Friday, December 2, 2016

Toldos: Yaakov and Eisav

I broke my wrist two weeks ago, and it was hard to type, but I'm better now. The Ribono shel Olam sent me to an awesome surgeon- a South African Litvishe Yid- that put in eight screws and a plate, but I have absolutely no pain and a great range of motion and with therapy, I hope to recover fully.  Putting on tallis and tefillin was not easy for the first week, particularly because of the broken wrist on the right and torn rotator cuff and fractured rib on the left side.

I was ten feet up a ladder, and the ladder slid off of the object it was propped up on. My roofer friend says that based on his experience, a fall like that ought to have broken either my back or my neck, so a mere broken wrist, rib, and rotator cuff is a great chesed.

No, it was not foolish to put the ladder on the piece of furniture. I did it cautiously and with careful thought, and what happened was simply something I did not anticipate, involving changes in leverage and center of gravity. But I admit that an observer would have been put in mind of Buster Keaton in his silent film comedies. One of my grandchildren asked me what I was thinking as I fell- and in fact, the mind manages to think many thoughts in what might be the penultimate moment. I was thinking that if I was found dead with the ladders, my grandchildren would think that I had been foolhardy and that all my lessons about being prudent and careful and planning out what you do were not true, that I myself did not practice that way of life. In any case, I survived.

In any case, back to Yaakov and Eisav. Reb Yerucham points out that the words yoshev ohalim means Tava Olphan, one who seeks out instruction. Similarly, David Hamelech says oso avakesh, shivti be'veis Hashem. On the other hand, Eisav is called Yodei'a tzayid, Ish sadeh. Onkelos says yodei'a tzayid means gvar nachshirchon. Tosfos in BK 94b says this means a man of rest. It's remarkable that Rashi learns yodei'a tzayid differently, he learns it means one who entraps his father into thinking he is a tzadik, but Rashi says pshat in Ish Sadeh that he was an ish batteil, who liked to hunt. So although Rashi differes from Onkelos on the translation of the particular words, he agrees that the passuk, albeit in a different section, says that a defining characteristic of Eisav was that he was a man that didn't like to work to accomplish. The meforshim in BB 139 say that sharchi means one who doesn't want to create a business, a batlan.

One would not think that the essential distinction between them was this, but Reb Yerucham said that Yaakov was a mevakesh, and Eisav was an ish batteil. They say that in the Mir, one would disparage another by referring to him as "A Fartiger," a finished person, meaning like Eisav- done, he feels no need to grow, no need to seek.  This does not mean that Eisav was lazy. He was actually a very busy man. But his work was to satisfy his own desires, not to improve himself or the world around him.

They say a story about Reb Chaim Shmulevitz along these lines, and the story is brought in several places, including the likkutim on chumash. My brother in law, Rabbi Moshe Faskowitz, said they have the story wrong, and he can be trusted, because he spent years with is grandfather, Reb Avraham Jofen. The true story is that Reb Chaim Shmuelevitz used to spend Ellul with his uncle, Reb Avraham Jofen, in Novarodok. He asked him who is the biggest metzuyan in the yeshiva, and Reb Avraham pointed to a certain bachur. Reb Chaim was surprised, and asked, not the Steipler? Reb Avraham answered "You didn't ask who was the biggest lamdan. You asked who is the biggest metzuyan. That bachur is the biggest metzuyan, because he is the biggest mevakesh in the Yeshiva."

(Please note: I know that the story is said over very differently in several sefarim, including one by Rabbi Pesach Krohn. But I can tell you several interesting facts: On the one hand, Reb Chaim Shmuelevitz's oldest son, Reb Rofoel, said that the whole story is a fabrication. On the other hand, Reb Chaim himself told the story exactly as I said it to my brother in law, Harav Moshe Faskowitz. After I said it over at a bar mitzva this Shabbos, a young man, Avi Triester, came over and told me that he heard the story from Reb Avrohom Shmuelevitz, Reb Chaim's younger son, and he said it over exactly as I did, and said that the other versions of the story are not true. So I have two eidim kesheirim, my brother in law, and Reb Avrohom Shmuelevetiz, who say that they heard the story from Reb Chaim. In my book, that settles it. I actually like the story in the other books better, but unfortunately, they're not what actually happened.)

Remarkably, the defining distinction between Yaakov and Eisav became evident when the became adults, at the age of thirteen. I think it's a nice lesson for young men, don't float through life. Be a mevakesh! Don't accept the status quo, not in your personal life and not in communal life.  Look, scrutinize, recognize need for change, set a goal and work toward it.  Keep your eyes open for opportunity for growth and accomplishment and self improvement. Be a mevakesh.

Monday, November 14, 2016

Lech Lecha. The Avos Fulfilled All the Mitzvos

Synopsis: The Avos fulfilled all the mitzvos. But there are mitzvos that made no sense until after events that had not yet occurred at that time, so (A,) how could they have anticipated them and (B,) why would they have fulfilled those mitzvos. There are two answers. each of which addresses both parts of the question.  (1 A) Mitzvos have innumerable reasons, and the reasons stated in the Torah are merely the ones that are dominant in our historical experience. Without those reasons, the mitzvos would have meaning and have a spiritual dynamic for other reasons. (1 B) The Avos fulfilled those mitzvos for reasons we are unaware of. Or that indeed some mitzvos were bereft of meaning at that point, and (2 A) they only knew of them through prophecy.  (2 B) They fulfilled them in order to establish a foundation for behavior of their descendants and a bond between themselves and their descendants.

Chazal tell us that the Avos fulfilled all the mitzvos of the Torah.  This idea is found in the Bavli (Kiddushin 82a, Yoma 28b,) the Yerushalmi (Kiddushin 2:12,) and numerous medrashim (Bereshis 11:7 in Bereishis, 79:6  on the passuk ויחן את פני העיר, in Vayishlach, 95:3 in Vayigash, Vayikra Rabba 2:9 and 50:10, Tanchuma Lech Lecha.)  Rashi in Bereishis 26:5 expands Rav's memra on the passuk, saying
וישמר משמרתי: גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה, כגון שניות לעריות ושבות לשבת
מצותי: דברים שאילו לא נכתבו ראויין הם להצטוות כגון גזל ושפיכות דמים
חקותי: דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחקותיו על עבדיו
ותורתי: להביא תורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני

I visited Staten Island, Sukkos 5777, and I argued with my brother in law, Harav Yosaif Asher Weiss, (cousin of Usher Weiss, named after the same person, and, in my humble opinion, a bigger lamdan,) about whether the Avos uncovered the mitzvos through independent philosophical inquiry or that the mitzvos were revealed to them - either prophetically, or they were taught the mitzvos when they came in contact with Shem and Ever. 

We argued about it in the context of those mitzvos that made no sense until later events, such as Matza or Sukkos before Mitzrayim. For example, the Medrash says that when Og came to tell Avraham about Lot's capture, he found Avraham baking Matza, because it was Pesach. Obviously, before Mitzrayim, Matza was not because of avdus or cheirus. I said that even though the Torah tells us to do certain mitzvos for a specific reason, other parallel but unrelated reasons exist for those mitzvos, and the other reasons were the basis for the Avos.  He said, emphasizing the Chasiddishe approach of seeking meaning in Mitzvos as opposed to the Litvishe mesora of "Because Hashem told me to do it," that an essential part of the mitzva is the Taam HaMitzva, and to say that Avraham Avinu did it for a completely different reason takes away from the whole point of Chazal. They did it to participate in the future of Klal Yisrael, both for their own benefit and for the benefit of Klal Yisrael.

