Thursday, July 20, 2017

Massei. The Disregarded Halacha of the Greenbelt

Again, here's the conclusion before the discussion. 

Our Parsha mentions that the cities given to the Leviim must include a greenbelt, an inviolate open area, certainly free of buildings, and even of orchards and gardens. 

We're all familiar with the concept when it comes to houses - there's a setback, or sideyard requirement, that mandates that nothing be built too close to the property line. The rationale is obvious. A healthy environment requires light and air. If there were no rules limiting development, the result would be cities that were endless, dismal, and noisome, a sprawling blight that would suffocate body and soul.

It seems that many poskim hold that this halacha ought to apply now, in Eretz Yisrael, at least in some form. From what I see, untouched and contiguous parkland around cities is not high on the agenda in modern Israel. But frankly, in Jewish neighborhoods around the world zoning laws are "more honor’d in the breach than the observance."  

I am in no position to criticize, and I certainly don't mean to, chas veshalom. When Eretz Yisrael was being rebuilt, those heroic pioneers were busy trying to survive and make a life, and niceties were not on the agenda. But still, moving forward, one dreams of a time when the Torah's lesson of the value of fresh air and green grass surrounding Jewish cities are taken seriously.

Massei 35 2-8

ב צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחזתם ערים לשבת ומגרש לערים סביבתיהם תתנו ללוים ג והיו הערים להם לשבת ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכשם ולכל חיתם ד ומגרשי הערים אשר תתנו ללוים מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב ה ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ואת פאת נגב אלפים באמה ואת פאת ים אלפים באמה ואת פאת צפון אלפים באמה והעיר בתוך זה יהיה להם מגרשי הערים ו ואת הערים אשר תתנו ללוים את שש ערי המקלט אשר תתנו לנס שמה הרצח ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר ז כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמנה עיר אתהן ואת מגרשיהן

Behar 25 32-34

לב וערי הלוים בתי ערי אחזתם גאלת עולם תהיה ללוים לג ואשר יגאל מן הלוים ויצא ממכר בית ועיר אחזתו ביבל כי בתי ערי הלוים הוא אחזתם בתוך בני ישראל לד ושדה מגרש עריהם לא ימכר כי אחזת עולם הוא להם

Rashi here explains that this was for beauty. Open parkland, even free of orchards.

  ומגרש. ריוח מקום חלק חוץ לעיר סביב, להיות לנוי לעיר, ואין רשאין לבנות שם בית, ולא לנטוע כרם, ולא לזרוע זריעה
Similarly, Rash in Sotah 27b
מגרש. רחבה פנויה מזריעה ומבתים ומאילנות לנוי העיר להיות לה לאויר 

Beyond this belt of inviolate parkland (the Migrash) was an additional area (Sados; Rashi, 1000 amos, Rambam 2000 amos,) of planted fields and orchards. The point is that it is a park, not a field and not an orchard.) The apportionment and size were not subject to mechila or exchange. (In BB24 it seems clear that you can plant trees for beauty in the Migrash, but, again, that is because it enhances the beauty, as it does in a park.)

The Chinuch says that this requirement was specific to the cities of the Leviim, because they were the cynosure of Eretz Yisrael.  (Cynosure - a person or thing that is the center of attention or admiration; something serving for guidance or direction.)

ספר החינוך  בהר מצוה שמב

שלא לשנות מגרשי ערי הלוים ושדותיהן. כלומר, שלא יחזירו העיר מגרש, ולא מגרש עיר, ולא השדה מגרש, ולא המגרש שדה, והוא הדין מגרש (נ''א שדה) עיר או עיר מגרש, (נ''א שדה) שאין לשנות בענינם דבר. והענין הזה ידוע, כי התורה צותה (במדבר לה ב ז) שיתנו שאר השבטים ערים ידועים לשבט לוי, והם ארבעים ושמנה עיד עם שש ערי מקלט שהיו בהן, וצותה גם כן להיות באותן ערים אלף אמה מגרש. כלומר מקום פנוי לרוחה ונוי לעיר, ואלפים אמה חוץ לה לצרך שדות וכרמים, וזה גם מנויי העיר וממה שצריך לה כמו שמפרש בסוטה (כז, ב), ובאה המניעה בזה שלא לשנות ענינים אלה לעולם, ועל זה נאמר ושדה מגרש עריהם לא ימכר, שכן בא הפרוש על לשון מכירה זו. כלומר, לא ישנה, דאלו במכירה ממש, לא קאמר, שהרי בפרוש כתוב גאלת עולם תהיה ללוים, מכלל שרשות יש להם למכר. 

משרשי המצוה. לפי שערי הלוים היו נכונים לצרכי כל שאר השבטים, כי הוא השבט הנבחר לעבודת השם, וכל עסקם היה בחכמה שלא היו טרודים בעבודת האדמה כשאר שבטי ישראל, ועליהם נאמר (ויקרא לג י) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. ומתוך כך שהחכמה בתוכם, היה עסק כל ישראל תמיד עמהם, מלבד שהיו בתוך עריהם, ערי מקלט הרוצח, ומתוך כך גם כן היו עיני כל ישראל על עריהם, כי לא ידע האדם מה ילד יום ולכן היה בדין להיות אותן הערים אשר יד הכל שוה בהן ולב הכל עליהן, להיותן בתכלית היופי והחמדה, ושבח כל עם ישראל בכך, ומפני כן באה הצואה עליהם שלא לשנות בענינם דבר, כי אדון החכמה יסדן ותקנן והגביל גבולם, וירא כי כן טוב וכל חלוף אחר דברו אינו אלא גרוע וגנאי. 

(With the Chinuch in mind, you have to ask, was the beauty to please outsiders or insiders? It would appear from the way he puts it that it was for the appearance from the outside. However, I think that answer has to be that it was primarily for people in the city; if it were for outsiders, then the parkland would be on the outside and the orchards and fields would be on the inside. The fact that the parkland was on the inside proves, to me, that the beauty was for the benefit of the people in the city - resident, guest, or internee.)

Does this apply to non-Levy cities? From the Mishna in BB 24b it seems that it does.

מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה ובחרוב ובשקמה חמשים אמה אבא שאול אומר כל אילן סרק חמשים אמה ואם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים ואם אילן קדם קוצץ ונותן דמים ספק זה קדם וספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים: 

The Gemara says that the reason is to enhance the beauty of the cities, and applies our pesukim to this rule.
מאי טעמא אמר עולא משום נויי העיר ותיפוק ליה דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה לא צריכא לר"א דאמר עושין שדה מגרש ומגרש שדה הכא משום נויי העיר לא עבדינן ולרבנן נמי דאמרי אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ה"מ זרעים אבל אילנות עבדינן והכא משום נויי העיר לא 

Now, one might get the feeling that our passuk is being applied to non-Levy cities, perhaps even outside of Eretz Yisrael. The Yad Ramah points this out.

