Chicago Chesed Fund

https://www.chicagochesedfund.org/

Tuesday, March 17, 2020

The Coronavirus Mashchis

 ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד...........  

Unfortunately, in certain circles,  the idea of כיון שניתן רשות למשחית seems to have been forgotten. This is of course because of immutable faith in the protection of mitzvos and Torah - שומר מצוה לא ידע דבר רע.  Unfortunately, this need to publicly demonstrate one's faith is contrary to the well known dictum of Chazal that we can not rely on the protection of a mitzva in the face of present danger, where שכיח הזיקא. 

On the other hand, the Netziv says that there are times when Torah and Mitzvos are meigin even in a case of שכיח הזיקא - BUT! there is a very, very, serious condition for that to apply. I have written about this elsewhere. Here is the most relevant part.



׳ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי לה׳ אלי... שימו איש חרבו... והרגו איש את אחיו׳׳ וגו׳. והנה במה שאמר ׳מי לה׳ אלי׳ אין הכוונה מי הוא שלא עבד עבודת כוכבים, שהרי רוב ישראל לא עבדו עבודת כוכבים, אלא מי יודע בעצמו שהוא אך לה למסור נפשו וכל אשר לו, לאהבת ה׳ וכבודו. כעין שאמרו ברבה ר״פ מטות על הא דכתיב ואותו תעבוד שאתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצוות ואין לך עבודה אחרת. פי' שאין עובד את עצמו כלל, רק הוא מופרש לה׳. ונדרש משה לשאלה זו, משום דאע׳׳ג דשלוחי מצוה אינם ניזוקין, אינו אלא במקום שלא שכיחא הזיקא כידוע, וא׳׳כ לא היה משה יכול להכניס את ההורגים בסכנה עצומה כזה. מש׳׳ה חקר מי לה׳ אלי, 

דזה הכלל, דשכיחא הזיקא שאני, אינו אלא מי שעושה מצוה כטבע האדם, לקוות שכר וגמול אם בעוה״ז אם בעוה״ב, אבל מי שהוא מופרש לה׳ בלי שום רצון עצמו כלל, אינו ראוי לפחד משום דבר, אפילו מהזיקא דשכיחא. וכן כאן, כשרצה משה לעשות זה האופן לצורך השעה, חקר מי הוא שיודע בעצמו, שהוא אך לה' אז יכול לבטוח בו, שלא יצא מכשול מדבר המסוכן הלז

 וכמו שמוכח מסוגיא דפסחים ד׳׳ח דתניא חור שבין יהודי לארמאה בודק עד מקום שידו מגעת פאמו א׳ א״צ. ומפרש הגמ' משום דשכיח הזיקא. וק׳ וכי לית לי׳ לת״ק הא דשכיחא הזיקא. ואם באמת פליגי אמאי נקבע הלכה כפלימו. וגם הרי פלימו מביא ראיה מהא דכתיב בשמואל שאמר איך אלך ושמע שאול והרגני  והשיבו א ה׳ עגלת בקר תקה בידיך. אלא ודאי ת׳׳ק מודה במקום דיש סכנה ושכיחא הזיקא, אבל אם יודע האדם בעצמו שמאבד את הרגשותיו במעשה המצוות, אין לו חשש מסכנה טבעית, ומב׳׳ט יש לדעת כמה טצוה לבדוק, ואמר עד מקום שידו מגעת. אבל ודאי לא כל אדם זוכה לכך. ומכש׳׳כ אם בא א׳ לשאול הדין  אסור להורות שיבדוק, שהרי לא עמדנו על לבו. תהו הוראת פלימו ואין בזה מחלוקת. והנה שמואל הנביא הגיע למדה גבוהה זו, מש׳׳ה לא אמר ה׳ תחלה שיקח עגלת בקר. אבל שמואל הרגיש בעצמו שהי׳  מתעצב באותו ענק על שאול כידוע, ולא מצא בלבבו שמחה ש״מ, שמגיע לאהבת ה׳ ודביקות, מש׳׳ה  שאל כדין והקב׳׳ה השיבו כהלכה.


Maybe it works for Reb Chaim Volozhiner and the Brisker Rov, who could focus totally on being an Eved Hashem and truly believe that אין עוד מלבדו.  For the rest of us, it is just an arrogant delusion or a need to prove one's faith.  Look at Rav Akiva, look at Reb Elchonon, look at the thousands of kedoshim in Lithuania that were tortured and killed while being מקבל עול מלכות שמים.

Along the same lines: From the following you can see that the term "שכיחא הזיקא" might be context sensitive.

 A puzzling Stirah in the Rambam between Pikuach Nefesh on Shabbos and Interrupting Shmoneh Esrei.

Maaseh Rokeiach asks a stira in the Rambam.  In Hilchos Shabbos, he paskens that מלאכה שאינה צריכה לגופה is chayav, but on the basis of pikuach nefesh he is mattir to kill mortally dangerous animals as soon as one sees them.  But in Hilchos Tefilla, he paskens that one may interrupt Shmoneh Esrei only when they are clearly are moving towards you and are about to reach you.  It's enough pikuach nefesh to be mattir Shabbos as soon as you see them, but it's not enough pikuach nefesh to interrupt davening until they're on top of you?

והר"ח אבולעפיה נר"ו הקשה על רבינו ממ"ש פי"א מהל' שבת וז"ל חיה ורמש שנושכים וממיתים ודאי כגון זבוב שבמצרים צרעה שבננוה עקרב שבהדיב נחש שבארץ ישראל כלב שוטה שבכל מקום מותר להורגם כשיראו ושאר המזיקין אם רצין אחריו מותר להורגם ואם יושבים או בורחים מלפניו אסור להורגם ע"כ הרי דאף דקי"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה כמ"ש רבינו פ"א דשבת אעפ"כ מותר להורגם בשבת כשיראו ואלו הכא לענין תפילה לא התיר להפסיק רק כשבאים כנגדו והגיעו אליו וכו' ע"כ. ונראה לי דשאני תפילה דרחמי היא ועסיק במצוה הוא וקי"ל בעידנא דעסיק בה מגינה ומצלא ושלוחי מצוה אינם ניזוקים ולהכי אין להתיר להפסיק כשרואה אותם לבד ואף אם באו כנגדו דאפשר שינצחו בזכות המצות אמנם היכא דהם כבר הגיע אליו שהם קרוב לו אז שייך היזקא טפי וכדאמרינן בסוף חולין ופ"ק דקידושין התם סולם רעוע הוה והיכא דשכיח היזקא שאני משא"כ לענין שבת דהותר לגמרי סכנת נפשות ולאו עסיק במצוה איקרי דשב ואל תעשה הוא ואפשר שבקל יוזק ואמטו להכי בשאר מזיקין מקלינן מדין תפילה דברצין אחריו אף שעדיין לא הגיעו אליו שרי להורגם. ומתוך ריסי עיני הרב נר"ו נראה שגם הוא ס"ל דרבינו בדין זה של תפלה לא סמך על הירושלמי תדע שהרי חילק בין רצין לבאים והביא ראיה לרצין מהירושלמי דתפלה ורבינו בתפילה לא נקיט רצין יעויין עליו שיש ללמוד כן ממ"ש בסוף דבריו והיכא דפסק בשביל הנחש או העקרב או האנס ושהה כדי לגמור את כולה לא ביאר רבינו להיכן חוזר ובגמ' ג"כ אינו מבואר והתוס' ז"ל כתבו דלתחילת הברכה מיהא יחזור וכן הוא דעת הרב ב"י בשלחנו הטהור סי' ק"ד. אמנם הרשב"א ז"ל שם פליג על זה וס"ל דאינו חוזר אלא למקום שפסק כסברת הראב"ד ז"ל דהיכא דלאו גברא דחויה הוא חוזר למקום שטעה ורבינו פסק פי"א דברכות דהיכא דטעה חוזר לתחילת הברכה שטעה בה ונראה דסמך אמ"ש שם וכדברי התוספות ז"ל ועיין להפרי חדש שם.