My nephew, Harav Gilan Grant, said that the two opinions are presented in the Medrash Breishis 95 in Vayigash.
ואת יהודה שלח לפניו 
ר' חנינא בריה דרבי אחא ורבי חנינא: חד אמר: להתקין לו בית דירה. 
וחד אמר: להתקין לו בית ועד, שיהא מורה בו דברי תורה, ושיהיו השבטים לומדים בו. 
תדע לך שהוא כן, כיון שהלך לו יוסף מאצלו, היה יודע באיזה פרק פירש ממנו, שהיה משנה אותו, כיון שבאו אחי יוסף אצלו ואמרו לו: עוד יוסף חי! ויפג לבו, נזכר באיזה פרק פירש הימנו, ואמר בלבו: יודע אני שבפרק עגלה ערופה פירש ממני יוסף. 
אמר להם: אם אתם יודעים באיזה פרק פירש ממני, אני מאמין לכם. 
אף יוסף היה יודע באיזה פרק פירש הימנו. 
מה עשה יוסף? 
נתן להם עגלות, שנא' (בראשית מה): ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה, ללמדך, שבכל מקום שהיה יעקב יושב, היה עוסק בתורה כשם שהיו אבותיו, ועד עכשיו לא נתנה תורה, וכתיב באברהם (שם כז): וישמור משמרתי. 
ומהיכן למד אברהם את התורה? 
רבן שמעון אומר: נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים, והיו נובעות תורה. 
ומנין שכן הוא? שנאמר (תהלים טז): אף לילות יסרוני וגו'. 
רבי לוי אמר: מעצמו למד תורה, שנאמר(משלי יד יד): מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב'

If you want to argue that כליות means his own seichel, please see the Medrash in Breishis 61 has a slightly different girsa, but it also indicates that כליות means ruach hakodesh, not his own understanding:
כי אם בתורת ה' חפצו, כי ידעתיו למען אשר יצוה. ובתורתו יהגה אמר ר' שמעון: אב לא למדו ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה? אלא זימן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כמין שני רבנים, והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה, הה"ד (תהלים טז): אברך את ה', אשר יעצני, אף לילות יסרוני כליותי. (שם א) 

I think that my argument is supported by the fact that Lot, of all people, also was eating Matza on Pesach. Rashi says this, not me.
Bereishis 19:3-
וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ.
ומצות אפה: פסח היה.
and he baked unleavened cakes: It was Passover.
Why on Earth would Lot eat Matza? Was he such a tzadik that he fulfilled the mitzvos before they were given because his descendants, through Rus, would be in Klal Yisrael? I find that very unlikely. The obvious answer is that Lot learned from Avraham Avinu that on Pesach, you eat Matza, and Avraham Avinu no doubt explained to him why this was a wonderful and worthy thing to do - maybe its associated with the planting season, or the moon, or the advent of the dry season, or some other reason - and that's why Lot did it.

He said that there the Chinuch in Shiluach Hakein, following the Rambam, says that there is nothing wrong with seeking to understand the reason, but one should realize that there are innumerable and unknowable reasons beyond what we perceive.  So I think I won that argument. Avraham could have kept matza and sukka and pidyon haben for reasons other than the ones that we are familiar with, reasons that have nothing to do with Mitzrayim or the Midbar or the Eigel.

Here's part of the Chinuch, Mitzva 545, where he brings the Ramban and Rambam who say that all mitzvos have a reason and benefit man and the whole world.

והרמב"ן זלה כתב בטעם מצוה זו ובטעם אותו ואת בנו לפי שיש לבהמות דאגה גדולה בראותן צער בניהן כמו לבני אדם כי אהבת האם לבן איננו דבר נמשך אחר השכל אבל הוא מפעולות כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם ואמר הרמב"ם ז"ל בענין זה    ואל תשיב מילין ממאמר החכמים האומרים על קן צפור וכו' כי זו סברת מי שיראה שאין טעם למצוות אלא חפץ הבורא ואנו מחזיקים בסברא השנית שהיא שיש בכל המצוות טעם והוקשה עליו מה שמצא בבראשית רבה פרשה מ"ר פיסקא א' וכי מה איכפת לו להקדוש ברוך הוא בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף הא לא ניתנו המצוות אלא לצרוף בהן את הבריות שנאמר משלי ל' ב' כל אמרת אלוה צרופה והרמב"ן ז"ל תירץ הקושיות ובירר הענין בירור שלם ונחמד וזה לשונו שכתב בפירוש התורה שלו זה הענין שכתב הרמב"ם ז"ל במצוות שיש להם טעם דבר מבואר הוא מאד כי בכל אחת טעם ותועלת ותיקון לאדם מלבד שכרן מאת המצוה עליהם יתברך וכבר אמרו זכרונם לברכה סנהדרין כ"א ע"ב מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו' ודרשו זכרונם לברכה פסחים קי"ט ע"א רלמכסה עתיק ישעיה כ"ג י"ח זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומיא ומאי ניהג טעמי תורה וכבר דרשו בפרה אדומה במדבר רבה פרשה י"ס פיסקא ג' ו' שאמר שלמה על הכל עמדתי ופרשת פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אתכמה והיא רחוקה ממני קהלת ז' כ"ג ראמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר חקה דכתיב זכריה י"ר ו' והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון קפאון דברים המכוסין מכם בעולם הזה עתידין להיות צופין לעולם הבא כהדין סמיא רצפי דכתיב ישעיה מ"ב ט"ז  והולכתי עורים בדרך לא ידעו וכתיב שם אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים שכבר עשיתים לרבי עקיבא כלומר שרבי עקיבא ידעם בעולם הזה הנה ביארו שאין מניעת טעמי תורה ממנו אלא עיורון בשכלנו ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהן לחכמי ישראל וכאלה רבות בדבריהם ובתורה ובמקרא דברים רבים והרמב"ם ז"ל הזכיר מהם אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב כפי דעתו ענין אחר להם שרצו לומר שאין התועלת במצוות להקדוש ברוך הוא כעצמו יתברך אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה או לזכור נסים ונפלאות הבורא יתברך לדעת את ה' וזהו לצרוף בהם שיהיו ככסף צרוף כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם אבל להוציא ממנו כל סיג וכן המצוות להוציא ממנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזכרו תמיד ולשון זה ההגדה עצמה בילמדנו בפרשה זאת החיה תנחומא שמיני פיסקא ח' וכי מה איכפת ליה להקדוש ברוך הוא בין שוחט בהמה ואוכל לנוחר ואוכל כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו או מה איכפת לו בין אוכל טהרות או טומאות אם חכמת חכמת לך הא לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות שנאמר תהלים י"ב ז' אמרות ה' אמרות טהורות אמרת ה' צרופה שם י"ח ל"א למה שיהיה מגין עליך הנה מפורש בכאן שבאו לומר שאין התועלות אליו יתכרך שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה ויצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטורת כנראה מפשוטיהן ואפילו הזכר לנפלאותיו שצוה לעשות לזכור יציאת מצרים ומעשה בראשית אין התועלת רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויין להיות מגין עלינו כי כבודנו וסיפורנו בתהלותיו מאפס ותהו נחשבו לו והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף לומר שכולן לנו ולא להקדוש ברוך הוא לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מן העורף או הנחור אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה והביא ראיה אחרת תנחומא שם או מה איכפת לו בין אוכל טהרות והם המאכלים המותרין לאוכל טמאים והם המאכלים האסורים שאמרה בהם התורה ויקוא כ"א לכם להיותנו כיח טמאים הם לכם רק שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת ואמרם אם חכמת חכמת לך הזכירו כי המצוות המעשיות כגון שחיטת הצואר ללמדנו המדות הטובות והמצוות הגזורותו במינים לזקק את נפשותינו וכמו שאמרה תורה שם כ' כ"ה ולא תטמאו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא אם כן כולם הם לתועלתנו בלבד וזה כמו שאמר אליהוא איוב ל"ה ו' אם צדקת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו ואמר שם ז' או מה מידך יקח וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו ושאלו בירושלמי בנדרים פ"ט ה"א אם פותחין לאדם בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקים והשיבו על השאלה הזאת אי זהו כבוד המקום כגון סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפילין שאיני נושא והיינו כבוד המקום משמע דלנפשיה הוא דמהני כהדא אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח וחטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו הנה ביארו שאפילוז הסוכה והלולב ותפילין שצוה בהן שיהו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים אינן לכבוד השם יתברך אבל לרחם על נוגשותינו וכבר סידרו לנו בתפלת יום הכפורים אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך וכן אמר בתורה דברים י' י"ג לטוב לך וכן שם ו' כ"ד ריצונו ה' אלהינו לעשות את החקים האלה לטוב לנו כל הימים והכוונה בכולם לטוב לנו ולא לו יתעלה אבל כל מה שנצטוינו שיהיו נפשותינו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות וכן מה שאמרו לפי שעושה גזרותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו שאין רחמיו מגיעות בבעלי נפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכינו שאם כן היה אוסר השחיטה אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמודימח שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזריים מאד ומפני זה אמרו קידושין פ"ב ע"א מרב שבטבחים שותפו של עמלק והנה המצוות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמים עליהן אבל גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות עד כאן בפירושי הרמב"ן ז"ל לכתוב לך להעיד 

והנה הארכתי לכתוב לך בני כל זה להעיד על כל שרשי ספרי עדים נאמנים שני עמודי עולם חכמים גדולים ונבונים בעלי שכל מזוקק ובסתרי התורה מקובלים כי הנך רואה בעיניך דעת שניהם כי יש במצוות התורה טעם להועיל בני אדם בדעותיהם להכשירם ולהרגילם להכשיר בהן כל פעולותיהם ושאין התועלת בעשייתן חלילה לבורא ברוך הוא ואם אמנם כי יש מן המצוות שלא השגנו בטעמן במיעוט שכלנו מרוב עומקן ותכלית גודלן לא נמנע ממנו מהגיד בהן כל אשר נשיג למצוא מן התועלת שיש לו לאדם בעשייתן וזה דרכי בכל שיחתי בספרי זה שיש במצוות תועלת מצוי לנו אך לא אל המצוה בהן ואם תתן לבך בדברים תמצא זאת הכוונה בכולן והרבה יגעתי במקצתן להשיג בעניות דעתי לראות בהן מעט קט מרוב התועלות שבהן וכתבתיו על כל אחת וזה חלקי מכל עמלי לברכה 

But even given that Mitzvos all have a "taam," I always quote Rav Schwab's aphorism about Taamei HaMitzvos:
המצווה סיבה לטעם, לא הטעם סיבה להמצווה

The Mitzvah caused the events we call the reasons for the mitzvah to occur, not the other way around. Because we needed a rationale for Matzah, Matzah played a part in the shibud and geula of Mitzrayim. If there weren't a Mitzrayim, something else would have happened that lent meaning to the Mitzvah of Matzah.

