשר משום דבזמן הזה אין נוהגין דיני לויה מפני שכל הדרכים הם בחזקת סכנה טפי ממה שהיו בימי חכמי הגמרא כמו שכתבו התוס' בפרק בתרא דכתובות קי ב ד"ה הוא אומר גבי הוא אמר לעלות לארץ ישראל כו' שאינו נוהג בזמן הזה שאיכא סכנת דרכים שאין אדם חייב למסור עצמו לסכנה בעבור לויה משום דחייך קודמין כן נ"ל 

This is obviously a docheik, and the Be'er Sheva is alone in this explanation. Besides the Darkei Moshe who says it's just a matter of mechila, here are the Aruch HaShulchan, the Chafetz Chaim, and the Chazon Ish, who all take the opposite position. 

The  Aruch Hashulchan is in CM 426:2, where he says 
אם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם הכתוב כאילו שפכו דמים ועכשיו לא נהגו בזה מפני שאין הולכין ברגל אלא נוסעים בקרון ואינו נוסע לבדו
and then he brings the Darkei Moshe.
Very similar is the shitta of the Chazon Ish as brought in the עמק ברכה from  Rav Pomeranchik in גמ"ח שבגופו אות ד, that since now there are many travelers on the roads, each one is being melaveh the other, which patters you from being melaveh.  The Chazon Ish is also brought in Rav Sternbuch's Taam Vadaas in Vayeira, Breishis 18:16-17, where he says
 ולדעת רבינו החזון איש זצ"ל שבזמן הזה אין חובת לויה כל כך כיון שברחוב או ברכב מצויים אנשים והם כמלוים לאדם
He also brings it in Parshas Shoftim by Egla Arufa. 
ידינו לא שפכו את הדם הזה (כא, ז).
פירש״י וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דם הם אלא ל א ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה.
ושמעתי בשם רבנו החזון איש זצ״ל ביסוד מצות לויה שאינו אל א מפני הסכנה כשהולך יחידי, וכהיום שהדרך שמתלוים עוד אנשים בנסיעה באוטו אין בזה משום חובת לויה, אמנם אצל כמה מגדולי ישראל ראינו שקיימו בעצמם מצות לויה והיו מקפידים מאד על כך, ודעתם שיש בז ה משום כבוד ומטעם הזה נצטוינו בלויה.


The Chofetz Chaim in Ahavas Chesed says that the laxity is based on the fact that it's safer now - but then emphasizes that you better do it anyway.
והנה מגמרא משמע שם, דאסור להאורח למחל על מצות לויה, דאמר שם: כל שאינו מלוה ומתלוה, כאלו שופך דמים. 
אך יש לומר, דשם קאי על עקר לויה, דהינו, שלא ילוו אותו כלל, מה שאין כן לשעורין הללו. וסמך לדבר זה ממה דאיתא שם בגמרא, דרבינא אלויה לרבא בר יצחק ארבע אמות בעיר, ועל כרחך משום דמחל לו על היתר. ועוד היה נראה לי לומר, דמה שכתב הרמב''ם דבית דין היו מתקנין שלוחין וכו'. הינו, דוקא בזמן שהדרכים אינם מסמנים, ואם יטעה בהן, יש סכנה מפני חיות ולסטים; אבל במקומותינו, שהדרכים מישבים וגם הם מסמנים, אין בכלל זה. ועקר סברא זו למדתי מספר 'עיון יעקב', עין שם. אבל כל זה הוא רק ללמד זכות על העולם, במה שאינם זהירים לילך עד פרסה או עד תחום שבת; אבל חלילה לפטר עצמו ממצות לויה לגמרי, כי מגמרא משמע, שהוא דבר סגלה להמתלוה, שלא יארע לו אסון בדרך. וגם על ידי הלויה נגמר המצוה בשלמות, כי אש''ל ראשי תבות: א'כילה, ש'תיה, ל'ויה. [ושמעתי, שהיה מעשה במכניס אורח אחד, ששלט אש בנכסיו. ותמהו העולם עליו, על מה לא הגנה עליו זכות מצותו ואמר גדול הדור אחד, מפני שמנהגו היה רק לקבל את האורחים באכילה ושתיה, ולא ללוותם כלל; ואכילה ושתיה ראשי תבות 'אש'. ורצה לומר, שעל כן לא היה כח בהמצוה להגן עליו, כי שם 'אשל' אינו מנח, אלא אם כן השלימה כראוי]. ובפרט אם הלויה היא לתועלת, להורות לו את הדרך, יש חיוב גדול בזה. וכמו שכתב במהרש''א (בסוטה שם), דאף דמצוה ללוותו בכל גוני, מכל מקום עקר לויה היא להראות להמתלוה את הדרך, שלא יכשל בה, עין שם. וזהו מה שסימתי בפנים. 



My עשה לך רב וקנה לך חבר Harav Shimon Kalman Goldstein, (who should get a mazal tov, because he's probably finishing his fifty first sefer, which, like the other fifty, he will not publish,) told me something he heard from the Satmerer Rov at Shalosh Seudos of this week's parsha many years ago in Williamsburg. The Rov brought the passuk (Tehillim 49:6)

למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני 
He said in the name of his grandfather that Dovid HaMelech was worried that when he comes to the Olam Ha'emes he will find out that he will be punished for עון עקבי. What is עון עקבי? He explained that it refers to the mitzva of Levayas Orchim, a mitzva done by walking. Dovid Hamelech certainly was mekayeim that mitzva. But the problem is that being melaveh someone benefits them because your mitzvos go along with him and protect him, you are sending malachei rachamim along with the traveler to protect  him.  BUT, he said, that's only true IF the melaveh is a tzadik and sends zechusim. If the melaveh is a rasha, he's not doing the traveler any favors, he's not sending malachei rachamim, he is sending malachei chavalah, which the traveler does not need. Dovid HaMelech was afraidi that he would be punished for his levayas orchim if it turned out to hurt the people he was trying to help.

The Satmerer then said that this is the reason we do not do Levayas Orchim in our time - because we are risking harming the traveler instead of helping him. Who knows what kind of malachim you're sending with him! So it is better to just let him go on his own. This is why we don't do levaya bizman hazeh.



The idea that levaya means you're sending malachim with the traveler is actually in the Maharsha in Sota, who says that besides the importance of levaya on a lonely and dangerous road, there is a segula benefit from levaya even in the city streets, because the melaveh's malachim go with the traveler.

 ומיהו ודאי גם בעיר שייך לוי' אפי' בד' אמות גם אם לאו יחיד הוא והוא ודאי דבר סגוליי שהמתלוה ניצל מהזיקא דמטא לידי' כיון שהתחיל ללוותו ד"א גם בעיר הרי כוונתו ודעתו להצילו בדרך ומחשבתו ורצונו מהני לי' לחבירו בכל הדרך להצילו ע"ד רצון יראיו יעשה או שמלאכיו של המלוה גומרים מחשבתו ורצונו לילך במקומו עם המתלוה ולהצילו מהיזוק 

This is the pshat in the Gemara there that 
אמר רב יהודה אמר רב כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק

Aaay, you're going to ask, but what do the Mahrsha do with the Gemara in Sotah that says that בשביל ד' פסיעות שלוה פרעה לאברהם נשתעבד בבניו ד' מאות שנה ?  Pharaoh was not a tzadik gamur, but still  we see that his levaya of Avraham was a great zechus? 

On this Harav Goldstein showed me the Keren Orah that explains what the pshat is with Pharaoh's halvayah.
בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם נשתעבד בבניו וכו' והענין כי המלוה את חבירו מגביר כחו על המתלוה והמתלוה ניתן תחת רשות המלוה ובשביל זה ניתן הכח לפרעה להשתעבד בבניו של אברהם מפני שליוהו לאברהם והמשיך כחו ורשותו לשלוט בזרעו ויש לפרש בזה מה שנאמר ויהי בשלח פרעה כו' כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה כי ביציאת ישראל ממצרים שילחם פרעה וליוה אותם וזה היה קצת צרה כי תכלית צאתם היה להפרד מתחת יד מצרים והוא בשלחם ולוותם חזר והגביר עליהם כחו ורשותו ולזה לא נחם כו' כי אמר כו' פן ינחם כו' ויסב כו' דרך המדבר ים סוף כו' וכאשר ראו בני ישראל כי מצרים נוסע אחריהם נתייראו אולי יעמוד לו כח הלויה לשלוט בם ח"ו ואמר להם משה מפי הגבורה התיצבו כו' כי אשר ראיתם את מצרים עד הנה לא תוסיפו לראותם כו' כי על הים נשבר כח פרעה לשברי שברים ונתפרדו זמ"ז עד עולם 



So despite the absence from the Tur and the Mechaber, and even from the Omer HaShikcha, you really should be careful to do Levayas Orchim. 


True, according to the Satmerer, there is a risk involved - maybe you're sending malachei chavala!  If you're worried about that, I recommend that you say a dvar Torah as you walk with the traveler. Torah is meigin. (Sota there on 46b- 

אמר רבי יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך.)

Rav Sternbuch in Parshas Shoftim 21:7, which we mentioned above, also mentions this idea, without citing the Maharsha.

ונראה בזה שמכבדו ומלוה אותו מגלה שחפץ ביקרו, וזה גופא סגולה שלא ינזק בהלכו בדרך, כי נמצא המלוה אותו קשור עמו ומיצר הוא בצערו. ואין הקב״ה מביא עליו נזק אם לא נגזר גם על מלווהו שיצטער, כי משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו, ונמצא במה שמלוה אות ו ומראה לו חיבה מצילו מן העונש.


Rav Betzalel Stern, in his B'tzeil HaChochma (4:34) brings the Maharsha and brings many rayos to the yesod. He also brings an interesting explanation for the segula of levayas orchim from the Shlah Hakadosh.


