Beshalach. Misplaced Doubt and Misplaced Faith

Emes L'Yaakov on Parshas Bo.
Who comprised the many thousand "wicked Jews" who died during the plague of darkness? The Jews who looked at the fate of those members of the Tribe of Ephraim who had left Egypt twenty years before and were wiped out by the Plishtim. The mistake of the Tribe of Ephraim was deciding that the time had come for the redemption, since it was four hundred years from the Bris bein habesarim. In truth, the reckoning began at the birth of Yitzchak. Seeing the disaster of the Bnei Ephraim, many Jews said that is has become clear that the four hundred years are to be counted from the onset of the slavery, and that Moshe and Aharon and the Zkeinim with them who claimed that the geula was immanent after 210 years in Egypt were committing a deadly error and endangering Klal Yisrael by their misinterpretation of the gezeira of Arba Meios Shana. These Jews, who, based on their observation of the fate of Ephraim, were convinced that 400 years of slavery should be taken literally, they were the ones "who were unwilling to leave," and who died during Choshech.

י' כ"ב ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים 

פירש"י וז"ל ולמה הביא עליהם חשך שהיו בישראל באותו הדור רשעים ולא היו רוצים לצאת ומתו בשלשת ימי אפלה וכו' הנה אף שבאמת כל בני הדור ההוא לא היו נחשבים כצדיקים שהרי מצינו שטענו מלאכי השרת הללו עובדי עבודה זרה והללו עבודה זרה הרי שהמלאכים לא היו יכולים לראות שום הבדל בין ישראל למצרים וא"כ מדוע מתו דוקא רשעים אלו ולא כל הרשעים ונראה משום שאלו היו רוצים לעכב בידיהם של האחרים מלצאת דהם סברו שמכיון שקבלה בידם שישתעבדו ד' מאות שנה א"כ עדיין לא הגיע זמן הקץ ופחדו שאם יצאו קודם הזמן אז יארע להם כמו שיארע לבני אפרים שיצאו קודם הזמן ולא האמינו לדברי משה והזקנים שחישב ה' את הקץ בזכות האבות ולכן המיתן הקב"ה אכל הכלל כולו אף שבעיני המלאכים היו בגדר עובדי עבודה זרה אבל רק הקב"ה יש לו את הראייה למרחוק להבין שאומה זו שעכשיו הם עובדי עבודה זרה יהיו בעד שבעה שבועות מוכנים לעמוד בהר סיני ולומר נעשה ונשמע ופנימיות כזו גם המלאכים אין מרגישים בה עד שהוצרך הקב"ה להוכיח את זה למדת הדין על ידי מה שהראה להם ארונו של יוסף בראשית רבה פרשה פ"ז אות ח' והיינו שהוכיח להם שאומה זו תוך תוכם ממקור אחר נחצב וביארתי זה היטב להלן בדברינו ריש פרשת בשלח י"ג פי"ט עיי"ש

ונצייר נא לעצמנו מה היתה הרגשתם של בני ישראל במשך ימי מכת חושך שהרי רואים הם שישראל לוקין יותר מן המצרים שבמשך ג' ימים מתו יותר מב' מליונים 

גברים לבד מטף וזקנים ונשים והלא לא ידעו טעם מכה זו ובודאי שהיו ישראל תמהין ואומרין מה זה עשה ד' לנו וזוהי נחמתנו כמצב זה שאנו מתרעמין כביכול על הנהגת השי"ת בנוגע לכלל ישראל אבל לפ"ז משמע שאנו קרובין לגאולה 

(We are well aware of the Medrash that says that these people were unwilling to leave because they had Egyptian patrons, that they were wealthy and influential and living in luxury. But I am dealing with Reb Yaakov's pshat, and to tell the truth, I don't really care about what the facts on the ground were, I'm more interested in Reb Yaakov's attitude about what might have happened and how that might repeat itself throughout history.)

Rambam Yesodei Hatorah 8:1,2
The Rambam says that anyone that puts his faith in a prophet because he does wonders and miracles is not wise, and that it is right and natural to doubt any such demonstrations. The reason we trust our prophets is because the Torah tells us that we are obligated to trust those individuals that fit into a certain rubric - a man that has the spiritual characteristics of a prophet and who does a wonder or predicts the future. Our faith is because the Torah obligates us to trust him, not because logic dictates that he be trusted, just as a court trusts two witnesses even though it is possible they colluded in deceiving the court. 