And then Harav Gilan showed me the Mabit in Beis Elokim chapter 48 who opines that their knowledge of the Mitzvos was prophetic.  Here it is.

וראוי לבאר כמה כח זכותם גדול וכמה יכלו לזכות את ישראל בכל הדורות ונאמר כי שלימותם וזכותם היה גדול בתלמוד ובמעשה לעצמם ולזולתם אם בתלמוד מה שהשיג אברהם מדעתו מקטנותו עד שהיה גדול בחכמת הטבע בדברים השפלים בעולם השפל ובדברים העליונים בעולם העליון בעולם השפל בגלגלים ובמזלות ובכוכבים ובעולם העליון עולם המלאכים עד שהשיג מציאות האל ית' ממטה למעלה וידע איכות השתלשלות עולם התחתון מעולם הגלגלים ועולם הגלגלים מעולם המלאכים והם מהאל ית' ועל ידי כך השיג בנבואה כל התורה כולה מצות ואזהרות וידע כי יצטוו ישראל בלמידת התורה ולמדה הוא מתחלתה עד סופה וידע תוכן עשיית המצות ואזהרת העבירות כפי מה שהן נלמדות מן התורה כפי קבלת משה רבע"ה וידע כל סתרי התורה הנרמזים באותיותיה ותיבותיה כל זה השיג בנבואה שהיה במדרגת שאר הנביאים העתידים ומשה רבינו שהסתכל באספקלריא שהיא מאירה כי לא קם נביא כמוהו השיג סבות כל סתרי התורה וסודותיה בדרך יותר עמוק כפי מעלת נבואתו על שאר הנביאים וכן שלמה המלך ע"ה השיג בחכמתו אשר היה חכם מכל האדם סבות כל סודות סתרי הדברים הטבעיים והאלהיים בדרך יותר עמוק מאברהם אבינו כפי מעלת חכמתו על שאר החכמים הקודמים לו והמאוחרים אליו וכל מה שהשיג אברהם אבינו השיג יצחק בשכלו ובקבלתו מאביו וכן יעקב מיצחק אביו ומפני ענין מכירת הבכורה הוצרך להיות נטמן בבית שם ועבר מפני שעשו היה מצוי אצל אביו בכל יום לא ללמוד ממנו כי אם לשמשו שיברך אותו וככיר 

 וכמו כן היה אברהם אבינו שלם וגדול במעשה המצות וכמו שאמר הכתוב עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו' והם כל חלקי מצות התורה ואזהרותיה את הכל עשה יפה בעתו מצות התדירות בכל יום כתפילין וציצית ומצות הזמניות כמו שופר סוכה ולולב וחמץ ומצה ודברי סופרים כולם ואפילו עירובי תבשילין כמו שאמרו חז"ל כי אינו רחוק שיקיימו הם מה שאנחנו מקיימים וכמו שנודע להם בנבואה מה שנודע להם מהעתידות כירושת הארץ וברכת זרעם נודע להם כל מה שיצטוו ונזהרו בו והיה להם שכר צפון לזרעם כמצווים ועושים כי לא לחנם נתגלה להם כל מה שיצטוו זרעם כי אם בשביל שיזהרו גם הם בכל מעשה המצות ראפשר ג"כ שנאמר לו בפירוש לאברהם שיזהר בכל התורה כולה וכמו שאה"כ עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו' ובכל מה שנזהר אברהם נזהרו יצחק ויעקב שנצטוו מפיו על כך וכמו שנאמר באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו' למען הביא וגו' על אברהם את אשר דבר עליו

Among the Achronim, it is a machlokes between the Nefesh Hachaim and the Ohr HaChaim.

Nefesh Hachaim
 ואמרו (יומא כ''ח ב') קיים א''א את כל התורה (וכ''א בב''ר פצ''ב ובבמדבר רבה פי''ד. ובתנחומא בהר ובמדרש תהלים מזמור א'). 

לא שהיו מצווים ועושים כך מצד הדין. דא''כ לא היו מעמידים ח''ו על דעתם והשגתם אף שהשיגו שלפי ענין שרש נשמתם ההכרח להם לעבור ולשנות אף מקצת מאחת מכל מצות ה'. ולא היה יעקב אע''ה נושא ב' אחיות ולא היה עמרם נושא דודתו ח''ו. רק מצד השגתם בטהר שכלם התקונים הנוראים הנעשים בכל מצוה בהעולמות וכחות העליונים ותחתונים. והפגמים הגדולים והחורבן והריסה ח''ו שיגרמו בהם אם לא יקיימום. וכן נח הקריב דוקא מן הבהמה הטהורה כי ראה והשיג הכח והשרש העליון של כל בהמה וחיה. איזה מהם כח שרשו מצד הקדושה והקריבה. ואיזה מהם כח נפשה מצד הטומאה והס''א ולא בחר בה להקריבה לפניו ית' כי לא ירצה. וזהו ויתהלך חנוך את האלקים. את האלקים התהלך נח. האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו. שפי' אלקים בעל הכחות כולם. היינו שהשיגו ענייני הכחות העליונים ותחתונים וחקות שמים וארץ ומשטרם. וסדרי הנהגתם והתקשרותם והרכבתם ע''י כל ענייני מעשי האדם. וע''פ סדר וענין זה היה כל א' מהם מתהלך ומתנהג בכל עניניו. כפי שראה והשיג התקונים העליונים לפי שורש נשמתו:

לכן כשהשיג יעקב אבינו ע''ה. שלפי שורש נשמתו יגרום תקונים גדולים בכחות ועולמות העליונים אם ישא השתי אחיות אלו רחל ולאה. והמה יבנו שתיהן את בית ישראל. יגע כמה יגיעות ועבודות להשיגם שינשאו לו. וכן הענין בעמרם שנשא יוכבד דודתו שיצאו ממנה משה אהרן ומרים:
וזה ג''כ א' מהטעמים. שלא ניתנה התורה לנח והאבות הקדושים. שאם היתה ניתנת להם לא היה יעקב רשאי לישא ב' אחיות. ולא עמרם דודתו. אף אם היו משיגים שכן ראוי להם לפי שרש נשמתם. ובאמת זה היה כל בניית בית ישראל עם סגולה. ותיקון כל העולמות עליונים ותחתונים. כענין מאמרם ז''ל וא''ת קין נשא אחותו. עולם חסד יבנה:

Ohr HaChaim Bereishis 49:3

ראובן בכורי - ...ובכלל איך עבר יעקב על הצווי לא יוכל לבכר את בן האהובה+ ודעת הרמב"ן שהאבות קיימו התורה רק בארץ ישראל, מי גילה לו זאת+ והנכון שקבל התורה משם, שקבלה בקבלה עד אדם הראשון, והוא למדה מפי הגבורה, אך בצווי היו רק ז' מצוות שעליהם נהרגים, ועל השאר אם עשאום מקבלים שכר, והאבות לרוב חביבותם קיימום, חוץ מבמקום שהיו רואים ההצלחה הבאה להם חוץ מריוח המצוה, כגון יעקב בנשאו שתי האחיות. ומה גם אם עשו הכל על פי הדבור, וכהרמב"ם בהלכות דעות, שאם אמר נביא לעבור על דברי תורה בהוראת שעה שומעין לו. 

I also saw in Reb Elchonon in Bava Basra that he says it was through nevuah. Kovetz Shiurim BB number 54.

