Something for Everyone on Tisha Ba'av

Several local synagogues showed a a video Tisha Ba'av afternoon titled "It Is No Dream: the Life of Theodor Herzl."  I was puzzled; I didn't understand how this was an appropriate activity for a day when we mourn the churban habayis and the galus.  But someone explained to me that it is perfectly appropriate.  For some, it expresses the consolation that we begin to feel as the day ends, because Herzel's divine inspiration was a manifestation of the אתחלתא דגאולה, the beginning of the ingathering and the end of the galus, and ultimately the rebuilding of the Beis HaMikdash.  For others, Herzl and his Zionism compounded the tragedy we mourn in the morning's kinos.  So this is one of the rare cases where almost all the segments of the Jewish community can agree on something- that this video is something we can watch on Tisha Ba'av.

Along the same lines, in 1962 I was in Bnei Brak for Tisha Ba'av, and I expected it to be a day in which the mournfulness of Tisha Ba'av would be experienced especially deeply.  It didn't turn out that way.  Many of the kids there spent the morning pinging each other (and the occasional adult) with pea shooters, before, during, and after Kinnos.  (They weren't shooting peas, they were shooting the little green berries from the local cedar trees.)  I mentioned my fifty year old memory to my son in law, and he told me that this still goes on in Yerushalayim in the old community.  Some kids throw the seeds from weeds that stick to your clothes, נערות נערות וטפשותיה.  In fact, my son in law showed me that the minhag is brought down in Reb Yaakov Emden's siddur.  Reb Yaakov Emden has a unique style of writing, and I decided to reproduce his words intact and untranslated.

ולא אטריח קולמסי לדבר מקלי עולם השמחים לאיד הגרועים מבני נכר שאפי׳ אויבנו השומעים אותנו מתאבלים ובוכים לבם נשבר ונעכר והללו לשחוק עושים לחם שערים גולריין הקטנים מתגרים הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים (ירמיהו ז:יח) והגדולים כסומים וכעורים מושכים ידים את לוצצים מלעיגים ומלעיביס ומתעתעים בתוכחות הלא טוב מותם מחייהם אטו ברשיעי כה"ג ובגברי קטילי עסקינן  ולא נחרבה ביתר אלא על שלא התאבלו על ירושלים כראוי אעפ״י שהי׳ להם חסידים  גדולים ותנאים ראשונים והקולר תלוי במי שיש  בידו למחות והמוחה יזכה לנחמות ולשמחות

This is also brought in the Mishna Berura (559:22) from the Elia Rabba, but the best he can muster is רע עלי המעשה and עון גדול הוא.

Celebrating Tisha Ba'av

RH 18b, on the passuk in Zecharia 8:25

דאמר רב חנא בר ביזנא אמר ר"ש חסידא מאי דכתיב כה אמר ה' צב-אות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה, בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה

צום הרביעי is Shiva Asar b'Tammuz;  צום החמישי is Tisha B'av;   צום השביעי is Tzom Gedaliah; צום העשירי is Asara B'Teves.

The navi tell us that the taaneisim will one day become days of celebration.  One might read the term "days of celebration" to mean that now, we are obligated to mourn and fast, but the day will come when we will no longer have to mourn and fast, and we will be allowed to celebrate, not that they will be davka days of celebration.  But from the Yalkut you see that all these days will officially become days of celebration.

(While only Tisha Ba'av is called מועד, all the taaneisim will become days of ששון ושמחה.)

Yalkut Shimoni Eicha 1:998

עתיד הקב"ה להפוך תשעה באב לשמחה, שנאמר כה אמר ה' צב-אות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים ולבנות את ירושלים הוא בעצמו ולקבץ גלויות ישראל לתוכה, שנאמר בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס

And the Beis Yosef in 550 says so, too:

 שיש שלום — שאין יד העו"ג תקיפה על ישראל. 

יהיו לששון ולשמחה — ליאסר בהספד ובתענית.

As the passuk in Yirmiahu (31:13) says, והפכתי אבלם לששון; not just erasing the eivel, but actual sasson.