Yad Ramah in BB 24b

ושמעינן מיהא דאפילו בחוצה לארץ נמי הכין דינא דאי ס"ד דוקא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ לא מאי דוחקיה לאוקומי מימריה דעולא אליבא דרבי אלעזר לחודיה לוקמה בח"ל ודברי הכל ולימא הכי הני מילי בא"י אבל בחוצה לארץ עושין והכא משום נויי העיר לא אלא מדאיצטריך לאוקומה אליבא דר' אלעזר ש"מ דבין בארץ ישראל בין בח"ל חד דינא הוא דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה 

However, I think it is clear that this is not to be taken at face value. From the fact that the Gemara asks מאי טעמא it is clear that we're assuming that our pesukim are not a basis for the din of the Mishna. The fact that the Gemara relates out din to the pesukim must be based on a conceptual relationship, not a halacha. In other words, now that we see that Chazal mandated some open space around a city, they must have done so to reflect the Din Torah that mandates this for Arei HaLeviim. If so, it stands to reason that the derabannan should be similar to the deoraysa.

This is not just my pshat. This is how many meforshim learn the sugya, Example, Rav Gershon Edelstein:
 והנה ילפותא זו היא לעניז ערי הלויים ולמ"ד דזה גם בערי ישראל היינו מתקנ"ח וטעם התקנה כנ"ל פי' רש"י וגם בערי הלויים יש לפרש שזהו טעמא דקרא

This is also evident in the Minchas Chinuch in 342, in Behar.
שלא לשנות כו'. הנה דינים אלו מה שנותנים ללוים וכמה מגרש כו'. יתבאר בעזה"י בפרשת מסעי וכאן עיקר המצוה היא לאו שלא לשנות ממגרש לשדה ומשדה למגרש וממגרש לעיר שנאמר כו' ודיני מצוה זו מבואר כאן בר"מ פי"ג. ולשון הר"מ אין עושים בערי הלוים עיר מגרש כו' ומפי השמועה למדו כו' לא ימכר לא ישונה כו'. וכן בשאר ערי ישראל. והנה במשנה דערכין הוא פלוגתא ת"ק סובר דאין עושין אפילו בערי ישראל ור"א סובר דוקא בערי הלוים ואמרינן דבערי הלוים כ"ע מודים מה"מ ואמרינן דא"ק ושדה כו' לא ימכר לא ישונה כו' והנראה שם דבערי הלוים הוא לאו בתורה אבל בערי ישראל לדעת ת"ק אינו לאו כי לא מצינו בזה לאו בתורה רק הוא מדרבנן משום חורבן א"י או מפני נוי ע"ש וכ"נ מדברי הר"מ והרב המחבר דכתבו ערי הלוים והביאו בזה הפסוק דאסור ונכתב רק בערי הלוים ובערי ישראל רק איסור יש כי אינו מבואר לאו בתורה. והנה בערי ישראל א"י השיעור איזהו מגרש איזה שדה דגבי ערי הלוים נתנה תורה שיעור אלף אמה ובערי ישראל לא נתברר לי השיעור וצ"ל כמו שהי' בעת ירושת הארץ אסור לשנות לעולם וזה אין סברא כ"כ וצ"ע ומהש"ס דב"ב נראה דהשיעור הוא קצוב ע"ש. 

As the Minchas Chinuch says, the extent of the extrapolation is the subject of a machlokes in the following Mishna in Erchin 33b.

מתני' אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ולא מגרש עיר ולא עיר מגרש אמר רבי אלעזר במה דברים אמורים בערי הלוים אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש (ולא) מגרש שדה מגרש עיר ולא עיר מגרש שלא יחריבו את ערי ישראל הכהנים והלוים מוכרין לעולם וגואלין לעולם שנאמר (ויקרא כה, לב) גאולת עולם תהיה ללוים:

Rashi there

מתני' שדה מגרש - מגרש הוי אלף אמה סביב לעיר מדכתיב (במדבר לה) מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב וחוץ לאותו אלף היה להם ללוים אלף אמה לשדות וכרמים כדכתיב (שם) ומדותם מחוץ לעיר וגו' צא מהם אלף אמה מגרש והשאר שדות וכרמים מגרש פנוי מכלום ואין בו בית ואין זורעין אותן אלא נוי הוא לעיר:
אין עושין שדה מגרש - משום יישוב ארץ ישראל והיינו חורבן שממעט את הזריעה:
ולא מגרש שדה - שמחריב את נוי העיר:
מגרש אין עושין עיר - שיעשו בו בתים שאין עיר נאה בלא מגרש וכ"ש שאין עושין עיר מגרש שאין מחריבין את יישוב העיר:

What about the cities in Eretz Yisrael now?

The Tur in 155

מרחיקין האילן מן העיר כ"ה אמה וחרוב ושקה נ' אמה ואם נמצא קרוב לעיר בפחות מזה השיעור אם העיר קדמה קוצץ בלא דמים ואם האילן קדם קוצץ ונותן דמים ספק איזה קודם קוצץ בלא דמים וטעמא דהא מלתא משום נוי העיר לפיכך אין דין זה נוהג בחוץ לארץ:

Tosfos Yomtov in Mishnayos

מרחיקין את האילן מן העיר. כתב הר"ב לפי שנוי הוא לעיר וכו' גמ'. וסיים הטור סימן קנ"ה לפיכך אין דין זה נוהג בחוצה לארץ ע"כ. ונראה דאף בארץ ישראל אינו נוהג אלא בזמן שהיא ביד ישראל. וכ"כ נ"י שהוא הלכתא למשיחא ע"כ. ומפני כן הוא שהשמיט הש"ע להעתיק המשנה לא כמ"ש מהר"ר ואלק משום שאינו נוהג בחוצה לארץ שהרי המחבר הש"ע בארץ ישראל היה:

Beis Yosef there on the Tur, 

מרחיקין האילן מן העיר וכו' משנה פרק לא יחפור (כה:) וטעם חרוב ושקמה פרש"י שענפיהם מרובים. וכתב ה"ה פ"י מהל' שכנים ודין זה והרחקה זו אינן אלא בא"י לפי שאין אנו חוששין לנוי העיר ואפילו רובה ישראל אלא בא"י וכ"כ הרשב"א וכן נראה מפרש"י וכן מוכח בגמרא: (ב"ה) ונ"ל דאף בא"י אינו נוהג בזמן הזה שהיא בידי עכו"ם בעונותינו עד שנזכה לזכות בה:

Even the most rabid anti-zionist will have to admit that Eretz Yisrael is in the hands of Jews. According to all I have here, this should mean that the din of Migrash, albeit not necessarily the dimensions given in our Parsha, applies now.

Also, although the Din Deoraysa only applies to Arei HaLeviim, the idea applies just as well to other cities in Eretz Yisrael. It is a lesson we are supposed to derive from the Dinei Torah, like a Tolda from an Av, or the issur of melacha on Chol HaMoed.