ואף דקיי"ל כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט ועיין בשטמ"ק פ' החובל פ"ז בשם המאירי היינו היכא שגם לאחר מתן תורה אינה מצווה כגון היושב בסוכה בשעה שהגשמים יורדים אבל אם המעשה היא מעשה מצוה אלא שהאדם הזה לא נצטוה אין זה נקרא הדיוט אלא מקבל שכר כאינו מצווה ועושה כמו נשים במ"ע שהזמ"ג שמברכות עליהן ואין בזה משום ברכה לבטלה לדעת ר"ת וכן האבות קודם מ"ת שידעו בנבואה שעתידין ישראל להצטוות בהן ומה"ט לא תיקשי מצטער היושב בסוכה למה אינו עובר בבל תוסיף כמו הישן בשמיני בסוכה אלא דכיון דמצות סוכה תשבו כעין תדורו וישיבת מצטער אינה כעין תדורו אין זו מעשה מצוה כלל ולא שייך בל תוסיף אלא היכא שעושה מעשה המצוד כהלכתה רק שאינו מצווה וכך כתב ריא"ז פ"ד דר"ה דמשו"ה אשה המניחה תפילין אינה עוברת בבל תוסיף דהוי כמו איש המניח תפילין ברגלו ולסברא זו נראה דליכא מעשה מצוה כלל כשמנחת תפילין וא"כ אסור לה לברך כדעת הרמב"ם ולא כדעת ר"ת וגם שייך בזה לומר נקרא הדיוט כמו במצטער היושב בסוכה אבל דעת רש"י עירובין צ"ו דעוברת בב"ת וכן היא דעת מז"ה שהביא בשלטי גבורים בפ"ד דר"ה אבל דוקא במכונת למצוד דלעבור שלא בזמנו בעי כוונה ואשה כיון דלא מיחייבא הוי כשלא בזמנו כמ"ש תוס' עירובין צ"ו אמנם מדתנן מפרנסין עניי עכו"ם מפני דרכי שלום משמע דאי לאו דרכי שלום ליכא שום מצוה וצ"ל דהוא דוקא בישראל אינו מצווה לתת לעכו"ם דקראי דכתיבי בישראל איירי לתת לאחיך אבל מצות ב"נ על הצדקה היא לתת גם לעכו"ם 

So: the bottom line is that this is a machlokes tanaim between R Shimon and R Levi, and among the achronim between the Ohr HaChaim/Reb Elchonon and the Nefesh HaChaim, and the Ohr HaChaim is like the Mabit. It could be that the Rambam/Ramban/Chinuch would say like the Nefesh HaChaim, because if the reasons of mitzvos are evident to one whose yetzer hara does not mislead him, the Avos, who had purified themselves completely, could very well have discovered all the mitzvos on their own.

Sunday, November 13, 2016

Vayeira: The Akeida. Changing Middas Hadin to Middas Harachamim. היפוך מדת הדין למדת הרחמים

The names of Hashem connote certain middos/traits.  For example, Elokim implies Din/Judgment, while YKVK/Havaya implies Rachamim/Mercy.  Although at various times one trait or the other might be dominant, we find that tzadikim can turn Din into Rachamim, and resha'im can turn Rachamim into Din.  We find this played out in Parshas Noach. In 8:1, it says ויזכור אלוקים את נח, and Rashi says
זה השם מדת הדין הוא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים, ורשעתן של רשעים הופכת מדת 
רחמים למדת הדין, שנאמר (בראשית ו ה) וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' ויאמר ה' אמחה, והוא שם מדת רחמים.
And God remembered: Heb. אֱלֹהִים. This name represents the Divine Standard of Justice, which was converted to the Divine Standard of Mercy through the prayer of the righteous. But the wickedness of the wicked converts the Divine Standard of Mercy to the Divine Standard of Justice, as it is said: (above 6:5ff.): “And the Lord (י-ה-ו-ה) saw that the evil of man was great, etc. And the Lord (י-ה-ו-ה) said, ‘I will blot out, etc.’” although that name is the name of the Divine Standard of Mercy. — [Gen. Rabbah 33:3, Succah 14a. That Noah prayed in the ark appears in Tan. Noach 11, Aggadath Bereishith 7:3, Sefer Hayashar].

Human Tefilla and ma'asim tovim have great power, and human sinfulness has, lehavdil, great power too.  Our behavior influences worlds beyond number, elevating or corrupting the entire creation, even to the extent of changing the Middah/Attribute with which Hashem relates to the world.  

But there's one case where it seems that this idea is applied in a very different way.  Some of us are familiar with it from the tefilla on Rosh Hashanna, some from the pre-psukei d'zimra parshios that they say every day:  
ותראה לפניך העקידה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח וכבש רחמיו לעשות רצונך בלב שלם כן יכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך וישוב חרון אפיך מעמך ומעירך ומנחלתך

This, it seems to me, is very strange.
"Just as Avraham Avinu repressed and overcame his quality of mercy to do Your will at the Akeida, so too, Hashem, may Your Mercy vanquish Your anger."  
From the usual perspective of our behavior being mirrored with an echo of resonant actions from heaven, how can Avraham Avinu's vanquishing of his mercy elicit the opposite from Hashem, that Hashem should vanquish His Middas haDin in favor of Rachamim?

This tefilla is ancient.  It is brought in the Tur from the siddur of the Geonim in Hilchos Ta'anis, in Siman תקעט.  The language of the Tur is as follows: 
וכו' עד כי אתה ה' עונה ומציל פודה ומרחם בכל עת צרה וצוקה וקיים לנו ה' אלהינו את הברית ואת החסד והשבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה ותראה לפניך העקידה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח וכבש רחמיו לעשות רצונך בלב שלם כן יכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך וישוב חרון אפיך מעמך ומעירך ומנחלתך מי שענה לא"א בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י גואל ישראל ועונים אמן ותוקעין תר"ת

This, in turn, probably stems from a Yerushalmi.  The Yerushalmi in Taanis 2:4 says:
דף י,ב פרק ב הלכה ד גמרא   מכיון שנגאל יצחק כמו שנגאלו כל ישראל.  רבי ביבי אבא בשם ר' יוחנן אמר אברהם לפני הקב"ה רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי להעלות את יצחק בני היה לי מה להשיב ולומר לפניך אתמול אמרת לי (בראשית כא) כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו את אומר (בראשית כב) והעלהו שם לעולה.  ח"ו לא עשיתי כן אלא כבשתי את יצרי ועשיתי רצונך כן יהי רצון מלפניך ה' אלהי שבשעה שיהיו בניו של יצחק בני נכנסים לידי צרה ואין להם מי ילמד עליהם סניגוריא אתה תהא מלמד עליהם סניגוריא.  ה' יראה את נזכר להם עקידתו של יצחק אביהם ומתמלא עליהם רחמים מה כתיב בתריה (שם) וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר וגו'.  מהו אחר א"ר יודה בי ר' סימון אחר כל הדורות עתידין בניך ליאחז בעונות ולהסתבך בצרות וסופן להגאל בקרניו של איל הזה שנאמר (זכריה ט) וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן.  רבי חונה בשם ר' חיננה בר יצחק כל אותו היום היה אברהם רואה את האיל נאחז באילן זה וניתור ויוצא נאחז בחורש זה וניתור ויוצא נאחז בסבך זה וניתור ויצא אמר לו הקב"ה אברהם כך עתידין בניך נאחזים בעונות ומסתבכין במלכיות מבבל למדי ממדי ליון ומיון לאדום.  אמר לפניו רבון העולמים יהיה כן לעולם א"ל וסופן להגאל בקרניו של איל הזה וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן

We also find this in the mekubalim in regard to Shiluach Hakan, which doesn't make it easier to understand.  The fact is that we're asking for Rachamim on the basis of suppressing Rachamim:  שם כבישת רחמים, וכאן בקשת רחמים.

I have seen and heard seven ways to understand this tefilla.  Some may be variations of others.  After discussing them, I am going to suggest something of my own.

1. It means overcoming a middah, or hipuch/היפוך.  Through determined strength of will, Avraham Avinu overcame the primary Midda that defined his identity and his life's work, the Midda of Chesed.  We ask that Hashem should overcome the midda of Din, which was originally intended to be Hashem's primary midda in relation to mankind.  I've seen this in some mefarshim, and I am not worthy to criticize them, but this does not really appeal to me.  If this is true, then the tefilla has nothing to do with rachamim per se, but instead with overcoming a middah, whatever middah it happens to be.