He answers that by Tefilla, the zechus of Tefilla will protect you- unless they're on top of you, at which point it's called שכיח היזקא, and we don't say שלוחי מצוה אינם ניזוקים.

If you don't like a pshat in the Rambam based on שלוחי מצוה אינם ניזוקים, you'll have to get used to it, because Reb Elchonon in Pesachim #32 says the same thing.
ומקשין הא אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב וא"כ צריך לחוש למיעוט הממיתן, וי"ל כיון דרובן אין ממיתין הוי כלא שכיח היזיקא וממילא יש לסמוך אהא דשלוחי מצוה אינם ניזוקין

And anyway, it would be hard to say that the Rambam disagrees with the relevance of the rule to halacha because of so many Gemaros that use it, such as Pesachim 8b
בעו מיניה מרב הני בני בי רב דדיירי בבאגא מהו למיתי קדמא וחשוכא לבי רב אמר להו ניתו עלי ועל צוארי ניזיל מאי אמר להו לא ידענא איתמר א"ר אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן כמאן כי האי תנא דתניא איסי בן יהודה אומר כלפי שאמרה תורה (שמות לד, כד) ולא יחמוד איש את ארצך מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה והלא דברים ק"ו ומה אלו שדרכן לזוק אינן ניזוקין בני אדם שאין דרכן לזוק על אחת כמה וכמה אין לי אלא בהליכה בחזרה מנין תלמוד לומר (דברים טז, ז) ופנית בבקר והלכת לאהליך מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום וכי מאחר דאפילו בחזירה בהליכה למה לי לכדר' אמי דא"ר אמי כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל ושאין לו קרקע אין עולה לרגל 

In fact, the Noda BiYehuda (OC II:94) says that at most one could say that the Rambam holds that שלוחי מצוה אינן ניזוקין only applies בהליכתן but not בחזירתן because he never mentions Reb Ami's halacha to patter one who owns no land from Aliyah le'regel, and it must be because he doesn't hold of the limud that teaches  אינן   ניזוקין even בחזירתן, so he needs ולא יחמוד איש את ארצך to teach that אינן ניזוקין only בהליכתן  The point is that he learns that the Rambam would agree to the basic halacha of  שלוחי מצוה אינן ניזוקין, and certainly that שומר מצוה לא ידע דבר רע.

The Rashash in Brachos 33a also asks the מעשה רוקח's question, more or less, and he just says that we do go after Rove in Pikuach Nefesh sometimes.
לשון הרמב"ם בפי' שאינו נושך ברוב הפעמים....ואע"ג דקי"ל דאין הולכין בפק"נ אחר הרוב לאו כללא הוא



Anyway, the phenomenon of reliance on this protection, whether it is wise or unwise, is not new. Rabbi Avraham Bukspan sent in a remarkable Pele Yoetz and a Recanti that address this matter.


Pele Yoetz 370:2
וכשיש דבר בעיר חס ושלום, יקים דברי חכמינו זכרונם לברכה שאמרו (ב''ק ם ב) כנס רגליך, או יברח לו והיתה לו נפשו לשלל, דכתיב (ישעיה כו כ) חבי כמעט רגע עד יעבר זעם. ואל יאמר אדם כדעת הישמעאלים הטפשים שאומרים (תהלים קכז א) אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר, ואין נסתר מחמתו, ואין מידו מציל כתיב (ירמיהו טז יט) כי אך שקר נחלו כי הוא צוה ונשמרתם, וכתיב (ישעיהו כו כ) לך עמי בא בחדריך. והתרוץ לזה כתבתי לעיל בערך רפואה, עין שם, דשלשה מיני גזרות יש, ואנחנו לא נדע ועלינו לעשות מה שמטל עלינו, והשם, הטוב בעיניו הוא יעשה:

Recanati on the Torah, Noach 5
עשה לך תבת עצי גופר וגומר. צוהו להסתר מפני מדת הדין כד"א חבי כמעט רגע עד יעבור זעם (ישעיה כו כ'). בא בצור והטמן בעפר מפני פחד ה' (ישעיה ב י') וכעניין ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר כי כיון שניתן רשות למחבל לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע גם כי צריך לחלוק לה כבוד וזה יתבאר עוד בגזירת האל:


Here's a good example of the fear that a sin may cause Hashem to withdraw a promise of protection - Rabbeinu Yona Brachos ב:, that the Jews in Mitzrayim - on the very night of the geula, despite Hashem's promise that they would be safe if they stayed indoors behind the blood of the Korban Pesach - were afraid that the promise would not be kept and that they would die, because they were not worthy.
ואף על גב דצריך לומר השכיבנו בגאולה כגאולה אריכתא דמיא — והטעם שאינו הפסקה, מפני שהשכיבנו מעין הגאולה הוא. שבשעה שעבר ה' לנגוף את מצרים, היו מפחדין ומתפללין לבורא לקיים דברו, ושלא יתן המשחית לבוא אל בתיהם; שדרך הצדיקים, שיראים תמיד שמא יגרום החטא. וכנגד אותה התפילה התקינו לומר השכיבנו, שיצילנו ה' מכל דבר רע, וישמור צאתנו ובואנו. וכיוון שהתקינו לאומרו כנגד מה שהיה בשעת הגאולה, אמרו דלא הוי הפסקה, דכגאולה אריכתא דמיא.


Tuesday, February 25, 2020

The Luz Bone

I am going to present statements in Chazal, followed by a discovery that is currently in vogue among paleontologists.  Then I will leave it to you to draw your own conclusion.

You most likely will agree that this is the closest anyone has gotten to identifying what Chazal were talking about, and you will be reminded of the passuk in Tehillim Chazal often quote (Sotah 4b, San 48b, Chag 3b)  סוד ה' ליראיו.



 (בראשית רבה, כח, ג):ויאמר ה' אמחה את האדם, רבי לוי בשם רבי יוחנן אמר אפלו אסטרובלין של רחיים נמחה. רבי יהודה בר סימון בשם רבי יוחנן אמר אפלו עפרו של אדם הראשון נמחה. כד דרשה רבי יהודה בצפורי בצבורא ולא קבלו מיניה. רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק אמר אפלו לוז של שדרה, שממנו הקדוש ברוך הוא מציץ את האדם לעתיד לבוא, נמחה. אדריאנוס שחיק עצמות שאל את רבי יהושע בן חנניא אמר לו מהיכן הקדוש ברוך הוא מציץ את האדם לעתיד לבוא, אמר לו מלוז של שדרה, אמר לו מנין אתה יודע, אמר ליה איתיתיה לידי ואנא מודע לך, טחנו ברחים ולא נטחן, שרפו באש ולא נשרף, נתנו במים ולא נמחה, נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש, נחלק הסדן ונבקע הפטיש ולא חסר כלום.עץ יוסף שם-לוז פי' עצם קטן כאגוז ועומד בסוף השדרה:

Hadrian, may his bones be ground up, asked Rabbi Yehoshua ben Chanania, "From what will God resurrect the dead?" He answered him, "From the Luz of the spine." He said, how do you know? He said, bring me one and I will show you. He ground it in a mill and it wasn't ground up; he burned it and it didn't burn; he put it in water and it didn't melt; he put it on an anvil and began striking it with a hammer; the anvil split, the hammer broke, but the bone was not diminished at all.Eitz Yosef in the Medrash says that the Luz is small, like a nut, and is at the end of the spine.

Similarly,
 ויקרא רבה  יח א
ויסתבל החגב זה לוז של שדרה. אדרינוס שחיק עצמות שאל את רבי יהושע בר חנניא אמר לו מהיכן הקדוש ברוך הוא מציץ את האדם לעתיד לבוא, אמר לו מלוז של שדרה, אמר לו מן הן את מודע לי, אייתי יתיה קומוי נתנו במים ולא נמחה, טחנו בריחים ולא נטחן, נתנו באש ולא נשרף, נתנו על הסדן התחיל מכה עליו בפטיש, נחלק הסדן ונבקע הפטיש ולא הועיל ממנו כלום. 



