The Deerfield Beach Shul Letter: A Lomdus

Many have reacted negatively to the invective directed against the people who participated in a private minyan against the rabbi's express directive.  I am not interested in offering my opinion about kvod mara d'asra and the obligation to defer to a rov's strict instruction, especially in a community where there is only one shul and one rov.  This was not bechadrei chadarim:  This derogation of local religious leadership was, pshuto kemashma'o and in the most essential definition, befarhesya.  Nor should readers care what I think about this. It seems to me that the correct reaction is so obvious that anyone that differs is not amenable to rational discourse.

What I am interested in is offering a lomdus.

A minyan is not merely a quantitative matter, that when you have ten people you have השראת השכינה and a hetter to say דברים שבקדושה. What you do have is a qualitative change, that now you have a צירוף that brings about a chalos din of "tzibbur." (An example of the change is that although you can not be motzi קריאת שמע with שומע כעונה, but if you are in a minyan you can. This is because the tziruf makes it that it is not "I am being yotzei with his dibbur." It is "His dibbur is like my dibbur." This is an elementary truth. But if you need to see it in print, please see  רשימות שיעורים מסכת סוכה דף לח, א; עמ' קפז מהגרי"ד )

It seems to me that when the chalos tzibbur results in communal pirud, it's not shayach that it should have a din of tziruf to make a tzibbur. If the minyan gufa creates פירוד, it can not create a chalos of צירוף that would create a din of מנין.

But someone might argue, and point out that Reb Moshe in three places states that although for Tefilla betzibbur you need ten shomrei mitzvos, for saying devarim shebikdusha you count mumrim and mechallelei Shabbos. His raya is that we learn out the definition of eidah (for אלוקים נמצא בעדת אל) from the meraglim, who were called an eida (עד מתי לעדה הרעה).  You see that even though the meraglim were kofer b'ikker, they had a din eida. After all, he says, nobody would argue and say that there is no din of kiddush or chillul hashem b'rabbim if the rabbim consists of kofrim.

Lechoirah you see that even the meraglim comprised a minyan, despite their terrible intentions and the fact that they had a din of מומרים.

I say that this is not a kashe. 

First, they did not want to shaf a pirud, they were not separating themselves from the ציבור. On the contrary! They were hoping to convince all of Klal Yisrael to join them. It was a public statement that was intended to win over all the people. Here, on the other hand, they were fully aware that their minyan would create pirud; they wanted to make their own minyan knowing that they were and would remain alone in their action. This was not an attempt to convince and change. It was אני ואפסי עוד. 

Second, this case is more than "people who are causing pirud."  It is the chalos sheim minyan that is causing the pirud.  Even if reshoim and mumrim are mitztareif to make a minyan, a tziruf that is inherently divisive is not a tziruf.

To make it clear which teshuva of Reb Moshe I referred to, here are the two clearest of his teshuvos on the matter. You will see that his analysis in determining the validity of the minyan is focused on the limud in Shas Bavli, as is that of all our rishonim.

אגרות או"ח א כ"ג

 נשאלתי מתלמידי הרב ר' אברהם יוסף ראזענבערג שליט"א אם יש בשעת הדחק לצרף מחללי שבתות לעשרה, והשבתי דלמנהגנו שאף בשביל יחיד פורסין על שמע ואומרין קדושה כתלמידי רש"י בשם רש"י שהביאו תוס' במגילה דף כ"ג ואיפסק כן בש"ע או"ח סי' ס"ט יש לצרפם, דהא כיון שמקרא אחד ילפינן הדין בקדוש השם ליהרג בשאר עבירות שהוא בעשרה, והדין שאין אומרין דבר שבקדושה בפחות מעשרה, ולכן כשם שקדוש השם ליהרג הוא מחוייב אף לפני עשרה כופרים ומומרים אם אף הם מישראל כדמוכח כן מהא דסנהדרין דף ע"ד דפשיט בעית ר' ירמיה בתשעה ישראל ונכרי אחד שאינו מחוייב אלא בכולהו ישראל דאתיא תוך תוך ממרגלים שהיו כולהו ישראל כדפרש"י והתם הא היו כופרין בפרהסיא שגריעי ממחללי שבתות עיין בערכין דף ט"ו אלמא שלזה עדיפי מומרים מנכרים א"כ בהכרח שגם לענין לומר דברים שבקדושה מצטרפי.  

