Beshalach. Misplaced Doubt and Misplaced Faith

Emes L'Yaakov on Parshas Bo.
Who comprised the many thousand "wicked Jews" who died during the plague of darkness? The Jews who looked at the fate of those members of the Tribe of Ephraim who had left Egypt twenty years before and were wiped out by the Plishtim. The mistake of the Tribe of Ephraim was deciding that the time had come for the redemption, since it was four hundred years from the Bris bein habesarim. In truth, the reckoning began at the birth of Yitzchak. Seeing the disaster of the Bnei Ephraim, many Jews said that is has become clear that the four hundred years are to be counted from the onset of the slavery, and that Moshe and Aharon and the Zkeinim with them who claimed that the geula was immanent after 210 years in Egypt were committing a deadly error and endangering Klal Yisrael by their misinterpretation of the gezeira of Arba Meios Shana. These Jews, who, based on their observation of the fate of Ephraim, were convinced that 400 years of slavery should be taken literally, they were the ones "who were unwilling to leave," and who died during Choshech.

י' כ"ב ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים 

פירש"י וז"ל ולמה הביא עליהם חשך שהיו בישראל באותו הדור רשעים ולא היו רוצים לצאת ומתו בשלשת ימי אפלה וכו' הנה אף שבאמת כל בני הדור ההוא לא היו נחשבים כצדיקים שהרי מצינו שטענו מלאכי השרת הללו עובדי עבודה זרה והללו עבודה זרה הרי שהמלאכים לא היו יכולים לראות שום הבדל בין ישראל למצרים וא"כ מדוע מתו דוקא רשעים אלו ולא כל הרשעים ונראה משום שאלו היו רוצים לעכב בידיהם של האחרים מלצאת דהם סברו שמכיון שקבלה בידם שישתעבדו ד' מאות שנה א"כ עדיין לא הגיע זמן הקץ ופחדו שאם יצאו קודם הזמן אז יארע להם כמו שיארע לבני אפרים שיצאו קודם הזמן ולא האמינו לדברי משה והזקנים שחישב ה' את הקץ בזכות האבות ולכן המיתן הקב"ה אכל הכלל כולו אף שבעיני המלאכים היו בגדר עובדי עבודה זרה אבל רק הקב"ה יש לו את הראייה למרחוק להבין שאומה זו שעכשיו הם עובדי עבודה זרה יהיו בעד שבעה שבועות מוכנים לעמוד בהר סיני ולומר נעשה ונשמע ופנימיות כזו גם המלאכים אין מרגישים בה עד שהוצרך הקב"ה להוכיח את זה למדת הדין על ידי מה שהראה להם ארונו של יוסף בראשית רבה פרשה פ"ז אות ח' והיינו שהוכיח להם שאומה זו תוך תוכם ממקור אחר נחצב וביארתי זה היטב להלן בדברינו ריש פרשת בשלח י"ג פי"ט עיי"ש

ונצייר נא לעצמנו מה היתה הרגשתם של בני ישראל במשך ימי מכת חושך שהרי רואים הם שישראל לוקין יותר מן המצרים שבמשך ג' ימים מתו יותר מב' מליונים 

גברים לבד מטף וזקנים ונשים והלא לא ידעו טעם מכה זו ובודאי שהיו ישראל תמהין ואומרין מה זה עשה ד' לנו וזוהי נחמתנו כמצב זה שאנו מתרעמין כביכול על הנהגת השי"ת בנוגע לכלל ישראל אבל לפ"ז משמע שאנו קרובין לגאולה 

(We are well aware of the Medrash that says that these people were unwilling to leave because they had Egyptian patrons, that they were wealthy and influential and living in luxury. But I am dealing with Reb Yaakov's pshat, and to tell the truth, I don't really care about what the facts on the ground were, I'm more interested in Reb Yaakov's attitude about what might have happened and how that might repeat itself throughout history.)

Rambam Yesodei Hatorah 8:1,2
The Rambam says that anyone that puts his faith in a prophet because he does wonders and miracles is not wise, and that it is right and natural to doubt any such demonstrations. The reason we trust our prophets is because the Torah tells us that we are obligated to trust those individuals that fit into a certain rubric - a man that has the spiritual characteristics of a prophet and who does a wonder or predicts the future. Our faith is because the Torah obligates us to trust him, not because logic dictates that he be trusted, just as a court trusts two witnesses even though it is possible they colluded in deceiving the court. 

Why, then, did we trust Moshe? After Sinai, we trusted him because we saw and heard him communicating with God Himself. Additionally, since we knew that Hashem gave us the Torah including the law that we must trust a prophet as defined in the Torah, Moshe far exceeded whatever qualifications were needed to prove one's status as prophet.  But indeed, before Sinai, our trust in Moshe was a reflexive and impulsive reaction to his signs and wonders, and was, therefore, illogical. Given enough time, people would rightly have had second thoughts about their trust in Moshe and they would have begun doubting that he knew what Hashem really wanted.

משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה. שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם. לא להביא ראיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו. צרכנו למזון הוריד לנו את המן. צמאו בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ. וכן שאר כל האותות. ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם. ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת. ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה:

נמצאו אלו ששולח להן הם העדים על נבואתו שהיא אמת ואינו צריך לעשות להן אות אחר. שהם והוא עדים בדבר כשני עדים שראו דבר אחד ביחד שכל אחד מהן עד לחבירו שהוא אומר אמת ואין אחד מהן צריך להביא ראיה לחבירו. כך משה רבינו כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני ואינו צריך לעשות להם אות. וזהו שאמר לו הקב"ה בתחילת נבואתו בעת שנתן לו האותות לעשותן במצרים ואמר לו ושמעו לקולך. ידע משה רבינו שהמאמין על פי האותות יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב והיה נשמט מלילך ואמר והן לא יאמינו לי. עד שהודיעו הקב"ה שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים ואחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה יסתלק הרהור שמהרהרין אחריך שאני נותן לך כאן אות שידעו שאני שלחתיך באמת מתחילה ולא ישאר בלבם הרהור. והוא שהכתוב אומר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר. אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון. כמו שצונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים ואע"פ שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר. כך מצוה לשמוע מזה הנביא אע"פ שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולט:

The Lechem Mishna and the Mirkeves Hamishna there both say that indeed, Hashem warned Moshe that the people would really not have a good reason to trust him, but that the wonders he would do would suffice until they would have time to reflect upon their trust in him, and by that time, Sinai would have already occurred and justified and solidified their trust.

וזהו שאמר לו הקב"ה בתחילת נבואתו וכו' עד שהודיעו הקב"ה וכו'. הנה בכאן קושיא מבוארת דהפסוקים הם הפוכים בתורה דפסוק וזה לך האות  הוא מוקדם לפסוק והן לא יאמינו לי. ונ"ל לפרש דבריו עם מה שנעורר עוד בדבריו דאיך נתקררה דעתו של משה במה שאמר לו הקב"ה שהם לא יאמינו האמנה שלמה עד מעמד הר סיני והלא עדיין קושיא קיימא אדוכתא דלפי שעתו לא יאמינו לו ולא ישגיחו בדבריו. ויש לדחות דמ"מ כיון דלבסוף יודע שיאמינו בו האמנה שלמה נתקררה דעתו דמה שהיה קשה לו הוא שלעולם לא יאמינו בו האמנה שלמה וזהו אומרו והן לא יאמינו לי. אבל נראה לתרץ הכל דמה שכתב עד שהודיעו אין משמעות דבריו עד שהודיעו לבסוף, דפשט הלשון הוא פירוש עד כלומר היה לו למשה סבה חזקה לישמט ושלא לילך בשליחותו יתברך וכל כך היא חזקה עד שהקב"ה בעצמו נתקשה בהו, לתקן זה כתב בתחלת דבריו בהוציאך את העם הזה כלומר אע"פ שיש לך להקשות שלא יאמינו בך האמנה שלמה אח"כ יאמינו וא"כ כיון שהאל יתברך בתחילת דבריו נתקשה בה ובא לתקנה א"כ סבה גדולה היה לו למשה לישמט ושלא לילך בשליחותו יתברך. אח"כ ראיתי בפסקי מהר"ל ן' חביב סימן ל"א שעמד על זה וכמדומה לי שדברי הם כדבריו: 

Reb Yaakov is saying exactly the opposite of the Rambam, certainly the way the Lechem Mishna understands it.  The contradiction doesn't bother me - it's Torah and its truth can be seen many different ways. But it is kind of troubling that Reb Yaakov would call them Resha'im, while according to the Rambam they were perfectly justified in their doubt, especially in light of what happened to the Bnei Ephraim. The Rambam would say that those that didn't trust Moshe were the wise ones, and those that trusted him were weak minded.


My nephew, Reb Tzvi Ray, said that he would answer using the Pnei Yehoshua in Brachos 4a, who says that the miracles were unlike regular miracles. The proof is that even the expert magicians and charlatans of Egypt called them "etzba Elokim." But why were they not convinced? Because their idea of Elokim was a malach, like the Christians think of the Devil, and just because a malach is behind the miracle doesn't prove that it's God's will. A Jew, on the other hand, could not believe such nonsense. The Jews should have realized that Etzba Elokim means Elokim mamash.