עיי׳ בשלה״ק (מס׳ חולין דף קי״ז מדפי הספר) שכ׳, סוד לוי׳, אומה ישראלית נקראים כנסת ישראל שהם מכונסים מיוחדים באחדות אחד מצד נשמתם וכו׳ והנה כשפירש ישראל מן העיר חוצה לה כל הדרכים בחזקת סכנה וכו׳ לכך באה מצות לוי׳, ולוי׳ לוית חן והכוונה שנשארים בעיר מלוים אח היוצא ומעוררים החיבור כלומר עדיין אנחנו מחוברים כשם שאנחנו בני העיר כך אחה כמונו ומעוררים בזה החיבור שלמעלה דהיינו מצד נשמות, שאף שהגופות נפרדות מ״מ בשרשם מחוברים ואז וכו׳ לא ניזוק היוצא חוצה וכו׳ עכ״ל. 


The Maharal in Nesivos and Agados says something similar, that by accompanying the traveler you are being mechazek his Tzelem Elokim, and a person with a Tzelem Elokim is safe from mazikim.


Here's a slight kulah, even though I don't see how the lomdus works. Rav Ephraim Greenblatt in the Rivevos 6:414 says that you can do Halvayah with a shaliach, and his proof is from Pharaoh's levaya of Avraham. 

 מצות הלוית האורח 
בסוטה יף מ״ו ע"ב מבואר הפסוק הזה ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו א"ר יהושע בן לוי בשביל ארבע פסיעות שלוה פרעה לאברהם נשתעבד כבניו ארבע מאות שנה שנאמר ועבדום וגו' ארבע מאות שנה וביאר הדברים בחומש תורה תמימה בלשון זה אין הכוונה דעיקר השעבוד ר מאות שנה הי׳ בשביל ההלויה דהא אברהם לא חטא בזה מאומה ועוד דעיקר הסבה מהשעבוד מבואר לקמן בפרשה (י"ד י"ד) אלא ר"ל שזכה פרעה ונשתעבדו לו ולא למלך אחר וע' בחא"ג ומה שתפס המספר ד' פסיעות הוא משום דעיקר מצות הלויה היא ד' פסיעות ד' אמות 
והנה מבואר מכאן דהלויה ע"י שליח הוי כמלוה בעצמו שהרי פרעה לוהו לאברהם ע"י אנשים וקרי לי' הלויה וכן יש להביא ראי׳ לזה מאגדה דב"מ פ"ו ב' כל מה שעשה אברהם להמלאכים בעצמו עשה הקב"ה לבניו בעצמו וחשיב שם בשכר שאברהם הולך עמם לשלחם וה' הולך לפניהם ואי ס"ד דמדינא מחויב בעצמו א"כ מאי רבותי' אלא דמדינא רשאי ע"י שליח והוא לגודל חביבותי' לאורחים הלך בעצמו ולכן קיבל שכר ולא ראיתי להפוסקים שיעירו בזה והנה הערתו גדולה מדוע לא הובא הדין דבשליח אפשר לקחם מצות לויה ועוד קשה דהעולם לא נוהגים ולא נזהרים במצות הלוית אורחים וככר העיר כזה בעמק ברכה עמוד קל"ה וכתב וז"ל והגאון בעל חזון איש אמר לי שאפשר דחיוב לויה אינו אלא למי שהולך בדרך יחידי אבל כהיום שנוסעים הרבה אנשים יחד נעשה כל אחד לויה לחברו עכ"ל 


I want to add that even according to Harav Greenblatt that you can do levayas orchim with a shaliach, you're not mekayeim halevayas hameis with a shaliach, because the shaliach has the same chiyuv as you do, and his kiyum can't be misyacheis to two people. I was wondering why that would not apply to Orchim, but I guess that if it's not the shaliach's orei'ach, he has no chiyuv, so I can send him to do my mitzvah.




NOTE - 
Above I brought the Maharsha that says that besides the natural logic that accompanying a man on the road enhances his safety, there is also a segula component, that walking with him as he begins his travel helps him in some supernatural way. I wonder if this explains the difficult Gaon (Aderes Eliahu Devarim 1:12) that says that 
ילכו זה ביקור חולים מפני שבכל המצוות ההליכה אינה תכלית המצוה אבל כאן ההליכה עצמה היא המצוה
In several posts (2013 and 2008) I speculated about the basis for the Gaon's words, and how it relates to the general issue and application of Schar Psiyos. Many achronim say that the Gaon is based on the idea that the Shechina is above the head of a choleh, so walking to visit the choleh is akin to walking to Shul, which puts it into the category of schar psiyos mei'almanah (Sotah 22a.)
But with the Maharsha in mind, I think we can say that the Gaon is telling us that based on the passuk (in Shemos 18:20,  את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ,)  that contrasts ma'aseh with halicha, we see that the Maharsha's idea that the halicha itself is what's helping, then the same is true by bikkur cholim.  ילכו בה is referring to the halicha itself, because the halicha itself is beneficial.  Just like the Maharsha says that by levayas orchim, the act of walking daled amos with the guest, even in the city, provides protection, so too we can say that by bikkur cholim, the act of walking towards the house of the choleh provides a refuah segulis. So the walking by bikkur cholim is not merely a hechsher, it is the mitzva itself, ההליכה עצמה היא המצוה, the walking itself is effective באופן סגוליי.  So the passuk עקב תשמעון teaches us that there are mitzvos where although the walking seems to be no more than a הכשר, that's not really true. 
ההליכה עצמה היא המצוה



Tuesday, December 4, 2018

Chanuka. Is Olive Oil a Hiddur?

No, olive oil is not a hiddur for the menora from the perspective of the Halacha.   From the Gemara it is clear as day that there is no hiddur in using olive oil, and the fact that the miracle happened with olive oil is not a factor in deciding on what kind of candle or oil to use. 
Despite that, there is a strong minhag from at least the time of the Rishonim to prefer olive oil. But that minhag is based on non-Gemara considerations and hashkafos. 

The Gemara in Shabbos 23a makes it clear that the only benefit of olive oil is its clear and beautiful flame. If you have a fuel that burns with an equal flame, you can choose whichever you want. If you have an oil that burns with a superior flame, using olive oil would be wrong.

אמר רבי יהושע בן לוי כל השמנים כולן יפין לנר ושמן זית מן המובחר אמר אביי מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי אמר האי משך נהורי טפי כיון דשמע לה להא דרבי יהושע בן לוי מהדר אמשחא דזיתא אמר האי צליל נהוריה טפי 

Why did Abaye change to olive oil? Not because it is the fuel used in the menora, or because it was the oil the miracle happened to. Nowhere does the Gemara mention that these factors had any weight at all in Abaye's choice.  He changed to olive oil because it has a clearer light. 

This makes perfect sense. The mitzvah of neiros Chanuka is for pirsum haneis. A  person seeing your neiros has no way of knowing what kind of oil is burning. Using olive oil adds absolutely nothing to the pirsum haneis to observers.

Despite this indisputable proof, and the unassailable logic, there is a clear mesora to prefer olive oil. For example, here is the Mechaber in 673 and the Rema
כלהשמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה ואע"פ שאין השמנים נמשכין אחר הפתילה ואין האור נתלה יפה באותן הפתילות:

 הגה ומיהו שמן זית מצוה מן המובחר [מרדכי וכל בו ומהרי"ל] ואם אין שמן זית מצוי מצוה בשמנים שאורם זך ונקי. ונוהגים במדינות אלו להדליק בנרות של שעוה כי אורו צלול כמו שמן:

The Mishna Berura -
(ד) שעוה - ומ"מ מצוה בשל שמן טפי מנרות של שעוה דע"י השמן נעשה הנס:

We find this preference for olive oil in several Rishonim. But the Meiri there, and most clearly in the Rosh Yosef, both express their doubts about it, because, as we will see in a moment  from Reb Moshe, the Gemara clearly disregards this idea.
Rosh Yosef, after saying that Shemen Zayis is better -
 ועוד נ״מ להיפוך בנ״ח בעינן שמן זית לכתחלה ובשבת י״ל כל השמנים יפין ובנ״ח במנורה היה שמן זית הנס ומיהו בגמרא אמר הטעם דצלול נהורי׳ כו' כו'. ועיין רמ״א תרע״ג וברס״ג לא כתב מזה כלום

Reb Moshe speaks about this at length in the Dibros here in Shabbos and reprinted in OC IX. You don't have to go through the whole thing. The synopsis is that he brings two clear proofs from the Gemara that all that matters is the purity and beauty of the flame.  He then wrestles with the fact that some poskim do in fact encourage the use of zayis and call it a hiddur. He explains that the Gemara does not mention this because the oil used in the Menora was produced in a manner which is no longer found, and so even if you use oil, you're not using a replica of the type of oil with which the neis happened.  As I said, the same observation appears in the Rosh Yosef (and the Rivevos Ephraim.  I believe it is also hinted at in the Meiri.)