This legendary bone is mentioned in Halacha.  We are told that this bone only derives sustenance from the food we eat at the Melaveh Malkah. It therefore derived no nourishment from the fruit of the עץ הדעת that Adam Harishon ate ( 'אליה רבה או"ח ש' ט and the Levush there,) and was not included in the decree that all living creatures must die.


בית יוסף אורח חיים סימן ש
לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת וכו'. בפרק כל כתבי (קיט:). כתוב בשבלי הלקט (סי' קל) משל שמלוין את המלך ביציאתו כשם שמלוין אותו בכניסתו (ע' פסחים קג.) ובסדורים מפרש אבר יש באדם ונסכוי שמו ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת עכ"ל. וכתוב עוד שם (סוס"י קכט) נהגו לומר פיוטים וזמירות ללות השבת כדרך שמלוין את המלך בכניסתו וביציאתו:

מטה משה ח"ד סי' תקי"ג
משל שמלווין את המלך ביציאתו כשם שמלוין אותו בכניסתו.
בסדורים מפרש, איבר אחד יש בו באדם ונסכוי שמו ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת (שבלי הלקט סי' ק"ל). ואותו עצם הוא לוז שאינו נימוח ואינו נפחת ואינו נעכל לעולם.

משנה ברורה ש ס"ק ב
(ב) כדי ללוות וכו' - דכשם שצריך לכבד השבת בכניסתה כן צריך לכבדה ביציאתה כשם שאדם מלוה את המלך בצאתו מן העיר ומטעם זה נראה שטוב להקדימה כדי שתהיה סמוכה ליציאת השבת ואם אינו תאב עדיין לאכול מהנכון עכ"פ שלא יעסוק במלאכה בקבע עד שיקיים סעודה זו ועיין בשע"ת דמשמע דאינו כדאי בכל גוונא לאחרה יותר מחצות. ואמרו הקדמונים דאבר אחד יש באדם ונסכוי שמו וזה האבר נשאר קיים בקבר עד עת התחיה ואפילו אחר שנרקבו בו כל העצמות וזה האבר אינו נהנה משום אכילה כ"א מסעודת מלוה מלכה. ודע דמ"מ סעודה זו אינה חובה עליו כמו הג' סעודות של שבת דשם אסמכוהו אקרא וזה רק מצוה בעלמא ונ"מ היכי דא"א לו לקיים כולם:

What is this bone?  At my oldest son's, Harav Mordechai's, Sheva Brachos, our uncle Harav Hagaon Moshe Tendler said over the Medrash, and he continued and said, (I think I'm quoting him verbatim,) "It's a beautiful Chazal. The problem is, there ain't no such bone."
He continued and said that the derisive challenge posed by Adrianus was, how can you Jews think that you will ever regain autonomy and live out some glorious future? You are beaten, you are dispersed, and you are despised. There is nothing left of you. You will assimilate with our dominant and advanced culture, as all other nations have, and your history will soon be nothing more than a vague memory.  Reb Yehoshua answered him, there is a bone in the spine of the Jew that that can not be vanquished. You might bend him, but that bone in his spine remains unbent. If you burn him, it doesn't burn. If you crush him, that bone remains uncrushed. The Jew carries eternity within himself, and nothing you can do will destroy that.

Nonetheless, many have tried to identify the bone Chazal are talking about.  See, for example, the Wiki article on the Luz bone.


זיהוי העצם
על מיקומה המדויק של עצם הלוז נחלקו דעות המפרשים:

יש אומרים שעצם זו נמצאת בחלקו העליון של עמוד השדרה, דהיינו חוליית הצוואר הבולטת (חוליית הצוואר השביעית, C7).
יש אומרים שעצם זו היא עצם הזנב (Coccyx) הנמצאת בקצה התחתון של עמוד השדרה. זו דעתם של בעל הערוך בערך "לוז": "פירוש חוליה קטנה שבסוף י"ח חוליות, וכל גופו של אדם נרקב חוץ מאותה חוליה ודומה לשקד", וכן של הרוקח. בעל הפירוש המיוחס לרש"י על המדרש, כותב שבשל דמיון עצם זו לשקד נקראת עצם הלוז.
יש אומרים שעצם זו נמצאת במקום קשר של תפילין. זו דעת מקובלים רבים ובראשם האר"י (ליקוטי תורה לאר"י פרשת שופטים), וכן דעתו של ר' אברהם אזולאי בספרו "אור החמה", פרשת נח, סימן ט'.

רב הונא אמר לא כך הוא, ואני הייתי במדינות הים, ושמעתי שהיו קוראים לאותו העצם של השדרה ההוא, הנשאר מכל הגוף בקבר (ואינו נרקב), בתואל הרמאי, דהיינו נוכל. שאלתי עליו, אמרו שצורתו כמו הראש של נחש, שהוא רמאי, ואותו העצם הוא רמאי יותר מכל שאר העצמות של הגוף. כי למדנו אמר רבי שמעון למה נשאר ומתקיים אותו העצם יותר מכל שאר העצמות, הוא משום שהוא רמאי, ואינו סובל טעם מזונות של בני אדם כמו שאר העצמות, ומשם זה הוא חזק יותר מכל העצמות, והוא יהיה השורש שהגוף יבנה ממנו, (בעת תחיית המתים), וזהו שכתוב בת בתואל הארמי... (תולדות נ, ועיין שם עוד)

The estimable physicians and Talmidei Chachamim Drs Rosner and Reichman wrote an article about it, citing the various theories, and ultimately concluding that this bone, as Harav Tendler said, is best left to the domain of Jewish legend.

Now you know as much as anyone about the Luz bone as described in Chazal and among the Mekubalim.  With this knowledge in hand, please see the following articles.

The Skull’s Petrous Bone and What It Can Tell Us About Ancient Humans: Q & A with Genetic Archaeologist David Reich

Neither femur nor tooth: Petrous bone for identifying archaeological bone samples via forensic approach

Ancient DNA extracted from Neanderthal fossils of Gibraltar for the first time

The sudden flood of DNA information being retrieved from this bone over the last few years brought about  a sea change in paleontology, to the extent that one article humorously described the Petrous Bone as being "the New Black."

Petrous bone is the new black

The point of all these articles is that DNA deteriorates rapidly. Even the hard femur and teeth eventually are infiltrated and adulterated, and after a few thousand years in the elements, no coherent genetic information can be prised from those bones. The one and only bone that retains its DNA for tens of thousands of years, even in warm and moist environments, is the Petrous bone. If, theoretically, you wanted to regenerate a particular human being from his DNA, your best chance would be to use the DNA from that bone.

As one of the article above puts it, 
In addition to advances in genomic technology, another factor is driving the explosion of new discoveries—an inch-long section of the human skull. Found near our ears, this pyramid-shaped portion of the temporal bone is nicknamed the petrous bone. The bone is very hard, possibly because it needs to protect fragile structures such as the cochlea, which translates sound into brain signals, and the semicircular canals, which help us maintain our balance. Perhaps because the petrous bone is so dense, it also is the bone in the body that best preserves DNA after a person dies.  
Same article:
(Reporter) Chris Palmer:What is so special about the petrous bone, and what role has it played in advancing research in this field?
David Reich:Bone powder taken from the petrous bone yields on average up to 100 times more DNA than powder from other, softer bones. Also, because it’s so dense, when the rest of a skeleton has crumbled into dust, the petrous bone often still remains. So, it’s been a real game changer for the field of ancient DNA.
Using the petrous bone as the source for ancient DNA has made it possible, for the first time, to begin to regularly extract DNA from older biological material, and from biological material that does not preserve very well, such as samples found in hot tropical environments.
Chris Palmer:Can you pinpoint when scientists realized the value of the petrous bone?
David Reich:In 2014 to 2015, a group in Ireland led by Ron Pinhasi published a paper that clearly documents how much better this type of bone was than other types of bone as a source for ancient DNA.