Here's the Pnei Yehoshua

שם משה סבר שמא יטעו איצטגניני פרעה כר לכאורה כמו זר נחשב שבאותו שעה שהיו נתונים בצרה והיתה צעקה גדולה במצרים כמוה לא היתה ואין בית אשר אין שם מת ואיך ישימו לבם להביט אחר משה ולדקדק אחריו ולרגעים יבחנוהו לתופסו בשקרן ברגע כמימרא בדבר שאינו מעיקר האות והמופת והנראה לענ"ד דאדרבה באמת היה למשה מופת גדול בזה נגד החרטומים שבתחילה אמרו שכל מעשיו מעשה כשפים ואף לאחר מכת כנים שאמרו אצבע אלקים היא פי' אלקים האמור בזה הענין היינו על מלאך ולא רצו להאמין שמשה עשה בשליחות של הקב"ה בעצמו והטעם כתבתי לפי שסברו שעדיין לא הגיע זמן הגאולה שאמר הקב"ה לגאלם כמו שדרשו חכמינו ז"ל בענין בלק שאמר הנה עם יצא ממצרים ובכך נתקשה ג"כ לב פרעה ועבדיו ולא רצו להאמין שמאת ה' בעצמו היתה זאת משא"כ במכת בכורות שהיתה בחצי הלילה ממש יש בזה אות ומופת שיד הקב"ה בעצמו עשתה זאת לפי שבחצות הלילה ממש עת רצון היא ואין רשות למחבלים לחבל ואדרבה אותו העת מזומן לרפאות החולים כדאיתא להדיא בגמרא פרק הערל יבמות דף ע' שם גבי מה שלא מלו ישראל במדבר כו' ע"ש בלשון רש"י ומהרש"א ומהר"י פינסו נמצא דלפי"ז מהאי טעמא גופא היה למשה לומר בחצות כדי לאמת דבריו אלא לפי שאין הכל בקיאין בזו הרגע ועבידי דטעי לכך לא רצה משה ליחן להם אצבע בין שיניהם לעשות מופת מזה הענין ממש דשמא יטעו ויכחישוהו כדי להקשות לב פרעה שיחזור לסורו לומר כי לא מאת הקב"ה היתה זאת אלא ג"כ מן המלאך המחבל כיון שהיתה קודם חצי הלילה ומשום כך אמר משה כחצות כדי שלא לעשות עיקר המופת מחמת זמן המכה אלא שאף אם יהיה כחצות אעפ"כ יש מופת בזה מצד המכה בעצמותה שפסח הקב"ה על בתי מצרים ואת בתינו הציל שבזה ניכר שנתאמתו דברי משה שאמר בשם הקב"ה ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך שאם היתה ע"י מלאך לא היה מבחין בין טוב לרע ולהבחין בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור כן נראה לי נכון 

We are all susceptible to enthusiasms and doubts that can be equally devastating- on the one hand, the mistaken enthusiasm of the Tribe of Ephraim, of the time of Bar Kochva, lehavdil Shabtai Tzvi, and on the other, the refusal to trust the news of geula that characterized Reb Yaakov's putative resha'im and those that stayed in Bavel despite Ezra's promises of a rebirth in Eretz Yisrael. I think we have to say that one way or the other, we are reliving just such an experience in the bitter anger of the Satmarers against the rebirth of the Jewish state, which others see as the beginning of the Geula. Unfortunately, there is no clear way to avoid being the victim of such errors, because over-reacting to one danger instigates the equal and opposite danger.



Here's Mordechai Kornfelds discussion of the Gemara in Sanhedrin about the Bnei Ephraim.


 Sanhedrin 92b 2) THE CHILDREN OF EFRAIM WHO LEFT EGYPT TOO EARLY
QUESTION: The Gemara says that Bnei Efraim left Mitzrayim thirty years before the destined time in their impatience to end the slavery. Consequently, they were decimated by the Plishtim. The Midrash (Shemos Rabah 20:11) explains that they calculated the 400 years of slavery from the Bris Bein ha'Besarim rather than from the birth of Yitzchak, and that is why they thought that the slavery ended thirty years before it actually ended.
Why specifically did Bnei Efraim, the grandchildren of Yosef, make this tragic error?
ANSWER: RAV YAKOV KAMINETZKY zt'l (in Emes l'Yakov, Bereishis 41:51, 48:5, and Shemos 13:17) provides enlightening insights on this subject. He explains that it is easy to understand why it was the children of Yosef, more than the other Shevatim, who were impatient to leave Mitzrayim. It was their father, Yosef, who built up the nation of Mitzrayim and made it the wealthiest nation in the world. Now, a new king rose to power who not only did not repay or show gratitude to Yosef's family, but he spread rumors that "these unwanted foreigners are the source of all of our troubles." He made the people think that "this Jewish king paid off the royalty to give him an important position, and then brought his entire family to the land. They hate us and cannot wait to seize the opportunity to conquer us." No one could be so patient as to endure such a lack of gratitude and not let it affect him.
Moreover, the children of Yosef had weaker Emunah because they were born in Mitzrayim, the land of Tum'ah, and therefore they were more vulnerable to making a mistake and trying to get out too soon. That is why Yakov Avinu gave the children of Yosef a special blessing, in addition to the blessing that all of the Shevatim received. He saw that they needed extra help from Hash-m to succeed in persevering in Mitzrayim.
This is why they counted the 400 years of slavery from the time of the Bris Bein ha'Besarim. At the Bris Ben ha'Besarim, Hash-m gave Eretz Yisrael to Avraham, and, nevertheless, in the eyes of those living there he was just a visitor, a foreigner. The children of Yosef, more than any of the other tribes, could identify with the feeling of distress of a person who knows that he is a fully-privileged citizen and yet is treated like a foreigner.
Why, though, was it specifically the children of Efraim who stumbled and not the children of Menasheh?
Rav Yakov explains that Efraim was born later. By the time he was born, the culture of Mitzrayim had already had more of an impact on Yosef's life than when Menasheh was born. This is reflected in their names. Menasheh's name was given to him as an expression of gratitude to Hash-m for ending Yosef's suffering -- the removal of adverse circumstances. Efraim's name was given as an expression of gratitude to Hash-m for causing Yosef to multiply and succeed in the land (Bereishis 42:51-52) -- the presence of favorable circumstances. He already was accepting the positive aspects of being in Mitzrayim, and not just focusing on the fact that he was no longer suffering. The Egyptian influence is also evident in the phonemic composition of the name Efraim, as Egyptian names give emphasis to the letters "Peh" and "Reish," as in the names Shifra, Pu'ah, Pharaoh, Tzafnas Pane'ach, and Potifar.

Rav Yakov suggests that this is why Yakov Avinu "adopted" Efraim as his student. Menasheh was on more firm footing, which is why he was more comfortable with Lashon ha'Kodesh, as Rashi writes (Bereishis 42:23) that he was the interpreter between Yosef and his brothers. Efraim, on the other hand, was raised with more of the Egyptian culture and he did not speak Lashon ha'Kodesh as fluently as Menasheh did. Yakov Avinu, therefore, tried to influence him and teach him so that he would grow in the ways of his fathers. Yakov's worries came to fruition when Efraim's children attempted to leave Mitzrayim before the destined time.


Here's Reb Yaakov in the beginning of Beshalach

י"ג י"ז ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים איתא במדרש רבה פרשה כ' אות י"א בזה"ל למה אלא שטעו שבטו של אפרים ריצאו ממצרים עד שלא שלם הקץ ונהרגו מהם ל' רבוא ולמה נהרגו שחשבו מיום שנדבר אברהם בין הבתרים וטעו ל' שנה והיו עצמותיהן שטוחים בדרך חמרים חמרים שכבר היה להם ל' שנה שיצאו עד שלא יצאו אחיהם ממצרים וכו' עיין בחידושי לעיל בפרשת ויחי מ"ח פ"ה שביארתי שהטעם שבני אפרים דחקו את הקץ הוא מפני שהשעבוד היה במיוחד קשה עליהמי כי הם כבני בניו של יוסף מי שכלכל את המדינה והעשיר אותה ומלך עליה הרגישו את עצמם כתושביט גמורים ועכשיו הם נהיו עבדים נעל כרחם ולכן הם טעו וחשבו את הגלות כבר מברית בין הבתרים ולא מלידת יצחק ועיי"ש שביארתי מדוע דוקא כני אפרים הרגישו כן ולא בני מנשה

ונראה לבאר ששורש טעותם היה כי הללו כאמת היו רחוקים ממושגי כלל ישראל ודימו שעל ידי היל וכח ינצחו את האויבים מה שאין זאת בנפש הישראלי אלא שהשפיע עליהם סביבת מצרים ותקות הגאולה שהיתה חזקה כל כך בבני ישראל סבא שנתחנכו בביתו היתה חסרה להם וארץ טמאה ומנהגיה עד ביאת יעקב אבינו עם ישיבתו פעלה עליו לרע עד שבא יעקב אבינו וברכם ולמדם דעת את הבטחת השי"ת אכל במשך הימים נתייאשו מן הגאולה ורצו להגאל על ידי אמצעים טבעיים אבל לא עלתה בידם והיו מוטלים עד ביאת יחזקאל הנביאו והוא מכיון שהפיח בהם רוח ד' תיכף עמדו על רגליהם והיו לחיל גדול ואלה העצמות באו אח"כ אל נבוכדנצר וטפחו לו על פניו כי הוא דימה לטמע את ישראל על ידי גדוליהם שיכריחם להשתחוות לצלמיו כי מסתמא היה בצלם הזה סמל תרבות בבל אבל באו העצמות האלה שכבר דימו שאין בהם שום רגש ישראלי עד שהם בעצמם אמרו אבדנו נגזרנו ואעפ"כ תיכף כאשר בא הנביא עמדו על רגליהם והתעורר בם הרגש הישראלי כישראל גמור

And the students of Reb Akiva, as mentioned here, in Gil Student's essay presenting the reasons he is convinced that the Lubavitcher was not the Mashiach.

אבל חלילה לזרוק בוקי סרקי על אלו העומדים בדעתם שהרי טעו בדברי האגדות המשבשות את הדעות וכמה גדולים וטובים מהם טעו 4 ומי לנו גדול בדברים יותר יסודיים. 5 בחשבו מרבי עקיבא הקדוש שטעה 6 המלך הי' המה"מ ונפלו שבר כוזיבא אלפים מישראל ואין תולין בו אשמה. אבל כאמור טעות גדולה כזו יכולה לגרום לצרות רבות. הנה מבואר בסנהדרין צב ע"ב שבני אפרים מנו לקץ וטעו ויצאו ממצרים 7 ומתוך שלשים שנה קודם לקץ טעותם נהרגו אלפים מישראל. ולא היו חסרים באמונה אלא אדרבה, כמו אלו שהיו עם ר' עקיבא ובר כוזיבא, היו משלומי אמוני ישראל שבטחו בה' עדי עד. אבל לא נחשב להם אמונתם לצדקה ויצא מטעותם מה שיצא. ובאמת הי' טעות קלה ואם לא היו יוצאים ממצרים אז הי' בא משה הגואל הראשון בעוד כמה שנים והיו רואים בעיניהם את היד החזקה והזרועה הנטוי'. אבל שגגתם ובפרט עומדם בדעתם בעקשנות רבה נגד רוב אחיהם בני ישראל שאמרו שלא הגיע הקץ גרמה לסוף איום ונורא. והנה בשנת ה'תשכ"ט עלתה השאלה לפני הרבי זי"ע למה נפלו כ"כ הרבה יהודים ר"ל בידי רשעי בני ישמעאל. איזה תביעה היתה בשמים על עם ישראל שיגיע לנו עונש מר כזה. וענה על זה הרבי זי"ע תירוץ איום שבימינו ניתן להפחיד את כולנו. הנה כידוע לאחר הקמת המדינה בארץ ישראל בשנת ה'תש"ח ובפרט לאחר מלחמת ששת הימים שהגענו לגאולה - אתחלתא דגאולה - בשנת ה'תשכ"ח היו אלו האומרים וגדולים מחכמי ישראל הסכימו להם וחברו ספרים ופרסמו את דעתם 8 ועמד נגדם שכבר התחילה הגאולה. הרבי זי"ע ואמר שדעתם נגד ההלכה וטעות גמור. והקדיש הרבי זי"ע כו"כ אגרות ושיחות לשלול את דעתם ובם