Why, then, did we trust Moshe? After Sinai, we trusted him because we saw and heard him communicating with God Himself. Additionally, since we knew that Hashem gave us the Torah including the law that we must trust a prophet as defined in the Torah, Moshe far exceeded whatever qualifications were needed to prove one's status as prophet.  But indeed, before Sinai, our trust in Moshe was a reflexive and impulsive reaction to his signs and wonders, and was, therefore, illogical. Given enough time, people would rightly have had second thoughts about their trust in Moshe and they would have begun doubting that he knew what Hashem really wanted.

משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה. שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם. לא להביא ראיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו. צרכנו למזון הוריד לנו את המן. צמאו בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ. וכן שאר כל האותות. ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם. ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת. ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה:

נמצאו אלו ששולח להן הם העדים על נבואתו שהיא אמת ואינו צריך לעשות להן אות אחר. שהם והוא עדים בדבר כשני עדים שראו דבר אחד ביחד שכל אחד מהן עד לחבירו שהוא אומר אמת ואין אחד מהן צריך להביא ראיה לחבירו. כך משה רבינו כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני ואינו צריך לעשות להם אות. וזהו שאמר לו הקב"ה בתחילת נבואתו בעת שנתן לו האותות לעשותן במצרים ואמר לו ושמעו לקולך. ידע משה רבינו שהמאמין על פי האותות יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב והיה נשמט מלילך ואמר והן לא יאמינו לי. עד שהודיעו הקב"ה שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים ואחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה יסתלק הרהור שמהרהרין אחריך שאני נותן לך כאן אות שידעו שאני שלחתיך באמת מתחילה ולא ישאר בלבם הרהור. והוא שהכתוב אומר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר. אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון. כמו שצונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים ואע"פ שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר. כך מצוה לשמוע מזה הנביא אע"פ שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולט:

The Lechem Mishna and the Mirkeves Hamishna there both say that indeed, Hashem warned Moshe that the people would really not have a good reason to trust him, but that the wonders he would do would suffice until they would have time to reflect upon their trust in him, and by that time, Sinai would have already occurred and justified and solidified their trust.

וזהו שאמר לו הקב"ה בתחילת נבואתו וכו' עד שהודיעו הקב"ה וכו'. הנה בכאן קושיא מבוארת דהפסוקים הם הפוכים בתורה דפסוק וזה לך האות  הוא מוקדם לפסוק והן לא יאמינו לי. ונ"ל לפרש דבריו עם מה שנעורר עוד בדבריו דאיך נתקררה דעתו של משה במה שאמר לו הקב"ה שהם לא יאמינו האמנה שלמה עד מעמד הר סיני והלא עדיין קושיא קיימא אדוכתא דלפי שעתו לא יאמינו לו ולא ישגיחו בדבריו. ויש לדחות דמ"מ כיון דלבסוף יודע שיאמינו בו האמנה שלמה נתקררה דעתו דמה שהיה קשה לו הוא שלעולם לא יאמינו בו האמנה שלמה וזהו אומרו והן לא יאמינו לי. אבל נראה לתרץ הכל דמה שכתב עד שהודיעו אין משמעות דבריו עד שהודיעו לבסוף, דפשט הלשון הוא פירוש עד כלומר היה לו למשה סבה חזקה לישמט ושלא לילך בשליחותו יתברך וכל כך היא חזקה עד שהקב"ה בעצמו נתקשה בהו, לתקן זה כתב בתחלת דבריו בהוציאך את העם הזה כלומר אע"פ שיש לך להקשות שלא יאמינו בך האמנה שלמה אח"כ יאמינו וא"כ כיון שהאל יתברך בתחילת דבריו נתקשה בה ובא לתקנה א"כ סבה גדולה היה לו למשה לישמט ושלא לילך בשליחותו יתברך. אח"כ ראיתי בפסקי מהר"ל ן' חביב סימן ל"א שעמד על זה וכמדומה לי שדברי הם כדבריו: 

Reb Yaakov is saying exactly the opposite of the Rambam, certainly the way the Lechem Mishna understands it.  The contradiction doesn't bother me - it's Torah and its truth can be seen many different ways. But it is kind of troubling that Reb Yaakov would call them Resha'im, while according to the Rambam they were perfectly justified in their doubt, especially in light of what happened to the Bnei Ephraim. The Rambam would say that those that didn't trust Moshe were the wise ones, and those that trusted him were weak minded.