2. Another approach is that of the Dubner Maggid in his Ohel Yaakov., where he says that Avraham's actions didn't involve any diminishment of his love for his son, it actually involved his focusing and strengthening his overriding love for the Ribono shel Olam.  Avraham Avinu overcame his natural resistance by intensifying his love for the Ribono shel Olam.  You, too, Hashem, through our zechus avos, let your love for Klal Yisrael overcome any anger against them.  Ahava and Rachamim are synonymous:  in Aramis, Rachim means love.  As a Rabbi david lau from Modi'in writes, echoing the Dubner, 
אנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיכבוש את כעסו, ושיעשה מעשה זה או מאהבתנו או מזכות האבות שבנו או למען
שמו הגדול.כך שההשואה אינה בין רחמים לרחמים, אלא בין כבישת רצון מפני דבר נעלה יותר 
It means overcoming ahava for one because of greater ahava for the other.  Hashem should overcome din out of ahava for klal yisrael, due to the zechus of Avraham Avinu and zechus avos.
3. We don't understand what Rachamim and Din mean; they may be fundamentally contextual and subjective, as the Rambam says in 11 Sanhedrin 7: 
הַמַּסִּית, אֵין דִּינָיו כִּשְׁאָר דִּינֵי נְפָשׁוֹת:  מְכַמְּנִין לוֹ הָעֵדִים, וְאֵינוּ צָרִיךְ הַתְרָאָה כִּשְׁאָר הַנֶּהְרָגִין.  וְאִם יָצָא מִבֵּית דִּין זַכָּאי, וְאָמַר אֶחָד יֵשׁ לִי לְלַמַּד עָלָיו חוֹבָה--מַחְזִירִין אוֹתוֹ; יָצָא חַיָּב, וְאָמַר אֶחָד יֵשׁ לִי לְלַמַּד עָלָיו זְכוּת--אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ.  וְאֵין טוֹעֲנִין לַמַּסִּית.  וּמוֹשִׁיבִין בְּדִינוֹ סָרִיס וְזָקֵן וּמִי שְׁאֵין לוֹ בָּנִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְרַחֲמוּ עָלָיו:  שֶׁהָאַכְזָרִיּוּת עַל אֵלּוּ שֶׁמַּטְעִין אֶת הָעָם אַחַר הַהֶבֶל--רַחֲמִים הִיא בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמָר לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ, וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים
What appears to us to be Achzarius might be a form of rachamim, or vice versa.  Doing the will of Hashem could define Rachamim, just as constructive and well motivated prevarication might be characterized as Emes.  (Yevamos 62b גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, and Bava Metzia 23b תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו.  See note 1, below.)
UPDATE:  As Eli points out in the comments, this approach doesn't seem to make sense.  Saying that there is a commonality among middos does not explain our saying "Just as Avraham vanquished his Rachamim to do Your will, so too, Hashem, vanquish Your Din to do Rachamim."  The point of the tefilla is that they are different and just as Avraham put the one aside to do the other, so too Hashem should.
This is what Eli said in the comments:
I understood Rav Kook not like #3 at all. He doesn't say just that we don't know what is din and what is rachamim. Rather he says that the mida of din, which by itself leads to destruction, becomes bearable, tolerable and constructive when intermixed with rachamim:
יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו, שיתעלה כח קדוש זה (that is, ka'as of hashem) למקור תפארתו (which is rachamim, as he said before), שיביא בכנפיו מרפא וגבורת חיים וברכת עולמים.
This he compares to rachamim of Avraham that become superior and more pure, by being subordinated to retzon hashem:
ובזה הרחמים בעצמם קנו להם את המקום היותר עליון, את מקומם במציאות העליונה, ברצונו של מקום
So in both cases, an important power is being refined and improved by being qualified by a higher, more basic, principle. So it goes with the theme of כבישת רצון מפני דבר נעלה יותר but goes on to say that in both cases this actually puts the רצון הנכבש on a higher level (which by itself, I don't understand at all, but that's what he says)
I responded:
As for Rav Kook, I was referring to his
הכעס האלהי..... איננה משחיתה, אינה מהרסת וגם איננה זועמת, כ"א מלאה היא גבורה מפוארה לרומם את המעשים, להדרם לשכללם ולפארם. וכאשר לא הוכנו הנפשות לאותה הקליטה הרוממה, של כוון מהותם לעומת השרש העליון של הגבורה, ששם רחמי הקודש הם הם ההומים ומתגברים, אז נפגשות הן ונכשלות בהזעם החצוני ההורס ומכלה.
which I understood to mean that what we perceive as destructive only appears that way because of our limited perspective, but is actually a means of access to rachamim.
Eli responded:
EliOctober 28, 2011 at 3:10 AM
I have little experience in R. Kook's writings, but I think he not talking about perspectives, and does not deny the real possibility of זעם החצוני ההורס ומכלה. Rather he says that it needs to be connected to its rachamim Shoresh to be limited and controlled, and that's what we ask hashem for.
Sometimes, the ideas that occur to me have some element of truth, although it takes time to divine what that truth is.  But working on a post facto rationalization motivated by a presumption of infallibility is repugnant, so I'm putting this on the side.  From what I've seen, this repugnance diminishes with increasing age, so maybe I'll come back to it.

4.  One who does a mitzva at a cost of damage to a midda is granted repair of that middah, as we see in  Devarim 13:18.  After setting forth our obligation to destroy an Ir Hanidachas, the Torah says ונתן לך רחמים.  I heard from my father in the name of the Alter of Slabodka, and later saw in the Chafetz Chaim ahl Hatorah, that after such a wretched and horrible event, it is inevitable that the souls and middos of the soldiers will be irreparably brutalized.  Therefore Hashem grants a miracle, a special bracha of an infusion of Rachamim.  Here, too, in order to do the Akeida, Avraham Avinu had to quash a midda that he had spent his life nurturing.  To repair the result of that effort, Hashem granted him a special infusion of Rachamim, which we invoke here to be applied to Hashem's relationship with us.

5.  The Talmidim of the Baal Shem Tov, with a Kabbalah oriented interpretation:  I usually stay away from this sort of thing, but as you'll see, this one comes in handy later.  The basic idea here is that Avraham Avinu cast away his "garment of Chesed,"  and Hashem took it and dresses Himself with that same garment.
וביאר הענין בהקדם מה שאפשר לדקדק בנוסח התפלה של זכרונות בראש השנה, וכן בהתפלה אחר פרשת העקידה שאומרים בכל יום אנו מתפללים "כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו מבן יחידו כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו ויגולו רחמיך על מדותיך", ולכאורה תמוה דהלא המשל אינו דומה להנמשל, שהרי אברהם אבינו כבש את רחמיו ונעשה אכזרי על בנו, ואנו מבקשים ההיפוך שהשי"ת יכבוש את כעסו ויתנהג עמנו ברחמים. 

אלא הענין יובן על פי מה שפירשו תלמידי בעש"ט הק' את הפסוק ה' מלך גאות לבש (תהלים צ"ג) דהכוונה כי הנה תועבת ה' כל גבה לב, וכשהאדם משליך מעליו כל גדולה וכבוד והוא בענוה ובשפלות, אז כביכול השי"ת עושה לעצמו מלבוש מהגיאות הזה שהשליך האדם מעצמו, כמו איש שעושה לעצמו מלבוש מדבר החביב אליו, וזהו שאמר ה' מלך גאות לבש, שלובש עצמו בגיאותן של ישראל שהשליכו מעצמם עכת"ד תלמידי הבעש"ט זי"ע. 

ופירש הוא ז"ל בזה מה שאמרו חז"ל (עירובין י"ג ע"ב) שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו, כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו, דכיון שמשליך מעליו הכבוד והגדולה, הקב"ה מתלבש עצמו במדה זו ונותן אותו בחזרה לאיש ההוא לגדלו ולנשאו, וכן אמרו חז"ל (זוהר בראשית קכ"ב) מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר, דמי שמקטין עצמו השי"ת חוזר ונותן לו הגיאות שהשליך מעליו ונעשה גדול ורב, וכן להיפוך. 

וכתב עוד שם שכן הוא בכל המדות, כגון האדם שהוא בטבעו איש טוב ורחמן ובעבור כבוד שמו ית' הוא זורק את כל הרחמנות שלו ומתלבש במדת אכזריות כדי לעשות רצון קונו, אז השי"ת מתלבש באותו הרחמנות שזרק ומרחם בה על האדם הזה. ומפרש בזה מה שמבואר בתיקוני זהר על הפסוק מי יעלה לנו השמימה (פ' נצבים) דהר"ת הוא מיל"ה והסופי תיבות הוי', דהנה מצות מילה הוא מעשה אכזרי, כי עם ישראל בטבעם הם רחמנים בני רחמנים, ולקיים מצות הבורא ית"ש הוא כובש את רחמיו, ולכן מתלבש הקב"ה ברחמנות זו שהשליך מעליו, ואח"כ בעת הצורך הקב"ה מחזירו לו ומרחם עליו, ועל כן סופי תיבות הוי' דמורה למדת רחמים וחסד, כי מצות מילה מעוררת רחמים וכנ"ל. 

ומיישב בזה דברי המדרש (פ' בשלח) אז ישיר משה, א"ז בגימטריא ח', בזכות מילה שניתנה לשמונה, כי מצות מילה סייע שיתלבש ה' במדת הרחמים שהשליכו בני ישראל עבור כבוד ה' ולהחזירם להם לרחם עליהם בשעת דוחקם. וזהו הכוונה במה שאנו מבקשים, כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו ורצה לשחוט את בנו, שהשליך מעצמו מדת הרחמנות ונעשה אכזרי על בנו, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו, אותו הרחמים שהתלבש בו הקב"ה אז, יחזור ויתן לנו ויכבוש את כעסו מעלינו. 