Notes

4 עיין בהשגות הראב"ד להל' תשובה פ"ג ה"ז. 
5 להעיר שיש האומרים שר' עקיבא לא טעה אבל לא כן הוא דעת הרבי זי"ע. בתורת מנחם, התוועדויות ה'שי"ת עמ' א: "כיון שאלי' צריך לבוא קודם ביאת משיח צ"ע איך טעו על בר כוכבא" ועיי"ש מה שתירץ. וכן במכתב מי"א ניסן תשל"ג שנדפס בסוף הגדה של פסח עמ' תסט בהע' ד"ה טבע "וכיון דבן כוזיבא טעו בו שהוא המלך המשיח" ובעוד מקומות. ועיין במפרשים לדניאל יא:לה בענין מי נכשל. אבל מצאתי שהראי"ה קוק זצ"ל סבר שר' עקיבא לא טעה עיין במאמרי ראי"ה עמ' 203-202 .ופלא הוא שחסידי חב"ד עוזבין את תורת הרבי זי"ע בשביל תורת הראי"ה קוק זצ"ל. 
6 בימים האחרונים נתגלו במערות א"י אגרות מהמלך בר כוסבא ונודע לנו ששמו הי' שמעון בר כוסבא. ולכאורה אלו שאמרו עליו שהוא המה"מ שינו את שמו לבר כוכבא לרמז לבמדבר כד,יז "דרך כוכב מיעקב" ואלו שהתנגדו לו שינו את שמו לבר כוזבא לרמז שאינו המה"מ וכל הטענה היא טעות וכזב. ולהעיר שהרמב"ם קראו בר כוזיבא על שם הטעות ועיין בהערה שלפני זה. 
7 עיי"ש ברש"י. ועיין במכילתא ריש בשלח, שמות רבה כ,יא, פדר"א פמ"ח, תרגום ירושלמי ריש בשלח מובא בתורה שלמה חי"ד אות רנא*. 8 הספר היותר מפורסם הוא התקופה הגדולה להרה"ג ר' מנחם כשר בעמח"ס תורה שלמה ועוד.

and here's the Satmarer in Vayishlach on the Bnei Ephraim, and he brings the PDRE

 עוד אפשר לומר בכוונת אמרם ז״ל ויצר לו אם יהרג את אחרים, בהקדם מה שהקשה הרה״ק משיניווא זלה׳׳ה בספה״ק דברי יחזקאל דאיך העמיד יעקב אבינו ע״ה את בני השפחות תחלה וכו׳, והלא אין דוחין נפש מפני נפש עיי״ש, ואפ״ל עפימ״ד בפרקי דר״א (פרק מ״ח) רא׳׳א כל אותן שנים שהיו ישראל יושבין במצרים, היו •יושבין בטח ושאנן עד שבא יגנון מב׳׳ב של אפרים ואמר גגלה טלי הקב׳׳ה להוציא אתכם ממצרים, בני אפרים בגאות לבם שהם מזרע המלוכה וגבורי כח במלחמה עמדו ולקחו נשיהם ופו׳ ויצאו ממצרים עכ״ל, ונראה מדברי.הרמב״ן הק׳ (פ׳ בא) שהם לא טעו בחשבון, דאז היו באמת תשלום הד׳ מאות שנה, ומתחלה היתה הגזירה רק על ד׳ מאות שנה, אלא שניתוסף עוד שלשים שנה בסיבת החטא כמ״ש ומושב בני ישראל וגו׳ שלשים שנה וארבע מאות שנה ולא ידעו בני אפרים שנתארך הגלות ופי׳ המפרשים בכוונת דברי הפרדר״א דלפי שהיו מזרע המלוכה נתגאה לבם ולא רצו לסבול עול גלות מצרים, ויצאו למלחמה על דעת עצמם מבלי שישאלו רשות מהגדולים, ועד״ז יתפרש לעניננו שהעמיד יעאע׳׳ה בני השפחות תחלה ואמר אם יבא עשו אל המחנה הא׳ וגו׳, דהנה באמח יעקב אבינו לא רצה ללחום שאין דרך ישראל לחפש דרך מלחמה רק להתפלל אל השי׳׳ת, אמנם אפילו בלית ברירה אם, יהי׳ מוכרח ללחום עמו, הי׳ רוצה לעכב בבניו שלא ימהרו לעשות מלחמה שלא ברשות וקודם הזמן שיסכים רצון העליון, דאם ימהרו אפילו רגע קודם הזמן הרי הוא אסון גדול להכלל ישראל ולכבוד שמים, ואולי מה׳׳ט לא רצה להעמיד זרע המלוכה  תחלה דהיינו יהודה ויוסף ובני הגבירות, שחשש פן לא ירצו לסבול עולו של עשו ויתחילו ללחום קודם הזמן, ע״כ העמיד מהשפחות חחלה דלצד שהם שפלים בעיני עצמם לא יעשו מלחמה על דעת עצמם. 

Beshalach, Shemos. Men and Angels

This website generally avoids matters of practical halacha.  However, a coincidence in the Mefarshim of this week's parsha inspired us to attempt an exercise in practical rabbinics.

In halacha, we take the issue of kavod, honor, seriously.  The superior is to enter a room first.  When two are traveling, the rebbi should be on the right and the talmid on the left.  When three are traveling, the rebbi is in middle, the superior talmid slightly behind on his right, and the less advanced talmid on their left.  If several people need something, the greater person has precedence.  What would be the halacha if one was traveling with a malach.  Who would be the more honored, the man or the malach?  If you met your rebbi and a malach, to whom would you offer Shalom Aleichem first?

This is an ancient question.  Coincidentally, Reb Meir Simcha and the Barditchever both address the question in this week's parsha.  

Before getting to Reb Meir Simcha and the Barditchever , let us run through some of the history of the discussion:
The best place to start is with Rav Saadia Gaon. and the Ibn Ezra.  The Ibn Ezra in the beginning of Bereishis says 

ואל תשים לבך לדברי הגאון שאמר שהאדם נכבד מהמלאכים. וכבר ביארתי בספר היסוד, כי כל ראיותיו הפוכות. וידענו כי אין בבני אדם נכבדים כמו הנביאים, ויהושע נפל על פניו לפני מלאך ה' והשתחוה, ואמר: "מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ" (יהושע ה יד), וכן זכריה ודניאל; ולמה אאריך?

When he says "pay no attention to the גאון" he's referring to Rav Saadiah Gaon in Emunos Ve'Deios, though I can't find it there.

This is further discussed by Rabbeinu Bachay 

כי הדבר ידוע כי לולא העוון לא היה הפרש בין אדם למלאך אבל יהיה גדול ממנו כמאמר רבותינו, גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת (סנהדרין צג.

the Shelah,

מעלת ישראל למעלה אף ממעלות מלאכי עליון, כי גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, מהטעם שאבאר לקמן. ויען כי בחקירה זו יש מחלוקת גדולה בין חכמי ישראל

והרב אברהם בן עזרא ז"ל שלח יד לשונו בגאון וחרה בו אפו על אשר שלח ידו במלאכים... והוא האריך להביא ראיות מדברי הנבואה על שפל מדרגת האדם וגריעותו בערך הכוכבים כל שכן בערך המלאכים, לא ראיתי להביאם ולהאריך בהם, זולת מה שכתב בסוף בזה הלשון "ואני אומר כי ילוד אשה שיחשבו כי השיגה ידו בחכמתו אל מדריגה גבוהה, וכדבריו כן הוא רק נגד החיות והבהמות והעופות, כאשר הוא "מלפנו מבהמות הארץ וגו'", ואם יגבה לבו באמונתו וכו', ואם בעבור דעתו משפטי נזיקין כי הם לא נתנו כי אם לישר המעוותים, כי אלו היינו יושבים במקום שאין שור אין צריך למשפט שור נגח... ובספר עבודת הקדש פרק ד' מחלק התכלית דחה את כל ראיותיו...

אמנם מבואר מדברי רבותינו האמיתיים הם אמת ודבריהם אמת, שבני אדם נכבדים ממלאכי השרת, ולא מאותם המתחדשים בכל רגע כדברי הרב אברהם בן עזרא ז"ל, אבל מהשרים היושבים ראשונה במלכות קיימים תמיד במדרגתן.

the Nefesh HaChaim

ועל פי זה יבואר פשר דבר בענין שינוי דעת שבין גדולי הראשונים ז"ל, אם האדם מישראל גדול מהמלאך או מלאך גדול ממנו, וכל אחד משני הדעות מביא ראיות מפורשות ממקראות מפורשים. ועל פי דברינו הנ"ל יתבאר, אשר באמת אלו ואלו דברי אלקים חיים, רק בבחינות חלוקים. כי ודאי מלאך גדול מהאדם, הן בעצם מהותו הן בגודל קדושתו ונפלאות השגתו, אין ערך ודמיון ביניהם כלל. וכמו שכתוב בזהר חדש בראשית ויקרא אלקים לאור יום, השגת המלאכים היא השגה גדולה, מה שאין כן למטה מהם, השגה שניה וכו' השגה שלישית היא השגת המדרגה התחתונה אשר בעפר יסודה, והיא השגת בני אדם, ושם ט"ז ב' המלאכים הקרובים מקבלים כח שפע אספקלריא של מעלה תחלה, ומהם יורד לשמים וכל צבאם, ... אמנם בדבר אחד יתרון גדול לאדם מהמלאכים, והוא העלאת והתקשרות העולמות והכחות והאורות אחד בחבירו, אשר זה אין בכח כלל לשום מלאך, והוא מטעם הנ"ל, כי המלאך הוא בעצם כח אחד פרטי לבד, שאין בו כלילות כל העולמות יחד... אבל נשמת האדם בכל ג' החלקי נפש רוח נשמה שלו היא כלולה מכל העולמות, לכן אין בכח ויכולת המלאך כלל להעלות ולקשר ולייחד כל עולם בהעולם נטוי על ראשיהם, כיון שאינו כלול ומשותף מהם, וגם עליית עצמותו של המלאך עד מדרגתו להתקשר בעולם שעליו, אין תלוי בו בעצמו, ולכן נקראים המלאכים עומדים... ורק האדם לבד הוא המעלה והמקשר ומייחד את העולמות והאורות בכח מעשיו, מחמת שהוא כלול מכולם. ואז גם המלאך משיג עליה ותוספת קדושה על קדושתו אשר באה בכח מעשה האדם, מפני שגם הוא כלול בהאדם... (שער א פרק י)