1.  Reb Tzadok (ט"ו באב א) says that the celebration will be just out of relief from the fact that it's no longer a day of suffering- "Thank God we're not suffering any more."

...ונראה דחגה קאי על ט' באב, דבזמן הבית היה חג, וכמו שנאמר "והפכתי חגיכם לאבל", ואיזה חג נהפך לאבל אם על ה' חגים הלא לא נהפכו לאבל יותר משאר ימות השנה, רק קאי על תשעה באב שבזמן הבית היה חג, וכמו בבית שני ששאלו את יתענו בצומות והשיבום הנביא צום הרביעי וגו' יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, אף שידעו שעדיין לא היתה הגאולה בשלימות, מכל מקום בזמן הבית היה יום טוב מפני שהיה צומות מקודם. כן בזמן בית ראשון היה בתשעה באב יום טוב ומועד, ואף שלא היה עוד צומות מקודם מכל מקום מזמן המדבר שנגזר במרגלים כמו שאמרו (תענית כ"ט) אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות, ומן אותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב כדי שיגלו ישראל... וכיון שראו אחר כך שהיו בארץ ישראל ולא נתקיים רק להפיל אותם במדבר והם שרוין בארץ ישראל, לכן עשו אז בזמן בית ראשון גם כן חג בט' באב, כמו שעשו בבית שני שנהפך הצום לששון ולשמחה.

ונראה שהיה החג ז' ימים מט' באב עד ט"ו באב, ויש לומר שזה שלמדו (מו"ק כ) לאבילות ז', דכתיב והפכתי חגיכם לאבל, מה חג ז' אף אבילתו ז'... ובט"ו בו קבעו בזמן הבית חג ומחולות שהיה יום האחרון מן ז' ימי חג אלו... (ט"ו באב א, וראה שם עוד)

I can hear it- if a person has chronic pain, and on several horrible days every year it gets ten times worse, and then suddenly he is cured and he feels better than he ever felt in his life.  When those horrible days come around, he might dance and sing.  But a seven day Yomtov, as Rav Tzadok says will stretch from Tisha to Tes Vav B'av?  And don't you hope that l'asid lavo there'll be better reasons to celebrate than the fact that we aren't suffering any more?  And I think it would be better to just forget the miserable אימה חשכה גדולה we experienced, instead of celebrating the change.

2.  Perhaps we can answer with the Gemara in Kiddushin 31b about Rav Avahu's kibbud Av:
איסתייעא מילתיה ודרש אבימי מזמור לאסף
Rashi-

איסתייעא מילתא. בעודו גחין לפניו שהבין במדרש מזמור אחד שבספר תהלים שלא היה מבין בו קודם לכן לדורשו וי"מ שמקרא זה לבדו דרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך וגו' קינה לאסף מיבעי ליה ודרש כך שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון (איכה ד

So if it can be called a mizmor, it can be called a holiday.  A mizmor is a song, and a song expresses joy.  Now, while there is no BHMK, the churban is our dominant experience of the day, and the churban is mourned.  This is similar to the Beis HaLevi in Beshalach by Az Yashir.  But when the Beis Hamikdash is returned, we will see in retrospect that the churban enabled Klal Yisrael to survive and it allowed our ultimate geula shleima bimheira beyameinu.  This is similar to one of the Chasam Sofer's answers to this question, here, dh Vera'isi.
הצום וקבלת היסורים המה בעצמם ששון ושמחה ע״ד [ישעי׳ י״ב] אודך ה׳ כי אנפת בי פי״ז ישוב אפך ותנחמני. 