First proof:
מפורש בסוגיין דמעלת שמן זית אף לנר חנוכה אינו משום שהנס נעשה בנרות המקדש שהיה משמן זית אלא משום דצליל נהוריה טפי כדאמר אביי משמיה דמר דהוא רבה בטעמא דריב"ל. ודוחק לומר דאהרי בנר של שבת כיון דבסוגיין הא איירי בנר חנוכה. ואף שבשביל נר שבת שנמי סברי התוס' דאריב"ל ששמן זית מן המובחר הוצרך לטעם דצליל נהורי טפי ולכן אפשר שנקט לטעם זה שהוא טעם לתרוויהו ולא הוצרך לומר עוד טעם דשייך רק לנר חנוכה משום שאינו נוגע לדינא אף שכזמננו הוא נוגע זה לדינא דהרי בזמננו איכא נרות שעדיפי טובא לנהורא משמן זית ולנר של שבת פשוט שנרות אלו שלנו עדיפי אף משמן זית וכן כתב במ"ב סימן רס"ר ס"ק כ"ג דבנרות שקורין סטרין שצלול ודאי יותר מן השעוה ואינו רגיל להטות בו אפילו בחול עדיף מנר שעוה ואולי אף כל השמנים ופשוט שאף שכתוב ״ואולי״ הוא ברור שעדיף, דהא כתב המ"ב כסימן ער"ה סק"ד דנגד נר סטרין שלנו מותר גם לקרות דידוע דא"צ להטייה כלל לעולם ולא שייך לחוש גם לשמא ימחוט דאורו צלול מאד ולפני נר דשמן זית הא אסור לקרות מחשש שמא יטה שלכן ודאי שסובר דעדיף להדליק נר של שבת בנרות סטרין שלנו אף משמן זית ולשון ואולי לאו דוקא. ובנר חנוכה אם יש מעלה בשמן זית מטעם שהנס הא היה בשמן זית הא גם בזמננו עדיף להדליק בשמן זית אכל כיק שבזמן הגמרא לא היה נוגע לדינא בשביל טעם שהיה הנס בשמן זית לא הוצרך למינקט מאחר שטעם זה דצליל נהוריה שהוצרך לו בשביל נר שבת סגי גם לנר חנוכה
Second proof:
  אבל איכא ראיה מהא דמריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי דהיה סבור דמעלת משיך נהורי טפי עדיף ממעלת צליל נהוריה דבשמן זית מ"מ היה לו להכריע ליקח שמן זית לנר חנוכה מטעם שהנס היה בשמן זית ולנר שבת ליקח משחא דשומשמי מצד מעלת משיך נהורי טפי דהיה סבור דעדיף ממעלת צליל נהוריה דהא לא מסתבר דמריש לא הוה ידע רבה דאיכא שום מעלה בשמן זית שלכן מכריע מעלת משיך נהורי׳ דמשחא דשומשמי גם טעם המיוחד לנר חנוכה מצד הנס דבזה ודאי ידע מעצמו וריב"ל למד שמעלת צליל נהוריה עדיף שלא כדהיה סובר שמעלת משיך נהורי עדיף וא"כ היה שייך זה לנר שבת ולא לנר חנוכה ומנדקט הגמרא בהלכות חנוכה משמע שגם לנר חנוכה הוה מהדר רבה אמשחא דשומשמי אלמא דסובר רבה דאין זה טעם כלל

ולכאורה תמוה מ"ט לא יהיה זה טעם לעשות המצוה דנר חנוכה בשמן זית? ונראה שהטעם הוא משום דשמן זית שהוכשר למנורה שהוא כתית כמעט שליכא עתה בזמננו, שבנ"א אין משתמשין בזה, והיה זה עשיה מיוחדת למנורה, לכן אין לנו השמן זית דהוכשר למנורה. ולכן סובר רבהדאין בסתם שמן זית חשיבות ומעלה לנר חנוכה ועיין בעט"ז ריש סימן רע"ג שכתב בשם מהר"ל מפראג דמאחר שהנס נעשה ע"י שמן צריך לקיים המצוה ע"י נרות של שמן, צריך לומר למה שבארתי שכוונתו מטעם זה הוא שוה לכל מיני שמן ולמעוטי נרות של שעוה או חלב שהזכיר שם ולא שמטעם זה יהיה דוקא בשמן זית משום דגם בשמן זית המצוי אצלנו לא הדליקו כמנורה שכמקדש כדכתבתי ושוה הוא לכל השמנים וכמפורש בגמרא שליבא שום מעלה גשמן זית ואף שהוא פוסל שם נרות של שעוה וחלב מטעם אחר שהם נקראין אבוקה מ"מ נקט גם טעם זה אף שטעם אבוקה הוא גם לפסול וטעם שנעשה בו הנס הוא רק לענין שהוא מן המובחר משום דגם הוא בעצמו אפשר סובר דהוא טעם קלוש לפוסלו וגם ידע כי המנהג הוא להדליק כנרות של כנעוה כדכתב הרמ"א ואץ בכחו של מהר"ל מפראג אף שהיה גדול הדור לפוסלן לכן כתב גם טעם זה הוא רק למצוה מן המובחר לומר שאף שמקילון לענין דיעבד יזהרו לכתחילה להדליק בשמן איזה שמן שהוא משום שהנס נעשה ע"י שמן ראיין במ"ב שם סק"ד דכ"כ כתב ומ"מ מצוה בשל שמן טפי מנרות של שעוה דע"י השמן נעשה הנס ולא כתב שמטעם זה מצוה בשמן זית ושעה"צ ציין לתשובת מהר"י ברין ולמהר"ל מפראג שהביא בעט"ז אלמא דמפרש ג"כ שהמעלה מטעם זה איו על שמן זית דוקא אלא כל השמנים שוין למעלה זו אכל בערוך השלחן כתב מטעם זה שמצוה מן המובחר כשמן זית לבד הטעם שנמשך אחר הפתילה יפה וצליל נהוריה טובא גם שהנס נעשה בשמן זית והוא תמוה קצת דהוא דלא כדמשמע מגמרא ולמה שבארתי הוא גם כמפורש בגמרא שליכא שום מעלה בשמן זית בשביל טעם זה וצ"ע ופלא ראיתי בשער הציון במ"ב שם שהביא ממחצית השקל שהביא דעת מהר"ל מפראג שלא להדליק כלל בנר של שעוה וחלב אלא דוקא כשמן מפני שהנס נעשה בשמן אכל אין נוהגין כוותיה דלא הובא כלל במהח"ש טעם דנעשה הנס בשמן אלא הטעם דהוי אבוקה והוא פשוט שהוא הביא רק הטעם שבשבילו פוסל מהר"ל מפראג שהוא הטעם דהוי כאבוקה הוא טעם לפסול כמדורה דפוסל רבא בסמוך וע"ז כתב מתה"ש שאין נוהגין כן רכן הא האמת כדכתב הרמ"א שנוהגין להדליק שא"כ ברור שאיפסק דלא כמהר"ל מפראג אבל הטעם שכתב שהנס נעשה ע"י שמן ודאי גם כוונת מהר"ל מפראג אינו לפסול מטעם זה דהא לא הוזכר כלל בגמרא טעם זה שודאי לא שייך שנפסול בשביל טעמים שלא הוזכרו בגמ' ולא בדברי רכותינו הראשונים אלא שהוא טעם רק למצוה מן המובחר ומ"ש גם טעם זה אחר שסובר שפסול מוכרחין לומר כדכתבתי מאחר שבעצמו מסופק בפסולו שודאי ל"ד למדורה שבגמרא לפ"מ שכתב רש"י של"ר לנר ולכן כתב גם טעם זה אף שהוא טעם רק לענין לכתחלה לא הביא במחה"ש משום דלא הי' יכול לאסוקי ואין נוהגין כן דודאי כו"ע נוהגין לענק לכתחלה להדליק בשמן ולא בנרות דשעוה וחלב והנוהגים בנרות של שעוה שכתב הרמ"א הוא לענין דיעבד וגם אולי לסתם בנ"א שאין נזהרין כל כך לעשות מצוה מן המובחר כשיש טירחא יותר והוצאת ממון קצת יותר וגם לענין לכתחלה נוהגין גם בשמן זית דוקא ומפני הטעם המורגל לאינשי מחמת שנעשה הנס בשמן זית כדכתב בעה"ש אף שהקשתי על טעם זה ולכן מש"כ כשעה"צ ממחה"ש שאין נוהגין כמהר"ל מפראג גם לענין הטעם דנעשה הנס כשמן תמוה דע"ז לא כתב מחה"ש שאין נוהגין דודאי נוהגך כו"ע למצוה מן המובחר בשמן מטעם זה ולא רק כשמן אלא דוקא בשמן זית והאין נוהגין שכתב מחה"ש הוא שאין נוהגין לפסול נר שעוה וחלב וצ"ע בכוונת שעה"צ

Reb Moshe begins and ends with the same words - it is clear in the Gemara that all that matters is the beauty of the flame, and the fact that olive oil was the actual fuel used in the miracle is not a factor at all.

Besides Reb Yehoshua ben Levi on 23, you have a similar Reb Tarfon in the Mishna on 24b. But It's interesting that when Reb Tarfon in the Mishna on 24b said "only shemen zayis," both for Shabbos and Chanuka, רבי יוחנן בן נורי  on 26b strongly disagreed and said "what will be with those that have no such oil?"