וזהו הטעם שהמלאכים המקדישים בשמי מרום ממתינים מלשלש קדושתם עד אחר שאנו משלשים קדושה למטה, אף שקדושתם למעלה מקדושתנו, לא שהם חולקים כבוד לישראל, אלא שאין בכחם ויכולתם כלל מצד עצמם לפתוח פיהם להקדיש ליוצרם, עד עליית קול קדושת ישראל אליהם מלמטה, כי ענין אמירת הקדושה הוא העלאת העולמות והתקשרותם על כולם בעולם שמעליו, להוסיף קדושתם וצחצוח אורם... וזה אין בכח שום מלאך ושרף לעשותו בעצמו תחלה כנ"ל, לכן לא יפתח פיו עד עליית הבל פיהם של קדושת ישראל קבוצי מטה... (שם פרק יא)

and of course we have to remember the Gemara in Chulin 91 a and b

חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת שישראל אומרים שירה בכל שעה ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום ואמרי לה פעם אחת בשבת ואמרי לה...פעם אחת בעולם.   וישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות שנאמר שמע ישראל ה' וגו' ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר ג' תיבות כדכתיב קדוש קדוש קדוש ה' צבאות.   ואין מה"ש אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה שנאמר ברן יחד כוכבי בקר והדר ויריעו כל בני אלהים אלא אחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש קדוש ואחת אומרת קדוש קדוש קדוש ה' צבאות והאיכא ברוך ברוך אופנים הוא דאמרי ליה.   ואיבעית אימא כיון דאתיהיב רשותא אתיהיב  וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו איני יודע מי נעשה שר למי כשהוא אומר כי שרית עם אלהים הוי אומר יעקב נעשה שר למלאך בכה ויתחנן לו איני יודע מי בכה למי כשהוא אומר ויאמר שלחני הוי אומר מלאך בכה ליעקב

Here is Reb Meir Simcha 

ה' איש מלחמה. הנה מכבר אמרתי ליתן סעד לדברי חכמי הקבלה אשר א״צ חיזוק כי נפש האדם גבוה יותר ממלאכים

(I'm not bringing down the rest of Reb Meir Simcha because I don't understand more than two words in a row, and Rav Kuperman, consistent with his stated policy, makes only one comment- that he doesn't comment on such matters.)

and here is Reb Levi Yitzchak, on a different passuk

ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וגו' ויעמוד מאחוריהם (יד, יט). דידוע דהמלאכים הם יותר גבוהים מישראל מחמת קדושתם, אפס כשהשם יתברך מראה אהבתו לעמו ישראל ואוהב את ישראל, אז ישראל הם למעלה מכל מלאכי מעלה. והנה בעת קריעת ים סוף הראה הקב"ה אהבתו לישראל, והיו ישראל למעלה מכולן. וזהו ויסע מלאך האלהים ההולך 'לפני מחנה ישראל' ויעמוד מאחריהם, פירוש שהמלאכים שהולכים לפני מחנה ישראל, שהם למעלה ממדריגת ישראל, אז בקריעת ים סוף עמדו אחר מדריגת ישראל, שישראל היו למעלה מן המלאכים, שהשם יתברך הראה להם אהבתו

Frankly, this is not the type of thing I like to post.  It is mosif not chochmah and not yir'ah- because no matter what you say, all you are doing is ordering two things relative only to each other, neither of which can be quantified on any absolute scale, only by elevating one or depreciating the other, which really tells you nothing useful.  And the likelihood that it will be nogei'ah le'halacha is low.  But whenever I think about men and malachim, I enjoy remembering the story with Harav Leib Bakst (a story I verified with his son.)  When Harav Bakst was a young man in Shanghai, he was stricken with severe appendicitis, and he hovered between life and death.  He dreamed that he was in front of the Beis Din shel Ma’alah, and the Mashgiach, R’ Yeruchem, was on the Beis Din (I like the idea of being judged by contemporaries.) The members of the Beis Din were arguing about who is more chashuv, Malachim or people. Some said that people are more chashuv, because Malachim can only do one thing, but people can do many things at one time. They then asked Rav Bakst, what does he say, does this mean that people are better than Malachim? He said he did not want to answer. They told him that he had no choice, and he had to answer. So he told them that this did not prove that people are better, because pshat that a Malach can do only one thing is that when he does his shlichus, he does it with his entire being, with all his kochos. But when people do more than one thing at a time, it is because they are not doing the things they are doing 100%, they are not being done perfectly. Even for people, if they need to do something perfectly, they can only do one thing at a time. R’ Yeruchem said that what he said was good, and the Beis Din paskened that he will live. And then he woke up. When the Mirrer oilam wanted to make a shinui hasheim, he refused, saying that Beis Din had already paskened that he will live, and he will live, and there is no reason to make a shinui hasheim. 

They say that Harav Bakst's life reflected that idea, of focus and dedication to achievement by bringing all his power to doing one thing perfectly. He used to say, “A person can only do one thing at a time, if he does it the way it needs to be done.” The same thing applies to the moments when we should be focused on achieving kedusha, like, for example, when we come to shul, or whenever we steal some time from our daily activities to say tehillim or to learn, we have to give it total and exclusive focus. 

(One little he'ara. Seeking Shleimus is also a goal. That means that you don't focus your whole life on any one nekuda, it means that every single thing that you do is intended to contribute to the goal of being an adam hashaleim. It means Torah, and Avodah, and Gemilus Chasadim, and Zikui Harabbim, and being a loving father and husband.) 

Focus is essential.   My father Zatza'l used to say that if you don't dream about your buildings at night you should not be in real estate.   I have people in my shiur that have been coming for many years, and I sometimes doubt that they learned anything over the years, I wonder whether they know more now than they did when they began coming.  Baruch Hashem, there are others that have learned a velt!  The successes encourage me to continue.  But Oy! nebach! what a pathetic! tragic! waste of time! -  to come to a shiur for years and years and learn nothing, gornisht, because you were more interested in showing off how clever or learned you are, or because you simply are a good-hearted שבתי בבית השם intellectual lump that never makes the effort to focus and learn and remember.

Beshalach, Shemos. The Mechila of Shira.

The Shem Mishmuel on this week's parsha, in the second year section (from  מדרש שוח״ט פרק יח and שה״ש ד־ב). 

במד"ר בשירה נמחלו עוונותיהם של ישראל נראה דכמו יוה"כ הוא התדבקות הנפש במקור העליון ושורש הנשמה וממילא נמחלו עוונותיהם של ישראל והוא כעין השקה שע"י חיבור באה הטהרה כן בעת שאמרו שירה התדבקו במקור העליון וממילא נמחלו עוונותיהם

This is how I would translate it:

In the Medrash Rabba: With Shira, the sins of Klal Yisrael were forgiven.  It appears that just as Yom Kippur is the adherence of the spirit to the sublime source and root of the Soul, and from this it naturally follows that the sins of Yisrael are forgiven, similar to the intimate connection of tamei water to the water in a mikva- through conjoining comes purification.  So too when they said Shira they were attached to the sublime source, it followed naturally that their sins were forgiven.

The Shem MiShmuel assumes that Shira brings Mechila.  The Litvishe assumption would be the opposite- not that Shira brings Mechila, but that if a person is zocheh to mechila, then he comes to Shira- that the direction of causality would be being נמחלו להן עונותיהן, and נעשה בריה חדשה, and נעשה לו נס, and then אמרו שירה.  But if you look at the Medrash, it's hard to deny that the Shem MiShmuel is right.

 (Yalkut here פרק טו רמז רנד and in Shoftim  ו רמז ס) :

ויסע משה את ישראל אמר רבי סימון לא כל שרוצה לומר שירה אומר שירה אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין לו על כל עונותיו ונעשה בריה חדשה. ישראל כשנעשה להם נס ואמרו שירה נמחלו להן עונותיהן שנאמר ויסע משה את ישראל שהסיען מעונותיהן 

וכן אתה מוצא בדבורה וברק שנעשה להם נס ואמרו שירה. ומנין שנמחלו עונותיהן רבי איבו בשם רבי אבא בכל מקום נאמר ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע וכאן כתיב ויעשו בני ישראל תחלת עשיה והיכן הן מה שעשו לשעבר אלא מחל להן הקב"ה מה שעשו לשעבר 

וכן אתה מוצא בדוד שנעשה לו נס ואמר שירה ומנין שנמחל לו על כל עונותיו דכתיב בתר שירתו ואלה דברי דוד האחרונים היכן הן הראשונים אלא מלמד שמחל לו הקב"ה

The beginning of the Medrash says לא כל שרוצה לומר שירה אומר שירה אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין לו על כל עונותיו ונעשה בריה חדשה- not just anyone can say Shira! If a person experiences a miracle and says Shira, it is proof that he got mechila.  It does sound from there that the Shira is a סימן of מחילה, not the סיבה.
But the fact is that the Medrash is unequivocal:  It says  כשנעשה להם נס ואמרו שירה נמחלו להן עונותיהן.  Anyway, the proof of the Mechila is the passuk ויסע משה את ישראל, which is after the Shira.  This is indeed like the Shem MiShmuel.

The Girsa in Shocher Tov (18:6) also supports this pshat.  There, it says that the sin that was forgiven was Klal Yisrael's rebelliousness when they stood before the Red Sea.  Clearly, they were not busy doing Teshuva.  They were sinning right before Kri'as Yam Suf.  But the miracle brought them Mechila. No teshuva, just a miracle and Shira.

 דבר אחר את דברי השירה הזאת. אמר ר' סימון לא כל מי שהוא רוצה לומר שירה אומר, אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, בידוע שמוחלין לו עונותיו, ונעשה כבריה חדשה. ישראל כשנעשה להם נס אמרו שירה, שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל, ונמחלו כל עונותיהם, שנאמר ויסע משה את ישראל מים סוף (שם שם בב), מלמד שהסיע מהן חטאיהן שחטאו על ים סוף , שנאמר וימרו על ים ביס סוף

The Shem MiShmuel's explanation reminds us of Reb Akiva in the last Mishna in Yoma (85b- מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל), and it reminds Reb Chaim B. of the last Rambam in Mikvaos ( כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור. הרי הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם.)

And finally, the Mishna Berura (51 sk 17) brings that the Zohar says

ויאמר שירת הים בשמחה וידמה בדעתו כאילו באותו היום עבר בים והאומר בשמחה מוחלין לו עונותיו

that one should say Az Yashir in pesukei d'zimra with joy, and imagine as if he himself just went through the sea; and one who says it with joy, they forgive him his sins.

I don't know if this is a din in Shira, but it might be:  The Mishna Berura (54 sk 5) brings the Elyah Rabba who brings the Matteh Moshe שהקליפות מבטלים לעלות התפילה וע"י פסוקי דזמרה מכריתים אותם.

I'd like to point out some other associations of Shira and Mechila.