3.  Another answer from the Chasam Sofer, end of second column and beginning of next page.

הצום עצמו יהפך לששון ולשמחה כשנזכור ימי ענינו נשמח בסבלותינו כל זה ע״ד אודך כי אנפת בי [ישעי׳ י״ב] אודך כי עניתני [תהלים קי״ח]. והנה מצינו רנה נאמר על הצער כמו [מ׳א כ״ב ל״ו] ויעבור הרנה במחנה. והנה אמר לע״ל ימלא שחוק פינו לא שנשמח עצמנו וגופינו בהוללת וסכלות בבתי קאפע וטיאטראות כ״א פינו ימלא שחוק ולשוננו רנה שנספר תמיד על הרנה והצער שעבר עלינו וזכינו לסבול

 No Starbucks.  

4.  See from Lubavitcher Rebbe here.

כי עיקר ה­תענית אינו העינוי שבו, כ״א זה שהוא ״יום רצון לה׳״, אלא שבזמן הגלות, כשעדיין לא בטלו חטאינו (שגרמו ל־ ״גלינו מארצנו״), הרי הדרך להרגיש ולנצל מעלת היום היא על ידי עינוי הגוף, שזה מעורר את האדם לתשובה וכדו'. משא״כ לעתיד לבא, כאשר ״את רוח הטומאה אעביר מן הארץ״, אין מקום לעינוי (הגוף), אלא להוספה בעבודת ה׳ ועבודה זו ה״ה מתוך שמחה וטוב לבב, ולכן יהיו ימי רצון אלה ימי שמחה, שיהפכו לימים טובים

5.  Harav Dovid Goldberg of Telshe Cleveland, in his sefer Shiras Dovid, quotes Rav Gifter in the name of Rav Avraham Yitzchok Bloch, as follows.

שענין מועד הוא ענין ועד, ר"ל התועדות עם הקב"ה, וכמו שבימי המועדים שהזמן הוא התגלות של חסדי ה' עמנו כשהוציאנו ממצרים ונתן לנו את התורה ומתוך ששון ושמחה שבהכרה זו כביכול מתועדים אנו עם השי"ת, כמו כן בזמן של התגלות מדת הדין מתוך הכרה ברורה באמיתת משפטו יתברך כביכול מתועדים אנו עמו.  ואכן מועד ה' הוא ואין אומרים בו תחנון.  כי לאור הכרה זו אין שבר ואין אנחה רק אור הנפלא של השגתו יתברך 

The only comment I would make on Rav Bloch's words is that his pshat would apply to all fast days, as the Lubavitcher said, but the word and din of Moed only is found by Tisha Ba'av.  I suppose the pshat is that only Tisha Ba'av is a din taanis, while the other ones are a reshus, so they're not as highly charged.

The Negative Correlation Between Frumkeit and Achdus: Exogenous or Endogenous?

Meshech Chochma in Beshalach, based on Yerushalmi in Pe'ah::

בהתבונן בדרכי התורה נראה כי במצות שמעיות, כמו עו"ג ועריות, יש כרת וסקילה, ושאר מיתות ומלקות. לא כן בנמוסיות ומדות, כמו מחלוקת לשון הרע רכילות גזל, אין מלקות, דהוי לאו הניתן לתשלומין, או דהוי לאו שאין בו מעשה. אולם זה דוקא ביחיד העושה, אבל אם הצבור נשחתין, בזה מצאנו להיפך בירושלמי דפאה (א-א) דורו של דוד כולם צדיקים היו, וע"י שהיו בהן דילוטורין היו נופלים במלחמה. אבל דורו של אחאב, עובדי ע"ז היו, וע"י שלא היו בהן דילוטורין היו יורדים למלחמה ומנצחין בו. שאם הצבור נשחתין בע"ז ועריות, על זה נאמר (ויקרא טז, יז) "השוכן אתם בתוך טומאותם". אבל בנמוסיות ומדות לשון הרע ומחלוקת, על זה כתוב (תהלים נז, ו) "רומה על השמים כו'", כביכול סלק שכינתך מהם. וגדולה מזו אמרו (יומא ט) שבמקדש ראשון היו עו"ג עריות כו' ובמקדש שני היו עוסקין בתורה ובמצות כו' מפני שנאת חנם. ושם שאלו מי הם גדולים, תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים כו'. הרי דאם הצבור נשחתין במדות גרוע יותר מאם נשחתין במצוות... ולכן על חלול שבת בעוה"ר שנתפשט אז יכולים לקוות כי יאחר להם, כי הם צבור... ולכן מצאנו שעל העגל שהיה החטא בע"ז מחל הקב"ה להם, ונתרצה להם. אבל על מרגלים שהיה לשון הרע וכפיות טובה, לא מחל להם, ונגזר במדבר הזה יתמו