In the Bavli, Reb Tarfon's answer is not recorded. But we do have his answer in the Tanchuma in Behaaloscha.
Buber edition:
וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את (במדבר ח א ב), ילמדנו רבינו, מהו להדליק בשמן שריפה ביום טוב. כך שנו רבותינו, אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב, [ר' ישמעאל אומר אין מדליקין בעיטרן] מפני כבוד השבת. וחכמים מתירין בכל השמנים בשמן שומשמין בשמן אגוזים בשמן צנונות [בשמן דגים] בשמן פקועות בעיטרין ובנפט, ר' טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד, עמד ר' יוחנן בן נורי על רגליו ואמר מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמין, ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזין, [ומה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונות], ומה יעשו אנשי קפוטקיא שיאן להם לא זה ולא זה אלא נפט, אמר להם ר"ט הרי מצינו שחיבב הקב"ה שמן זית מכל השמנין בנר, ויתר מכל מנחות הנקרבות, תדע שהרי כל המנחות לא נאמר בהן אלא ונתת עליה שמן, ובהדלקת הנר כתיב שמן זית זך, [לכך אמר ר"ט אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד]. ואנו מוצאין כי בכמה מקומות ההיר הקב"ה על הנרות להדליק בשמן זית זך, וכן הוא אומר ויקחו אליך שמן זית זך (שמות כז כ), וכן הוא אומר [ויקחו אליך שמן זית וגו'] על המנורה הטהורה יערוך את הנרות (ויקרא כד ד), ואף כאן הוא מזהיר על הנרות, מנין ממה שקרינו בענין בהעלתך את הנרות וגו'.
Standard edition:
וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל אהרן, בהעלותך את הנרת ילמדנו רבנו, מהו להדליק בשמן שרפה בשבת. כך שנו רבותינו, אין מדליקין בשמן שרפה ביום טוב. רבי ישמעאל אומר, אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת. וחכמים מתירין בכל השמנים, בשמן שומשמין, בשמן אגוזים, בשמן צנונות, בשמן דגים, בשמן פקועות, בעטרן ובנפט. רבי טרפון אומר, אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. עמד רבי יהודה על רגליו ואמר ליה לרבי טרפון, מה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים, מה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונות, ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא זה ולא זה. אמר ליה רבי טרפון, הרי מצינו שחבב הקדוש ברוך הוא שמן זית יותר מכל השמנים בנר ובהדלקה, שהרי שנה פרשת הדלקת הנר ושלש בכמה מקומות. ומרב חבתו בחר שמן זית זך כתית למאור (שמות כז, כ), למאור ולא למנחות. ומותר מן הזית הראשון היה למנחות הנקרבות. תדע, שהרי כל המנחות לא נאמר בהן אלא, ונתת עליה שמן (ויקרא ב, טו). ובנר הדלקה כתב, שמן זית, ולא שאר שמנים, זך כתית למאור. ואנו מוצאין בהרבה מקומות צוה הקדוש ברוך הוא על הנרות להדליקן מן שמן זית זך, שנאמר: ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית (שמות כז, כ). צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו', על המנורה הטהורה (ויקרא כד ב, ד). ואף כאן כתיב: בהעלותך את הנרות.

I believe that this sheds a great deal of light on the issue.  We see that the preference for Shemen Zayis has an element of שחבב הקדוש ברוך הוא שמן זית יותר מכל השמנים. This is a hashkafa, not a halacha. Reb Tarfon, and perhaps Reb Yehoshua ben Levi, wanted to apply it even lehalacha, but we do not hold like that. We hold that the realm of halacha, even the din of hiddur, can not take such things into consideration.  I believe that although Reb Moshe's diyuk in the Gemara on 23 is not debateable, it is absolutely clear, the minhag to be mehadeir to take Shemen Zayis is based on the idea expressed in the Tanchuma.

Who expresses the idea of hiddur most strongly? The Raavad's son, R' Yitchak Sagi Nahor, in his sefer Sod Hadlakas Neiros Chanuka. RYSN is the father of our mesora of Kabbala, as Reb Chaim Vital says. He was the Rebbi of the Rebbi of the Ramban. So to say that the idea is more strongly rooted in kabbala than halacha is not far fetched.


UPDATE: 
Reb Micha Berger criticized my bright line distinction between halacha and hashkafa/hanhagos tovos, adducing proof from the Ramban's words that it is "assur" to be a naval birshus haTorah, which indicates that the concept of issur can apply even when not strictly within what I would call the halachic realm. Reb Menachem Shafran suggested a mehalach that would allow the distinction.  I then realized that the best way to deal with this is to quote the Mesillas Yesharim when he speaks about this very concept. 

The Mesillas Yesharim in 18:

אך מציאות החסידות עצמו הוא דבר עמוק מאד להבינו על נכון, והוא מיוסד על יסודות חכמה רבה ותיקון המעשה בתכלית אשר ראוי לכל חכם לב לרדוף אחריו, כי רק לחכמים להשיגו באמת, וכן אז"ל (אבות ב, ה): לא עם הארץ חסיד. ונבאר עתה ענין זה על הסדר, הנה שורש החסידות הוא משאמרו חז"ל (ברכות יז, א): אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. והענין הוא כי הנה המצות המוטלות על כל ישראל כבר ידועות הן וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת, אמנם מי שאוהב את הבורא ית"ש אהבה אמתית לא ישתדל ויכוין לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל, אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל. ואע"פ שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דיבור, הנה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה לעשות לו, גם את אשר לא אמר לו בפירוש, כיון שיוכל לדון בעצמו שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו ולא ימתין שיצוהו יותר בפירוש או שיאמר לו פעם אחרת.

I think that this is precisely what Reb Tarfon means in the Tanchuma - מצינו שחיבב הקב"ה שמן זית - and while Reb Tarfon wanted it to form the basis of "halacha," the Chachamim hold that a line needs to be drawn between Halacha and the Chassidus of Ahava.

On this basis, what would you say if you were asked,
"Rabbi, I don't know what I should light Chanuka candles on. I could use olive oil, but I found these candles that have singularly beautiful flames. Which is better to use?"

I know that I would tell him what the Halacha says. The Halacha says that the only consideration is the clarity and beauty of the flame. Any hashkafa advantage of using olive oil can not be included in the halacha calculation. It is part of a different system, a system that only can be considered after any and all Halachic questions have been answered.


HOWEVER - Reb Moshe's is a daas yachid on this topic. It is a giant daas yachid, and it is very clearly true as far as pshat in the Gemara in Shabbos, and the Rosh Yosef and others agree that the pshat in the Gemara can only be as he says, but I can not assert that it is accepted in the world. The pashtus of the Rema's quote from the Mordechai and the Maharil and the Kolbo is hard to overcome.

Monday, December 3, 2018

Chanuka: Lighting in Shul with a Bracha Before Shkia.

The Rashba holds that in general you can light before shkia, after Plag. He says that if you're yotzei erev Shabbos, then the zman applies all week.  The Gaon seems to pasken like that, and the Mishna Berura says you can rely on this and even make a bracha. The Aruch HaShulchan says you cannot rely on it on any day except erev Shabbos.
Mishna Berura  (It's reiterated in the Shaarei Tziyun) -
מפלג המנחה - הוא שעה ורביע קודם צה"כ וחשבינן השעה לפי קוצר היום דהיינו שעות זמניות. ויכול לברך ג"כ:
Aruch HaShulchan -
כתב רבינו הבית יוסף בסעיף א דיש מי שאומר שאם הוא טרוד – יכול להקדים להדליק מפלג המנחה ולמעלה, ובלבד שיתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק. עד כאן לשונו.וראיה לדבר זה: שהרי בערב שבת מדליקין נר חנוכה קודם השקיעה. ובאמת יש ליזהר בערב שבת ליתן הרבה שמן, יותר מהשיעור שבכל יום לכל הפחות בנר אחד, כדי שידלק עד כדי שתכלה רגל מן השוק.אך באמת משבת אין ראיה, מפני שאי אפשר בעניין אחר. דאם לא כן להרמב"ם, דאחר שתכלה רגל מן השוק אין מדליקין, כמו שכתבתי – אין מדליקין נר חנוכה במוצאי שבת. אלא במקום דלא אפשר שאני, והכא נמי בערב שבת כן.

The Trumas Hadeshen, and the Mechaber paskens like him, says that even erev Shabbos kavsa ein zakuk lah. The Taz argues and says that erev Shabbos, kavsa zakuk lah.

Our minhag is to light in shul before maariv, with a bracha. Can you light in shul before shkia?  If you do, can you make a bracha?

The initial response would be that according to the Rashba/Gaon/Mishna Berura, you could light in shul after plag and make a bracha. According to the Aruch HaShulchan, you could not.

But in most shuls, they light lechatchila right after mincha and then they blow out the light before people leave. This is not right, because we only rely on Plag for neiros bedieved!
Second, when we light erev Shabbos, there has to be enough oil so that it will remain lit till tichleh regel min hashuk, and if you intend to blow it out, perhaps that's not sufficient to be mekayem the din of pirsum.  In many shuls, they blow it out right after Maariv, and rightly so, because leaving it alone is a sakana.
Also, in many cases, there's not even enough oil to stay lit so long, even if they would not blow it out.
So is this a scandal? It seems that it's probably a bracha levatala, and even if not, it's at best a bedieved, not to be relied on on a whim! Wait till Shkiya!

HOWEVER, I believe that the opposite is true. Everyone might agree that you could light in shul after plag and make a bracha, and you may blow it out lechatchila, and even the Taz would agree that ein zakuk lah.

This is because by regular neiros, the pirsum is based on the din pirsum for the rabbim, which has a zman and a shiur. But the neiros in shul are not for the rabbim, it's a different din, it's pirsum for the people who came to daven. The Beis Yosef tries to explain the basis for lighting in shul, and brings ideas from the Rivash and the Kolbo. But it is definitely not from the din of the Gemara. If so, we can say that the ikker pirsum of haklaka in shul is the people in shul, and if you don't make a bracha, there would be no pirsum. This svara is based on the words of the Mor UKetziyah in 672, who says:

ונ"ל ליישב קצת דעת הטור דמצוה זו דנ"ח שאני ודאי דברכתה מעכבת לפי שכל עיקרה לפרסומי ניסא וכי מדליק בלא ברכה לא מידי עביד דהרואה סבר לצרכו הוא דמדליק ולא מינכרא מילתא כלל דלשם מצוה קעביד. דוגמא לדבר ממ"ש בס"ד לעיל סימן קכ"ח. והך עדיפא והוא הדבר ג"כ שמברכין העולים לקה"ת ואע"פ שכבר ברכו ויצאו י"ח בהיית לעצמן. ולא דמיא לקריאת מגילה דבספיקא לא מברך משום דבלא ברכה נמי מיפרסם ניסא ע"י קריאתה וק"ל. והיינו טעמא דמברכינן עלה בבית הכנסת אע"פ שאין החיוב מדין התלמוד והיה די להדליק בבה"כ בלא ברכה דהא נמי לספיקא דמיא עם כל מה שהרבו המחברים לתת טעם להדלקה דבבה"כ כמ"ש כב"י משם הריב"ש והכלבו מידי ספיקא דדינא לא נפקא ואעפ"כ לא חששו לברכה שאינה צריכה מספק כי חשבוה צורך המצוה לעשותה כהוגן שאם ידליקוהו בלא ברכה אין בו פרסום הנס שיהיו סבורים שהדליקו נרות לצורך בה"כ וכיון שראו שהלכה רופפת אמרו שלא לזוז ממנהגן של ישראל שתורה היא בכל כיוצא בזה ומינה ניגמר אנן דה"ה המדליק בביתו מחמת ספק ג"כ לא הפסיד הברכה כך נ"ל בדעת הטור ושהב"י מודה לו בזה שאם אנו מצריכין להדליק מספק לא סגי דלא מברך ולכן קבע כן להלכה בסתם

According to the Mor Uktziyah, the hadlaka in shul has nothing to do with tichleh regel and it has nothing to do with the regular din of neiros. The pirsum is the act of lighting and making the bracha b'rabbim, davka in the shul in front of the mispallelim. Now if the ikker pirsum of the neiros in shul is for the mispallelim, and the ikker pirsum is making the bracha, then as long as it's the right day, as long as it's after plag, the minhag applies and you would make a bracha even if you intend to extinguish it right afterwards. The only holdover from the regular din neiros is that you only do this with a bracha at "night," but without a bracha in the mornning.  That, it seems to me, is what the halacha would be, even according to the Taz and the Aruch HaShulchan.