My nephew, Reb Tzvi Ray, said that he would answer using the Pnei Yehoshua in Brachos 4a, who says that the miracles were unlike regular miracles. The proof is that even the expert magicians and charlatans of Egypt called them "etzba Elokim." But why were they not convinced? Because their idea of Elokim was a malach, like the Christians think of the Devil, and just because a malach is behind the miracle doesn't prove that it's God's will. A Jew, on the other hand, could not believe such nonsense. The Jews should have realized that Etzba Elokim means Elokim mamash.

Here's the Pnei Yehoshua

שם משה סבר שמא יטעו איצטגניני פרעה כר לכאורה כמו זר נחשב שבאותו שעה שהיו נתונים בצרה והיתה צעקה גדולה במצרים כמוה לא היתה ואין בית אשר אין שם מת ואיך ישימו לבם להביט אחר משה ולדקדק אחריו ולרגעים יבחנוהו לתופסו בשקרן ברגע כמימרא בדבר שאינו מעיקר האות והמופת והנראה לענ"ד דאדרבה באמת היה למשה מופת גדול בזה נגד החרטומים שבתחילה אמרו שכל מעשיו מעשה כשפים ואף לאחר מכת כנים שאמרו אצבע אלקים היא פי' אלקים האמור בזה הענין היינו על מלאך ולא רצו להאמין שמשה עשה בשליחות של הקב"ה בעצמו והטעם כתבתי לפי שסברו שעדיין לא הגיע זמן הגאולה שאמר הקב"ה לגאלם כמו שדרשו חכמינו ז"ל בענין בלק שאמר הנה עם יצא ממצרים ובכך נתקשה ג"כ לב פרעה ועבדיו ולא רצו להאמין שמאת ה' בעצמו היתה זאת משא"כ במכת בכורות שהיתה בחצי הלילה ממש יש בזה אות ומופת שיד הקב"ה בעצמו עשתה זאת לפי שבחצות הלילה ממש עת רצון היא ואין רשות למחבלים לחבל ואדרבה אותו העת מזומן לרפאות החולים כדאיתא להדיא בגמרא פרק הערל יבמות דף ע' שם גבי מה שלא מלו ישראל במדבר כו' ע"ש בלשון רש"י ומהרש"א ומהר"י פינסו נמצא דלפי"ז מהאי טעמא גופא היה למשה לומר בחצות כדי לאמת דבריו אלא לפי שאין הכל בקיאין בזו הרגע ועבידי דטעי לכך לא רצה משה ליחן להם אצבע בין שיניהם לעשות מופת מזה הענין ממש דשמא יטעו ויכחישוהו כדי להקשות לב פרעה שיחזור לסורו לומר כי לא מאת הקב"ה היתה זאת אלא ג"כ מן המלאך המחבל כיון שהיתה קודם חצי הלילה ומשום כך אמר משה כחצות כדי שלא לעשות עיקר המופת מחמת זמן המכה אלא שאף אם יהיה כחצות אעפ"כ יש מופת בזה מצד המכה בעצמותה שפסח הקב"ה על בתי מצרים ואת בתינו הציל שבזה ניכר שנתאמתו דברי משה שאמר בשם הקב"ה ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך שאם היתה ע"י מלאך לא היה מבחין בין טוב לרע ולהבחין בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור כן נראה לי נכון 

We are all susceptible to enthusiasms and doubts that can be equally devastating- on the one hand, the mistaken enthusiasm of the Tribe of Ephraim, of the time of Bar Kochva, lehavdil Shabtai Tzvi, and on the other, the refusal to trust the news of geula that characterized Reb Yaakov's putative resha'im and those that stayed in Bavel despite Ezra's promises of a rebirth in Eretz Yisrael. I think we have to say that one way or the other, we are reliving just such an experience in the bitter anger of the Satmarers against the rebirth of the Jewish state, which others see as the beginning of the Geula. Unfortunately, there is no clear way to avoid being the victim of such errors, because over-reacting to one danger instigates the equal and opposite danger.



Here's Mordechai Kornfelds discussion of the Gemara in Sanhedrin about the Bnei Ephraim.