 ובזה אתי שפיר המדרש שהובא בילקוט והמים להם חומה מלמד שעמד סמאל ואמר רבש״ע לא עבדו עבודה זרה ישראל במצרים ואתה עושה להם נסים כו׳ ונתמלא עליהם תמה וביקש לטובען (לכן כתוב חמה חסר וי״ו) היינו דעל הנסים שעשה להם בהוציאם ממצרים לא טען משום דהגם דהיו נשחתין במצוות כמו שעבדו עו"ג והפרו ברית מילה אבל מאושרין היו במדות שלא הי׳ בהן לשון הרע והיו אוהבין זה את זה יעוייש מכילתא בא פ״ה
(Mechilta-״ומנין שלא נחשדו על לשון הרע והיו אוהבים זה את זה? תלמוד לומר: ״ושאלה אשה משכנתה״)
 ולכך בצבור הקב״ה עושה להן נסים אבל במים כשנחלקו לד׳ כתות ויש שאמרו נשוב מצריימה הלשין שצריך לדון אותם כיחידים והן נכרתין על עו"ג והאיך אתה עושה להן נסים ודוק

When we contemplate the ways of God it appears that in Commandments of Obedience, such as Idolatry or sins of the flesh, there is physical or spiritual excision, or capital punishment.  Not so in matters of refinement and character traits, such as quarreling, gossip, tale bearing, stealing- there is no corporal punishment; they can be remedied through payment, or they are not done with physical act.  But this is only true regarding individuals that do so, but if the nation is degraded, then the opposite is true....The Generation of King David were all righteous and pious men, but since there were among them those who exposed their neighbors for profit they would fall in battle.  But the generation of the evil king Achav, they were idolators, but because they had no tale bearers, they would go to war and they were victorious.....


We have to admit that while reciting Kinnos, specifically while reading ויקונן ירמיהו על יאשיהו, our mind wandered to Reb Meir Simcha's Yerushalmi, and it made us think about the possibility of a negative correlation between sincere Yiras Shamayim and unconditional brotherly love.  The fact is that the profound condition of absolute achdus occured in the generation of Achav: not in the generation of David Hamelech, or Shlomo Hamelech, or Chizkiyahu, or Yoshiyahu.  

 We are not, chalilah, suggesting that any such negative correlation would be endogenous.  Still, I believe it deserves some thought.  There might be some validity to the thesis that as the line on the frum scale rises, the line on the "empathy for people who are opposed to your hashkafos" falls.  It might not be coincidence that davka under Achav's rule was there absolute comity.

We are well aware of exceptions to this rule.  Reb Aryeh Levin.  The Ponovezher Rov.  The Netziv (Hakdama to Breishis, Tshuvos 44) Reb Moshe, Reb Yaakov, and others.  But they are exceptions to the rule.  We would be happy to accept that they represent what ought to be.  But we don't live in "ought to be."  We live in "is."  In this universe, they are vanishingly rare and for all practical purposes irrelevant to the hopelessly repetitive march of the past into the future.