Daniel Burnham overcame the fiery enmity of land developers, and insisted on the Chicago lakefront remaining public and open, and drew up a network of parks. He is still remembered gratefully here Chicago, and for good reason.  Just imagine if urban planners in Eretz Yisrael would have the foresight and courage that he had,.and would have taken the Torah ideals of Aesthetics and zoning into consideration. 

I have to add that the Gaon, as brought in Haksav v'hakabbala, says that the empty area was for markets and trade. And the Netziv says that it was for storing things, even animals, and the Malbim says it was for doing laundry. But I have to deal with the pashut pshat in the Gemara and Rishonim that say that it was for beauty נוי, כפשוטו. 

Sunday, July 16, 2017

Early Shabbos and Yahrtzeit, and the Mahari Vaiyl. קבלת שבת מוקדמת ויארצייט

I'm going to start with my conclusion. This is my opinion and nothing more. The subject may seem trivial to people for whom it is not relevant, but to those for whom it is, it should matter. In my experience, though, people will make their decision based on convenience.

--Update: someone sent in a mareh makom, a teshuva from Rav Mordechai Breisch of Switzerland. He comes to the opposite conclusion. I recommend that you read this post, and then read his teshuva, and then decide which is more convincing. Specifically, please read paragraph numbered Gimmel on this page and then decide.

--Final Update: 
The מהר"י וייל was right. 
פסקי הבעלי בתים ופסקי הלומדים הם שני הפכים
Kaddish on this Post


Post Mortem

  Harav Yehuda Oppenheimer sent me a mareh makom to the Biur Halacha in 132. It is clear in the Biur Halacha that Kabbalas Shabbos makes it Shabbos regarding the Yohrtzeit.  I could say that "Lomdus is Lomdus, and Halacha is Halacha," but  the Chafetz Chaim's בודאי makes it just embarrassing. I'm wrong. 
The words of the Chafetz Chaim:
וקדיש של מזמור שיר ליום השבת אם חל היא"צ שלו ביום ו' בודאי אין לו חלק בהם ואם חל היא"צ בשבת משמע מא"ר דשייך להיא"צ
(I don't know why the second half of the sentence doesn't automatically follow the first and why he would need a raya from the Eliah Rabba.)

The Machatzis HaShekel, also pointed out by Harav Oppenheimer, says something amazing and incomprehensible to me.  Regarding the Magen Avraham that says 
וקדיש שאומרים בערב שבת אחר מזמור שיר ליום השבת הוא לאבלים, אם לא שהיארצייט הוא בחברה של קבלת שבת, והכל לפי המנהג
he says 
ר"ל, שיש לו יארצייט בשבת, משא"כ אם היה לו יארצייט בערב שבת אין לו שייכות לקדיש של מזמור שיר ליום השבת שהוא שייך לשבת, אף לדידן דאמירת מזמור לא הוי קבלה עד אמירת ברכו (כמ"ש מג"א סוף סי' רסא) מ"מ אמירת המזמור שיר שייך לשבת דווקא, אחר זה ראיתי שכן כתב גם בתשובת כנסת יחזקאל

which means, in plain English, that it doesn't matter if the person was mekabel Shabbos or not. The Shabbesdikkeh davening belongs to the person that has yortzeit on Shabbos. A Friday yortzeit has no rights to the Mizmor Shir Kaddish, even if nobody is mekabel Shabbos with Mizmor Shir (because they wait for Borchu,) because it is a davening that is related to Shabbos. Even if nobody is mekabel Shabbos at that point, even though it is said before Shabbos. I have no idea how that makes sense. It reminds me of the sign "Kosher style" on some delis.  I give up. 

Even though Rabbi Oppenheimer has blasted a hole in my boat, here's what I wrote. I still think it's a strong svara. I'd love to argue my mehalach with everyone that says I'm wrong. It hurts to say so, but I have enough seichel to know when I'm beaten.

I've given it some thought, and the post is followed by a which explains where I went off the track, what my derech was and how the poskim understood it differently.  We'll call that addendum the POST MORTEM.

Below is the original Post. 

The minhag/chiyuv/mitzva of Kaddish on a Yohrtzeit has nothing to do with your Kabbalas Shabbos or Yomtov. If the Yohrtzeit is on Friday, and you make an early Shabbos, you should still say Kaddish at Maariv if the sun hasn't set. If the Yohrtzeit is on Shabbos, and you make an early Shabbos, you are not a chiyuv to say Kaddish at Maariv.  

The Maharam in Smachos 117 says that a person that made an early Shabbos and hears a Shmu'ah Krova, his first day of Aveilus is Satuday, even though it's Friday and the Sun is still shining. Early Shabbos makes it Saturday.

The Maharil (Tshuvos 95) says even the Maharam would agree that a woman that made an early Shabbos and made a hefsek tahara after Maariv can count Friday the day of hefsek tahara and begin counting day one on Shabbos. Even if aveilus depends on your kabbalas Shabbos, Niddah does not. Niddah depends on the metziyus of day/night, what he calls "עיצומו של יום", and your kabbalas Shabbos does not change עיצומו של יום.

The Trumas Hadeshen (248) disagrees with the Maharil. He says that after kabbalas Shabbos, it is not Friday any more for hefsek tahara. He doesn't like the Maharil's idea of early kabbala not being able to change our definition of the יום, whether you call it עיצומו or otherwise. He says if that were true, what happened to davening three times a day, where the passuk says ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה. If you need to daven ערב ובוקר וצהרים, then who cares that you made an early Shabbos? So you see, he says, that making early Shabbos makes it Erev, it makes it עיצומה של לילה.

The Rema in YD 196 brings the two opinions regarding hefsek tahara, and says that the halacha is really like the Maharil, and it's still Friday for this purpose.

The Mechaber in 402, regarding Aveilus, paskens like the Maharam, that early kabbala makes it Shabbos.

The Shach there says that this is not inconsistent with the Rema that it's Friday for Niddah for hefsek tahara, because the Maharil's distinction is correct. For Aveilus, it's Shabbos. For Niddah, which is talui on עיצומו של יום, it's Friday.

The Trumas Hadeshen there (248) talks about Milah. The child was born Friday afternoon after everyone was mekabel Shabbos. He says that for Milah, everyone will agree that you look at the fact of day/night, irrespective of kabbalas Shabbos. Why? Because the date of Milah is independent of your choices and your status. It is an event that occurs in its own context.-  נולד ובא מן השמים ואין בידי אדם לשנותו

דלענין מילה הספק נולד ובא מן השמים ואין בידי אדם לשנותו ואין שייך לומר כאן "הואיל ועשהו לילה שוב אין לעשותו יום דתרי קולי לא עבדינן," דאין אנו עושין אותו יום אלא מן השמים נולד משא"כ לגבי גט ואבילות והפסק בטהרה דכולו בידי אדם הן ימתינו עד למחר ליתן הגט או תפסיק למחר או יקדימו קודם תפילת ערבית והמגיד שמועות האבילות ג"כ בידו היה להקדים או לאחר 

So, what about Yohrtzeit? The answer is clear, and underscored by the Trumas Hadeshen. Who cares that you made an early Shabbos? The Yahrtzeit depends on the date of death of the other person, an event external to your decisions and to your status. The yahrtzeit is that day, and it does not matter what you call it.