And here is a good photo of the star of this show.  It is part of the Temporal bone, which is shown here in green - 

More specifically, 

and from the inside,





Here it is.  The Petrous Bone.


In a human, the bone is around an inch long.

The word "Luz" itself either means an almond (according to the Aruch) or a hazelnut. 
Here is an almond, in its shell.


Or


and here is a hazelnut. This is an oblong variety.




Yes, I am aware that even the Petrous bone can be ground to powder; I understand that it is not nourished only from the Melaveh Malka, especially since it is present in all mammals, and kangaroos do not eat from the Melave Malka. I know that there are two, not one, Petrous Bones in each person, since most of us are bilaterally symmetrical.  I also realize that one Medrash refers to it as the לוז של שדרה, and this is located in the bottom/lower side of the skull, slightly above the top of the spine. I am not saying (ἐπὶ ταύτῃ τῇ "πέτρᾳ") that on this "rock" I build any earth-shattering revelation. But after all these years of speculation and lofty condescension about Chazal's "imaginative" anatomical assertions, it's nice to see that  looking behind this curtain doesn't expose human frailty and flaws. It reveals towering wisdom.

So, dear Uncle Harav Tendler, twenty years later I can say that your drasha was, as your words always are, enlightening and unforgettable.  It is beautiful and true and is surely the unstated meaning of the condescending challenge of Adrianus YMSh against Rav Chaninah and Rav Chanina's proud and prescient response. History has proven that Rav Chanina was right, and lehavdil bein hatamei v'hatahor, Adrianus was just another arrogant sheigitz - in this context, the epithet שחיק טמיא is amazingly apt.  But as far as the Luz - yes, there sure is such a bone.





Notes:

1. 
Reb Yaakov Emden in his siddur, on the names Luz and Naskoi, and, according to a Medrash HaNe'elam in Toldos quoted in the Wiki article above, also Besuel:
אמר יעקב, מעודי הייתי משתאה על המראה, כשראיתי בספרים מדברים אודות העצם הלז - לוז של שדרה, ויש שקראוהו נסכוי... ואמרם שממנו בנין גוף האדם ואך הוא לבדו נשאר בקבר אחרי רקבון עצמות הגוף כי ממנו תתחיל התחיה לעתיד... ולא נודע מה טיבן של שמות הללו שנתנו לו... יותר מזה גדלה הפליאה כשלמדתי במדרש הנעלם פ' תולדות שנקרא בתואל רמאה... ומי הרואה מאמר זה ולא יפלא ממנו מה ענין שם בתואל... צער גדול היה לי ע"ד זה, ובדקתי בספרים פורש אין להם, ועתה בהיותי עוסק בענין הראוני מן השמים שכל ג' שמות הללו דבר אחד וכל דברי העצם אחת הן... וזה שנקרא בתואל גי' מת עם הכולל... חסר א' ממספר מת לרמז על זה שאינו מת אמיתי... הוא כמו כן רמאי... וכן ע"ד זה נקרא לוז שהוא גי' דם עם הכולל שממנו חיות האדם... אמנם נחסר ממנו ג"כ א' במספר להורות על זה כי הוא חי אצל המת ומת אצל החי, וזה שקראוהו עוד נסכוי מל' כי נסך עליכם ה' רוח תרדמה, שנראה כנרדם וגי' קום... ודי בזה לנבון.

2.  
"בספר 'אוצרות אחרית הימים' כתב בשם מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א שכך הם הדברים כפשוטם. יכול להיות יהודי שקיים כל חייו את כל התורה והמצוות אך לא אכל מלוה מלכה. אדם זה, עם כל הצער והכאב, לא יקום לתחיית המתים"
I absolutely do not believe that Reb Chaim ever said such a thing.  It is obviously derived from Tosfos BK 16b that says 
ויש מפרשים משום דאמרינן במדרש שיש עצם בשדרו של אדם שממנו נוצר לעת"ל ואותו עצם חזק וקשה כ"כ שאין האש יכול לשורפו, והשתא כשאותו עצם נעשה נחש אינו חי לעת"ל.
and Tosfos himself there ends by saying that he doesn't believe it, because it is an enormously disproportionate punishment for not bowing by Modim. The same is true for "not eating Melaveh Malka." 

3. 
Reb Avrohom Wagner pointed out that this discussion should mention the city called Luz. in Sotah 46b the city where Tcheiles was manufactured is called Luz, and the Gemara says the Malach Hamaves could not ever enter that City. Whoever was tired of living would leave the city and die naturally. According to the Gemara in Sota, this is not the city that was called Luz which Yaakov renamed as Beis El (Breishis 28:19.) It was the city mentioned in Shoftim as having been built in the land of the Chitim by the one survivor of the old Luz whose Canaanite residents were killed by the Bnei Yosef (Shoftim 1:22-26.)   From the story in Shoftim, you see that even though Yaakov renamed it Beis El, its residents still called it Luz.  
However, the Medrash Rabba in Vayeitzei (69:8) says not like our Gemara. The Medrash states that the city of Tcheiles and immortality was the Luz that Yaakov renaaed Beis El.
The Medrash there also says that it was called Luz because its hidden entrance was through a hollow Luz tree. Rashi in Shoftim says that the entrance was next to a Luz tree.
Also, Luz is mentioned in the Aggadeta in Sukkah 53a, as the city where Shlomo HaMelech sent his Kushite scribes in a futile attempt to protect them from death.

In Sanhedrin 97a a city called Kushta was described as being absolutely truthful, and no one died before his time.  I do not know if Kushta (the city of truth and immortality) and Luz (the city of Tcheiles and no premature deaths) are the same.

Wednesday, February 19, 2020

Keep on Learning and Reviewing or You are Doomed to Forget.

Many professions that require licensing and certification also require continuing education. Specifically what fields have this requirement and who enforces it varies among states and countries. Here are some examples. Healthcare, including Physicians and Dentists and Nurses; Finance, including CPAs and Actuaries; Law, including Lawyers and Paralegals; and Construction, including Architects, Engineers, Safety Personnel, and Project Managers.

There are good reasons for this requirement. One is that these fields develop, and professionals need to be current. Another is simply that they are complicated, and the only way to ensure that you are fully competent is to never stop learning. A person that decides that he knows all he needs to know is likely to make a small mistake, and that first small leak often is the harbinger of a deluge.

This is absolutely true of the life of an Orthodox Jew. There is so much to know, and we all are in the habit of falling into a routine. We forget, we make mistakes, and over time we convince ourselves that the definition of Halacha is whatever it is that we do.

On the other hand, I remember Reb Moshe telling me that it is absolutely vital that he has the time to learn every day, because "Az ich vell nit lernen, vell ich veren an amoretz." If I don't learn, I will become an ignoramus.

Reb Chaim Stein told me that besides his regular halacha seder, he learned all the Mishna Berura, from beginning to end, on Pesach and on Sukkos, every year before Yomtov.

Reb Chaim Stein and Reb Moshe knew kol hatorah kullah, because they were amazing masmidim that didn't waste one moment from their earliest childhood to the end of their lives. And they had perfect memories.  But they knew that if you don't continue learning, you will become an ignoramus.

Saying a shiur on Maseches Brachos constantly reminds me of how true this is. I am forced to realize how much I have forgotten, and I see every day that ehrliche Yidden, Yerei'ei Shamayim, Talmidei Chachamim, get used to ideas and habits that are very difficult to defend and most likely incorrect.

It is likely that we knew all these things at one time, but they were learned at a very young age, and with time and age, they become blurry. Things that we assume are pashut turn out to be not pashut at all.
As Shlomo HaMelech said (Mishlei 15:34,)
אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל, לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה.