Reb Meir Simcha is certainly not suggesting anything close to parity among these two ways of life.  After all, the generation of Achav is among those that are אין להם חלק לעולם הבא, which is definitely not a good thing, while the generation of Dovid Hamelech included many people that were worthy of being on the Moetzes.  Dovid's suffering in this world is trivial compared to his reward in Olam Haba.  And, as Rav Hutner says (Yom Kippur 15:3,) the fact that Sinas Chinam has resulted in this endless Galus doesn't mean that it is "worse" than Avoda Zara etc.-

אמרו חז"ל מקדש ראשון חרב על ג' עבירות, ומקדש שני חרב על שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם לעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. בודאי ששקילות זו של שנאת חנם לע"ז ג"ע ושפ"ד אינה מתייחסת כלל להערכת חומר העבירות. דכללא הוא דחומר העונש מעיד על חומר העבירה. שהרי לא תעשה שיש בה כרת חמורה מסתם לא תעשה, והוא הדין בשאר העבירות והעונשין. ובהנך שלש עבירות רבים הם העונשים של כריתות ומיתות בית דין. ואם כן לא ניתן להאמר כלל ששקילות שנאת חנם להנך תלתא עבירות בחומר העבירה היא דנה. אלא ששקילות זו מתיחסת אך ורק לכח גורמי חורבן של עבירות הללו. ורק לענין זה נאמר שכח החורבן הגנוז בשנאת חנם שקול הוא לכח החורבן של שלש העבירות הנ"ל

Still, when we talk about the vital relationship Achdus has with Geula and Mashiach, we have to wonder about this.

We are certainly in no position to work out an algorithm that determines the degree that high attainment in Ruchnius allows imperfection in humanism, or any cost benefit analysis of the inverse relationship.  It is certainly far beyond our abilities to suggest which is preferred by the Ribono shel Olam.  My purpose here is only to propose that this deserves a little thought.

UPDATE OCTOBER '23

I just saw this great Sifsei Chachamim in Noach, exactly like Reb Meir Simcha.

6:13

ויאמר אלהים לנח קץ כל־בשר בא לפני כי־מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את־הארץ

Rashi

כי מלאה הארץ חמס. לֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּינָם אֶלָּא עַל הַגֶּזֶל (סנה' ק"ח):

Sifsei Chachamim

אלא על הגזל. וא"ת והרי לעיל פירש כל מקום שאתה מוצא זנות וכו' משמע דמשום זנות מתו וי"ל דהא והא גרם דאי לא היה אלא גזל לחוד לא היה נחתם אלא על רעים ולא על טובים ואי לא היה אלא זנות לחוד לא היה נחתם כלל אפי' על הרעים אבל השתא דהיו שניהם נחתם על הרעים ועל הטובים ומוכרח אתה לחלק כן דאי לאו הכי הפסוקים סתרי אהדדי דבתחלה אמר כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ וכתיב אחריו ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני משמע בשביל זנות הביא המבול ואחריו כתיב כי מלאה הארץ חמס משמע בשביל גזל הביא המבול אלא ע"כ צריך אתה לחלק כן והשתא א"ש הא דמפרש רש"י לעיל ותשחת הארץ לשון ע"א וגילוי עריות אע"ג דקרא לא מפרש אח"כ ע"א אלא גילוי עריות בלבד כדכתיב כי השחית כל בשר את דרכו דהיינו גילוי עריות כדפירש אלא משום דאין עונש מיתה על ע"א ואינו הורגת טובים ורעים. ועי"ל משום שגזלו כל אחד את נשותיהם של חבריהם דהיינו שניהם גזל ועריות לכך נחתם על שניהם. כתב מהרש"ל קשה למה לא אמר ג"כ גזל כמו שאמר ערוה ועבודת אלילים י"ל דלעיל כתיב וירא אלהים דמשמע העבירות שבין אדם למקום אבל גזל היא עבירה שבין אדם לחבירו עכ"ל:

Land of the Free (Part II)

(This is Part II and follows Part I.)

ונראה שתלמידי ר"ע סבלו מאותו בעיה של "אהבת ממון יותר מדי." ולכן כל אחד דאג להשתכר מתורתו ולא היה מוכן לקיים "מה אני בחינם אף אתם נמי בחנם."(נדרים ל"ז.) ואולי יותר מזה, דאגו שאם השני ילמד את חידושי תורה שלהם, לא יהיה לו שום יתרון לקבל משרה בתלמוד תורה או ברבנות לפני התלמיד שלו. והלשון "עניהם צרה בתורה זה בזה" משמע כך.