Chanuka: Haragil b'ner and Mitzvas Anashim Milumada.

The Sfas Emes on Chanuka brings the Chidushei HaRi'm to explain the Gemara in Shabbos 23: that one who is careful with Neiros (Shabbos and Chanuka) is zocheh to harbotzas Torah:


הרגיל בנר הוי ליה בנים תלמידי חכמים דכתיב (משלי ו, ג) נר מצוה ותורה אור (שבת כ״ג ע״ב) אדוני מורי זקני ז"ל פירש להמשיך הארה תוך הרגילות פירוש שלא לעשות המצוה על צד ההרגל רק בישוב הדעת, כי החכמה והשכל אינו מתיישן, ואינו בא לידי הרגל, וזה זקן שקנה תכמה. כי סתם חכם נקרא זקן כי הגוף משתנה בעת הזקנה וכן כל מעשי האדם, אבל החכמה אינו משתנה, ולכך נקרא על שם הזקנה כנ"ל. ואיתא במדרש בחוקותי (ל״ה:א) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי כו' (תהלים קיט נט) עיין שם כלל דבריו כי על ידי שחישב דוד המלך ע"ה תמיד בכל עת איך לעבוד את בוראו על ידי זה המשיך גם הרגילות אליו יתברך וכמו שכתבנו במקום אחרי וזה שכתוב הרגיל בנר כפשוטו שתמיד מחשב במצות בי במחשבה יכול להיות תמיד עוסק במצוה ועל ידי זה כל מעשיו הם על פי החכמה והשכל וזה שכתוב הויין ליה בנים תלמידי חכמים [על פי מה שכתבו רז״ל עיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים.]

More briefly, elsewhere in the Sfas Emes:
אא"ז מו"ר זצלה"ה פירש הרגיל בנר להביא ההארה והתחדשות אל ההרגל. וכן פירש שתכלה רגל דכליא רגלא דתרמודאי שהוא גם כן להסיר ההרגל והטבע. וכן פירש נר לרגלי דבריך (תהלים קיט קה) טובל בשמן רגלו ודברי פי חכם חן.

(The Medrash in Bechukosai 35:1 that he mentions:


אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ (ויקרא כו, ג), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קיט, נט): חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ, אָמַר דָּוִד רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיִיתִי מְחַשֵׁב וְאוֹמֵר לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וּלְבֵית דִּירָה פְּלוֹנִית אֲנִי הוֹלֵךְ, וְהָיוּ רַגְלַי מְבִיאוֹת אוֹתִי לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ, רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר חִשַּׁבְתִּי מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת וְהֶפְסֵדָן שֶׁל עֲבֵרוֹת, וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ. רַבִּי מְנַחֵם חַתְנָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּר אֲבִינָא אָמַר, חִשַּׁבְתִּי מַה שֶּׁכָּתַבְתָּ לָנוּ בַּתּוֹרָה: אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, וּמַה כְּתִיב תַּמָּן (ויקרא כו, ו): וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, (ויקרא כו, יד): וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי, מַה כְּתִיב תַּמָּן (ויקרא כו, יח): וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם. רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר, חִשַּׁבְתִּי בְּרָכוֹת חִשַּׁבְתִּי קְלָלוֹת. בְּרָכוֹת מֵאל"ף עַד תי"ו, קְלָלוֹת מִן וי"ו וְעַד ה"א, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהֵן הֲפוּכוֹת. אָמַר רַבִּי אָבִין אִם זְכִיתֶן הֲרֵינִי הוֹפֵךְ לָכֶם קְלָלוֹת לִבְרָכוֹת, אֵימָתַי כְּשֶׁתִּשְׁמְרוּ אֶת תּוֹרָתִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ.
His interpretation of the Medrash not what I would expect - I thought that the Medrash means the opposite of his pshat, that Dovid Hamelech's unthinking hergel superseded his conscious choices. But the pshat in the Medrash is less important than what the Sfas Emes is saying in the Gemara in Shabbos about haragil b'neir.)

Last motzei Shabbos I was at Harav A
vraham Chaim Levin zatzal's shiva house, and this was one of the defining traits they spoke about - his absolute determination to avoid the trap of  מצוות אנשים מלומדה.   As Moshe Schmeltzer had said at the levaya, if you knew Rav Levin at forty, you would not know him at forty five. If you knew  him at forty five, you would not know him at fifty, and so on to the end. This was not just a drasha, it was true. As a younger man, Harav Levin he was famously (to some, notoriously,) obdurate and harsh, and far from simcha. But his unending self examination, mostly through the Shaarei Teshuva and Orchos Tzadikim, expressed itself in ongoing change. 

Often, a man that has accomplished great things will settle on a plateau. Rav Levin had established his Yeshiva, he was the foremost expositor and role model of post-war Telz, he had raised successful and exemplary children, he was universally admired in the Yeshiva world, and it would make sense for him to say that you don't' mess with success. But he was not like that. Cheshbon Hanefesh never ended for him, and his honesty and mussar and attempts to improve brought about real change.  My personal relationship with him mostly ended when I left the yeshiva in 1970, so I did not witness this, but others did. As I said, he changed from adamantine and short tempered to patient and warm. Not having witnessed it, as I said, I find it hard to visualize, but apparently this is the fact.  A friend of mine, whose relationship with Harav Levin ended around the same time as mine, called me during the shiva, and it was clear that he still resented Rav Levin's toughness towards him, and he wanted me to say something that would soften those long held feelings. He was very surprised when I told him what I had learned.

As relates to Chanuka, and the Sfas Emes says this pshat in רגיל בנר. Your regillus should always be at the light of a candle -  do not live a life of thoughtless habit, unexamined rote behavior.  Do not live a life of מצוות אנשים מלומדה. 

To underline this idea, here is what Rav Chaim Shmuelevitz says (Sichos 93 page 397.)
״אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי" (מיכה ז,ח) ופירשו חז"ל אילולא שנפלתי לא קמתי ואילולא שישבתי בחושך לא היה ה' אור לי. (ילקוט תהילים רמז תרכח) ועיין מדרש שוח"ט תהלים ה ואף כנגד האויב הגדול הוא היצר הדברים אמורים אילולא שנפלתי לא קמתי ואילולא ישבתי בחושך לא היה ה' אור לי שהנפילה והישיבה בחושך הם הם המביאים את האדם לראות את האמת ומתוך החושן מבחין הוא באור ביתר שאת כו׳ 
ובטעם הדבר שע"י זעזוע של נפילה וישיבה בחושך יכולים להתעלות עד ה' אלוקיך נראה כי המעכב העיקרי להתעלות האדם הוא ההתרגלות למצבו שמפני כן אינו מרגיש את ההכרח הגמור להתעלות מעלה מעלה ובנוסף לזה הוא מאבד גם את התרגשות הלב ע"י ההרגל וככתוב (ישעיהו כט,יג) יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. כיון שהם במצב של מצות אנשים מלומדה הרי לבם רחק ממני כל אשר הם עושים הוא מן השפה ולחוץ ואף יראתם אותי היא יראה חיצונית שאין לה ולא כלום עם מעמקי הלב ההתלהבות והרגש נעלמים ואינם וכיון שכן נשאר האדם במצבו ואין בו כח ורצון להתעלות ורק זעזוע של נפילה קשה ח"ו מוציא את האדם משלוותו והרגליו ומעורר אצלו את התרגשות הלב וכשרואה פתאום את התהום שבה הוא נמצא יש בכחו להתעלות מעלה מעלה עד ה' אלקיך ולהגיע למקום שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד

Friday, November 30, 2018

Vayishlach. What Does a Bracha or a Promise from the Ribono shel Olam Mean? Reb Doniel, Reb Moshe, and Reb Chaim Kamil.

Here are three very very different ideas about what a Bracha from the Ribono shel Olam means. The first is from Reb Doniel Movshovitz, head of the Talmud Torah in Kelm. The second is from Reb Moshe. The third is from Reb Chaim Kamil, Rosh Yeshiva of Ofakim. I believe that Reb Moshe's approach is the strongest, and incorporates both of the others.
The sentences stating the essential ideas are highlighted, but this is not a sound-bite kind of dvar torah.


I originally found the quote from Reb Doniel in Pninim Mishulchan Gavoah on Vayishlach.  I didn't believe it when I saw it in the Pninim, but it's true.