One surprising example: Everyone knows that we make haadama on bananas and pineapples, right? Wrong. Many think that you make haeitz. Others believe that we still make a shehakol or haadama on hearts of palm, and that is no longer generally agreed. And of course, who remembers the laws of Ikkar and Tafeil? The laws of the holy Raisenet and the holy Schnitzel and ice cream sandwiches and cones and croutons?

Another interesting case that I discussed this week involved the Rama in OC 167:6, and the discussion revealed that different families assume for a davar pashut like one side in this machlokes, when in fact it is not a davar pashut at all.
יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה ואם שח צריך לחזור ולברך אא"כ היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר הביאו מלח או ליפתן תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו אינו צריך לברך: הגה ומ"מ לכתחלה לא יפסיק כלל (כל בו) והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך היינו דוקא ששח קודם שאכל הבוצע אבל אח"כ לא הוי שיחה הפסק אף על פי שעדיין לא אכלו אחרים המסובים כבר יצאו כולם באכילת הבוצע כי אין צריכין כולם לאכול מן פרוסת הבוצע רק שעושין כן לחבוב מצוה: (רוקח ואור זרוע):

So the Rama holds that if I was motzi my family, and I ate bread, and they talked or walked out before eating any bread, it is not a problem of hefsek. I made a good Bracha, they were yotzei with my good bracha, and their talking does not nullify my bracha.  Similarly, if I made kiddush and drank, and others did not like the dry wine so they didn't drink, the may later have grape juice without a new bracha. They were yotzei with my good Hagafen.

On the other hand, you have the Mishna Berura there that says that nobody should ever rely on this Rama.
(מג) אבל אח"כ וכו' - פי' אפילו השיחו אח"כ השומעים ויוצאים בברכתו קודם שטעמו ג"כ אין קפידא בדיעבד הואיל וכבר חלה ברכת המברך מיהו לכתחלה בודאי אסור לכל אחד מהשומעים להפסיק קודם שיטעום. והנה זהו רק דעת הרמ"א אבל כמעט כל האחרונים חולקים עליו וס"ל דלא עדיף השומע מהמברך עצמו כששח קודם טעימתו שחוזר ומברך וה"נ השומעים אם הפסיקו בדברים קודם טעימתן שחוזרין ומברכין. ודע עוד דאם המברך שח קודם שטעם אף שהשומעים לא שחו כלל משמע מהפוסקים לכאורה דשוב אינם יוצאים בהברכה כמו שכתבתי בבה"ל וצ"ע לדינא:

More interesting, it seems that the last words of the MB are inconsistent with his stand. If he holds that shomei'ah is as if I said the Bracha, then if the motzi made a good bracha, and I was yotzei, the fact that he talked before eating should not matter. Apparently he holds that the validity of the Bracha can be established post facto, a difficult concept that would seem to hold only according to the Rama, not the other achronim.

This issue is discussed in OC 213:2, where the Mechaber says
אין המברך מוציא אחרים אא"כ יאכל וישתה עמהם ואז יוצאים בשמיעתן שמכוונין אליו אפי' לא יענו אמן:
and the MB says (SK 15)
(טו) ואז יוצאים בשמיעתן - ואם אינו אוכל ושותה עמהם אף בדיעבד לא יצאו דהא ברכתו הוי לבטלה כיון שאינו אוכל בעצמו ואיך יצאו על ידו ואפילו ענו אמן על הברכה אם לא שמה שלא אכל ושתה המברך היה בשוגג או באונס כגון שנשפך הכוס אחר הברכה וכה"ג דבעת הברכה לא היה לבטלה אז יוצאין אחרים על ידו:
which is an allusion to the Pri Megadim.

I have to admit, though, that it is possible that even the Mishna Berura would agree that in the case of Hagafen by kiddush, the others are yotzei even if they don''t drink the kiddush wine and talk before taking some other grape juice or wine to drink. It could be that the Hagafen by kiddush is primarily part of the Mitzva of Kiddush, and the requirement to drink is only kavod of the bracha. Since everyone was certainly yotzei Kiddush al hakos with my Hagafen, it could be that they are fine for drinking wine later in the meal even if they talked before drinking.

Wednesday, December 4, 2019

Vayeitzei. Reconciling LeChaveiro with LaMakom

Overview

After Yaakov had a dream where he received nevuas Elokim that told him to leave Lavan, why did he seek Rachel and Leah's advice and consent about leaving?

1. Rav Gifter
When your mitzva creates a burden for another person, you have to discuss it with him first.

2. The Shlah, Reb Moshe, and lhbchlch Rav Sternbuch
Mitzvos should be done with the understanding that they are Hashem's gifts to us. It is wrong to do them because we have no choice, and consider them to be burdens and hardships that we have to endure. It is important to understand this ourselves, and to explain to everyone involved why the mitzva is so right and so good, in order that they should realize and appreciate that Hashem gave us the mitzva for our to'eles. 

3. The Seforno per Reb Chaim Brown
Yaakov wasn't asking whether to go. He assumed they would go, but was asking for advice about the best way to go - should he tell Lavan, or sneak away.

4. Abarbanel
The Abarbanel says in 28:16, on the story of the Sulam, that Yaakov made the neder because he wasn't sure if his vision was a prophecy or just a dream. This was,  he says, Yaakov's first experience with Nevu'ah, so, as was the case with Shmuel Hanavi, he was not sure what had happened. If so, perhaps we can say the same is true here, that Yaakov wasn't be 100% sure whether it was nevu'ah or just a dream. I don't like this approach. It was not the first time, and he certainly knew by then that it was Nevu'ah. 

5. RDNJS and ENE, crystallized by a he'ara from Rav Moish Pollack.
This event is a perfect example of בדרך שהאדם רוצה לילך מוליכין אותו. It seems clear that that the tzivui of Hashem was catalyzed by Yaakov's personal choice, by Yaakov's decision to follow this particular path. That being the case, Yaakov was obligated to discuss it with the people whose entire lives were affected by his choice.
I really like this explanation because of how well it fits the order of pesukim and shtims with the story of Miriam and Aharon against Moshe.




Discussion

Yaakov had a nevu'ah that he should leave Lavan. 
31:3
ויאמר יהוה אל־יעקב שוב אל־ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך

Instead of immediately packing his bags, he discussed this with his wives. 
31:4
וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל־צאנו
He told them why he wanted to leave, and he also told them that he had a dream, and a malach told him to leave.  
31:11-13
ויאמר אלי מלאך האלוקים בחלום יעקב ואמר הנני
ויאמר שא־נא עיניך וראה כל־העתדים העלים על־הצאן עקדים נקדים וברדים כי ראיתי את כל־אשר לבן עשה לך
אנכי האל בית־אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר עתה קום צא מן־הארץ הזאת ושוב אל־ארץ מולדתך
They didn't immediately say that he should do what the Malach told him. They agreed with him that he had been cheated by their father, and that he would never be independent if he stayed there, and that it was time to leave.  
31:16
כי כל־העשר אשר הציל אלוקים מאבינו לנו הוא ולבנינו ועתה כל אשר אמר אלוקים אליך עשה

I'm going to assume that the Torah would not tell us the story unless he could have imposed his will upon them but chose not to (but the Abarbanel here does say that could not have done it without their help - אבל בעבור שלא היה לו כח ללכת אם לא ברצון נשיו וחפצהן ודעתן הוצרך לדבר על לבן .) If that is the case, why did discuss it with them? Was his obedience to the prophetic command conditional on their agreement?  And once he told Rachel and Leah about the Nevu'ah, the first thing they should have said was that if that's what the malach said, that's what they need to do.  Why all the hesitation, and seeking counsel, the "חשבון שכר מצוה כנגד הפסדה," and making a decision?  