6.  The Belzer Rebbe's interpretation:  The Satan accosted Avraham Avinu on the way to the Akeida and presented perfectly valid reasons that Avraham should not actually sacrifice his son.  Avraham responded that he was on a mission which he received from Hashem directly and he would not stop till he heard from Hashem directly.  He said, "My fundamental mission is clear, and I will ignore anything that interferes with that mission."  So, too, we ask that Hashem disregard the accusations and lashon hara that Satan brings against us, because of the fundamental covenant of love between us and Hashem.  I am unworthy to comment, and it is beautiful drush, but I don't think it was intended as pshat.
מה שאנו מתפללין במוסף לראש השנה ״ותראה לפניך עקידה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו ע״ג המזבח וכבש רחמיו לעשות רצוניך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו וכו׳״ דלמה לן הדמיון ויותר קשה וכי אפשר לדמות רחמיו של בן אדם,  גם אם הוא היותר גדול בעולם לרחמי הקב״ה שהוא אין סוף, ורחמיו הם בלי תכלית וגבול בלי דמיון כלל. ואמר מרן הקדוש רי״ד זי״ע מבעלזא דאיתא במדרש דכשנצטווה אברהם אבינו קח נא את בנך וכו׳ והעלהו לעולה בא השטן בטענות שונות לפתותו שלא יקיים מצוותו מפני שראה שמסתעף מזה זכות גדול לזרע אברהם עד סוף כל הדורות, גם אמר לו למה לך לשחוט את בן יחידך והלא לא נאמר לך רק והעלהו שם לעולה, ולא נאמר לך שחטהו, ואין אתה מחויב כלל לשחטו רק להעלהו לעולה ולהורידו,
וזה באמת דרש אמיתי וטענה צודקת כמו שפירש״י, אך אברהם אבינו לא רצה להכנס בשום דרשות ואמתלאות אפילו הם דרשות נכונות ולא ביקש שום תחבולה להמנע מלקיים מצותו יתברך ולא שת לבו לפתויי של השטן גם אם בא בטענות נכונות, ועד שלא שמע מהקב״ה ע״י המלאך שיקרב איל במקומו לא רצה בשום היתר ואמתלא בעולם, וכמו כן אנו מתפללים להשי״ת ביום הדין הנורא שיכבשו רחמיו את כעסו אף אם המקטריגים יקטריגו עלינו בטענות אמתיות כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך אעפ״י שהי׳ יכול להפטר בטענות אמתיות ודפח״ח

7. The Gaon: A middah needs to be proven by breaking it. In other worlds, a middah might be just an inborn personality trait. To prove that the middah is a conscious attempt to emulate the Ribono shel Olam, one must sacrifice it at Hashem's command, and behave in a diametrically opposed fashion with undiminished alacrity.

 יז) בפסוק כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה וגו׳. ויש לדקדק מאי לשון עתה ידעתי והלא אברהם אבינו ע״ה היה צדיק גם מקודם לכן ועיין ברש״י. אמנם הענין כך הוא, על פי מה דאיתא במס׳ ברכות (לף ל״ג מ״ב) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וכו' משתקין אותו. והטעם מפני שעושה מדותיו של הקב״ה רחמים ואינן אלא גזירות וכו' ע״ש , ועיין במפרשים שם , ויש לבאר מ״ש (משלי ל') עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר.  ומפרש בירושלמי עין תלעג לאב זו מצות כיבוד אב. ותבוז ליקהת אם זו מצות שילוח הקן לשלח האם , יקרוה עורבי נחל שהם אכזרים שאין להם הנאה אלא שמנקרים. ויאכלוה בני נשר שהם רחמנים. והכי פירושו שבכל התורה לא נאמר אריכות ימים כי אם בשני מצוה הללו כיבוד אב ושילוח הקן, לפי שאין השלימות ניכר באדם אלא כשיש לו שני מדות הפוכות. כגון מדת רחמנות ואכזרות . לפי שכשהאדם נוהג במדה אחת אין מוכרח לומר שהוא צדיק אלא י״ל שכך הוא טבעו אבל כשיש לו שני מדות הפוכותכגון רחמנות ואכזרות אז מוכח שהוא צדיק, לכך נתן ד״שי״ת לישראל מצות של רחמנות דהיינו מצות כבוד אב שהוא רחמנות גדולה לפי שכשבאים לידי זקנה ואין להם מקום לנוח דין הוא שירחם עליהם ושוב נתן להם מצות שצריכין להתנהג בהם קצת באכזריות דהיינו מצות שלוח הקן שנוטל הבנים ומשלח האם דאיתא בירושלמי שכשמשלח האם לפעמים הולכת מחמת צער וטובעת במים א"כ הוא בודאי אכזריות גדולה לכן כתיב בשני מצוות אלו אריכות ימים ל' שבשני מדות הללו נשלם האדם בתכלית הטוב וזה שאמר מני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות ר"ל שבאמת אין זה רחמים רק שכך גזר השי"ת וזהו שאמר בירושלמי הנז"ל עין תלעג לאב זו כבוד אב דהיינו שרואה בתורה שכתוב בה אריכות ימים והוא לועג על זה ואינו מקיים ונוהג עצמו במדת אכזריות ותבוז ליקהת אם ר"ל שמבזה המצוה של שלוח הקן שצריך להיות בה אכזרי והוא מבזה לזה ונוהג במדת רחמניות ואינו משלח האם לכן יקרוה עורבי נחל כנגד מה שאינו מקיים כבוד אב ואם ונעשה אכזר עליהם לפיכך יקרוה העורבים שהם אכזרים שאינם רוצים לאכול ואף על פי כן מנקרים וכנגד מה שהוא בועט במצות שלוח הקן שנעשה רחמן לפיכך יאכלוה בני נשר שהם ג"כ רחמנים וזהו שאמר בתהילים לעשות נקמה בגויים וגו' הדר הוא לכל חסידיו ר"ל שאע"י שהם חסידים שמתנהגים במדת הרחמים אעפ"כ יעשו נקמה בשונאיהם שהיא מדה הפוכה וזה הדר להם 

וזהו שאמר  כאן בעקידה עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה לפי שקודם לכן לא היה אלא רחמן מאד שהיה מכניס אורחים וגומל חסדים אבל המדה של אכזריות ולכוף א"ע ולקיים מצות הבורא ית' עדין לא היה ניכר בו והיו יכולים לומר שאברהם אינו צדיק גמור ח"ו אבל בעקידה שעשה ג"כ מדת אכזריות שרצה בכל אוות נפשו לקיים מצות הבורא ולשחוט את בנו יחידו אשר בו תלוי כל חיותו א"כ עתה נשלם וניכר שהוא צדיק גמור 

7.  My contribution.  I think the assumption that we based the question on was wrong.  The question was that "Just as A, so, too, B" didn't make sense where B is diametrically opposed to A, and it certainly flies in the face of the idea of Midah Keneged Midah.  I believe, however, that the focus on מדה כנגד מדה is misleading.  Korbanos work on an entirely different principle:  What we are Makriv becomes enhanced and receives a blessing. 
Rosh Hashanna 16a:
תניא א"ר יהודה משום ר"ע מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא אמר הקב"ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני 
This is a visual teretz, so try to read it that way.  Here, Avraham Avinu was commanded to be makriv his middas harachamim to Hashem.  Being makriv the middas harachamim brings bracha to middas harachamim.  

As it turns out, this might be what Rabbeinu Bachay means in Breishis 18:33, where he says
ואברהם שב למקומו - ...ועל דרך הקבלה, מדת החסד חזרה למקומה כשלא מצאה זכות, ופעלה מדת הדין. וזהו סוד הכתוב ויקח בידו את האש וגו', שמדת הדין עקודה לפני מדת הרחמים, שאלמלא כן תחריב את העולם, וזהו ביאור "רב חסד", שהיא מתגברת
And upon reflection, it's possible that this might just be another way of saying the pshat of the Talmidim of the Baal Shem Tov above in #5.