Aveilus and Shmuah Krova are dinim in the Aveil. The Yortzeit is a din in the meis.

Yamim Tovim have a kedusha that commemorates or re-enacts an event, and individuals have the ability to invoke that kedusha in the afternoon before the calendar date begins. A Yartzeit is purely the reality of an anniversary, and that anniversary begins when it begins. It is both עיצומו של יום and בא מן השמים ואין בידי אדם לשנותו.

True, there might be different aspects of a yahrtzeit, as indicated by the ideas expressed among poskim and Baalei Machshava, namely, the importance of aliyas haneshama on the anniversary of his death and the idea that it is a day of judgment and bad mazal to the child of the niftar. But I think we can all agree that at least in discussing the anniversary of a death, we should not solipsistically decide that the chasan haneshef is the mourner.

No, it does not matter if the niftar was makbael Shabbos early either. I'm not even going to address that.

For further support, please see the Netziv in Sheiltos Vayakhel 67:13. Erev is one thing. Laylah is another. I believe that is another way of saying the Maharil's chiluk, but that it adds support to my reasoning.
אלא נראה דהא מוכח דמצות ערבית שלא כתיב לילה בפי׳ מתחיל הזמן מפלה"מ כמו ק"ש ותפלה ש"ע ואפי׳ החולקים על ר"ת אינו אלא משום דבעינן זמן שכיבה הא בל"ז מודי כ"ע תדע דהתו' ריש פ' ע״פ כ' דמצה ומרור זמנה משתחשך דוקא משום דאיתקוש לאכילת פסח דכתיב ואכלו את הבשר בלילם הזה הא בל"ז כשר מפלה"מ אע"ג דכתיב בערב תאכלו מצות אבל לילה דכתיב בקרא ודאי משתחשך משמע וכן מצוה יומית כמו טבילת נדה דבעינן בשמיני ולא בשביעי ועד צה"כ עדיין שביעי הוא אבל מצוה התלויה בערב ולא כתיב לילה מתחילה המצוה מזמן פלה"מ 

I am familiar with the Taz and Maharshal in OC 668. I first heard about them from Reb Chaim Zimmerman when I was around nine or ten years old, in 1961, maybe earlier. He said "Der Taz halt az men ken mechallel Shabbos zein!!" And I've heard them discussed at least five times by people that have to speak between Mincha and Maariv on Sukkos. "The Taz in tof reish samach ches.....................," like Bar Mitzva boys saying "The Gemara in Menachos lamed vov says............."  The Taz and Maharshal are not relevant to this discussion.


I realized why my approach is so diametrically contradicted by the Machatzis Hashekel and Knesses Yechezkel. I understood the Yortzeit as a day of Kapara and Aliyah for the niftar, as the Zohar and Ari zal say, and therefore akin to the day of Milah, an event that occurs outside human involvement on  עיצומו של יום. They obviously hold that the concept of yortzeit is that the day is a day of remembrance for the person, or the day is dedicated to the person. If so, it's a din in the day. If that day is Shabbos, the tefillos of Shabbos are misyacheis to him, even to the extent that a tefilla that is said because it is EREV SHABBOS is misyacheis to that day and therefore to the person whose day it is. In this sense, it is similar to a Yomtov, which remembers an event, but is a din in that day. 

Once again, this underlines the Mahari Vayl's famous dictum (brought in the Sma in 3:sk13) that
ואם תשמע לעצתי לא תשב אצל הקהל בשום דין, דידעת שפסקי הבעלי בתים ופסקי הלומדים הם שני הפכים
I'm not saying this as false humility, so that someone will write in and say "Oh, no, you are a talmid chacham, not stam a baalabos!" My point is that I find that I become very nogei'ah to svaros that appeal to me early in the process, and my mind is no longer as easily opened by seeing a pshat that says different. It's a loss of mental flexibility caused by years of knowing what I know and not seeking new vistas.

Since I mention the Sma, here's a great story about Reb Meir Simcha and the Rogotchover. I wish I could tell it to my father.
מספרים כי פעם נתווכחו ביניהם שני גדולי העולם, הגאון הראגטשובי והאור שמח. בלהט הויכוח ובאין מוצא, הציע הראגטשובי לצאת לרחובה של עיר ולשאול את ההלך הראשון הנקרה בדרכם מהי דעתו. 'הן דעת בעלי בתים היא היפך מדעת תורה... כל אשר ההוא יאמר, נדע שהצדק עם שכנגדו' טען.

קיבל האור שמח את הצעתו ויצאו שניהם יחדיו. היהודי הראשון שבא לקראתם נקרא לבוא אליהם, ושני הגאונים הציעו לפניו את דבריהם. הלה אימץ מעט את מוחו ואמר שנראים לו דברי הראגטשובי.

פניו של האור שמח אורו. 'הנה' קרא 'הרי שצדקו דברי'.

'לא ולא' השיבו הראגטשובי 'הן ערב שבת היום. ואמרו חז"ל שהרץ בערב שבת והזיק - פטור, מפני שרץ ברשות. הרי שבערב שבת דעת האנשים אינה מיושבת ונוהגים הם בפיזור הדעת. אם כן מחמת כן כוון האיש אל האמת, אינו מיושב כעת בדעתו...'

For the sake of family members that read this, I want to explain how the question arose. Friday, July 14, 2017, was the twentieth of Tammuz. I was talking to HaRav Shimon Kalman Goldstein about the anniversary of the murder of the Telzers, and I mentioned that my uncles, my namesakes, Eliezer Yechiel and Nachum Velvel, were among them. A moment before, we had been talking about people that demand the amud to say Kaddish for their aunts and grandparents. I realized that nobody on Earth would ever say Kaddish for my namesakes if I didn't. I, of course, have no chiyuv, but it's the least I can do for my namesakes. So I decided to begin commemorating their yarhtzeit.  I made an early Shabbos that afternoon, and during Kabbolas Shabbos I went through the above in my head, and so even though Friday was the twentieth of Tammuz, I continued saying Kaddish after Kabbolas Shabbos.