או"ח ב י"ט

בדבר מה שכתבתי בסימן כ"ג שלומר דבר שבקדושה יש לצדף אם יש בהעשרה גם מחללי שבתות בפרהסיא ומומרים מהא דסנהדרין דף ע"ד הוא ראיה גדולה דהא אם הילפותא ממרגלים הוא רק לענין המספר עשרה ולא לענין האיכות איך פשית התם בעית ר' ירמיה לענין קדוש השם שדוקא כולהו ישראל ולא בש' י ראל ואחד נכרי דמה התם כולהו ישראל הא לא ילפינן משם אלא המספר ומצד הסברא היה רוצה ר' ירמיה לומר דנכרי אחד יצטרף להחשב מספר עשדה אלא חזינן דהילמותא לענין קדוש השם הוא שיהיו גם לענין האיכות כמו התם שהיו כולם ישראלים וא"ב יש למילף ממילא שסגי באיכות כזה כהמרגלים שאף שהיו כופרים וגריעי ממהללי שבתות אם הם עשרה מהריב לקדש השם וליהרג אף על מצוה קלה א"כ גם על הדין דצריך עשרה לומר דבר שבקדושה שג"כ ילפינן מאותו הקרא עצמו נמי  הוא אף כאיכות דהמרגלים ויכולים לומר קדיש וקדושה ורק מעלת תפלה בצבור ליכא והוא רק למנהגנו שאף בשביל יחיד אומריי קדושה דלהמצריכין רוב מנין נסתפקתי שם בטוב טעם והוא ברור לע"ד בין לקולא דלומר דבר שבקדושה בין לחומרא שמחוייבין ליהרג ולא לעבור אף בשאר עבירות בפני עשרה אף שהם מחללי שבתות בפרהסיא

Two talmidei chachamim wrote to disagree with what I've said (and the way I said it.) This encouraged me to explain it in a different way, as follows. 

Tosfos in Sukkah 30a teaches that the psul of מצוה הבאה בעבירה only applies (1) to mitzvos of Ritzui, and (2) where the commission of the aveira underlies and enables the fulfillment of the mitzva.

וא"ת לקמן (ד' לא:) דפסלינן לולב של אשרה ושל עיר הנדחת משום דמיכתת שיעוריה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה ותו אמאי שרינן דלאו אשרה דמשה וי"ל דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק ביה

Or better, the Yerushalmi Shabbos 3:3

אמר לון תמן גופה עבירה, ברם הכא הוא עבר עבירה, כך אנו אומרים הוציא מצה מרה"י לרה"ר, אינו יוצא בה יד"ח בפסח?

I am not applying the rule of מצוה הבאה בעבירה per se. I am saying that that lomdus of מצוה הבאה בעבירה teaches that where the commission of the aveira directly EMPOWERS the mitzva, it becomes part of the CHARACTER  and the CONSTITUTION of the mitzva, and renders the mitzva self contradictory, and tainted, and meaningless. The fact that Korach gathered his people, the fact that the Meraglim gathered people, that is like using a lulav shel asheirah. It's not particularly nice, but it doesn't passel the mitzva, because it is not part of the fabric of the mitzva.  In this case, the effectuation of the halachic status of "minyan" itself causes division; that means that part of the fabric of the tziruf of the tzibur is the metziyus of pirud. Pirud can not be tziruf.  There is no minyan. Their chazaras hashatz is a bracha levatala and their kaddish and kedusha is, at best, a sippur devarim b'alma.