1.  See also Rav Kook's Ein Ayah, where he says

כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו מבן יחידו, ורצה לשחוט אותו, כדי לעשות רצונך, בלבב שלם
הפלא הנצחי של נסיון העקדה, והשפעתו על העולם בכלל, הוא, מפני שהארת החיים באה שמה בכל מלואה. לא היה אצל האב שום רגש טבעי של המית אב שנכחד, להיפך, הכל היה פורח והכל חי. אבל בידיעה הברורה, שכל החי, וכל המתעלה, הכל נכון הוא ומוכרח הוא להבטל, ולהקשר קשר עליון, ברצונו ודברו של אל עליון קונה שמים וארץ, השופט כל הארץ, אבי כל המעשים, בהבנה קדושה, שכל מעשה וכל מצוי כלא הוא נחשב מצד עצמו, וכל שיווי ערכו וגדלות מציאותו איננו כ"א מצד מציאותו באלהי עולם קונה הכל, בשביל כך גם הרחמים כלפי הבן היחיד, שיש להם כ"כ ערך עדין מוסרי ומפואר, עם כל חזקת מציאותם, הם מוכרחים היו להכבש כדי למלא את דבר ד' ולעשות רצונו בלבב שלם. ובזה הרחמים בעצמם קנו להם את המקום היותר עליון, את מקומם במציאות העליונה, ברצונו של מקום, ששום דבר משם לא יכחד ולא יעדר. ועשית רצונו של מקום, בהחלט, או לפי הנוסחאות האחרות בלבב שלם, זוהי התכונה המקימת את הכל, את כל החיים ואת כל הרגשות. וגם את הרחמים הנכבשים עצמם, בהעלותם אל רום מעלתם. 
 כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו
הכעס האלהי הלא הוא צדק העולמים, מקיים ומבסס את המציאות בגבורתו הקדושה. אבל זאת התכונה בעצמה, במקורה האלהי, איננה משחיתה, אינה מהרסת וגם איננה זועמת, כ"א מלאה היא גבורה מפוארה לרומם את המעשים, להדרם לשכללם ולפארם. וכאשר לא הוכנו הנפשות לאותה הקליטה הרוממה, של כוון מהותם לעומת השרש העליון של הגבורה, ששם רחמי הקודש הם הם ההומים ומתגברים, אז נפגשות הן ונכשלות בהזעם החצוני ההורס ומכלה. אבל ההכנה הקדושה של העלאת הרצון האנושי למרום גובה קדשו, בשרש הצור של האומה, היא היא אשר פעלה, ופועלת בנו, את ההתכוונות כלפי שרש הקודש העליון של מדת הגבורה והצדק האלהי, המתגלה בחצוניותו בתור כעס. והננו בזה נושאים עין להתקדש במרום הקודש, באחיזת מדותיו של האב הקדוש, ע"פ האפשריות שלנו, והכנת יניקת קדשו. וכן יכבשו רחמיך, במרום עזם, את כעסך מעלינו, שיתעלה כח קדוש זה למקור תפארתו, שיביא בכנפיו מרפא וגבורת חיים וברכת עולמים. 

Thursday, November 10, 2016

Pavlovian Conditioning: Conditioned Response in Religious Indoctrination

My brother recently remarked that the putatively higher OTD rate, rachmana litzlan, in the Litivishe/rationalist community as compared to Chasiddishe/Kabbala oriented community is evidence of the latter's greater authenticity.  I responded that the OTD rate says nothing about validity of the mesorah.

(It was brought to my attention that the flow from the previous to the following paragraph is obscure. The connection is as follows.
 I believe that a child might go off the derech for many reasons. For example, in some communities, a premium is placed on independent and creative thinking, on questioning and seeking answers.  If a child's independent thinking is discouraged or broken early enough, it will help him stay frum, I suppose, but it doesn't prove that his mesora is any better. Also, if a child is brainwashed early enough, he will be much less likely to break through his conditioning. Does that prove a better mesora? And thinking about indoctrinating children led to the following paragraph.)

Which brings me to this question. What is the place of conditioned response in religious education/inculcation/indoctrination?  When I say conditioned response, I mean Pavlovian training and its less offensive but fundamentally the same other forms of indoctrination. (I don't mean indoctrination in its original sense, namely, teaching doctrine as distinguished from teaching empirical and universally accepted fact. In this discussion, I use it in the sense of communicating a belief system in a manner that is intended to result in the student being incapable of questioning what he is taught.) Or call it brainwashing.  There's no getting away from words with negative connotation.

I remember hearing of a scene in a movie about communists going into children's classrooms and telling a child to pray to God for candy, and of course, nothing happened. Then the children were told to pray to Stalin, and handfuls of candy were showered down upon them. The children would then associate the sweet reward with putting their faith in comrade Stalin. This is a fiction, of course, but I use it as an example of how children can be conditioned. I found it, of course, on Youtube.  This is the scene from the movie, "Europa, Europa"

We find such such devious manipulation horrible, planting a conditioned response in people as if they were animals, tricking them into "believing" by throwing candy. But....

Putting honey on the letters of the Aleph Beis for a child is not the only example. The song is about "Ve'ha'arev na," and sometimes, you need a little help to feel that areivus, that joy and pleasure. So is it right or wrong? Should our schools be phlegmatic stoa of reason?

And the truth is that all reward and punishment is a form of conditioning. Are all forms morally defensible? Do we draw the line at some arbitrary point?

I sent this question to three people whose opinions I respect. Each of them is a talmid chacham of very high standing far beyond mere rabbinic certification, a scholar, a decent person, and a PHD.  One said something absurd, which I'm not reproducing.  Here are the others.

I'm sure you are correct that the OTD rate says nothing about the validity of the mesorah. In addition, I highly doubt that the Chassidishe community has a lower rate. Not long ago I read an article which approximated that 1,300 adults leave Orthodox Judaism in Israel each year; the individual cases portrayed were all Chassidic. ( Think of the multitudes of Russian and Polish Jews who arrived in America during the first quarter of the last century who came from Chassidic backgrounds and whose children cast off their ancestral past with lightning speed).
 I shall answer your second question first. No, our schools should not be phlegmatic stoa of reason. One of the main problems within the orthodox world is the lack of any sense of personal religious experience and inner feeling. As adults, our emotional depths are barely, if ever stirred  during much of our religious observance.  Most of us soldier on like automatons, going through the motions and all the while feeling quite cold and detached from what we're doing. Orthodoxy is thus redefined as "Orthopraxis" and its' adherents are viewed as soulless bodies. It is to avoid such a situation, that Rav Kook z"l sought to incorporate a full program of instruction in poetry, music  and art in his yeshiva. He wanted his students to give expression to their souls, to cultivate their inner depths through those human arts which he thought  nourished refinement and sensitivity.  ( Alas, these plans were never carried out.)  
 Which brings me to your first question concerning the role of conditioned response in religious education. I am against it for the reasons you mentioned; it is devious and manipulative. Even more basically, it offers a false picture of reality which will be realized as such when these children grow up and lead them to abandon Judaism which they will now identify as a web of lies into which they were entrapped. Conditioned response is different though from other quite legitimate methods of encouragement and motivation which form a natural part of the educational process, e.g. awarding praise and prizes for academic excellence, ( candy for memorizing bentshing, a sefer for learning ten blatt gemara ba'al peh , etc. etc.).  In addition, it is absolutely appropriate to make the school  environment as pleasant and beautiful as possible so that the child will associate learning with things delightful and pleasing to all the senses. ( Just as we all remember and identify the shabbosim and yomim tovim of our youth with the sweet smells and tastes of our mother's cooking, of the flowers on the table and lovely appearance of the table settings, etc. )

Dear R' EliezerThank you for your interesting note/query. It's never an imposition but I have no clue why anyone would think I'm qualified, not to mention uniquely qualified, to address it. 
There are several questions here, and I can't quite follow the logic of the whole. Regarding OTD: I don't know where the statistic came from. I don't know anyone who keeps statistics about OTD for either of these religious communities. Certainly, dubious numbers could not lead to any claims about a phenomenon that has been part of our history since antiquity. It is structurally a case of a tiny minority in a large and alluring culture; there is always attrition and always has been. (remember the Hellenistic Jews of bayit sheni, the converts to Christianity in medieval Europe--all were OTD in their own day) The reasons that any individual has for choosing a different life path from the one they were born into are too many to list and only a small percentage are based on the perception of greater rationalism. Personal conflict with the parental home, social or psychological issues, lifestyle choices, partners from another community or disillusionment with religion are just some of the reasons--no two people leave for the same reason. I don't believe it has to do with "truth" of the society they are leaving.
All people are raised with a view of the world that is inculcated in many ways. Knowledge imparted can leave a greater impression when other senses are called in: we sing the ABC's, enact historical events and wars-- historical traditions need ritual, narrative, etc to be transmitted and remembered over generations. This is a technique that every teacher and parent uses, and the teachers and parents who inculcate Torah are using the best available. It is only brainwashing when the adults doing it know it to be false or dangerous, and they persist because they need their jobs (or afraid for their lives). Tricking children for Stalin is to knowingly perpetuate a lie; lovingly admitting children into the mystery of literacy is not on the same plane in any sense that I can think of.That's my two cents worth.