• Chaim B points out that another place were Mechila and Shira are associated- Adam Harishon's Mizmor Shir L'Yom Hashabbos, from Medrash Rabbah Bereishis 22:13.  After Adam saw that Kayin was forgiven, he asked, what happened to the Gzeira?  Kayin answered, I did teshuva and was forgiven- BUT Chaim's Medrash is Mechila-therefore-Shira, and our Medrash is Shira-therefore-Mechilla.

פגע בו אדם הראשון. אמר לו: מה נעשה בדינך? אמר לו: עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר: כך היא כחה של תשובה, ואני לא הייתי יודע! מיד עמד אדה'ר ואמר: 'מזמור שיר ליום השבת' (תהלים צב

• The passuk in the Tochecha in Ki Savo, Devarim 28:47, תחת, אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב.  This implies that great joy-שמחה וטוב לבב- in our relationship with Hashem brings middas harachamim from the Ribono shel Olam, and middas harachamim is the source of mechilla.

• We find that Shira is associated with Korbanos.  In fact, the Gemara in Arachin 11 says that just as the Zerikas Hadam, the ultimate absolution service of a korban, must be in the daytime, so too the shira that accompanies korbanos must be in the daytime.  Furthermore, we find an association between the Shiras Hayam and building the Beis Hamikdash.  They said זֶה קלִי וְאַנְוֵהוּ, and Onkelos translates this to mean דֵּין אֱלָקי וְאֶבְנֵי לֵיהּ מַקְדַּשׁ.  This is my G-d and I will build for Him a Temple.  Why would the Shira mention that they would later build a Beis Hamikdash?  Why this mitzva out of all the 248 Mitzvos Asei?  You have to say that there is some connection between Shira and Avoda.  Shira is associated with the Beis Hamikdash, and Shira is associated with the Kapara of Korbanos.  This indicates that the Shira is an avoda that brings the same kapara as the Avodah in the Beis Hamikdash, the Avodah of Korbanos.  Or to put it in more emotional terms, you might say "When you say Shira with a whole heart, you are standing in the Beis Hamikdash on Yom Kippur being makriv the holiest korbanos a human being is capable of bringing."  (Rosh Hashannah 26a- כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי) 

• Another important thing relating to Shira is what they say in the name of Reb Chaim.  Reb Chaim said that Shira is among Devarim Shebikdusha, e.g., Kaddish and Kedusha and Barchu, such that it requires the presence of a minyan, a Tzibur of Baalei Bris Milah.  Miriam only was able to say her Shira because of the Tzibur of men, because women do not create a din of Tzibur by themselves.  He also uses this to explain Chulin 91b, that the Malachim do not say Shira until Klal Yisrael does.  He says that Malachim, too, do not create a din of Tzibur by themselves, and that is why they cannot say Shira or Kedusha until Klal Yisrael does, because then they can be mitztareif to our minyan/Tzibur.

Since we opened with the Medrash that says that נמחלו עוונותיהם, through Shira their sins were forgiven, let's talk about other people who get a mechila, and see if there's any connection to the Medrash.

In Breishis 36:3, a wife of Eisav is named בשמת בת ישמעאל, but in 28:9 she is named מחלת בת ישמעאל.  Rashi in 36 brings from a Medrash, and it is also in our Yerushalmi in Bikurim 3:3, that three are granted forgiveness from their sins.  This is why Basmas was here called Machlas; when Eisav married her, his sins were forgiven (mechila).  
Rashi:

בשמת בת ישמעאל: ולהלן קורה לה מחלת, מצינו באגדת מדרש ספר שמואל שלשה מוחלין להן עוונותיהן גר שנתגייר והעולה לגדולה והנושא אשה, ולמד הטעם מכאן לכך נקראת מחלת שנמחלו עוונתיו

The Yerushalmi, and as brought by the Gaon on OC 562:2:

רב זעירא הוו בעיין ממניתיה ולא בעי מקבל עליו, כד שמע ההן תניא הני חכם חתן נשיא גדולה מכפרת, מקביל עליה ממניתיה. חכם מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, מה כתיב בתריה וכי יגור אתכם גר בארצכם לא תונו אותו, מה הגר מוחלין לו על כל עונותיו, אף חכם שנתמנה מוחלין לו על כל עונותיו. חתן, וילך עשו אל ישמעאל, ויקח את מחלת בת ישמעאל, וכי מחלת שמה, והלא בשמת שמה, אלא שנמחלו לו כל עונותיו. נשיא, בן שנה שאול במלכו, וכי בן שנה היה, אלא שנמחלו לו כל עונותיו כתינוק בן שנה.

It appears that there are four:

one who is appointed Chacham

a convert
one who gets married
one who is crowned king.

So Rashi's "three" is difficult to understand.

One would assume that the answer is that "appointed Chacham" and "crowned King" are essentially the same, in that both assume supreme authority and responsibility, each in his own sphere.

But if  you read the Yerushalmi, you see that it gives disparate reasons for the people listed that leads us to an unexpected explanation for Rashi.  
1.  The Yerushalmi assumes mechila by a Ger, because conversion is like rebirth; 
2.  then, since the ascent to leadership is next to the passuk of Geir, (these are sequential pesukim in Vayikra 19:32-33, we extend the concept to one who is elevated to position of Chacham.

 מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה'.  וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אתו  

3.  Chassan is derived from the name of Basmas/Machlas.
4.  Rise to kingship is derived from the description of Shaul as being one year old when he became king, as if he had been reborn.  

So we no longer can say that Chacham and King are two ways of saying the same thing. Do we have a problem in Rashi again?

In Sanhedrin 14a the Gemara has the same story with רבי זירא instead of רב זעירא.  It says that רבי זירא הוה מיטמר למיסמכיה דאמר רבי אלעזר לעולם הוי קבל וקיים כיון דשמעה להא דא"ר אלעזר אין אדם עולה לגדולה אלא א"כ מוחלין לו על כל עונותיו אמצי ליה אנפשיה.  Reb Reuven Margolios brings mekoros to show that this is all because certain shinuyim have a din like a shinui haguf.  He connects this to the Gemara (Makkos 22) that a Shor that used to be Hekdesh and was redeemed is viewed as if it were a chimera of hekdesh and chulin, to the point that if you were to harness it and work with it, it would be assur on the basis of harnessing together two dissimilar animals- Kilayim.  Shinui of Kedusha is so fundamental that it equals Shinui Haguf.  We might not appreciate or understand this, because we have mere physical eyes, and we see physical things.  If our eyes were sensitive to the brilliant spectrum of spirituality, we would see a davar kadosh as fundamentally different from a davar gashmi.

If so, the Yerushalmi's connection of Chacham to Geir is not merely a hekeish, it's a mah matzinu with a svara.  Elevation to a matzav of kedusha is halachicly the same as shinui haguf.  The Hekesh teaches us that the עליה רוחנית of becoming a Manhig Ruchni of the Klal also has a din of shinui haguf legabei mechila.

So we have a good explanation for Rashi.  But it is not the explanation we would naturally assume, that the three are
-Geir
-Chacham and Melech
-Chassan,
In fact, the three actually are
-Geir and Chacham
-Melech
-Chassan



In the Poskim, three reasons are given for the minhag of a Chassan and Kallah to fast until the chupah, all cited in OC there in 562 and especially in the Beis Shmuel SK 6.
1. Fasting is appropriate for a day of forgiveness.
2. So their minds should be focused and sober when the marriage in formalized.
3.  It is appropriate to fast whenever you go to do a precious mitzvah.

You have to wonder, why would they look for reasons, when the Yerushalmi clearly supports the first of the reasons, and it is an excellent svara as well.  It's a day of mechila, it's like Yom Kippur, so fasting is appropriate.  

1. Perhaps those that give additional reasons hold that the Yerushalmi is no reason to fast.  Perhaps they hold that the mechila of the Yerushalmi is not conditional, and so fasting is irrelevant.
2. Or, the machlokes is like the machlokes Rebbi and the Rabanan in Shavuos 13a, that Rebbi holds that Yom Kippur brings kapara whether he does teshuva or not, and the Rabanan hold it only works in combination with Teshuva.  If you hold like Rebbi, maybe the mechila of the chasan is absolute, and there's no reason to fast or do teshuva.  Only on Yom Kippur itself is there a din deoraysa of fasting, which is unrelated to the kapara.  But there is no such din for a Chassan.  If, on the other hand, you hold like the Rabanan, since the kapara depends on teshuva, the chasan should be fasting.
3.  Based on what we've said, I think we can offer another explanation.  All you see from the Yerushalmi is that getting married has a din of Shinui, and a fundamental shinui brings mechilla.  It could be the shinui is the simple change from single to married, which is automatic, and suffices for mechila, as we see by Basmas.  But it is also an opportunity for the other din of mechilla- the mechilla based on aliya ruchanis, the shinui of the Geir and the Chacham.  Marriage is an opportunity for an aliyah ruchanis that is like that of a geir.  This kind of aliyah is not automatic.  To achieve this mechila, it is indeed kedai to fast and do teshuva.  Everyone has a Shinui Hasheim.  If you're smart, and lucky, you can also use the opportunity to attain an aliyah ruchanis that will be a Shinui HaGuf.

Back to our Parsha:

The connection between the Mechila of Shira and the Yerushalmi as we have explained it is not superficial. Please note the words of the Medrash I brought above, which I show in bold here:

ויסע משה את ישראל אמר רבי סימון לא כל שרוצה לומר שירה אומר שירה אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין לו על כל עונותיו ונעשה בריה חדשה. ישראל כשנעשה להם נס ואמרו שירה נמחלו להן עונותיהן שנאמר ויסע

It is interesting to see that the concept of Briyah Chadasha appears here by Shira, which ties it together with the focus on Shinui that we discussed in the Gemara in Sanhedrin.

Beshalach, Shemos 17:16. Remembering Amalek During Davening.

For Jan, of New Jersey, I will try to provide a brief summary in English of the paragraphs I cite.

The mitzva to remember the lasting damage caused by Amalek, and our hope that what they did will one day be reversed, occurs in several places in our tefilla, but one might daven his whole life and not realize what he is saying.