Thursday, July 13, 2017

Pinchas, Kehuna Gedola, and Kohen Gadol Challal


This is the gist of Reb Meir Simcha in the Meshech Chochma here: 
Pinchas' action, which saved Klal Yisrael from the devastating punishment for the sin of Bnos Mo'av, resulted in his being given Kehuna. Kehuna itself, by its nature, would have been perpetual. But Hashem wanted Pinchas to be rewarded with more, that Kehuna Gedola would be his family's, and Kehuna Gedola is not purely an inherited entitlement, it requires ongoing siyata dishmaya to be worthy of being appointed to that position. As the Rambam says, Hashem's promises are contingent on zechusim and not sinning, but those of a Navi are guaranteed and unconditional. Because a bracha from Hashem requires constant merit, and Hashem wanted the bracha to be unconditional, Hashem told Moshe to inform Pinchas of the bracha in his capacity as Navi. 

כה יב-יג לכן אמור הנני נותן יו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם
הביאור על פי מה שפירש רבינו בהקדמה לפירוש המשניות שכל ההבטחות שהבטיח הקב"ה לאדם יכול להשתנות על ידי חטא וכמו שפחד יעקב שמא יגרום החטא ריש פרשת וישלח אבל מה שמבטיח על ידי נביא אינו יכול להשתנות על ידי חטא אם נאמר במאמר מוחלט לא על ידי תנאי עיין שם דברי פי חכם חן 
וזה שאמר השם: "פנחס וכו' השיב.. ולא כיליתי וכו" פעולה קיימת לדור דורים שהסיר העון מן כללות ישראל. לכן אמור פירוש אתה תאמר לו, לא שאני אומר לו, אעפ"י שהיה נביא (כמו שכתוב דברי הימים א ט:כ ופנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו.) ״והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם״ שלא יגרום החטא ולא על ידי שום סיבה 
שכן מצאנו שאף בבית שני היו כהנים גדולים ממנו וכדאיתא בספרי משום שנאמר על ידי משה שהוא נביא והוא קיים לעולם 

Rav Kopperman brings that the Netziv says something that dovetails perfectly with this. 
The Sifri in the beginning of Pinchas (or the end of Balak, it's 131:3-4,) says

באו שבטו של שמעון אצל שבטו של לוי: וכי בן בתו של פוטי היה מבקש לעקור שבט אחד מישראל? וכי אין אנו יודעים בן מי הוא? כיון שראה המקום שהכל מזלזלים בו - התחיל מייחסו בשבח, שנאמר "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל". כהן בן כהן, קנאי בן קנאי, משיב חימה בן משיב חימה, השיב את חמתי מעל בני ישראל:
לכן אמור הנני נותן לו בריתי שלום. מלמד שעמדו ממנו בבנין ראשון י"ח כהנים גדולים,

The Netziv on that Sifri says

וחשיב שני דברים, שעשה שני פעולות, קנא לכבודו ית' והציל את ישראל ותעצר המגפה בתפלתו.
מלמד שעמדו: דכה"ג נבחר במדת השלום, וכדכתיב באהרן בריתי היתה אתו החיים והשלום. וכאשר נתברך פנחס במדה זו ממילא אין ראוי לכה״ג יותר ממנו ומבניו אחריו זרע השלום. 
ורואין אנו שכאשר חטא פנחס בבת (גדעון) [צ״ל יפתח] כמבואר בויקרא רבה פ' בחוקתי, שאמר אני כה"ג בן כה"ג ואלך אצל עה"א, בין דין לדין ספת עלובתא דא, ושניהם נתחייבו בדמי' כו', פנחס נסתלק ממנו רוה"ק הה"ד ופנחס בן אלעזר נגיד הי' עליהס לפנים ה' עמו. כצ"ל. וכלומר לפנים ולא אח"כ, כדאי' בירו'. ובב"ר פ״ט דייק מדכתיב הי' נגיד ע"ש. ומאז נסתלק מכה"ג ע' תד"א והובא בילקוט שופטים רמז ס"ח, שאז ניתנה לעלי מבני איתמר, והיינו מפני שמעל במדת החיים והשלום.

So the Netziv also says that Pinchas' reward for saving Klal Yisrael was Kehuna Gedola. Kehuna Gedola stems from the middah of Shalom, Aharon's middah.

(If you say that you don't see that the Sifri is saying that there is a relationship between Brisi Shalom and Kehuna Gedola, please note that Tosfos in Zevahim 101b brings the Sifri and learns it like the Netziv.)

There is, however, a basic difference, though, between Reb Meir Simcha and the Netziv. Reb Meir Simcha is saying it was a rock solid grant of the position. The Netziv is saying that the grant was "Brisi Shalom," an amplification of a middah that was already strong in Pinchas, and that once he got the bracha of Brisi Shalom, he would be the person most fit for the position of Kehuna Gedola. 

It may also seem that the Netziv is contrary to Reb Meir Simcha's point that the bracha, having come through a navi, was therefore immutable, because the Netziv talks of the time the Kehuna Gedola was not held by Pinchas' descendants, that the position was taken away from them. But this is not just the Netziv, it is a fact of history. Eli, the Kohen Gadol in Shiloh, he was not a descendant of Pinchas'. True, one might say that he was from Pinchas on his mother's side, but that is not what Rashi and the Radak bring from a Medrash in Shmuel I 2:30. Their Medrash says that Kehuna Gedola had been taken away from Pinchas' descendants and given to Elozors, but that this would now change, and it would revert to Pinchas' family. 

The passuk says that Elkana told Eli the Kohen Gadol that his family's gadlus had come to an end and he would be cursed.

{כז} ויבא איש אלהים אל עלי ויאמר אליו כה אמר יהוה הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה: {כח} ובחר אתו מכל שבטי ישראל לי לכהן לעלות על מזבחי להקטיר קטרת לשאת אפוד לפני ואתנה לבית אביך את כל אשי בני ישראל: {כט} למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי: {ל} לכן נאם יהוה אלהי ישראל אמור אמרתי ביתך ובית אביך יתהלכו לפני עד עולם ועתה נאם יהוה חלילה לי כי מכבדי אכבד ובזי יקלו: {לא} הנה ימים באים וגדעתי את זרעך ואת זרע בית אביך מהיות זקן בביתך: 

Rashi explains that Kehuna Gedola started out in the family of Elozor, it was taken away from them as a punishment, it moved over to Issamar's family, and now, due to Eli's children's bad behavior, the Issamar period ended and it would revert to Elozor's family.
אמור אמרתי . שני פעמים פסקתי גדולה לבני איתמר , בבני גרשון ובבני מררי נאמר ( במדבר ד כח לג ) , ביד איתמר בן אהרן הכהן , ועלי מבני איתמר היה , זו ראיתי במדרש שמואל ולשון הגון מזה שמעתי : אמור אמרתי ביתך ובית אביך וגו' ; מתחלה נתתי כהונה גדולה לאלעזר הכהן , שנאמר ( שם כ כו ) : והפשט את אהרן את בגדיו וגו' , ובימי פלגש שפקרו ישראל ברוב המצות , ומי גרם להם , פנחס וכיוצא בו , שהיה להם לסבב מעיר אל עיר ולהוכיחם , נטלתי הכהונה גדולה מהם ונתתיה לך , שמבני איתמר אתה , ואמרתי יתהלכו לפני עד עולם , שכשפוסקין לו גדולה לאדם , פוסקין לו ולדורותיו עד עולם :
כי מכבדי אכבד . את בני פנחס , שכבד אותי בשטים ( שם פרק כה יא ) , וכן היתה בימי שלמה , כשנבנה בית המקדש , (מלכים-א ב כז ) : ויגרש שלמה את אביתר מהיות כהן לה' כדבר ה' אשר דבר אל בית עלי , ונעשה צדוק כהן גדול תחתיו , שהיה מבני פנחס , שכן נתייחסו בדברי הימים ( א ו לח ) :

The Radak says the same.