 Sanhedrin 92b 2) THE CHILDREN OF EFRAIM WHO LEFT EGYPT TOO EARLY
QUESTION: The Gemara says that Bnei Efraim left Mitzrayim thirty years before the destined time in their impatience to end the slavery. Consequently, they were decimated by the Plishtim. The Midrash (Shemos Rabah 20:11) explains that they calculated the 400 years of slavery from the Bris Bein ha'Besarim rather than from the birth of Yitzchak, and that is why they thought that the slavery ended thirty years before it actually ended.
Why specifically did Bnei Efraim, the grandchildren of Yosef, make this tragic error?
ANSWER: RAV YAKOV KAMINETZKY zt'l (in Emes l'Yakov, Bereishis 41:51, 48:5, and Shemos 13:17) provides enlightening insights on this subject. He explains that it is easy to understand why it was the children of Yosef, more than the other Shevatim, who were impatient to leave Mitzrayim. It was their father, Yosef, who built up the nation of Mitzrayim and made it the wealthiest nation in the world. Now, a new king rose to power who not only did not repay or show gratitude to Yosef's family, but he spread rumors that "these unwanted foreigners are the source of all of our troubles." He made the people think that "this Jewish king paid off the royalty to give him an important position, and then brought his entire family to the land. They hate us and cannot wait to seize the opportunity to conquer us." No one could be so patient as to endure such a lack of gratitude and not let it affect him.
Moreover, the children of Yosef had weaker Emunah because they were born in Mitzrayim, the land of Tum'ah, and therefore they were more vulnerable to making a mistake and trying to get out too soon. That is why Yakov Avinu gave the children of Yosef a special blessing, in addition to the blessing that all of the Shevatim received. He saw that they needed extra help from Hash-m to succeed in persevering in Mitzrayim.
This is why they counted the 400 years of slavery from the time of the Bris Bein ha'Besarim. At the Bris Ben ha'Besarim, Hash-m gave Eretz Yisrael to Avraham, and, nevertheless, in the eyes of those living there he was just a visitor, a foreigner. The children of Yosef, more than any of the other tribes, could identify with the feeling of distress of a person who knows that he is a fully-privileged citizen and yet is treated like a foreigner.
Why, though, was it specifically the children of Efraim who stumbled and not the children of Menasheh?
Rav Yakov explains that Efraim was born later. By the time he was born, the culture of Mitzrayim had already had more of an impact on Yosef's life than when Menasheh was born. This is reflected in their names. Menasheh's name was given to him as an expression of gratitude to Hash-m for ending Yosef's suffering -- the removal of adverse circumstances. Efraim's name was given as an expression of gratitude to Hash-m for causing Yosef to multiply and succeed in the land (Bereishis 42:51-52) -- the presence of favorable circumstances. He already was accepting the positive aspects of being in Mitzrayim, and not just focusing on the fact that he was no longer suffering. The Egyptian influence is also evident in the phonemic composition of the name Efraim, as Egyptian names give emphasis to the letters "Peh" and "Reish," as in the names Shifra, Pu'ah, Pharaoh, Tzafnas Pane'ach, and Potifar.

Rav Yakov suggests that this is why Yakov Avinu "adopted" Efraim as his student. Menasheh was on more firm footing, which is why he was more comfortable with Lashon ha'Kodesh, as Rashi writes (Bereishis 42:23) that he was the interpreter between Yosef and his brothers. Efraim, on the other hand, was raised with more of the Egyptian culture and he did not speak Lashon ha'Kodesh as fluently as Menasheh did. Yakov Avinu, therefore, tried to influence him and teach him so that he would grow in the ways of his fathers. Yakov's worries came to fruition when Efraim's children attempted to leave Mitzrayim before the destined time.


Here's Reb Yaakov in the beginning of Beshalach

י"ג י"ז ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים איתא במדרש רבה פרשה כ' אות י"א בזה"ל למה אלא שטעו שבטו של אפרים ריצאו ממצרים עד שלא שלם הקץ ונהרגו מהם ל' רבוא ולמה נהרגו שחשבו מיום שנדבר אברהם בין הבתרים וטעו ל' שנה והיו עצמותיהן שטוחים בדרך חמרים חמרים שכבר היה להם ל' שנה שיצאו עד שלא יצאו אחיהם ממצרים וכו' עיין בחידושי לעיל בפרשת ויחי מ"ח פ"ה שביארתי שהטעם שבני אפרים דחקו את הקץ הוא מפני שהשעבוד היה במיוחד קשה עליהמי כי הם כבני בניו של יוסף מי שכלכל את המדינה והעשיר אותה ומלך עליה הרגישו את עצמם כתושביט גמורים ועכשיו הם נהיו עבדים נעל כרחם ולכן הם טעו וחשבו את הגלות כבר מברית בין הבתרים ולא מלידת יצחק ועיי"ש שביארתי מדוע דוקא כני אפרים הרגישו כן ולא בני מנשה