The sefer, Daas Mikra, is from a R Shmuel Shechter, a talmid of R Yeruchem and Reb Doniel.  (There are only two volumes by this name, on Lech lecha and Vayeishev.  I don't know what the relationship is between the two volumes by R Shechter and the full Tanach with the same name by R Kill/Chill put out by Mosad HaRav Kook.)  In the haskama from Reb Noson Vachtfogel he talks of the time the two of them spent by Reb Yeruchem in the Mir and by Reb Doniel in the Talmud Torah in Kelm. So we can accept the sefer's veracity.  He introduces the sefer with the words
רוב הדברים רובם ככולם קבלתי מרבותי הגדולים מרן רבינו ירוחם הלוי זצ"ל ממיר ומרן רבי דניאל זצוק"ל הי"ד מקלם

What I first found is in the introduction in the volume on Vayeishev. Please note his use of the passuk from Koheles "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה"


ואל תאמר מי אני ומה לי ולחידושים בתורה. לפי שאם קטן אתה בעיניך הלא עליך לדעת כי ״ראשית״ אתה ועליך נאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתה ירמיה ב הלא אתה זכית לעמוד במעמד הנורא והנכבד כהגלות עלינו מלכנו בהר סיני ונתן לנו את תורתו וזכינו כל אחד מאתנו לקבל שם את חלקו המיוחד בתורה 

וכך שאל פעם מרן רבי דניאל זצול"ל על הפסוק ה' זכרנו יברך יברך את בית ישראל וכו' הקטנים עם הגדלים מהו הבאור של הקטנים עם הגדולים הלא אין ערבוביה בישראל ולעולם יש סדר וקטנים לחוד וגדולים לחוד ולכל אחד מחיצה לעצמו וכך ענה ראש וראשית הבאור הפשוט שזאת היתה דרכו בקודש להקדים תמיד את הבאור הפשוט לפי שאין שום דבר יוצא מידי פשוטו שכאן הוא היסוד שלא כמידת כשר ודם מידתו של הקב"ה במתן שכר הברכה והשכר מן השמים לא באים לאדם כהשוואה בינו לבין רעהו אלא מידת הקב"ה היא שכל אחד מקבל שכרו וברכתו לפי הכוחות שלו ולפי מה שהוא בן אדם ובן עליה ולכן הקטנים אם מקיימים הם כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה קהלת ט אז הברכה והשכר שלהם הם כמו אצל הגדולים ואח"כ הוסיף את הבאור שלו שכאן הוא הענין של כי לא יטש ה' עמו וגדולתו לא יעזב תהלים צד שלעולם לא ישארו בני ישראל בלי בני תורה גדולים יהיה מה שיהיה ואפילו כשיבואו זמנים או תקופות שלא יהיו מצויים בני תורה גדולים בישראל אז הקטנים יזכו ויהפכו לגדולים והביא על זה מאמרם של חז"ל במקום שאין אנשים השתדל להיות איש אבות ב ה ושאל אם אינו איש מה מועיל השתדלות והשיב שמלכותא דרקיעא כמלכותא דארעא ובמלכותא דארעא כשזבובים למי שהוא אז אפילו אם הוא עומד כבר על הגרדום מורידים אותו מן התליה ואז על ידי השתדלות נעשה הבטן ממש לגדול וזהו הבאור כפסוק ה' זכרנו יברך יברך וכו׳ הקטנים עם הגדולים עד כאן באורו של מרן רבי דניאל זצוק"ל 


(Coincidentally, the Mosad Harav volume of the set with the same name, Daas Mikra, on Vayishlach, brings Tos Yev 50a dh Teida that havtochos to neviim is "what will happen if you don't sin."  Unfortunately, that's the opposite of what Tosfos means.
His words:
באשר להבטחות שהבטיח לו ה' כבר אמרו חז"ל שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה [בר"ר עו ב] ועי׳ תוס׳ יבמות נ ע"א ד"ה תדע אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות אם לא היה חוטא  ופירש הרמב״ן כי צדיקים לא יאמינו בעצמם בחטאם בשגגה
Here is the Tosfos.
תדע שהרי נביא עומד - וא"ת והלא אם לא התפלל חזקיהו על עצמו היה מת והיתה נבואה בטלה אלא ע"כ אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות אם לא היה חוטא א"כ היכי מוכח מכאן דמשלו הוסיפו לו אפי' לא הוסיפו לו משלו וחיה כבר כל שנותיו שנגזרו לו מה שלא נתקיימה הנבואה לפי שחטא ואילו לא חטא ונשא אשה בשנים הראשונים היה מוליד ואר"י דשמא הדורות נגזרו להוולד באותו הזמן ובאותו הפרק שהם נולדים ובשני התוספת נגזר לו להוליד מנשה
(I'm sorry to say that he doesn't understand the Tosfos. Tosfos means exactly the opposite. Tosfos is saying that this seems to be the case, but that it would contradict the whole point of the Gemara, so it's obviously not true. Again, proof that some things aren't sound-bites.)

Then  he says this:
ואמר ר"י אליצור י"מ עמנואלי ״ספר בראשית הסברים והארות״ ת"א תשל"ז עמ' 427 הבטחת ה' היא רק אתגר לפעולה, היא קריאה לאדם להחלץ למעשים ולצפות שה' יברך את מעשיו 
but I have no idea who it is that he's quoting.)

Then I found it.  It is not in Vayishlach. It is in the volume on Lech Lecha.
Page tes zayin, 25 on Otzar.

ז ״וירא ה' אל אברם״ זכה א"א לגלוי של נבואה בקנין הארץ ״ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת״ לפי שראויה היא אך ורק לבעלי אמנה ותיכף כשקבל את ההבטחה מאת הקב"ה התחיל אברהם אבינו מיד בעבודה להגשים ולבצע את ההבטחה הזאת על ידי מעשיו הוא ולכן ״ויבן שם״ בבינה יתרה ״מזבח לה׳״ להקריב קרבנות שהסוד של קרבנות הוא בדבקות בהשם (מפי ר׳ אהרן קוטלר) ״הנראה אליו״ הודיה על נבואת ד ד הבטחת האדץ והבטחת בנים שיהיו ראויים לה דש"י וב"ד ה ויעתק משם ההרה מפדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי

In the notes there #41

כאן אנחנו מגיעים ליסוד הגדול במעשה האבות שקבלתי מפי מרן ר׳ דניאל זצוק״ל המקיף כל פרשיות מעשה אבות ביצירת עם ישראל 

והוא שלמרות כל ההבטחות שהאבות קבלו מאת הקב"ה לא היו סומכים על ההבטחה אלא היו עושים כל מאמץ לבצע ולהגשים את ההבטחה להוציאה אל הפועל במעשיהם הם הרי אמרו חז״ל [בר"ר עו ב] שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה ועוד אמרו על ויירא יעקב מאד רבי יעקב בר אידי רמי כתוב הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך [כח טו] וכתיב ויירא יעקב מאד ויצר לו [לב ח] אלא מתיירא שמא יגרום החטא [סנהדרין צח] 

וכך אמר מרן רבי דניאל זצוק"ל שאין הבאור כמו שרגילים ״שאין הבטחה לצדיק רק בגלל שמא יגרום החטא.״ הבטחה לאדם מאת ה' הבאור הוא, ראשית, גלוי מאתו ית' שיש בכוחו של האדם הזה להשיג את הדבר הזה. ושנית, שאם יעשה האדם בזה כל מה שביכלתו להשיגו בדרך ״כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה״ [קהלת ט י] ולא יתרשל בשום פנים אז יזכה לסיעתא דשמיא מיוחדת באותו דבר. 
אל יעלה על הדעת שעל ידי הבטחה לבד הרי הדבר כמו מונח בקופסה 
לכן מה שאנו מוצאים שהאבות פחדו כל כך שמא יגרום החטא קרוב הדבר שהכוונה בעיקר לחטא הזה שאולי לא עשו כל מה שהיה ביכלתם לעשות לפי מדרגתם הם לקיים כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה זהו הבאור הפשוט והאמיתי במאמרם שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה. 
וכך המשיך מרן זצוק"ל את דבריו היות שיסוד הבריאה הוא עולם חסד יבנה [תהלים פט] שרצה הקב"ה להטיב עם ברואיו ומצד שלמותו ית' הטבה שלמה שלא יקבל האדם את שכרו כנהמא דכיסופא בתור מתנת חנם לכן יסוד היסודות הוא מפי עליון לא תצא הרעות והטוב [איכה ג לח] אלא הכל נמסר לבחירתו של האדם ותלוי במעשיו ובמחשבותיו לטוב ולמוטב - לטוב, כמו שנאמר תנו עז לאלהים [תהלים סח] ולמוטב, כמו שנאמר צור ילדך תשי דברים [לב יח] מתישין כחו מלהיטיב לכם [רש"י וספרי שם] את עולמו ברא הקב"ה במצב של בכח כמו שנ' אשר ברא אלהים לעשות ועל האדם להוציא את הכל מן הכח אל הפועל זהו באור הבטוי בהרבה מקומות שהאדם נעשה שותף להקב"ה ולא סתם שותף אלא כמו שאמרו [זוהר פרשת בא] על הפסוק "תנו עז לאלהים" כד ישראל עבדין עובדין דלא כשרן, כביכול מתישין חילא דקודשא בריך הוא, וכד עבדין עובדין דכשרן, יהבין תוקפא וחילא לקודשא בריך הוא. 
ולכן תיכף אחרי הבטחה מאת הבורא לצדיק אנו מוצאים מאמץ של פעולות ומעשים מצדו להגשים את ההבטחה ולהוציאה אל הפועל 
וגדול כלל זה במיוחד במעשי אבות לפי שהאבות הם היוצרים והיסוד של כלל ישראל (ראה הקדמה כללית לפרשה זו והערה באות ב שם) כל מה שהאדם יותר יסודי הוא יוצר יותר גדול לכן רואים יסוד זה בעליל במיוחד בפרשיות אברהם אבינו כמו שיבואר בהמשך הפרשיות לפי שא"א הוא יסוד היסודות של כלל ישראל כמו שאומר הנביא שמעו אלי רדפי צדק מבקשי ה' הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה חחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו כי נחם ה' ציון נחם כל חרבתיה וכו' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה [ישעיה נא] 
וא"ת במה נקרא א"א אחד הלא האבות הם שלשה [ברכות טז]  לפי שא"א הוא יסוד היסודות ולכן בזכותו נזכה כי נחם ה' ציון נחם כל חרבתיה 
ע"כ תוכן דבריו המופלאים זצוק"ל וכדאי להזכיר כאן שהיסוד הגדול הזה נזכר בספרים הק' בשם התערותא דלעילא והתערותא דלתתאה השמים שמם לה' זוהי התערותא דלעילא והארץ נתן לבני אדם זוהי התערותא דלתתאה אחרי שבא משה והורידה למטה שנאמר עלית למרום שבית שבי [תהלים סח] והתורה לא בשמים היא [דברים ל יב ב"מ נט] ההתחלה כמו ההכרעה כבר נתנו לבני אדם ולכן כתוב ראשונה ״תנו עז לאלהים״ [תהלים סח לה] ואחר כך ״אל ישראל הוא נתן עז ותעצמות לעם ברוך אלהים״ [שם בפסוק לו]


(The weakness in R Doniel's pshat is that the Medrash says אין הבטחה לצדיק בעולם הזה and according to him it applies universally, not only to a tzadik.)