וא"כ כבר אין שאילה למה מתו בתקופה שבין פסח לעצרת, דזה זמן ההכנה לקבלת התורה לכל כלל ישראל, כאיש אחד בלב אחד. והם רצו לצמצם קבלת התורה לעצמם. ועוד, כמו שציטט הרה"ג בעל הבלוג הזה

http://havolim.blogspot.com/2009/07/67-veshinantom-levonecho.html

תניא היה ר' מאיר אומר הלומד תורה ואינה מלמדה זה הוא דבר ה' בזה (סנהדרין צ"ט.) ואולם צ"ב מה הבזיון בזה שאינו מלמדו לאחרים. ועי' במהרש"א שם דהיות והלימוד היא ע"י שמיעה, ורק הלימוד לאחרים היא ע"י דיבור, הרי הפסוק דדבר השם בזה - קרי דיבור ה' בזה - מחייב לדבר דבר ה' לאחרים וה"ה מבזה הדיבור החיובית הזה. ועי"ל ע"פ הגמ' שם ע"ב כל המלמד את בן חבירו תורה ... ר' אלעזר אומר כאילו עשאן לדברי תורה... הרי שבזה שממאן ללמד לאחרים מבטל מעשיית דברי תורה , ואין לך בזיון גדול מזה (ועי' בבן יהוידע משפי' בעשיית דברי תורה).

[ולכבוד הרה"ג בעל הבלוג הזה הריני מוסיף נופח משלי על הענין שעיקר תלמוד תורה היא הללמד. והדברים הם מהרה"ג הרי"ד סאלאווייציק גאב"ד דבוסטון שגם הוא היה מטרה לחץ להרבה שנאת חנם ורציחה בהיתר. בהררי קדם ח"ב רנ"ז ע"ב מביא ראייה עצומה לזה ש"מהות החיוב [דתלמוד תורה] הוא ללמד את התורה ולמוסרה לכל ישראל." שהרי בפ"א הל' א' מת"ת כותב הרמב"ם שקטן אביו חייב ללמדו תורה וכו' ובהלכה ב' כותב כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו וכו' ולא רק בנו ובן בנו בלבד אלא מצווה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינן בניו. ובהל' ד' כותב ... שכשם שמצוה עליו ללמד את בנו כך הוא מצווה ללמד את עצמו. לא "ללמוד בעצמו" אלא "ללמד את עצמו" ושפתיים יושק...

ועיי"ש שמביא מעשה מהגר"ח שיש קדימה למי שיש בכחו להרביץ תורה עיי"ש]

ונחזור לעניננו שא"כ יש לחדש דבר נורא - שהפירוש של שנאת חנם הינו שנאת החיוב של "מה אני בחנם אף אתם נמי בחנם." ועכשיו מובן מה הקשר בין אהבת ממון יותר מדי לשנאת חינם. וכבר סרה התמיהה שאם היו עוסקים בגמ"ח איך הגיעו לשנאת חנם. וגם יתיישב הקושיא מה היה החטא הנורא בשנאת חנם שגרם לחורבן הבית, שכנראה שמזה הכריח הנצי"ב שהגיעו לרציחה בהיתר שחשבו שמקיימים מצוה בשנאת ובהריגת האחר.

ואולם אם כנים דברינו הרי היו מוכנים לעשות גמ"ח בכל תחום גשמי, אבל החשיבו את התורה כפרנסה שלהם, ולא ששנאו את השני אלא ששנאו את החיוב ללמד לשני תורה בחינם. ובאמת גרם זה לבזיון וביטול תורה נורא. ודי בזה לגרום לחורבן בית מקדשנו.