The passuk says ויאמר כי יד על כס י-ה מלחמה לד' בעמלק מדר דר

Rashi:

כי יד על כס יה: ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית, ומהו כס, ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם, שנאמר (תהלים ט ז) האויב תמו חרבות לנצח, זהו עמלק שכתוב בו (עמוס א יא) ועברתו שמרה נצח, (תהלים שם) וערים נתשת אבד זכרם המה, מהו אומר אחריו (תהלים ט ח) וה' לעולם ישב, הרי השם שלם, (תהלים שם) כונן למשפט כסאו, הרי כסאו שלם:

For there is a hand on the throne of the Eternal:  כִּי-יָד עַל כֵּס יָ-הּ. The hand of the Holy One, blessed be He, was raised to swear by His throne, to have a war and [bear] hatred against Amalek for eternity. Now what is the meaning of כֵּס [as opposed to כִּסֵא and also [why is] the Divine Name divided in half? [I.e., why is the Name יָ-הּ used instead of י-ה-ו-ה ?] [The answer is that] the Holy One, blessed be He, swore that His Name will not be complete and His throne will not be complete until the name of Amalek is completely obliterated. And when his name is obliterated, the Divine Name will be complete, and the throne will be complete....., as it is said: “The enemy has been destroyed; swords exist forever (לָנֶצַח)” (Ps. 9:7); this [who they are referring to] is Amalek, about whom it is written: “and kept their fury forever (נֶצַח)” (Amos 1:11). "And You have uprooted the cities-their remembrance is lost" (Ps. 9:7) [i.e., Amalek’s obliteration]. What does it say afterwards? “And the Lord (וַיהוה) shall sit forever” (Ps. 9:8); thus [after Amalek is obliterated] the Name is complete. "He has established His throne (כִּסְאוֹ) for judgment" (Ps. 9:8). Thus the throne is complete [i.e., thus the throne, here spelled with an “aleph,” is now complete]. — [from Midrash Tanchuma Ki Seitzei]                

According to Rashi, the three letters which are lacking from Hashem’s Name and throne are א, ו, and ה, which can be rearranged to spell the word הוא. In other words, our verse teaches that Hashem has declared a war against Amalek in every generation. When this is finally won, the letters in the word הוא will be returned to their rightful places, at which time His Name and Throne will be restored to their complete glory and His kingship will be permanently established.

The sefer Avnei Shoham (and others) uses Rashi to reveal the meaning of words we say every day in davening.  After Krias Shama, we say לדור ודור הוא קים ושמו קים וכסאו נכון ומלכותו ואמונתו לעד קימת.  "For generation after generation (Le'dor va'dor), He (Hu) is established and His Name is established and His Throne (Kis'o) is firmly set and His kingdom and faithfulness is forever established.   In light of our passuk and Rashi, we see that the words לדור ודור echo the words  מדר דר– in our passuk, and that the words הוא קים mean that the letters in the word הוא, which have been diminished in our world, will be returned to their rightful places. After these letters are restored, we will see that שמו קים וכסאו נכון – Hashem’s name and throne are established and lasting, and מלכותו ואמונתו לעד קימת – His kingdom and faithfulness will be permanent and endure forever.


A reference in Kaddish:
From Sefer HaPardes/Rashi:

בס׳ הפרדס לרש״י  פי׳ קדיש. יתגדל ויתקדש כוי,והאיך יכול להתגדל שמו של הקב׳׳ה, שמא חס ושלום כביכול חסר הוא, אין וודאי חסר הוא, כדכתיב כי יד על כס יה,נשבע הקב׳׳ה שלא יהי׳ הכסא שלם עד שימחה זכר עמלק. וכן מצינו שמו ה׳, וכשהוא אומר כס יה אינו אלא חצי ה׳ באותיות, וכמו כן קורא לכסא כס, הרי שהן חסרין אותיות, לכך אגו מתפללים יתגדל ויתקדש, כלומר יהי רצון מלפני מי שאמר והיה העולם שיגאלנו מבין האומות וימחה את זכר עמלק ויתקדש שמו להיות שלם

In Kaddish, we say "May the infinite Name be made great and sanctified...."  But is Hashem's name in need of being made great?  Yes, it is, because after the attach of Amalek Hashem swore that His Name and His Throne are not entire until the effect of Amalek is erased.  When it says Keis Kah, Kah is only half of the letters of Hashem's name, and Keis is half the letters of Kisei.  We pray that they should be made entire, meaning, that He should redeem us from our exile and erase the name of Amalek and then His Name will be holy and entire.

Tosfos Brachos 3a brings a corollary thought from the Machzor Vitri (written by Rav Simcha of Vitri, a pupil of Rashi) which explains that the congregational response to Yisgadal in kaddish, Yehei Shmei Rabba, is also a reference to this mitzva:

 ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, מכאן יש לפתור מה שפי׳ במחזור ויטרי יהא שמיה רבה, שזו תפלה שאנו מתפללין שימלא שמו, כדכחיב כי יד על כס יה, שלא יהא שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק, ופירושו כך: יהא שמי׳׳ה שם יה רבא, כלומר שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם, ומבורך לעולם הוי תפלה אחרת, כלומד ומבורך לעולם הבא. וזה לא נראה, מדקאמר הכא יהא שמיה הגדול מבורך משמע דתפלה אחת היא, ואינו רוצה לומר שיהא שמו גדול ושלם, אלא יהא שמו הגדול מבורך

Tosfos quotes the Machzor Vitri as saying that the response in Kaddish, Yehei Shmei Rabbah, is a prayer that Hashem's name be made whole, and the interpretation is as follows:  The word Shmeih in Yehei Shmeih is a compound of Shem Yud Hei, which means the Name comprising the letters Yud and Hei; Rabba, may it be made whole again.  The word Mevorach that follows begins another thought.  Tosfos disagrees with this interpretation.



--A reference at the end of Davening:  (guest emendation)
This is also reflected directly in the pasuk we say at the end of Aleinu- ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד: i.e., on the day when the הוא is restored and the Name of Hashem is complete.  On a deeper level, see the sugya Pesachim  50a on " אטו האידנא לאו אחד הוא ?"  Note carefully the reference in that gemara to וזה זכרי לדר דר and the obvious connection to the parasha of Amalek --

Beshalach, The Splitting of the Sea: A Difference of Opinion on Miracles

The Gemara in Sotah, and the Mechilta here, bring a machlokes about who was the first to jump into the Yam Suf.  Sota 36b-37a:

תניא היה ר"מ אומר כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מנצחים זה עם זה זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה שנאמר (תהילים סח) שם בנימין צעיר רודם אל תקרי רודם אלא רד ים והיו שרי יהודה רוגמים אותם שנאמר (תהילים סח) שרי יהודה רגמתם לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה שנאמר (דברים לג) ובין כתפיו שכן אמר לו רבי יהודה לא כך היה מעשה אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה שנאמר (הושע יב) סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עוד רד עם אל ועליו מפרש בקבלה (תהילים סט) הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וגו' (תהילים סט) אל תשטפני שבולת מים ואל תבלעני מצולה וגו'

As they stood at the edge of the sea, the Shvatim fought among themselves, each one saying "I will be the first to jump in."  Reb Meir says that the first to actually jump in was the (whole) tribe of Binyamin.  Rav Yehuda says it was Nachshon, the leader of the tribe of Yehuda.

A remarkable thing about this Gemara is that Reb Meir says that not only did they fight about it, but the leaders of Yehuda actually threw rocks at the tribe of Binyamin- רוגמים אותם.  And not only did the leaders of Yehuda throw rocks at Binyamin, but it seems that they threw the rocks at Binyamin after Binyamin jumped into the sea.  This is incomprehensible.  I understand they would argue about who gets to do the kiddush Hashem.  But throwing rocks?  And throwing the rocks after they've already jumped in?  What is the pshat?

The Netziv in Devarim (33:12), by the brachos of Moshe to the Shvatim, says an interesting thing.

In the Haamek Davar he says:

״לבנימין אמר ידיד ה׳ ישכן לבטח עליו - טבע שבט בנימין וגדוליו להתהלך בדרך החסידות והפקרות למעלה מטבע אנושי בבטחון כאשר יבואר. על כן סמך ברכת שבטו לשבט לוי. והיינו שבעת שמת שאול והיה דוד מקונן עליו והחל לפני הקינה

ללמד לבני יהודה קשת הנה היא כתובה על ספר הישר ולא היה אותה שעה ראוי לאזהרת מלך מה שנגע לענייני מדינה. אלא היא מכלל הקינה שבעת מלוך שאול היה דוד בעצמו מתגבר על גלית במקל ובאבן ולא היה נצרך ללמד את בני יהודה

קשת, והיינו משום חכות שאול היה אז. אבל היום הכרח ללמד את בני יהודה קשת והנה היא כתובה על ספר הישר הוא ספר דברים כדאיתא במסכת ע״ז פרק ב׳ והיינו מקרא שאנו עומדים בו דברכת יהודה היה ידיו רב לו ובברכת בנימין

כתיב ישכון לבטח עליו וא״צ לרוב טכסיסי מלחמה״.

Binyamin always felt that the greatest good that we should aspire to is the experience of open miracles, through Hashem's usurpation of Teva- the supernatural.  Yehuda felt that our work in this world is to achieve what we can through our own efforts, efforts that are rewarded with Hashem's Hashgacha Pratis of success through nissim nistarim, nissim that are amazing and awe inspiring, but cloaked in nature- the preternatural.

In the Harchev Davar he brings the Mechilta here in Beshalach that says

משל למלך שהיו לו שני בנים. אמר לגדול הקיצני בשלוש שעות ביום ולהקטן אמר הקיצני עם עמוד השחר, הגיע עמוד השחר ובא הקטן להקיץ, אמר הגדול לי אמר אבא בשלוש שעות והקטן אמר לי אמר אב א להקיצו עם עמוד השחר, וכיון שצהבו זב״ז הקיץ המלך. אמר, בני שניכם רציתם לקיים דברי, לשניכם אשלם שכר, כך לשבט יהודה נתן מלכות ב״ד ולשבט בנימין נתן בהמ״ק

a king asked one son to wake him at dawn, and the other to wake him at nine o'clock.  Come dawn, the six o'clock son went to wake his father, and the nine o'clock son started berating him, what are you doing, you meshuggener, why are you waking father so early???  As they fought, the father woke up and thanked them for doing exactly what he wanted them to do.
The Netziv says

והמשל נפלא, וגם תחילת הענין יש להבין מדוע גבר בנימין על יהודה והיאך לא חלק לו כבוד. אבל הענין שנס קריעת ים סוף היה מיועד להיות באחד משני אופנים, אם בהנהגת נס נסתר סמוך להליכות הטבע, וע״ז הקדים הקב״ה רוח קדים עזה

כל הלילה ומייבש והולך לאט לאט. אם בדרך נס נגלה שבשעת קפיצה בעומק הים יהא נקרע. והכל לפי הכנה של ישראל. אם לא ימסרו נפשם באמונה לקפוץ בים אז יהא בדרך השגחה פרטית על הליכות הטבע ואם ימסרו נפשם באמונה אז בע״כ

יהא נקרע פתאם. והיה דעת שבט יהודה שכבודו של הקב״ה להמעיט הנס ככל האפשר ע״כ אין ראוי לקפוץ בים עד שיתייבש ע״י הרוח והיה נצרך עוד לשהו י איזה שעות ואז ילכו תחילה כאשר יהודה גבר באחיו. אבל דעת בנימין הי׳ שכבוד ושל הקב״ה הוא להראות נס נגלה, ע״כ אין רצונם לשהות כלל. ואחר דשבט יהודה לא היה ברצונם לילך עתה ע״כ ילכו הם תחילה, והנה קפץ שבטו של בנימין ונקרע פתאום. והיינו מכוון למשל שהמלך ציוה לבנו הגדול להקיצו בשלוש שעות ביום

כדרכן של מלכים כך נתן הקב״ה דעת ורצון השבט הגדול שהוא יהודה לילך בהליכות הטבע להראות שהקב״ה מהוה הכל והטבע בידו, ונתן דעת ורצון השבט הקטן שהוא בנימין להתהלך בדרך גבוה ונעלה להראות שהקב״ה אדון הכל ומשדד

הטבע לגמרי. ע״כ נתן הקב״ה ליהודה מלכות בי״ד שמתהלך בדרך הטבע כמו שנתבאר לעיל, ולבנימין נתן בהמ״ק שניסים קבועים היו בו 

Here, too, Binyamin wanted the open miracle of the splitting of the sea, so they wanted to jump immediately and trigger a neis nigleh, a total overturning of nature; Yehuda wanted some admixture of teva, and they wanted to wait for the the wind that was blowing all night to move more water and dry more land before they jumped in, in order for the miracle to be minimized.