Contrast this with the Dibros Moshe in Parshas Eikev. Before quoting Reb Moshe, it's important to see the Medrash he is talking about: The Medrash about the four kings is also in Medrash Eicha 4 13

 ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה. ואלו הן: דוד ואסא, יהושפט וחזקיהו. 
דוד אמר (תהלים י"ח) ארדפה אויבי ואשיגם וגו' אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה כן. הדא הוא דכתיב: (שמואל א' ל') ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם מהו למחרתם? רבי יהושע בן לוי אמר: לשתי לילות ויום אחד. והיה הקדוש ברוך הוא מאיר לו בלילות בזיקין וברקים. כמה דתנינן תמן: על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים. הדא הוא דכתיב: (תהלים י"ח) כי אתה תאיר נרי וגו'. 
עמד אסא ואמר: אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה. אמר לו: אני עושה. שנאמר: (ד"ה ב' י"ד) וירדפם אסא וגו' כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו וישאו שלל הרבה מאד. "לפני אסא" אין כתיב כאן, אלא, "לפני ה' ולפני מחנהו". 
עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה. אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה. שנאמר: (שם כ') ובעת החלו ברנה ותהלה וגו'. 
עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה. אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה. שנאמר: (מלכים ב' י"ט) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו'.

Here is what Reb Moshe says.

ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי וגו׳ וזכרת את ה׳ וגו׳ (ח׳ י׳ז) חזינן מהד׳ מלכים דוד ואסא ויהושפט וחזקיה בילקוט רמז קסג על פסוק ארדוף אויבי בשמואל שצריך לידע כי האדם בכל מעשיו צריך רק שהשי"ת יצליח  מעשיו ועבודתו הוא רק משום שאינו זוכה שיתן לו השי"ת בנקל  וכדאמר רשב"א סוף קידושין מימי לא ראיתי צבי קייץ אלא שהרעותי מעשי.  ולכן והקרא בפ עקב מגנה מאד מחשבה דכחי ועצם ידי עשה את החיל הזה וכ"ש במלחמה.  ולכן בדורו של דוד שכלל ישראל היו צדיקים גדולים ובעלי בטחון ידעו זה,ולכן התפלל שירדוף וילחם עמהם בנשק וכל עניני המלחמה וישיגם וינצחם וידעו כל ישראל כי השי"ת עשה הישוקה אבל אסא בדורו שלא היו כל כך בעלי בטחון היה ירא שאם יעשה מלחמה דהיינו שירדוף וישיגם וינצחם יאמרו ח"ו שכחם עשה זא לכי בקש מהשי"ת שהוא רק ירדוף ויעשה נס שיפלו חללים אף קודם שהשיגם ויהושפט שהיה חושש מדורו שנתקטן באמונה אמר שגם לרדוף הוא ירא שמא יאמרו שהם נצחו מעצמם לכן התפלל שהקב"ה יכם והוא רק יאמר שירה וחזקיה ירא גם לומר שירה שמא ח"ו יאמרו שזה עזר מעין סגולה ולכן אמר שאין בו כח אף לומר שירה וכ"ש בדורינו שקטני אמנה נתרבו שהיינו צריכים רק לנסים אולי יבינו שהשי"ת עשה זה וכן ב"ה נתקיים שעשה הנצחון על הערביים המרובים ללא ערך וגם נעזרו ממלוכה גדולה להרבה עניני נשק כבזמן הזה יותר הרבה ממדינתנו בא"י ורק בד' ימים נצחו את כל עמי הערבים ומצרים מיום ב' עד יום ה' ומקוים אנו שישלח מלך המשיח בקרוב ויכירו כל ישראל כי ה' איש מלחמה 




And finally, from Rav Kamil. He takes the starts out on the same path as Reb Doniel, but turns to the side and says that the requisite effort is Tefilla, not strategy and physical effort.  Which turns the whole thing upside down.


מספר ״אמרי חיים״ מר׳ חיים הכהן קמיל, ראש ישיבת אופקים. כתב וערך ירמיהו ורון


א כתיב בריש פרשת וישלח [על אותה השעה שיעקב אבינו עמד להפגש עם עשו שהלך לקראתו וארבע מאות איש עמו] ויירא יעקב מאד ויצר לו וגו׳ ]ל״ב ח] 

ואיתא במדרש חז ל הובא בילקוט שמעוני וישלח רמז קל א וכעין זה איתא במדרש רבה ע ו א שני בני אדם הבטיחן הקב ה ונתייראו הבחור שבאבות המובחר שבאבות רש י והבחור שבנביאים הבחור שבאבות זה יעקב שנאמר כי יעקב בחר לו יה תהילים קל ח ואמר לו הקב ה הנה אנכי עמך וסוף נתיירא ויירא יעקב הבחור שבנביאים זה משה שנאמר לולי משה בחירותהילים ק ו ואמר לו הקב ה כי אהיה עמך ונתיירא ויאמר ה אל תירא את עוג מלך הבשן במדבר כ א מכלל שנתיירא וכו ויירא יעקב מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה עכ ל 
כלומר שיעקב אבינו נתיירא למרות שהקב"ה הבטיחו שיהא עמו וישמרהו משום שלא מובטח לצדיקים שיתקיים בעולם הזה מה שהובטח להם ועל כן יעקב אבינו התפלל ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק ה' האומר אלי וגו הצילני נא וגו ל ב י י ב וכתב הספורנו וז ל הזכיר בסדר שבחי המקום וחסדיו ובהזכיר זכות אבות כסדר אנשי כנסת הגדולה בתחילת י ח ברכות עכ ל כלומר שיעקב אבינו סידר תפילה כסדר גודל תפילת העמידה הגם שכבר הובטחויצא כ ח ט ו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וגו והטעם בכל גודל התפילה הזו משום שאין ודאות לקיום ההבטחות לצדיקים בעוה ז ועל כן נתיירא יעקב מאוד ועמד בתפילה לפני הקב ה 
]ודברי המדרש הללו דלא כדברי חז"ל בגמ' ברכות דף ד דדרשה הגפ שם ויירא יעקב מאד אמר יעקב אבינו שמא יגרום החטא דלדברי המדרש יעקב אבינו נתיירא משום שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה ולא מחמת גרם החטא 

ב ונראה לבאר את ענין זה דהרי איתא במדרש הובא בילקוט שמעוני נשא רמז תשי"ד בברייתו של עולם נתאוה הקב"ה לעשות שותפות בתחתונים עכ"ל ופירוש ענין השותפות שהקב ה נתאוה שיהא לו עם ברואיו מתפרש לכמה ענינים אחד מהם הוא כח תפילת האדם שכביכול הקב"ה מתאוה שתהא לו שותפות בהנהגת העולם על ידי תפילת האדם דהיינו שהעולם יתנהל על פי התפילה ועל כן למרות שניתנו הבטחות לצדיקים מאת הקב"ה בכל זאת יש חובה וצורך בתפילה ולולא כך אין ודאות שיתקיימו ההבטחות ועל כן הצדיקים מתייראים ומתפללים לפני ה למרות ההבטחות שניתנו להם 