אמור אמרתי. במדרש מתחילה נתתי כהונה לאלעזר הכהן ובניו שנאמר והלבשת אותם את אלעזר בנו ובימי פלגש בגבעה שפקרו ישראל ברוב המצות ומי גרם להם פנחס ואלעזר ושאר הכהנים שהיה להם לסבוב מעיר אל עיר ולהוציאם ולא עשו כן לפיכך נטלתי כהונה גדולה מהם ונתתיה לך שאתה מבני איתמר ואמרתי שיתהלכו ביתך ובית אביך לפני עד עולם עתה חלילה לי כי מכבדי אכבד בני פנחס שכבד אותי בשטים:

The point is that the Kehuna Gedola had moved from Elozor/Pinchas to Issamar. The Netziv's Yalkut in Shoftim says it was because of lack of sympathy for Yiftach, and Rashi/Radak in Shmuel say it was because the story of Pilegesh b'giva took place on their watch. 

In any case, it had been taken away and given to Eli's family, despite Reb Meir Simcha's ברית כהונת עולם שלא יגרום החטא ולא על ידי שום סיבה.  I guess we have to say that "immutable" doesn't mean that Kehuna Gedola would be his forever, it just means that he would have a greater right to it than anyone else. This is why, upon the failure of Eli HaKohen's children to live up to their yichus, it was taken back from them and returned to Elozor/Pinchas' descendants. So in a sense, the bracha was permanent, and the loss of the position was only temporary.  It is like Malchus and Yehuda.

In the past, we discussed the Yerushalmi that says that Eretz Yisrael and Torah are ours, but they are called Morasha, not Yerusha, and that means they are "entitlements that have to be earned." Here we learn that even those things that are out and out gifts, that are granted without condition, they, too, can be lost. The Ribono shel Olam can give you something, and if you fritter it away, or actually ruin it, it's your problem. Reb Meir Simcha saying that the gift of Kehuna Gedola to Pinchas was without condition did not mean that his descendants could not throw that gift out of the window.

Some years ago, I had mentioned that the Urim Ve'Tumim only functioned when they were on the heart of Aharon, a heart that was in total sympathy with Klal Yisrael. This is exactly the point of both Reb Meir Simcha and the Netziv. Kehuna Gedola requires the empathy and compassion that famously characterized Aharon HaKohen. A Kohen Gadol that lacks this trait is not fit, or capable, to function in that position. Pinchas, having demonstrated this kind of loving sympathy, was granted the gift of Kehuna Gedola forever - so long as his descendants embodied the trait that was essential to that position. 

This is what I had said there.

Ho’Urim ve’es HaTumim Vehoyu al Leiv Aharon. The Urim Vetumim were on the heart of Aharon. This phrase, “ahl leiv Aharon,” does not merely describe the placement of the Urim Vetumim. As we will explain, it describes the condition necessary for the Urim Vetumim to function.
The Yalkut here: R’ Shimon Ben Yochai says, the heart that rejoiced when Moshe was elevated to greatness will wear the Urim Vetumim. Rav Chaim Shmuelevitz here in the ma’amar “Sheves Achim Gam Yochad” says that this means that a heart that feels such empathy for others is fit to wear the Urim Vetumim. To understand the messages that come through it, one has to have complete sensitivity and sympathy for Klal Yisroel.
The Choshen only serves to amplify and augment that intrinsic empathy, which enables the wearer to correctly understand its messages. He connects this to the story in Brochos 31b with Eli Hakohen. When Eli told Chana that she was a drunk— shikora— she answered “lo adoni...” And the Gemora there explains “lo odon atto bedovor zeh, giliso be’atzmecho she’ein ruach hakodesh shoreh olecho sheteida she’eini schuras yoyin.” You are not a master in this matter, you have revealed that the divine spirit is not resting on you, for then you would know that I am not drunk, but rather I am overwhelmed with emotion and I am praying with total concentration. The pshat is that if Eli did not have the necessary sympathy to discern that she acted as she did because she was davening with great kavono because of her emotional desolation, he could not correctly interpret the message of the Urim Vetumim. He thought it said "shikora," drunk, when it actually said "kesarah," like Sarah, who also prayed to have a child.


 - I know this is too yeshivish for relaxed erev Shabbos Torah, but I thought the whole idea was fascinating. I'm torn between absolutely believing, alternately, the various contradictory opinions on this matter.
On the basis of the Sifri that says that Pinchas was granted not only Kehuna, but also Kehuna Gedola, Reb Meir Simcha points out that the Gemara's rule (e.g., Kiddushin 61b) that if a Kohen was found to be a Challal, his avoda is kosher, applies equally to a Kohen Gadol. If, on Yom Kippur, the Kohen Gadol had done the avodah, and we then realize he was a challal, bedieved his avodah is kosher. His proof is because it is from our parsha that the Gemara learns the kashrus-of-a-challal rule by a regular Kohen, from the words והיתה לו ולזרעו אחריו, and since the Sifri says that these words really refer to Kehuna Gedola, then the same rule must apply there.

He (and Reb Yitzchak Elchanan in B'er Yitzchak 25, first paragraph,) then says that this is clear from the Gemara (Makkos 11b) that discusses a person that was in an Ir Miklat and then the Kohen Gadol was found to be a Challal. There is a machlokes whether it is viewed like there was a Kohen Gadol but he died now (מתה כהונה,) or as if he were never a Kohen Gadol in the first place (בטלה כהונה.) The Gemara then says that both agree that the avoda that a kohen challal had done is kosher after the fact, and the argument is whether this is limited to kashering the avodah, or that it can be extrapolated to the laws of Arei Miklat. So, RMS says, it is clear that everyone agrees that even for those avodos for which only a Kohen Gadol is kosher, his being found a challal is not a problem.

The basic issue of a Kohen Gadol found to be a challal is also discussed in the Achronim. The Hafla'ah (Ksuvos 23) says that the avoda is passul (and I I love his proof. He says that even if a Challal is a Kohen, he can't be better than a Kohen Hedyot!) and the Minchas Chinuch (185) says it is kosher. But I like Reb Meir Simcha's proof from the Sifri. The proof from the Gemara in Makkos can be pushed away by saying that it's not true according to all the drashos in Kiddushin 61, but the raya from the Sifri seems to say that even for "l'zaro acharav" he's called not only a Kohen but even a Kohen Gadol. 