In any case, I think the common denominator is that a just and moral society has the right and even a moral obligation to propagate its fundamental beliefs, and if conditioned response training does it, that is fine. I guess that's true. There are things that children simply will not pick up on their own, from manners to toilet training to any physical or mental discipline, and you have to impose these thing upon them.  If Pavlovian conditioning does it, so be it.

I know this is not a new question for educators, but it's the first time I'm thinking about it seriously. Here are some papers I found online on this topic: I only glanced at them, but they did not immediately strike me as absurd, so maybe they have something to offer.

Tuesday, November 8, 2016

Lech Lecha, Bereishis 15:10. The Dove, Undivided

At the Bris Bein Habesarim, "The Covenant of the Pieces," Avraham was told to sacrifice various animals and birds, and to divide each animal into two pieces, but to leave the birds intact. Hashem gave no explanation for any of these instructions. 

Rashi cites Medrashim that explain that the animals were a metaphor for the nations that choose to not serve God, while the birds represented the Jewish people, namely, those that dedicated their lives to the service of God.

Rashi here:
ואת הצפור לא בתר. 
לפי שהאומות עובדי כוכבים ומזלות נמשלו לפרים ואילים ושעירים, שנאמר סבבוני פרים רבים וגו' (תהלים כב, יג.), ואומר האיל אשר ראית בעל הקרנים, מלכי מדי ופרס (דניאל ח, כ.), ואומר הצפיר והשעיר, מלך יון. וישראל נמשלו לבני יונה, שנאמר יונתי בחגוי הסלע (שיר השירים ב, יד.), לפיכך בתר הבהמות, רמז על האומות שיהיו כלין והולכין, ואת הצפור לא בתר, רמז שיהיו ישראל קיימין לעולם:

...but he did not divide the birds: 
Since the idol-worshipping nations are likened to bulls, rams, and goats, as it is said (Psalms 22:13): “Many bulls surrounded me, etc.,” and Scripture states (Daniel 8:20): “The ram that you saw, the one with horns, represents the kings of Media and Persia,” and Scripture states (ibid. verse 21): “And the he-goat is the king of Greece.” And the Israelites are likened to young doves, as it is said (Song of Songs 2:14): “My dove, in the clefts of the rock.” Therefore, he divided the animals, as an allusion that the nations will gradually perish. “But he did not divide the bird,” as an allusion that Israel will exist forever. [from Pirkei d’Rabbi Eliezer , ch. 28; Targum. Ps. 22: 13]

When Rashi says that the "nations will gradually perish" that is not meant as a threat or a prayer against gentiles. The "Nations" represents alienation from God, in contradistinction to Israel, which has chosen to be the servants of God. The symbolism of the Covenant foretells that the Nations will gradually but inexorably join in the worship of Hashem.

The Ramban here brings a Medrash with a more Halacha oriented slant that refers to the laws of sacrifices in the Mikdash, and we are going to focus on this approach:
"ואת הצפור לא בתר" - נתן התור והגוזל איש לקראת רעהו כי גם הם היו בברית אבל לא בתר אותם בתוך כי בכל העוף הקרב נאמר לא יבדיל (ויקרא א יז) ובבראשית רבה (מד יד) הראה לו הקב"ה שמבדילין בעולת העוף ואין מבדילין בחטאת העוף

This Medrash (44:14, exactly as the Ramban brings it-ואת הצפור לא בתר הראה לו הקב"ה שמבדילים בעולת העוף ואין מבדילים בחטאת העוף-) says that these animals corresponded to various sacrifices that were to be brought in the Beis HaMikdash. Animal sacrifices are always dismembered, but bird sacrifices are not always dismembered. Namely, Olah birds are cut into two pieces (head and body are separated,) but Chatas birds must be left intact (head is left attached to body.)  Avraham Avinu was told to leave the birds intact, as a foreshadowing of the law of Chatas bird sacrifices, which are left intact.

(The Ibn Ezra explains that the word "tzipor" does not indicate singular. It refers to the birds in the bris, so it includes both the tor and the gozal. This is consistent with the Ramban. Also, the Medrash apparently assumes that the Korbanos here were akin to the Chatas, not the Olah, and I assume this is because they were brought as a kappara for Avraham Avinu, not a doron.)

The sefer Mayana shel Torah brings from a sefer called ילקוט הדרוש a very nice vort.  It's not really meant to be a pshat. It's just a nice drush. He says that unlike other nations, when a Jew is found guilty, many people will say "Ha, I knew it, all the Jews are crooks." On the other hand, if a Jew is a hero or a philanthropist, the nations say "That proves nothing. That one Jew is a nice fellow, but all the other Jews are crooks." In matters of fault, the sin of one is the fault of the whole nation. In matters of glory, one Jew's greatness is seen as anamolous, having nothing to do with other Jews.  That's what the Medrash means. Chatas Ha'of, a Sin offering, is left intact- The sin of one reflects on all the Jews. But Olas Ha'of, an Elevation offering, is divided. Just because that Jew is nice, he's just an exception.  Other Jews are not like that!

ואת הצפור לא בתר 
הראה לו שמבדילין בחטאת העוף ואין מבדילין בעולת העוף
כלל מקובל הוא בעולם כי עם או ציבור כלשהו אינו יכול להיות אחראי למעשיו של יחיד. אותו יחיד שעבר עבירה בא על עונשה ואילו השאר נקיים מעוון ומעונש. ברם כלל זה יפה רק לגבי כל העמים פרט לעם ישראל שלגבו קיים העקרון של אחריות משותפת. כאשר עובר יחודי עבירה האחריות לכך חלה על כל היהודים. כאן נוגשים ומכים יהודים משום שנמצאו בקרבם קומוניסטים, ואילו שם מכים יהודים משום שנמצאו בקרבם רודפי בצע קפיטליסטים.
וכדומה מן הראוי היה איפוא לנקוט בעקרון זה גם בצד הטוב ולהוקיר ולכבד את כל העם היהודי בגלל אותם יהודים אשר חידשו והמציאו המצאות נפלאות לטובת האנושות. אך לא כן הדבר! בהיעשות מעשת טוב ורצוי מכירים רק את היחיד העושה זאת, מבלי לשים לב אל הכלל שממנו מוצאו. ואילו בהיעשות מעשה רע, מיד מטילים את האשמה על הכלל.
זוהי מליצתו של המדרש שמבדילין בעולת העוף. אם היהודי מקריב ומקדיש את עצמו לטובת המדינה או לטובת הציבור, מיד מבדילים אותו מן הכלל היהודי, כשם שבעולת העוף היו מבדילים את הראש מן הגוף. ואין מבדילין בחטאת העוף, אבל כאשר יהודי נכשל בחטא, אזי אין מבדילין אותו מן הכלל, כי אם מאשימים את הכלל כולו יחד אתו!זהו צער הגלות אשר נתגלה מראש לאברהם אבינו

This reminded me of a story my father zecher tzadik livracha told me about the Beiles blood libel trial in Russia. 

When the Beilis trial began in 1913, the prosecutor brought in a Christian expert in Talmud who pointed to the Gemara in Yevamos 61-  "אתם קרויים אדם ואין עובדי כוכבים קרויים אדם" You, the Jews, are called "Adam," but the pagans are not called "Adam."  He said that this shows that the Jews view non-Jews as subhuman, that the lives of Gentiles are no more valuable than those of animals. The defense was left speechless and terrified.  They could not think of anything that would deflect this accusation, an accusation that not only would condemn the defendant but would inflame the populace and cause pogroms!  Reb Meir Shapiro sent a letter to the court, and his letter saved the day, and countless Jewish lives.  

Rav Shapiro explained that in Chazal there are four names for humans: Ish, Gever, Enosh, and Adam. Most of these names can be stated in the plural- Ishim, Gevarim, Anashim. But Adam cannot be stated in the plural. The reason is that all mankind comes from Adam, and in his singulariy he inherently comprises the multitudes of humanity, and each man feels connected to other men through Adam, through Adam each man knows that other men are of the same flesh and the same soul. This sense of unity only remains among the Jewish People- when Beilis is accused and sits in the defendant's chair, every Jew feels as if it is he that the finger if pointed at. No other People has this emotional solidarity. An American, told that a fellow American in China is hungry, will not lift a finger. But tell a Jew that a Jew in China does not have Matza on Pesach, he will turn the world over to get Matza to him in China.  It has nothing to do with deprecating Gentiles, it just describes the solidarity expected of and exhibited by Jews.  The judge found this explanation reasonable and this defused the moment of danger.  Beilis was eventually exonerated.

The way my father Zatzal said this story, it relates to the vort from the Maayana shel Torah. Reb Meir Shapiro added that this true Jewish solidarity is sensed by the nations as well- when one Jew stands accused of a crime,  anti-Semites immediately say that all Jews are the same, they're all criminals.  They view us as one person, not innumerable and independent individuals.