ונראה לבאר ששורש טעותם היה כי הללו כאמת היו רחוקים ממושגי כלל ישראל ודימו שעל ידי היל וכח ינצחו את האויבים מה שאין זאת בנפש הישראלי אלא שהשפיע עליהם סביבת מצרים ותקות הגאולה שהיתה חזקה כל כך בבני ישראל סבא שנתחנכו בביתו היתה חסרה להם וארץ טמאה ומנהגיה עד ביאת יעקב אבינו עם ישיבתו פעלה עליו לרע עד שבא יעקב אבינו וברכם ולמדם דעת את הבטחת השי"ת אכל במשך הימים נתייאשו מן הגאולה ורצו להגאל על ידי אמצעים טבעיים אבל לא עלתה בידם והיו מוטלים עד ביאת יחזקאל הנביאו והוא מכיון שהפיח בהם רוח ד' תיכף עמדו על רגליהם והיו לחיל גדול ואלה העצמות באו אח"כ אל נבוכדנצר וטפחו לו על פניו כי הוא דימה לטמע את ישראל על ידי גדוליהם שיכריחם להשתחוות לצלמיו כי מסתמא היה בצלם הזה סמל תרבות בבל אבל באו העצמות האלה שכבר דימו שאין בהם שום רגש ישראלי עד שהם בעצמם אמרו אבדנו נגזרנו ואעפ"כ תיכף כאשר בא הנביא עמדו על רגליהם והתעורר בם הרגש הישראלי כישראל גמור

And the students of Reb Akiva, as mentioned here, in Gil Student's essay presenting the reasons he is convinced that the Lubavitcher was not the Mashiach.

אבל חלילה לזרוק בוקי סרקי על אלו העומדים בדעתם שהרי טעו בדברי האגדות המשבשות את הדעות וכמה גדולים וטובים מהם טעו 4 ומי לנו גדול בדברים יותר יסודיים. 5 בחשבו מרבי עקיבא הקדוש שטעה 6 המלך הי' המה"מ ונפלו שבר כוזיבא אלפים מישראל ואין תולין בו אשמה. אבל כאמור טעות גדולה כזו יכולה לגרום לצרות רבות. הנה מבואר בסנהדרין צב ע"ב שבני אפרים מנו לקץ וטעו ויצאו ממצרים 7 ומתוך שלשים שנה קודם לקץ טעותם נהרגו אלפים מישראל. ולא היו חסרים באמונה אלא אדרבה, כמו אלו שהיו עם ר' עקיבא ובר כוזיבא, היו משלומי אמוני ישראל שבטחו בה' עדי עד. אבל לא נחשב להם אמונתם לצדקה ויצא מטעותם מה שיצא. ובאמת הי' טעות קלה ואם לא היו יוצאים ממצרים אז הי' בא משה הגואל הראשון בעוד כמה שנים והיו רואים בעיניהם את היד החזקה והזרועה הנטוי'. אבל שגגתם ובפרט עומדם בדעתם בעקשנות רבה נגד רוב אחיהם בני ישראל שאמרו שלא הגיע הקץ גרמה לסוף איום ונורא. והנה בשנת ה'תשכ"ט עלתה השאלה לפני הרבי זי"ע למה נפלו כ"כ הרבה יהודים ר"ל בידי רשעי בני ישמעאל. איזה תביעה היתה בשמים על עם ישראל שיגיע לנו עונש מר כזה. וענה על זה הרבי זי"ע תירוץ איום שבימינו ניתן להפחיד את כולנו. הנה כידוע לאחר הקמת המדינה בארץ ישראל בשנת ה'תש"ח ובפרט לאחר מלחמת ששת הימים שהגענו לגאולה - אתחלתא דגאולה - בשנת ה'תשכ"ח היו אלו האומרים וגדולים מחכמי ישראל הסכימו להם וחברו ספרים ופרסמו את דעתם 8 ועמד נגדם שכבר התחילה הגאולה. הרבי זי"ע ואמר שדעתם נגד ההלכה וטעות גמור. והקדיש הרבי זי"ע כו"כ אגרות ושיחות לשלול את דעתם ובם