I do want to mention the Gevuras Ari's excellent question. According to those (like the Rambam (6 Bias Mikdash 10) that even after you find out that a kohen is a challal, if he persists in doing the avoda it's kosher, then why does the Gemara in Makkos say מתה כהונה ? מתה כהונה means that just like for Avodah, challalus does not passel, so too for Ir Miklat, he was a Kohen Gadol until now that we know of his psul, and it's as if he died (as far as being Kohen Gadol.) If even now that we know of his psul, it doesn't passel his future avodah, at least if he pushes his way in and does the avodah, , why would you say מתה כהונה??

Here's Reb Meir Simcha.
ובקידושין דף ס"ו ובן גרושה ובן חלוצה דעבודתו כשרה מנ"ל כו' והיתה לו ולזרעו אחריו ברית בהוגת עולם בין זרע כשר בין זרע פסול הפירוש דבני משה נתרחקו מן הכהונה מפני שבניו היו בני בת יתרו ראב"ע ולכד בני אהרן שהיו מיוחסים בכהונה מפני שהיו בני בת נחשון ופנחס היה בן בת פוטיאל לכן גם הוא לא נתכהן עד שהרג את זמרי ולכן אמר פנחס בן אלעזר בן אהרן כף לכן אמור הנני נתן לו את בריתי שלום דבתר אביו אזיל שהוא מיוחס ומה שאמו מבנות פוטיאל זה אינו פוסל בכהונתו והיתה לו ולזרעו אחריו כו' בגדר הזה אע"ג שאמם תהיה גרושה או חלוצה אין החסרון שבמעלת אמו גורמת לו לחלל עבודתו דבתר אביהם אזלי שהוא במעלתו אין חסרון והוא לא נתחלל ועיין ב"ב דף ק"ט בזה ודו"ק 

והנה עפ"י מה דדריש בספרי והיתה לזרעו אחריו ברית כהונת עולם שקאי על כהונה גדולה א"כ קמ"ל הפסוק דבן גרושה שלא נודע מלבד שאם עבד לא חלל אלא אף אם היה כה"ג ועבד עבודות כשהיה כה"ג דלא כשר בשאר כהן כמו עבודות דיוהכ"פ ג"כ כשר ולכן אע"ג דכתיב ברך ד' הילו על חללים בעי גם הד קרא דזרעו אחריו להכשירו למפרע לכה"ג לכן ס"ד אמינא דאפילו בע"מ נמי קק"ל שלם ולא כשהוא חסר וכן מפורש במכות דרק לענין ערי מקלט' פליגי אם מתה כהונה או בטלה כהונה אבל לעבודת כהן גדול לא מבטל כהונה ישו"ש ועיין בירושלמי תרומות ק רסבר דלמאן דמפיק מברך ד' חילו לא אמרו אלא בקדשי מקדש יוזה דלא כהגמ' פסחים ע"ג דתרומה איקרי עבודה יעו"ש ובזמן שבהמ"ד קיים וכהן מקריב נראה דוקא בכהן שאינו בע"מ אם אכל קדשי מזבח איש משלם אבל בע"מ שאכל קדשי מזבח ונודע שהוא בן גרושה משלם קרן לכהנים ובזה נדחו דברי הבתי כהונה הובא בשו"ת רע"ק סימן ע"ה לגבי וא"ו קטיע יעו"ש היטב ודו"ק

Tuesday, July 4, 2017

Happy birthday to me

This morning, my shiur and friends made a birthday party for me. As much as I can be confident they'll make a party, every year is fraught with fear of what kind of present they will think of. I've been giving the shiur for thirty years, and I have friends with really big hearts and with even bigger senses of humor, so you can imagine how long and strange the list is. It started nicely, with a peirush on the Masechta we were learning, a sefer I mentioned that I didn't have, and the like. But it quickly got out of hand. A giant Yerushalmi, a new and improved Daled Cheklei Shulchan Aruch and a Tur. And then it got completely bizarre: a gargantuan snow blower, a Taser, wristwatches, restaurant gift certificates, enormous gas barbecue grill..... and I won't tell you what they had to be talked out of buying for me, Baruch Hashem!!! I should make a shehechiyanu on that alone.

This year their gift was donations to a tzedaka that is very meaningful to me, perhaps the most thoughtful and precious of all the gifts I've received.

I'm writing this because I want to record an insight into what a birthday means to me.

It is well known that birthday celebrations are not well known in Orthodox Jewish tradition. We famously say that the only birthday celebration in the Torah is that of Pharaoh. True or not, the fact is that birthdays are not a hallowed tradition, and I think this is related to our attitude towards Rosh Hashannah.

Rosh Hashannah is really a birthday as well. It is the beginning of a new year, just as a person's birthday commemorates the beginning of a new year of his life. Rosh Hashanna is not exactly a party, it is more a reminder that time is fleeting, a sober accounting of what we've done with our lives until then, what we ought to have done better, and what we ought to be doing in the coming year. I think that is true of birthdays as well.

On the other hand, when we wake up in the morning, and we realize that Hashem has graced us with life and the opportunity to accomplish something, that deserves not only gratitude, but also celebration on our part. How much more so is this true at the onset of a new year of life!

But to me, there is much more, and this is the reason I am posting this. My friends' celebration reminds me that I matter to them, and that they feel that I have, in some way, enhanced their lives. That, to me, is truly a reason to celebrate. I celebrate what a great blessing and joy it is to have dear friends who celebrate my birthday..

Friday, June 30, 2017

Chukas, Bamidbar 21:7. After an Apology, a Good Person is Mochel, and a Tzadik is Mispallel.

Synopsis: Even a person that caused us physical or emotional suffering should be forgiven if he sincerely apologizes. A pious person will not only forgive, but he will pray that Hashem have mercy on the penitent offender. We bring the source for this, and the rationale behind it, and show that both the source and the rationale are clearly evident in Chumash.

The issur of Netira is to hold hatred in your heart for a non-actionable monetary offense. You are not obligated to forgive an emotional or physical offense, but if the malefactor asks mechila, you should be mocheil.