ג וכיסוד זה מצינו בכמה דוכתין 

דאיתא בגפ בבא קמאדף נ תנו רבנן מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא שעה ראשונהשעדיין היא ראויה לחיות בתוך המים רש י אמר להם שלוםתעלהרש י שניה אמר להם שלום שלישיתשהיה ראוי שתצא נפשה בשהיה במיםרש י אמר להם עלתה וכו אמרו לו נביא אתהבתמיה אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך אמרתי דבר שאותו צדיק מצטער בולחפור בורות לעולי רגלים רש י יכשלו בו זרעובתמיה אמר רבי אף על פי כן מת בנו בצמא 
והקשה תוס' ד"ה דבר מנין היה לחז ל ודאות בסברא זו שדבר שנצטער בו אותו צדיק לא יכשלבו זרעו הרי לבסוף חזינן שאכן מת בנו של נחוניא בצמא ותירץ תום דמכל מקום באותו דבר עצמו לא היה ראוי ליכשל עכ ל דהיינו שענין נפילה לבור הוא אותו דבר בו נצטער נחוניא שהרי חופר השיחין היה ועל כן בודאי לא יכשל בו זרעו אך על דבר הצמא למים אין זה ממש אותו דבר שנצטער בו אותו צדיק ועל כן אין את אותה ודאות
 אמנם בשיטה מקובצתשם ד ה יכול כתב לישב את שאלת תום באופן אחר שכתב השיטמ"ק לבאר את דברי הגג אמרתי דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו בתמיה וז ל השיטמ"ק כלומר השמעתי דבר זה לפני הקב ה והוא דבר שנצטער וכו והסכים הקב ה לדברי וכו וכשמת בנו בצמא כבר מת רבי חנינא עכ ל 
ומבואר בדברי השיטה מקובצת שגם באופן שנפלה בתו של נחוניא לבור וגם באופן שבנו של נחוניא צמא למים היה קיים אותו החשבון שבדבר שנצטער בו אותו צדיק לא יכשל בו זרעו לגזרות שאין דבר צמאון בנו של נחוניא כאותו דבר ממש בו נצטער אותו צדיק ובכל זאת הוצרכה תפילה לפני ה להצלה ומכיון שבזמן שבנו של נחוניא צמא לגזים לא נאמרה תפילה בענין הצלתו על כן לא הועילה הטענה דבר שנצטער בו אותו צדיק לא יכשל בו זרעו דהגם שעצם החשבון קיים גם ללא שיאמרוהו אך יש צורך בתפילת האדם בה תאמר הטענה הזו לפני הקב ה ורק כך תצמח הישועה 
וכך היא המידה שהנהגת העולם תלויה בתפילת האדם ולמרות שקיימות הבטחות לשמירה ולמרות שיש חשבון אמת להצלה כדבר שנצטער בו אותו צדיק לא יכשל בו זרעו אך בכדי שיהא קיום להבטחה ולהצלה צריכים וזקוקים לכחה של התפילה שהרי כל המעשים בעולם נפעלים רק דרך תפילת האדם 

ד וכן מצינו בראשית הבריאה שאחרי שהקב ה ברא את עולמו עדין המתין לתפילת האדם כדכתיב וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה אלקים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה ב ה ופירש רש י ומה טעם לא המטיר לפי שאדם אין לעבד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו עכ ל 

הא קמן שלמרות שהגשמים הם צורך קיום העולם בכל זאת לא ירדו הגשמים כל עוד לא היה מי שיתפלל על ביאתם דרק דרך מבוא התפילה מונהג העולם 

ה וכענין זה מצעו בגג ברכותדף ז דדורשים חז ל שהקב ה מתפלל ומאי תפילתו אמר רב זוטרא בר טוביה יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי על מידותי ואתנהג עם בני במידת הרחמים ואכנס להם לפנים משורת הדיף ואח כ הביאה הגט ברייתא ובה מעשה ברבי ישמעאל בן אלישע שנכנס לפני ולפנים להקטיר קטורת ואמר לו הקב ה ישמעאל בני ברכני ואמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין ונענע לי בראשו ופירש רש י שהנענוע בראשו הוא כעין סימן על הודאה שהקב"ה מודה לדברי רבי ישמעאל בן אלישע וכעונה אמן על ברכתו 

ומביאור המהרש"א משמע שענין בקשת הקב ה מרבי ישמעאל ברכני הוא ענין תפילה שהקב ה מבקש מרבי ישמעאל שיתפלל לפניו ית והיתה זו אותה תפילה שהקב ה מתפלל כדהביאה הגנו לעיל עכת ד המהרש"א וחזינן מהכא שלמרות שתפילת רבי ישמעאל בן אלישע נאמרה באותה מטבע לשון בו הקב ה בכבודו מתפלל בכל זאת הקב ה מתאוה כביכול לתפילת האדם כדאיתא בגנו שם ישמעאל בני ברכני דהינו תתפלל לפני וההבנה בזה כדנתבאר לעיל שכך היא הנהגת העולם שיהא קיום לכל הבריאה רק אחרי דרך ומבוא התפילה 

ו והנה ענין זה שהנהגת העולם תלויה בתפילת האדם נותן לאדם נשיאות ראש שעל ידי כך הוא מבין עד כמה גדול כח השפעת תפילתו על כל הבריאה אך מאידך גיסא ענין זה הוא מחייב גדול כלפי האדם לדעת עד כמה עצום ערך התפילה שהרי תפילת האדם משפיעה על כל העולם ולפיכך גודל חיוב הכוונה בתפילה שהרי העולם כולו תלוי בצורת התפילה וכאשר נאמרת תפילה בכוונה היא צורה אחרת של תפילה ולא רק מצד מימרת חז ל תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה אלא שתפילה בכוונה היא סדר גודל אחר לגמרי של תפילה שיש בכיחה לשנות את כל סדרי הנהגת העולם ולמרות שכבר כתב הגר ח מבריסק פרק ד מהל תפילה הל א שהכוונה שאדם מכוון בתפילה שהוא עומד לפני ה היא זו שנחשבת לעצם מעשה התפילה ועל כן כוונה זו מעכבת בכל התפילה ואילו כוונת פירוש המילים אינה מעכבת בתפילהחוץ מברכה ראשונה דאבות עכ ד אך גם לדבריו ודאי הוא שכוונת פירוש המילים בתפילה משנה את כל צורתה ומחמת הידיעה הזו עולה גודל חיוב הכוונה 


ז איתא בתנא דבי אליהו רבה סוף פרק ח שאלקנה זכה להחזיר מצוה שנשתכחה מכלל ישראל היא מצות עליה לרגל שבכל עת שעלה לרגל היה מחזר ממקום למקום לקחת עמו יותר משפחות מישראל בכדי לזכות אותם במצוה זו וכך חזרה וניעורה בהם הידיעה על חיוב המצוה הזו עד כדי שבמשך הזמן כל ישראל חזרו ועלו לרגל וכתוב בתנדבאשם הקב ה שהוא בוחן לבות וכליות אמר לו לאלקנה אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחינכת אותם במצוות וזכו רבים על ידך חייך אני אוציא ממך בן שיכריע את כל ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצוות ויזכו רבים על ידו 

וסיים התנדב א הא למדת בשכר מעשה אלקנה שמואל 
ומבואר שבזכות שאלקנה עמל להחזיר מצוה זו דעליה לרגל זכה שיצא ממנו שמואל הנביא 
אמנם יש לעיין שהרי כתוב בנביא שתפילת חנה הנביאה היא זו שבקעה את הרקיעים וגרמה ללידת שמואל הנביא כדמובא בספר שמואל א א את מעלת תפילת חנה הנביאה על ענין הזכות בבן כשמואל הנביא ומעלת תפילתה היתה גדולה עד מאוד וחז״ל בגפ נזם ברכות דף ל א למדו מתפילת חנה הרבה הלכות בהלכות תפילה וז ל הגפ שם אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה 
ואם כן צריך ביאור כיצד משתלבים שני דברים אלו זה עם זה דמצד אחד ביארו חז ל בתנא דבי אליהו ש בשכר מעשה אלקנה שמואל דהיינו שבזכות הטורח של אלקנה בענין מצות העליה לרגל נולד שמואל הנביא ומאידך גיסא משמע בנביא שבזכות תפילת חנה נולד שמואל 
ונראה לישב שבזכות המעשה העצום שאלקנה פעל התעוררה האפשרות לקבלת התפילה בענין הולדת שמואל הנביא והוי כעין פתיחת שערי השמים אבל עדין היה צורך בתפילת חנה בתחנונים ובבקשת רחמים לפני ה' בכדי שבפועל שמואל יוולד דההנהגה בעולם נפעלת רק דרך התפילה דלמרות שיש זכות עצומה שנתעוררה בזכות מעשהו של אלקנה זכות כזו שמבטיחה שכר כשמואל הנביא אך עדיין לכלל מעשה בעינן לתפילת חנה הנביאה 

ח ועל פי ישוב זה יתבארו גם דברי חז ל דלעיל שדרשו חז ל דלמרות שהצדיקים קיבלו הבטחות מאת המקום בכל זאת נתייראו והתפללו לפני ה משום ש אין הבטחה לצדיקים בעולם הזה 

ויש לעורר לכאורה שאלה מתבקשת דאם אין ברור הדבר שההבטחות שניתנו לצדיקים יתקיימו אם כן מה התועלת בכך שנאמרו להם אותן הבטחות 
אלא שבהכרח רואים שההבטחות שנאמרו לאדם נותנות לו רק את האפשרות לקבל את אותן ברכות וכעין פתיחת שערי שמים לצורך ענין זה אך עדיין זקוקים לעומק התפילה כדי לקיים את אותן הבטחות דרק תפילה מעומקא דליבא היא זו שמביאה את ההבטחה לכלל מעשה 

ט וכענין זה מצינו בגמ' נדה דף ע מה יעשה אדם ויחכם וכו ירבה בישיבה וימעט בסחורה אמרו הרבה עשו כן ולא הועיל להם אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו שנאמר כי ה יתן חכמה מפיו דעת ותבונה משלי ב ושאלה הגפ' מאי קמשמע לן ופירש רש"י לכזה נאמר בתחילה שירבה האדם בישיבה הואיל ותלוי הדבר בבקשת הרחמים שבתפילה ותירצה הגג דהא בלא הא לא סגיא דהיינו שודאי צריך את העמל בתורה ובלי זה התפילה לא תעזור לאדם להחכים אך מאידך אחרי שהאדם הרבה בישיבה עמל התורה הדרך היחידה לזכות לחכמה היא רק מתוך ריבוי בבקשת רחמים על ענין זה 


והן הן הדברים שלמרות כל המעלות שיש ביד האדם ולפעמים גם נאמרו לו הבטחות לביאת הברכות אך בכדי לבא לכלל מעשה עדין זקוק הוא להרבות בתפילה לפני ה' ית' שכל מה שיש בידינו זה רק על ידי התפילה וכל הנהגת הבריאה תלויה בענין זה שהתפילה היא הדבקות שיש ביננו לבין דרכי הקב ה ודרך שער התפילה צומחת הישועה