It's remarkable how this Netziv's pshat highlights Klal Yisrael's unchangeable nature.  We haven't changed a bit since Krias Yam Suf.  Today, too, we know that we can exist only through nissim.  The Yishuv in Eretz Yisrael exists only because of a constant neis.  But what is the right way to bring about that neis?  And which is better, a neis niglah or a neis nistar?  There are those, like Shevet Binyamin, that want us to achieve a Geula only by nissim niglim, while others that feel, like Shevet Yehuda, that the time has come to achieve things in what passes for sort of derech hateva, through our efforts that bring about a neis nistar of hashgacha pratis.  And of course, we still hold that the best way to resolve theological differences is by throwing stones.  Who knows?  Maybe it is.

There have been some changes, though.  What's changed is that the first time, the Neis Nistar people were throwing stones at the Neis Niglah people, and now it's the other way around; also, this time the Neis Niglah people believe that we should prepare for the Neis by doing absolutely nothing different than we've been doing for the last two thousand years.


post script- this has nothing to do with the above, but I wanted to post it because I liked it.  We're all familiar with the story, that Nachshon ben Aminadav was the first to jump in, and the water didn't split immediately, it reached his nose, he was at the penultimate point of his life, he said הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש טבעתי ביון מצולה ואין מעמד, Save me, O God, for water has come up to my soul.  I have sunk in muddy depths and there is no place to stand; I have come into the deep water, and the current has swept me away.  It was only then that the sea split and he was saved.  My son, Harav Mordechai of Marlboro, NJ, says that we can learn a lesson about avodas Hashem from this story.  If Nachshon had held his nose up higher, the geula would have taken longer.  
(And shiduchim.  The Gemara in the beginning of Sotah says that a shiduch is like Krias Yam Suf.  In shiduchim, it's not a good idea to hold your nose up too high.)

Beshalach, Shemos 16:23. Preparing the Mahn with Thought: BCI Update

A double portion of the Mahn came down on Friday, because people would not be allowed to carry it to their houses on Shabbos.  This way, they had their Shabbos food in their houses before Shabbos.  They were also told be sure to cook or bake the Mahn before Shabbos began.  

את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו

There is a discussion in the Mechilta here about exactly how the Mahn was prepared.  Rebbi Yehoshua holds that the mere thought of baking would miraculously transform the Mahn into a baked preparation, and the thought of cooking would render the Mahn cooked.  Rebbi Elazar HaModa'i says that it would taste as if it were prepared the way you wanted, but there was no physical change.  (I suppose this is what underlies the machlokes Reb Ami and Reb Asi in Yoma 74b whether the tribulation of the Mahn was not having food in the pantry or not seeing the food you're tasting.)

יאמר אליהם הוא אשר דבר ה', אמרו לו אימתי אמר להם מחר: את אשר תאפו אפו, ר' יהושע אומר מי שהוא רוצה אפוי היה מתאפה לו והרוצה מבושל היה מתבשל לו. ר' אלעזר המודעי אומר הרוצה לאכול דבר אפוי היה טועם בו כל אפויים שבעולם והרוצה לאכול דבר מבושל היה טועם בו כל בשולים שבעולם ר' אליעזר אומר על אפוי אפו ועל מבושל בשלו הא כיצד יום טוב שחל להיות ערב שבת מנין שאין רשאין לא לאפות ולא לבשל אלא אם כן עירבו ת"ל את אשר תאפו אפו אפו על אפוי ובשלו על מבושל:

Two years ago, I posted a discussion about BCI technology, with which a person can control a computer via thought patterns.  Absolutely no movement is involved; sensors detect and analyze variations in brain wave activity and the program responds to this variation.  Once you can move and click a cursor with brain activity, you can do every single one of the thirty nine melachos of Shabbos without lifting a finger.  

BCI stands for brain–computer interface (BCI).  Other terms used are mind-machine interface (MMI), and direct neural interface, and brain–machine interface (BMI),  For the latest on BCI, go here.

Having seen this Mechilta, and some other sources, it is time for an update.  Some of this material was briefly mentioned in the original post, but most of it is new, like the Mechilta.

Harav Tzvi Pesach Frank, in his pirush on Chumash here and in a teshuva, and the Mirkeves Hamishna and the Netziv in their peirushim on the Mechilta, note that our Mechilta shows that according to Rebbi Yehoshua, this form of melacha is assur on Shabbos; that it needed to be done before Shabbos, even though the cooking and baking would be effected by thought alone.

(Please note that this Mechilta is completely incomprehensible- to me- if we're going to read it literally from a halachic standpoint.  Even if thought would make it cooked, the thought did not cook it.  I'm not talking about the Bishul b'chama/Bishul b'eish issue, I'm talking about no bishul at all happening.  It turned it into a food that was identical with something that had been cooked.  It was נתהפך to become a thing that is Mevushal, but there is no event of בישול taking place.  What we have here is like a thought that takes an object that was in a Reshus Hayachid and makes it re-appear in a Reshus Harabbim.  There was no akira, there was no ha'avara, there was no hanacha.  Before it was there, now it's here.  We have the shiur of a melacha, and we have the effect of a melacha, but the melacha wasn't done.  There's a consequence without a sequence.  Bishlema by netilas neshama, causing death is the melacha, and however you do it it's assur.  Here, it's the act of bishul that is assur and the fact that the food gets cooked is for the chiyuv on a shiur of the melacha.  It's like Zorei'ah, planting: the issur is the planting, and the fact that the seed sprouts is just a test of whether your act of planting was a melacha.  Here, it's impossible that such a thing would be bishul.  Maybe it would be makeh b'patish, but that doesn't make sense either, since it was perfectly good even without the machshava.  But I don't care that this is shver.  The Achronim see the Mechilta as a raya to this question, so I'm going with that.  I guess the problem is not bishul, but Mesaken Manna, like the next source says.)

The Moshav Zkeinim in Bamidbar (11:8) says the following:

מושב זקנים

בהעלותך במדבר י״א ח

ובשלו בפרור.  פרש״י שלא ירד לקדירה מעולם, מלמד שהיה משתנה להם לכל המתבשלים, וכן פי׳ לגבי וטחנו מלמד שמשתנה לכל הנטחנים, מפני שלא היו טוחנין אותו. ויש מפרשים שטו העם צדיקים מוצאים אותו על פתח אהליהם בלי טורח, ורשעים היו מוצאים אותו כשהיו שטים על פני המדבר ולקטים דרך צער וטורח. וכן דכו במדוכה ובשלו בפרור לרשעים והצדיקים לצונן. דכתיב (במדבר ט"ו ל"ב) ויהיו בני ישראל וכו' וימצאו איש מקושש עצים ולמה אלא מפני שהיה רוצה לבשל. ועוד אמרינן בסיפרי ועשו אותו עוגות וכו' ותימה הא כתיב (שמות ט״ז כ״ג) את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העודף, אלמא היה נאפה ומתבשל ואין לומר לאו דווקא אפו אלא תחשבו עליו, ולדבר(י) המתבשל למה היה אסור בשבת לחשוב עליו שיש בו טעם תבשיל. וי"ל (דלשון)  (דכיוו) דלא היה מתהפך אלא על פי דבורו לתבשיל חשוב תקון דהא אפילו הפרת נדרים לצורך שבת איבעיא לן בנדרים (ע"ז א') ובסוף שבת (קנ״ז א') אי שרי בשבת ואע"ג דהתם שרי הכא חשיב תקון.

which means that he holds it is assur, although he says דבורו.

On the other hand, Tosfos in several places indicates that it would be muttar; Fact 1.Designating Truma on Shabbos is assur under Mesaken Manna, a toldah of Makkeh Be'Patish.  Fact 2. Although lechatchila one should not designate Truma with thought alone, if one does so it is effective.  Combining Fact 1 and 2, Tosfos in Gittin 31a DH Bemachshava, and in Chulin 7a DH Vedilma and Bechoros 59a DH Bemachshava says that to do so on Shabbos with thought alone would be muttar.  Also, the Shittah in Beitza 34b says this.  (It's easy to mis-read Tosfos, but what he's saying is that even though machshava would be effective and muttar as far as hilchos Shabbos are concerned, the possibility of doing it with machshava is not sufficient to be mattir a physical hafrasha.)

The Achiezer in 2:49:4 talks about our Tosfos, and mentions that he has several problems with Tosfos' Shittah which he does not answer.  But he says that even according to Tosfos, that it's muttar to be mafrish on Shabbos with thought alone, that's only because Tevel has inherent Truma potential, so you're only designating which part is Truma.  But by Hekdesh, where you're creating an entirely new status, and this status causes a transfer of ownership, such a machshava is like a maaseh and would be assur on Shabbos.  But he says that this is only because ownership transfers generate a concern that you might write, and so are assur miderabanan.  The implication is that a real melacha, if done with Machshava, would be muttar.

Along the same lines, see Reb Akiva Eiger brought in the Shaar Tziyun in 633 sk 14, regarding a too-tall sukkah that has a pile of dirt in middle, and before yomtov you weren't mevateil the dirt, that he is not sure if if it is muttar to be mentally mevateil the dirt to the ground, because it would make the Sukka kasher and therefore be mesaken manna/makeh b'patish.  I cannot find this RAE anywhere except this Shaar Tziyun.  Anyway, from this RAE is appears that he's mesupak regarding the issue of mesaken manna with machshava.