Yoma 22b-23a
ואמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם והכתיב (ויקרא יט, יח) לא תקום ולא תטור ההוא בממון הוא דכתיב דתניא איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה נקימה אמר לו השאילני מגלך אמר לו לאו למחר אמר לו הוא השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה ואיזו היא נטירה א"ל השאילני קרדומך אמר ליה לא למחר א"ל השאילני חלוקך אמר לו הילך איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה
וצערא דגופא לא והא תניא הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו לעולם דנקיט ליה בליביה והאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו דמפייסו ליה ומפייס

איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה - שהדבר שמור בלבו ולא הסיחו מדעתו:
דנקיט בליביה - ואם בא אחר לנקום נקמתו בקיום המשפט ישתוק:
דמפייסו ליה - לבקש מחילה:

Rabbeinu Yona in Shaarei Teshuva 3:38 also addressed the hetter of netira for suffering and that forgiveness is meritorious when the offender asks to be forgiven.
כי אזהרת הנטירה על דבר שבממון, אבל על דברי גאוה ובוז ודרישת רעה מותר לשום הדברים על לבו, ואמרו רז"ל על זה, כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, אבל אם יבקשו ממנו מחילה יעביר על מדותיו

Ein Yaakov
ומפייס כו'. והא דאמרי' בפ' כל כתבי לא מזגינא רישא אבי סדיא עד דמחילנא לכל מאן דמצערי לי היינו נמי כדמפייסו ליה וקאמר גם שלא נתפייסתי מיד מ"מ באותו יום קודם שכיבה נתפייסתי וק"ל:

Also in BK in Hachovel, that if he asks for forgiveness, it is cruel to withhold it.  
The Mishna in BK 92a
 אע"פ שהוא נותן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו שנאמר (בראשית כ, ז) ועתה השב אשת וגו' ומנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי שנאמר (בראשית כ, יז) ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך וגו'
Braisa after the mishna
 ת"ר כל אלו שאמרו דמי בושתו אבל צערו אפי' הביא כל אילי נביות שבעולם אין נמחל לו עד שיבקש ממנו שנאמר (בראשית כ, ז) השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך

The Mahrshal says that if the offender asks, then mechila is a wonderful thing. He adds that the person should realize that his mechila is not all that is needed, and if he is a tzadik, he will even be mispallel on behalf of the penitent offender. 

Rav Sternbuch brings this down here in 21:7., where Klal Yisrael asked Moshe not only to forgive them for offending him, but also that he be mispallel for them.
  ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו ביהוה ובך התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם
Rav Sternbuch says
ויתפלל משה בעד העם (כא ז)
וברש"י מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול וצריך באור מה ראיה היא זו וכי מפני שמשה מחל להם לישראל כל מי שאינו נוהג כמותו אכזרי הוא אתמהה 
ופירש הגה"ק בעל אבני נזר זצ"ל ע"פ הירושלמי רפ"ב דחגיגה שכשם שנפרעין מן העובד כן נפרעין מן הנעבד וא"כ כאן שהשוו ישראל את הקב"ה כביכול למשה ייענש משה בסבתן ולא היה לו למחול ורק מפני שמי שאינו מוחל אכזרי הוא מחל להם משה גם על דבר זה 
ובדרך אגב נראה להוכיח מכאן כשיטתו של היש"ש ספ"ח דב"ק דלא די במה שמוחל לו אלא צריך שיתפלל עליו שהרי משה התפלל בעדם וכן נראה בשיטה מקובצת שם 

His citation to the eighth perek of BK is incorrect, but it's an understandable mistake. It's actually in Yevamos eighth perek siman 27. (It's a trivial error. He thought it was BK because that's the Mishna in Hachovel, the eighth perek of BK, which we brought above. But the Maharshal is not there.)
The Gemara in Yevamos starts on 78b and continues on 79a.

דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (צפניה ב, ג) בקשו את ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו באשר משפטו שם פעלו אמר דוד שאול נפקו להותריסר ירחי שתא ולא דרכיה למספדיה נתינים ניקרינהו ונפייסינהו (שמואל ב כא, ב) ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה' ויאמרו לו הגבעונים אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו ואין לנו איש וגו' יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' וגו' מיפייס ולא פייסינהו אמר שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים רחמנים דכתיב (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך ביישנין דכתיב (שמות כ, כ) בעבור תהיה יראתו על פניכם גומלי חסדים דכתיב (בראשית יח, יט) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו 

ים של שלמה יבמות פ"ח סכ"ז
דין העושה איזה דבר נגד חבירו ומפייסו שיתפלל עליו והמוחל עצמו מצוה עליו 
(כ׳ז) אמרינן בסוגיא בשעה שרצה דוד המלך לפייס את הגבעונים במה שעשה להם שאול אמר להם מה אעשה ובמה אכפר וברכו את עם ה׳ משמע אעפ"י שנתפי׳י הנלק׳ מ״מ אין הקב״ה מכפר כ"כ אלא שיתפלל המוחל עצמו עליו וע"כ וע"כ ראוי מי שמדקדק בדבר ויראת ה' על פניו ועשה בין אדם לחברו ומפייסו יבקש ממנו שיתפלל עליו והמוחל גופו מצוה רבה שיעשה לו רצונו וכן מצינו נמי באברהם ויתפלל אברהם על אבימלך

The Shittah Rav Sternbuch brings is in BK 92a that brings the Raavad and the Meiri who address this as well. (The Meiri is very unsatisfying - that the tefilla is just a siman that the mechila was with a whole heart, but the Raavad is in line with this discussion.).
כל אלו שאמרו דמי בושתו וכו' פירוש הבושת כמו חולי הוא שהוריקו פניו ונעכר דמו וכל אבריו נתרופפו ולבו דואג ואמרו בכמה אדם רוצה לסבול זה החולי בשיעורין הללו המפורשין במשנה אבל זה שנתכוון לצערו אינו יוצא ידי שמים עד שיפייס את חברו והוא יבקש עליו רחמים מפני שחטא בצער חברו כמו שאמרו לענין גזלה חבול ישיב רשע גזלה ישלם אף על פי שמשלם גזלה רשע הוא וצריך כפרה על חטאו הראב"ד ז"ל

שנאמר ועתה השב את אשת האיש אף על פי שנתן אבימלך לאברהם אלף כסף וצאן ובקר אף על פי כן לא נתרפא עד שהתפלל אברהם בעדו הראב"ד ז"ל 

וזה לשון הרב המאירי ז"ל שנאמר באבימלך השב אשת האיש ויתפלל בעדך כלומר שתבקש ממנו עד שימחול לך בלב טוב כל כך שיהא מתפלל בעדך ע"כ 

All I want to add is that the yesod of the Mahrshal is really obvious from the story with Avrohom Avinu and Avimelech. 
ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה 
The Gemara asks on כי נביא הוא, "Why mention that Avraham is a navi," the Gemara does not address ויתפלל בעדך וחיהAvraham's tefilla. I think that the answer is inescapable; that even if Avraham Avinu was mochel Avimelech, the curse that resulted from Avimelech's offense would not be removed and he would die. Removing the curse required Avraham Avinu's tefilla. There's no other way to read the story, and that's what the Maharshal is pointing out. The Raavad in the Shita pretty much says this, too. The Raavad's approach seems to be that the tefilla is required because even after the mechila, there remains a sin midinei shamayim for causing pain, and the baalim on that sin is the person that was hurt, and his tefilla, not just mechilla, is necessary to remove the punishment for that offense klapei shamayim.