The nevu'ah was a command. Why wouldn't that mandate immediate obedience? When the RBSO told Avraham to be makriv Yitzchak, Avraham Avinu did not call a family conference to discuss it with Sara and Yitzchak.

Reb Tal Benschar reminds us that we don't really know that the tzivui applied to anyone but Yaakov. It could be that the women had no tzivui at all, so he really had to convince them to come along with him. R Tal sees this in the Ramban, who says (31:13)
אנכי האל בית אל יספר יעקב לנשיו כל מה שאמר לו מלאך האלהים בחלום כי הכל פיוס להם שתלכנה עמו
Tal's proof is excellent. If the Ramban meant (as all the Achronim understand pshat in the passuk,) that the Nevu'ah commanded Yaakov and his family to leave, then Yaakov would be trying to convince his wives to do what they were obligated to do. Then the Ramban would have said הכל פיוס להם שתלכנה. But the Ramban added עמו, that he was commanded to go, and he was going one way or another, but he wanted to convince them to go along with him.
Nonetheless, I am proceeding with the assumption of the achronim, that the nevu'ah and the tzivui was for his whole family, not only for him. Which makes sense. Yaakov and his family are one unit, not because everyone loved each other, but because it wasn't "just a family." It was Yaakov, the Imahos, and the Shivtei Kah. A piece of a gestalt is pointless.


1. 
Rav Gifter
We find a similar "seeking counsel after a tzivui" with Avraham Avinu. After the tzivui of Bris Milah, Avraham Avinu sought the counsel of his compatriots. 
Rashi in the beginning of Vayeira brings from the Medrash Rabba that Avraham sought the advice of Aneir, Eshkol, and Mamrei.
באלוני ממרא. הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה, לְפִיכָךְ נִגְלָה עָלָיו בְּחֶלְקוֹ (בראשית רבה):

The Medrash, 42:8

בשעה שאמר הקב”ה לאברהם לימול הלך ונמלך בג’ אוהביו אמר לו ענר כבר בן ק’ שנה אתה ואתה הולך ומצער את עצמך אמר לו אשכול מה את הולך ומסיים את עצמך בין שונאיך אמר לו ממרא אלהיך שעמד לך בכבשן האש ובמלכים וברעבון והדבר הזה שאמר לך למול אין אתה שומע לו אמר לו הקב”ה אתה נתתה לו עצה למול חייך שאיני נגלה עליו לא בפלטין של ענר ולא בפלטין של אשכול אלא בפלטין שלך הה”ד (בראשית יח) וירא אליו ה’ באלוני ממרא:

Rav Gifter is brought in the Talleli Oros there as saying 
הגר"מ גיפטר שליט"א ראש ישיבת טעלז הביא ביאור בזה שכיון שענר אשכול וממרא היו בעלי ברית אברהם, לכן היה אברהם חפץ לקבל את הסכמת בעלי בריתו לפני שיחליש עצמו וכל בני ביתו במילה, שהרי ע"י חולשתו תהיה נפגעת ההתחייבות המתחייבת מן הברית, ואין מצוה שלו כלפי בוראו פוטרת אותו מלקיים חיובו שנתחייב לאחרים. וממרא הוא שאמר כי אדרבה כיון שציוהו ה' ע"ז, ודאי לא יארע בקיום המצוה שום נזק, ונתקבלו דברי ממרא גם אצל ענר ואשכול. 

Those words of Rav Gifter, אין מצוה שלו כלפי בוראו פוטרת אותו מלקיים חיובו שנתחייב לאחרים, would help explain why Yaakov discussed the tzivui with Rachel and Leah.

This reminds me of a teshuva in the Igros EH II:12 where the husband did not want his wife to wear a sheitel, because he wanted to be noheig like those poskim that prohibit wearing it. Reb Moshe says


ולכן לדינא אין כתר"ה יכול למחות ביד אשתו הרבנית החשובה מללבש פאה נכרית, שאף אם כתר"ה רוצה להחמיר אינו יכול להטיל חומרותיו עליה שזהו רק דין שלה, וכיון שהיא עושה כדין שהוא כרוב הפוסקים ושגם נראה כמותם אינו לכול להחמיר עליה אף אם לא תכסה כלל הפאה נכרית. וכ"ש כשרוצה להלביש כובע עליה שיכסה רוב מהפאה נכרית שאין לכתר"ה להקפיד כלל. ואם כתר"ה הוא מהנוהגין להתגלח בסם ומספרים כעין תער ולא חש על עצמו למראית עין שהוא רק מטעמים שבארתי ודאי לא שייך שיחמיר עליה בפאה נכרית שהרי הוא כסותר הנהגת עצמו שאותן הטעמים איכא בוה עוד מכ"ש כדבארתי.  
You are certainly entitled to be machmir like those poskim, but your chumra can not be imposed on your wife to require her to modify her behavior. It is her decision, not yours. However, Reb Moshe does first say that in this case, her behavior will not cast suspicion upon him, because he is known to be a yerei shamayim. This does imply that if her behavior would harm his reputation, that might have bearing on the teshuva.

(This teshuva has to be reconciled with his Teshuva OC I 158 where he says that in general, a woman that gets married is like someone that moves from a place with minhagim X to a place with minhagim Y, and 
צריכה להתנהג במנהגי בעלה בין לחומרה בין לקולה
The difference might be that one depends on whether the husband's hanhaga is because he is part of a tzibbur with that hanhaga, or because he personally is noheig that way. Another difference is whether the hanhaga is relevant to the husband at all.)

In any case, we see an approach that where a person has a tzivui from the RBSO, and that tzivui might have a negative impact on others to whom he owes loyalty, he is required to discuss it with them. 

Reb Chaim Brown showed me an amazing Netziv along the same lines. On the passuk that says that Reuven did something inappropriate regarding Bilha, the passuk that had previously used the name Yakov now says Yisrael. The Netziv says that Yaakov was so distraught when Rachel died, that he sought comfort through dveikus with Hashem, to come to the madreiga where he could accept Hashem's gzeira with simcha. That is why the name is now Yisrael, the perfect spirituality mankind can achieve. The Netziv says that because Yaakov was so withdrawn into dveikus, he didn't realize that Reuven was going off. Had he retained some of his Yaakov, he would have seen it and prevented it from happening.  This is an implicit criticism of the pursuit of ruchniyus at the expense of someone to whom you have personal obligations.
35:22
בשכן ישראל. בהיותו משוקע בעניני אלהות ומסולק מהליכות עולם. ע״כ אירע מה שאירע עם ראובן. אבל אם הי׳ בבחינת יעקב לא קרה כזה

I don't know how Rav Gifter would explain why this did not apply by the Akeidah. 

Also, I still don't know why Rachel and Leah didn't immediately say yes, why they did a cost-benefit analysis. 


2(a). 
From Reb Menachem Shafran:  Darash Moshe here.
 לא יד 
  ותען רחל ולאה ותאמרנה לו העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו

תמוה מאד שהרי יעקב אמר לרחל וללאה אשר ה' אמר לו לשוב ואילו הם אמרו לו שטוב הדבר משום שאין צורך להשאר שם כי נכריות נחשבו ולא יירשו כלום, הלא היה להן להשיב שכיון שה אמר לשוב, צריך לשוב אף אם היה להם שם עושר והצלחה גדולה לישב אצל אביהן,  בשלמא מה שיעקב קרא להן וסיפר להן כל האריכות הוא כדי שלא יהיה להן  דבר קשה להפרד ממקומם שהורגלו שם, אבל מה שהן השיבו שיעשה מה שציוה ה מטעם שזכרנו הוא תמוה. וצ"ל שהוא שלא להתגדר בהמצוה, וללמד שבכל מצוד ליכא נסיונות גדולים, שלכן יהיה קל לקיים, כמו שהאמת שאין הפסד כלל לאדם ממצות התורה, כי מזונותיו של אדם  קצובות מר"ה, ובודאי יזמין לו ה בהיתר, ואם מרויח באיסור בחילול שבת ובבטול תפילה לא יהיה לו יותר, ונמצא שאין בזה שום נסיון, וכשיחנך את זרעו באופן זה ישמרו  דרך ה' בקלות. אבל אלו המתפארים שכבר הן באמעריקא חמשים שנה ויותר ולא חללו שבת, א"א להם לחנך את זרעם. כי אף שהוא עמד בנסיון מ"מ זרעו אפשר שלא יוכלו לעמוד בנסיון, כי הרי תקנו להתפלל שאל תביאנו לידי נסיון, ונמצא שבחינוכו אדרבה קלקל את בניו שאמר להם שקשה לשמור את התורה, אך הוא בכל זאת שמר. ויבוא מזה שהם לא יוכלו לשמור. אבל מי שיודע שאין זה נסיון מצד אמונתו הגדולה שה' יזמין לו פרנסה בהיתר, הרי קל מאוד לשמור התורה, וישמרו גם בניו כן. וזהו הטעם שאמרו רחל ולאה שאין בזה שום נסיון כי אדרבה טוב מאוד לצאת מכאן והיא מצוה קלה וכן הוא בכל המצוות 

Reb Moshe is saying that the חשבון שכר מצוה כנגד הפסדה is indeed an important part of kiyum hamitzvos.

Rav Chaim Ehrman, in his book My Rebbe, Rav Schwab, quotes Rav Schwab as applying Reb Chaim Volozhener's rule that le'olam yaasok....shemitoch....lishmah is not an "even," it is davka. With that he says that Yaakov wanted them to do the mitzva with at least some element of Shelo Lishma. This is kind of similar to Reb Moshe's approach.

2(b). Also from Reb Menachem Shafran, Taam Vadaas here:
לא ד וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה  
וקשה למה יעקב האריך להסביר לנשותיו הטעמים והסיבות שצריך לברוח מבית לבן? ולמה לא אמר להן תיכף שה' נגלה אליו בחלום הלילה וצוהו לצאת, והלוא בודאי היו שומעות לצווי ה' לעזוב בית אביהן. ונראה שמכאן ראייה לשיטת הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ו) שמחדש שבמצוות חוקיות כמו שעטנז ובשר בחלב לא יאמר שאין רצונו בהם. אלא יאמר שרצונו בהם אבל הקב"ה אסר.  אבל במצוות ואיסורים שכליים, כגון גניבה, גזילה, שפיכות דמים, אונאה, לגמול רע, ולבזות הורים, מגונה לומר כן, שדעת אדם קולטתן וראוי לנפש שלא תתאוה לאחד מרעות אלה. ונאה הדבר לומר שגם ללא צווי ה' לא היה עושה דבר הרע הזה. ובהגהות יעב"ץ שם חולק על הרמב"ם.
ונראה מהפסוק כאן שצווי הקב"ה לברוח מלבן אינה רק גזירה, אלא יש בזה גם סברא, והוא מן הדברים שראוי לעשותם כמשפט ולא כחוק, ולכן יעקב הסביר לנשיו שראוי להתרחק מלבן שהוא נוכל ורמאי, ובסוף דבריו הביא שכך ציוה הקב"ה ועליהן לעזוב בית אביהן. 
ובדרך זו השיבו רחל ולאה ליעקב הלוא נכריות נחשבנו לו וגו' ועתה כל אשר אמר אלקים אליך עשה היינו השיבו שמבינות צווי ה' ובשמחה מוכנות לעזוב בית אביהן כדי שיוכלו לחנך בניהם בסביבה טובה יותר.
וכעין זה שמעתי בשעתו מבחור אחד ששאל עצת החזו"א זצ"ל אם להסכים לשידוך עם בחורה ממשפחה מיוחסת ואביה ציין מעלת הבחורה שמוכנה להקריב קרבן להנשא לבן תורה הגם שהחיים עמו קשים והשיב החזו"א שאם הבחורה רואה בחיים עם בן תורה כקרבן ואינה מבינה האושר הטמון בזה היא אינה מתאימה להנשא לבן תורה ויעץ לבתור דנן שלא לגשת לשידוך.
וכאן אצל רחל ולאה ראינו שהבינו צווי ה' ובשמחה היו מוכנות לעזוב בית אביהן.

ושמעתי חידוש מהגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל ר"מ דישיבת מיר ולדבריו גם הרמב"ם סובר שגם מצוה שכלית יש לקיימה מפני שכך ציוה אלקינו ית"ש והמשיל משל למאכל סרוח שיש בו גם סם המות דאף שמפני הסרחון ראוי למנוע לאכול מכל מקום מזהירים ממנו מפני סם המות שחמור הוא יותר וכן כאן ראוי לשמור משפטים מפני שכך ציונו אלקינו ית"ש שחמור יותר רק בחוקים ראוי לומר שהיה אוכל אלולא התורה אסרה אבל במשפטים גם בלי דין תורה לא היה עובר עליהם ועכשיו שאסרה תורה נמנעים מלעבור על אסורים שכליים דוקא מפני שאסרה תורה וכך ציוה אלקינו ית"ש שהמור הוא יותר מדעת בנ"א והוכיח דבריו מהרמב"ם ספ"ח דמלכים שבן נח חייב לשמור כל השבע מצות שכך דין תורה ולא מפני השכל וקשה הלוא יש ביניהן מצות שכליות כמו גזל שראוי לשמור גם בלי ומוכח כמ"ש דמאחר שיש צווי חייבין כל באי עולם להזהר מלעשותם דוקא מפני שכך הוא צווי אלוקינו ית"ש 

One thing for sure. Rav Sternbuch's mahalach explains why Yaakov discussed the tzivui with Rachel and Leah, but Avraham Avinu kept the Akeidah secret from Sara and Yitzchak. Leaving Lavan was a mitzvah sichlis, but the Akeida was the epitome of a mitzvah shim'is, a Chok. 


2(c). Reb Menachem Shafran: The Shlah here, end of the parsha.
מ'ד. וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה' וגו' (בראשית ל'א ד) אין ראוי לאדם כשירצה דבר מה מאנשי ביתו שיכריחם על זה על צד האונס והנצוח, אף כי הוא מושל בהם, אבל ישתדל לפתות אותם אל מה שירצהו בתכלית מה שאפשר, כדי שיתעוררו לזה מעצמם. כי זה הוא יותר טוב משיעשו זה על צד האונס וההכרח. ראה כמה הרבה יעקב דברים עם רחל ולאה כדי שיתרצו בטוב לב, ואף על פי שהקדוש ברוך הוא ציוה לו שישוב לביתו 
Reb Menachem points out that the Shlah alone focuses on the בין אדם לחבירו aspect, that even a ruler should not force subservient obedience, but instead explain why he made a decision and convince them to do what needs to be done.

3. The Seforno as read by Reb Chaim Brown in his blog at Divrechaim.
A clue to another possible answer can be found in a Seforno at the end of this episode.  Rachel and Leah say to Yaakov, “Kol asher amar Elokim eilecha aseh,” (31:16) whatever G-d wants you to do, go ahead and do it.  Seforno comments: “Kol asher amar Elokim – bilvad aseh.  N’hag v’leiuch v’al titol reshus.”  Meaning, G-d told you to leave, so do exactly and just what G-d said –- leave.  Don’t make a goodbye party, don’t ask for permission, just follow the instructions and walk out the door.
I hopefully am not reading too much in, but it sounds to me like Yaakov’s discussion with Rachel and Leah was not about whether they should leave – the answer to that was dictated by the malach -- but rather the discussion was about how they should make their departure.  Imagine an angel came and told you to quit your job.  Does that mean walk out the door same day, or does that mean give two weeks notice?  There is wiggle room to interpret it either way.  So Yaakov, being a good husband, especially in this case where the issue revolves around the in-laws, does what any good husband would do – they ask their wife for advice.
The Seforno:
ועתה מאחר שראית שקבל לשון הרע עליך ויש לחוש שיגזול.
כל אשר אמר אלהים בלבד עשה, נהג ולך ואל תטול רשות.