And the best part- Reb Meir Don Plotzki (Kli Chemda) in Beshalach proposes that there is a difference between Shabbos and Yomtov.  On Shabbos, which is an eternal and immutable commemoration of Hashem's Shvisa creating the world through His Machshava, the issur includes melacha that is done with machshava.  But Yomtov, whose kedusha is created by Beis Din, by humans, the issur is only on melacha that is done with an act, the human sort of melacha.  Wouldn't that be interesting, to be mattir BCI melacha on Yomtov but not on Shabbos?

I found a nice article on this topic.  He cites most, if not all, of my references, here.  Here's his summation:

סקירת השיטות שראינו, מהן ניתן להפיק שיטה הלכתית בנוגע ל-BCI:

א.    הגרשז"א – המחשבה כמעשה (בהלכות מסוימות) לענין שבת.

ב.    הרב רוזן – בדיקת התוצאות הסופיות של תהליכים (גם פנימיים) וקישורם למקורם.

ג.    עמדת ה'חומרא' של הכלי-חמדה – כשעשיית המלאכה נעשית כרגיל על ידי המחשבה, אזי זו איננה מנגנון של כ'לאחר-יד' גרידא.

ד.    עמדת ה'קולא' של הכלי-חמדה – פעולה המתבצעת על ידי מחשבה אינה מלאכה גמורה בגידרה, אלא 'רק' איסורא.

ה.    הקהילות יעקב – מעמד של 'עדיף מכלאחר-יד' לפעולה סגולית בהלכות שבת, שלא כדרכה.

ו.     הקהילות יעקב – דרכה של פעולה כזו היא תמיד ה'לא טבעית', לא גזרו חכמים בה.

ז.     הרב זאב לב (והגרשז"א) – החילוק בין החפצא לגברא באדם ובפעולותיו בעולם. זהו היחס המפורש ביותר לנושא, ובשילוב עם חילוק החפצא/גברא זהו פיתוח של מערך מחשבתי עם השלכות הלכתיות קונקרטיות.

Another update:
First, I saw Rav Carlebach's sefer on Chumash has a discussion about this.
Second, another discussion with new sources is in the end of the new Mishnas Reb Akiva Eiger in his additions, #160, here.

Another update:
Gil Student has a nice post on this topic, in which he quotes R Zalmen Menachem Koren who said the question was asked to Reb Shlomo Zalmen Auerbach. I am posting the article here, and it is available in situ here.

I. Bionic Men

Reports, albeit somewhat dubious, are circulating regarding Russian development of combat exoskeletons that can mechanically increase the strength and endurance of soldiers. Worn like body armor, these artificial extensions of the body are expected, within five years, to receive direction through brain waves. When a soldier thinks about moving his arm or leg, the mechanical extension will move, thereby multiplying the soldier’s strength. While combat is almost always a case of life-threatening danger that overrides the rules of Shabbos, the tantalizing reports still raise the question of whether such technology can be used on Shabbos in non-combat situations.

The basic technology already exists. Computers have already been developed that can receive instructions through brain waves. This Brain Computer Interface (BCI) technology currently requires direct contact with the skull but the possibility of remote connection, a sort of brain wifi, is certainly conceivable. I’m hardly an expert so it may already exist and I just do not know about it. I see three questions related to Shabbos with this technology.

First, can we use BCI to perform a forbidden labor? Can I command, through my thoughts, a plow to plow my field or my coffee maker to brew me fresh coffee? Second, can I use this technology to utilize a machine to do something that is not otherwise forbidden, such as turning the page in a book or lifting a fork full of food? (We’ll get to the third question at the end of this essay).

II. Thinking Labor

Rav Shlomo Zalman Auerbach was asked this question, apparently multiple times. He believed that there is a Talmudic precedent for prohibiting an activity on Shabbos that is done through thought (beyond thinking about business and similar thoughts, which is a separate issue). R. Zalman Menachem Koren, the editor of Rav Auerbach’s writings on electricity (Me’orei Eish Ha-Shalem, vol. 2 pp. 765-766), discusses Rav Auerbach’s oral response. Rav Auerbach pointed to the prohibition against designating food as terumah, the portion given to priests and forbidden to others, on Shabbos (Tosafos, Gittin 31a sv. be-machashavah). Even an activity that consists of thought can be forbidden.

In one of his earliest writings (Me’orei Eish, ch. 4), Rav Auerbach quotes a responsum by Rav Avraham Walkin (Zekan Aharon vol. 1 no. 15), in which the author argued that someone who miraculously cooks through thought or speech violates a biblical prohibition. Rav Walkin proves this from the man (manna) that the Jews are in the Desert. The Torah (Ex. 16:23) forbids cooking the man on Shabbos. However, the man required no preparation–you merely thought what you want and it tasted that way. Clearly, Rav Walkin argues, cooking through thought is biblically forbidden. Rav Auerbach rejects this entire line of argument (although not necessarily the conclusion) because the Torah only forbids cooking with fire, not miraculous cooking. Whatever you may be doing wrong by thinking man to be cooked, it isn’t cooking.

Rav Yisrael Rosen (Be-Chatzros Beis Hashem, p. 90) writes that he asked Rav Auerbach the same question and received the same answer about designating terumah. However, Rav Rosen challenges this proof. He points out that designating terumah violates the rabbinic prohibition of fixing an object. If so, it is not a Shabbos rule that thought can violate the prohibition but a function of designating terumah. Since the rules of terumah allow thought, the food is “fixed” and the Shabbos rules are violated. There is no general rule here to be extracted that Shabbos can be violated by thought.

Rav Rosen quotes Rav Meir Dan Plotzki (Keli Chemdah, Beshalach) who also attempts to prove from the cooking of the man that a forbidden labor caused by thought is prohibited. However, Rav Auerbach’s above objection should apply similarly. Rav Plotzki also gets philosophical. He points out that on Shabbos, we rest like God did after creating the world. Since God created the world through thought, a labor that is caused by thought is also forbidden. Although one can counter that God created the world through speech, it is not clear to me whether divine speech and divine thought are distinct.

III. Miraculous Labor

Rav Rosen briefly raises the idea that performing a forbidden activity through thought is comparable to performing it using supernatural powers. For example, killing someone by invoking God’s name or writing by asking a question of the Urim Ve-Tumim. If directly causing a labor by speaking is allowed, then certainly causing it by thinking is permitted. Rav Shay Schachter advances this argument in a recent lecture, citing many more examples. He quotes a responsum by Rav Chaim Palaggi (Lev Chaim, vol. 2 OC 188), in which the author permits extinguishing a fire on Shabbos supernaturally (with a segulah), such as reciting Psalm 98.

I believe his father, Rav Hershel Schachter, implies such a position in an article. In Be-Ikvei Ha-Tzon (p. 47), the senior Rav Schachter writes in regard to gerama and what is required for an act to be forbidden on Shabbos:

אף דבעינן מעשה האדם, לאפוקי שוא״ת ומחשבה, מכ״מ כח גברא לא בעינן

Even though we need a human action–as opposed to sitting doing nothing and thinking–we do not need human power

Maybe I am overreading this brief phrase but I think it might permit otherwise forbidden activities caused by thought.

IV. Natural Labor

However, Rav Asher Weiss (in an online essay, perhaps from his book on Exodus), rejects the comparison to miracles offered by the younger Rav Schachter. Rav Weiss argues that miraculous and supernatural actions are inherently different from natural causation. A supernatural activity is really caused by God, not man, and therefore is permitted. But when a person directly causes a forbidden activity, even if just by thinking, then it makes sense to say that he has effectively pushed the plow himself.

However, lacking a definitive proof, Rav Weiss hedges, saying that at best causing a forbidden activity by thinking constitutes gerama, which is rabbinically forbidden except in exigent circumstances. He concludes that whether this constitutes direct or indirect labor requires more study, but it is definitely forbidden under normal circumstances.

V. Extended Human

However, this discussion only answers the first question: can you use thought to perform a forbidden action? Regarding an electronic prosthetic limb, the issue turns to whether you may use thought to move an electronic device. It is not entirely the same for two reasons:

First, electronic motion may be only rabbinically prohibited. Second, and perhaps more importantly, the device itself might be considered part of the person, which brings us to the third question: what is the distinction between a person and the machines he uses? Some today argue to an extreme that your computers are an extension of your own mind. More moderate thinkers suggest that artificial appendages become part of you. Is a hearing aid distinct from you? A pacemaker? An artificial heart? If an artificial limb is considered part of you, then you may use it on Shabbos like you use your arm.

Personally, I’m a simple man and look at the issue simply. If it’s organic then it is part of you, even a donated organ and even if grown in a laboratory. If it is inorganic, even partially, then it is not part of you. If and when they make completely organic computers, then maybe that can become part of you, as well. I am not a halakhic authority so my conclusions are tentative and should not be followed. But it would seem that this line of thinking implies that artificial body parts that violate rabbinic Shabbos prohibitions (absent the considerations of thought, discussed above) may only be used by someone who would otherwise be defined as ill but not life threatening. Similarly, artificial body parts that violate biblical prohibitions may only be used by someone who would otherwise be in a life threatening situation. I am not aware what halakhic authorities have said on this subject. (In short, the Bionic Man is assur according to some authorities.)

When it comes to exoskeletons, we have to ask whether they are external to the human body. If they are, as I suggest, then we arrive at the dispute above. According to Rav Shlomo Zalman Auerbach and Rav Asher Weiss, they are forbidden. According to Rav Shay Schachter and possibly his father, Rav Hershel Schachter, this might be allowed (I did not hear the younger Rav Schachter reach a definitive conclusion). Rav Rosen also seems to lean toward leniency but does not reach a final conclusion.

 - In the comments on that post, someone wrote the following.

The Mishnas Yaakov (R Yaakov Rosenthal, Dayan of Haifa) seems to learn the Tosfos as I did, that there is no issur of hafrasha on Shabbos bemachshava, and seems to indicate that the rashash learned the same way.

UPDATE FEBRUARY 2019

 I decided that even if machshava would be assur on Shabbos, it could not possibly be more assur than Mechameir achar Be'heima. I'm not talking about Shvisas Be'heima, which only applies to your own animal, I'm talking about Mechameir, a general issur to cause an animal to do melacha by walking after it and doing what farmers do to make their animals work. Obviously, it is not the animal we're worried about by mechameir, because mechamer applies to any animal, while shvisas only applies to your own animal, according to the Rashba and Ran in Shabbos 153b.  If so, the issur is the fact that you're getting  a melacha done not beyadayim. BCI can not possibly be more assur than that. This means that at worst, it would be a lahv, maybe a bittul assei (see Minchas Chinuch 32 after the Massach on mechameir) not the issur melacha mammosh.