Notes

4 עיין בהשגות הראב"ד להל' תשובה פ"ג ה"ז. 
5 להעיר שיש האומרים שר' עקיבא לא טעה אבל לא כן הוא דעת הרבי זי"ע. בתורת מנחם, התוועדויות ה'שי"ת עמ' א: "כיון שאלי' צריך לבוא קודם ביאת משיח צ"ע איך טעו על בר כוכבא" ועיי"ש מה שתירץ. וכן במכתב מי"א ניסן תשל"ג שנדפס בסוף הגדה של פסח עמ' תסט בהע' ד"ה טבע "וכיון דבן כוזיבא טעו בו שהוא המלך המשיח" ובעוד מקומות. ועיין במפרשים לדניאל יא:לה בענין מי נכשל. אבל מצאתי שהראי"ה קוק זצ"ל סבר שר' עקיבא לא טעה עיין במאמרי ראי"ה עמ' 203-202 .ופלא הוא שחסידי חב"ד עוזבין את תורת הרבי זי"ע בשביל תורת הראי"ה קוק זצ"ל. 
6 בימים האחרונים נתגלו במערות א"י אגרות מהמלך בר כוסבא ונודע לנו ששמו הי' שמעון בר כוסבא. ולכאורה אלו שאמרו עליו שהוא המה"מ שינו את שמו לבר כוכבא לרמז לבמדבר כד,יז "דרך כוכב מיעקב" ואלו שהתנגדו לו שינו את שמו לבר כוזבא לרמז שאינו המה"מ וכל הטענה היא טעות וכזב. ולהעיר שהרמב"ם קראו בר כוזיבא על שם הטעות ועיין בהערה שלפני זה. 
7 עיי"ש ברש"י. ועיין במכילתא ריש בשלח, שמות רבה כ,יא, פדר"א פמ"ח, תרגום ירושלמי ריש בשלח מובא בתורה שלמה חי"ד אות רנא*. 8 הספר היותר מפורסם הוא התקופה הגדולה להרה"ג ר' מנחם כשר בעמח"ס תורה שלמה ועוד.

and here's the Satmarer in Vayishlach on the Bnei Ephraim, and he brings the PDRE

 עוד אפשר לומר בכוונת אמרם ז״ל ויצר לו אם יהרג את אחרים, בהקדם מה שהקשה הרה״ק משיניווא זלה׳׳ה בספה״ק דברי יחזקאל דאיך העמיד יעקב אבינו ע״ה את בני השפחות תחלה וכו׳, והלא אין דוחין נפש מפני נפש עיי״ש, ואפ״ל עפימ״ד בפרקי דר״א (פרק מ״ח) רא׳׳א כל אותן שנים שהיו ישראל יושבין במצרים, היו •יושבין בטח ושאנן עד שבא יגנון מב׳׳ב של אפרים ואמר גגלה טלי הקב׳׳ה להוציא אתכם ממצרים, בני אפרים בגאות לבם שהם מזרע המלוכה וגבורי כח במלחמה עמדו ולקחו נשיהם ופו׳ ויצאו ממצרים עכ״ל, ונראה מדברי.הרמב״ן הק׳ (פ׳ בא) שהם לא טעו בחשבון, דאז היו באמת תשלום הד׳ מאות שנה, ומתחלה היתה הגזירה רק על ד׳ מאות שנה, אלא שניתוסף עוד שלשים שנה בסיבת החטא כמ״ש ומושב בני ישראל וגו׳ שלשים שנה וארבע מאות שנה ולא ידעו בני אפרים שנתארך הגלות ופי׳ המפרשים בכוונת דברי הפרדר״א דלפי שהיו מזרע המלוכה נתגאה לבם ולא רצו לסבול עול גלות מצרים, ויצאו למלחמה על דעת עצמם מבלי שישאלו רשות מהגדולים, ועד״ז יתפרש לעניננו שהעמיד יעאע׳׳ה בני השפחות תחלה ואמר אם יבא עשו אל המחנה הא׳ וגו׳, דהנה באמח יעקב אבינו לא רצה ללחום שאין דרך ישראל לחפש דרך מלחמה רק להתפלל אל השי׳׳ת, אמנם אפילו בלית ברירה אם, יהי׳ מוכרח ללחום עמו, הי׳ רוצה לעכב בבניו שלא ימהרו לעשות מלחמה שלא ברשות וקודם הזמן שיסכים רצון העליון, דאם ימהרו אפילו רגע קודם הזמן הרי הוא אסון גדול להכלל ישראל ולכבוד שמים, ואולי מה׳׳ט לא רצה להעמיד זרע המלוכה  תחלה דהיינו יהודה ויוסף ובני הגבירות, שחשש פן לא ירצו לסבול עולו של עשו ויתחילו ללחום קודם הזמן, ע״כ העמיד מהשפחות חחלה דלצד שהם שפלים בעיני עצמם לא יעשו מלחמה על דעת עצמם.