4. Abarbanel
The Abarbanel in the story of the Sulam, at the beginning of the parsha in 28:16, says that Yaakov made the neder because he simply did not know whether his vision was a true Nevu'ah, or just a dream. The Abarbanel stresses that this was only because it was Yaakov's first divine vision. We all know that Shmuel Hanavi experienced the same confusion the first time he had a nevu'ah.
The story by Shmuel, Shmuel I 3.
והנער שמואל משרת את־ה' לפני עלי ודבר־יהוה היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ 
ויהי ביום ההוא ועלי שכב במקמו ועינו [ועיניו] החלו כהות לא יוכל לראות
ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שכב בהיכל ה' אשר־שם ארון אלוקים 
ויקרא ה' אל־שמואל ויאמר הנני
וירץ אל־עלי ויאמר הנני כי־קראת לי ויאמר לא־קראתי שוב שכב וילך וישכב 
ויסף ה' קרא עוד שמואל ויקם שמואל וילך אל־עלי ויאמר הנני כי קראת לי ויאמר לא־קראתי בני שוב שכב
ושמואל טרם ידע את ה' וטרם יגלה אליו דבר ה'
The Abarbanel:
ואמנם אמרו בנדרו אם יהיה אלדים עמדי אפשר לומר שיעקב להיות זאת התחלת נבואתו נסתפק אם היה ענינו חלום נבואיי או אם היה חלום דמיוני מבלי נבואה. ועם היות שהרב המורה בפמ"א ח"ב כתב שיעקב הרגיש בעצמו שהיה החלום נבואה ממש ולכן אמר אכן יש י"י במקום הזה שהחליט המאמר שהיתה השגתו נבואיית וחוץ מכבוד תורתו. כי הוא לא אמר על חלומו שהיה נבואה אלא אל המקום ההוא שהיה מושגח ומושפע ולא יתחייב מזה שיהיה חלום החולם שמה נבואיי. ולכן נרחיק זה והנה בשמואל נאמר שטרם ידע את י"י וטרם יגלה אליו דבר י"י היה קורא אותו י"י והוא היה חושב שעלי קראו ולכן אין להרחיק שיהיה יעקב מספק בחלומו אם היה נבואיי אם לא בהיותו בתחלת נבואתו ומפני זה נדר את נדרו ואמר אם יהיה אלדים עמדי. 

I strongly disagree with this pshat. Our story was long after the Sulam, and Yaakov would have known absolutely that it was 100% Nevu'ah.

5. From Rabbi Dr. NJ Stone: 
It seems that Yaakov Avinu lost his way in the second halfמתי אעשה לבית----י?
And HKBH basically says  " Go back and i will be with you", the implication being , "Don't, and I won't."  The syntax is easily read as conditional. 
The parsha clearly splits into two parts - acquisition of family and acquisition of flocks.
5(a)I would not go as far as RDNJS, but I would say that it's no coincidence that the dream came only after Yaakov decided, on his own, that enough is enough.  Look at how it transpired:
First, Yaakov decided it was time to go. To go, he needed to be financially independent. He told Lavan his plan, and he executed his plan. He saw that Lavan's sons were angry and envious, and he would have to leave. THEN, AND ONLY THEN, does he get input from the Malach Elokim, who told him it was time to go. This is clearly a post facto validation of a plan that Yaakov had conceived long before and whose process he had already begun implementing. 
30:25
ויהי כאשר ילדה רחל את־יוסף ויאמר יעקב אל־לבן שלחני ואלכה אל־מקומי ולארצי
30:28
ויאמר נקבה שכרך עלי ואתנה
31:1-2
וישמע את־דברי בני־לבן לאמר לקח יעקב את כל־אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל־הכבד הזה
וירא יעקב את־פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום
31:3
ויאמר יהוה אל־יעקב שוב אל־ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך
and only then did Yaakov talk to Rachel and Leah. 
31:4
וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל־צאנו

Reb Moish Pollack pointed this out to me, and said that just as for Yaakov, it was his personal resolution followed by the tzivui of the Malach, that is how he presented it to Rachel and Leah - "This is what I decided to do, and then the Malach told me to do it."  
I suspect that this means even more: this seems to have been a "בדרך שהאדם רוצה לילך מוליכין אותו"  situation. If so, it is very closely related to Miriam and Aharon's complain against Moshe, as Tosfos explains in Shabbos 87. Indeed, although the complaint was wrong in Moshe's case, in this case, if Yaakov had just said "Well, Elokim told me to go, so let's get going" he would have been wrong. That is why even after the tzivui he had to ask Rachel and Leah if they agreed (just as Miriam and Aharon wouldn't have had a tainah on Moshe if he would have asked Tziporah if she agreed.)

Tosfos in Shabbos (and Yevamos) for those poor souls that don't know it without having it in front of them:


פה עמוד עמדי. וא"ת מנלן דפירש משה מדעתו קודם ושוב הסכים הקב"ה על ידו שמא זה הוא צווי גמור שצוה לו לפרוש ותירץ ר"ת דאם איתא דמחמת צווי הקב"ה פירש ולא מדעתו היאך היה מערער אהרן ומרים דכתיב ותדבר מרים ואהרן במשה אלא ודאי מתחלה פירש ממנה לגמרי משה מדעתו ואע"ג דהסכים הקב"ה על ידו מ"מ נתרעמו עליו לפי שאילו לא פירש מדעתו לא היה הקב"ה מסכים דבדרך שאדם הולך בה מוליכין אותו שהרי לאהרן ומרים לא אמר לפרוש אע"ג שגם עמהם היה מדבר ומיהו קשה דמשמע במדרש שלא ידעו זמן גדול שפירש ממנה גבי אלדד ומידד שהיו מתנבאים שאמרה מרים אשרי נשותיהן של אלו שנתמנו בעליהן פרנסין על הציבור אמרה צפורה אוי להם לנשותיהם של אלו שמיום שנתייחדה שכינה עם אחיך פירש ממני מיד ותדבר מרים ואהרן במשה משמע שלא ידעו קודם לכן וכי לא ידעו הא דכתיב ואתה פה עמוד עמדי ואור"ת דודאי ידעו אבל היו סבורין שפירש ע"פ הדבור עד שאמרה להם צפורה שמדעתו פירש ממנה מתחלה:





In the comments, AW asked, Mimah nafshach. If the Avos were going to take the advice seriously, that means that if the reaction was negative, they would have to transgress the tzivui, an impossible position. And if they had no intention of being swayed by a potential negative, then their asking for advice is really a charade, and perhaps even gneivas daas.  I'm still thinking about this.




Here's an attempt to combine everything we have here into one pshat.
Yaakov decided it was time to go. He forthrightly told Lavan of his plans, and requested fair compensation for all his work. He and Lavan agreed to the deal of the brown/white flocks. Yaakov saw that Lavan's son's hated him and accused him of enriching himself at Lavan's cost. Lavan was swayed by his son's Lashon Hara. At that point, Yaakov had a dream of Nevu'ah that he was to leave.
I am sure that Yaakov's independent decision to leave was predominantly motivated by his need to leave the Lavan environment and return to the house of Yitzchak. His decision was validated in the strongest way possible, by outright miracles and divine prophecy. But when a man makes a decision, and God conveniently comes to him and says he made the right decision, he had better think twice.
Yaakov was 100% right in what needed to be done, but it may have been one of many possible solutions. The Nevu'ah only said that the path he chose was valid. Let's assume that what he chose was the best for him, but that does not obligate others to follow. His duty to others meant that he should sacrifice what is best for himself and favor a less than perfect path that might be less less onerous for others.  That is why Yaakov needed Rachel and Leah's agreement.

The moral of the story is:
When God Himself agrees with you, think twice.