ידוע לכל בן תורה, ולדאבוני גם להרבה מאלו שמותחים ביקורת על מחנה הבני תורה, המחלוקת הערוכה והארוכה אם מותר לת"ח לקחת תמיכה מהציבור כדי שיוכל ללמוד. כידוע הרמב"ם (פ"ג דת"ת ה"י ובפיהמ"ש אבות פ"ד מ"ה) קורא לזה חלול ה' ובזיון התורה. וכבר יצאו כנגדו התשב"ץ והכ"מ ואולי רוב מנין ובנין של גדולי ישראל. ואחרי השואה הנוראה כמעט שלא היה חולק שלכה"פ היתה הוראת שעה להרבות התלמידים ולתמוך בכוללים כדי לאפשר שמתוך אלף יצא אחד הראוי להוראה (עי' אג"מ יו"ד ח"ב סי' קט"ז) ואולם לענ"ד יש סכנה כרוכה בזה.

שהרי אם מותר ומצוה לקבל תמיכה כדי ללמוד נראה שאין לעשות סחורה מהתורה. ואם אמנם יש לת"ח האפשרות למסור שיעור בשכר יכול להעדיף את זה על מסירות שיעור בחנם. אבל להגיע למצב שאם אין משלמים - וכמובן מחוסר יכולת - אין מלמדים במקום שאין מפסיד עי"ז מפרנסתו - נראה שזה היה חטא תלמידי ר"ע. וכמובן שיש בזה חשבונות רבים כמו התוצאות הצפויות שאנשים שהיו מוכנים לשלם עד עכשיו ידרשו גם הם שיעורים בחינם, וכדומה. ועל דבר המסור ללב נאמר ויראת מא-להיך.

ואם מגיעים למצב של אהבת ממון יותר מדי ושנאת "מה אני בחנם" מובן מאליו שאין תורה כזו מגין ומצלי. והגם שמתוך שלא לשמה בה לשמה, הרי כבר כתב הגר"י סלנטר שזה רק אם מתכוננים להגיע ללשמה. ועיננו ראו ולא זר הרבה שעסקו שלא לשמה ולא רק שלא הגיעו ללשמה אלא שפקרו. ואולי אפשר לאמר שזוהי אחד מהסיבות לחילולי השם שפוקדים אותנו ר"ל חדשים לבקרים - ולא רק ע"י אנשים פוחזים ורקים. ודי לחכי' ברמי' .

ואם רוצים להשתמש באהבת חינם לתקן את השנאת חנם - שכל דור שלא נבנה בהמ"ק בימיו כאילו נחרב בימיו - אז איך שנפרש "שנאת חנם" אין אהבת חינם גדולה מקירוב לבבות ע"י לימוד התורה לחלשים ורחוקים. ומדה כנגד מדה נזכה ל"והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם."

וע"ז באתי על החיתום, אה"ק

(ed: See also Bava Metzia 30b,

דאמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דיני דמגיזתא לדיינו? אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין

and Tosfos there.)

Land of the Free (Part I) The Fundamental Fault that Underlies Tisha Ba'av

(ed: This was posted in Hebrew {with one citation from the Mei'am Lo'eiz in Ladino} pursuant to Chazal's dictate "...תנו רבנן ששה דברים נאמרו ב... ואין מגלין להן סוד...." {Pesachim 49b} If you read this, I think you will agree that this circumspection is appropriate.)

ידועים דברי חז"ל על סיבת חורבן בית שני : אבל בית שני שאנו בקיאים בו שהיו עוסקים בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בה שנאת חינם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות וכו' (יומא ט: עם הג' הב"ח) ואולם ענין זה מובא בשינוי ממשי בירושלמי (יומא א' א' ד:) וז"ל ...אלא שהיו אוהבין את הממון ושונאין אלו לאלו שנאת חנם וכו' וכעין זה בתוספתא. שילהי מנחות. וצ"ב אם יש כאן פלוגתא ואם שני הסיבות בירושלמי הם סיבות נפרדות או שאחד גרם לשני.

ומהמשך הירושלמי "וקשה היא שנאת חינם שהיא שקולה..." משמע שאהבת הממון גרם לשנאת חינם ואז שינאת חינם הביא לחורבן בהמ"ק. וכן כתב הנצי"ב הרחב דבר דברים ד' י"ד "...כך חורבן בית שני שהגיע ע"י שנאת חנם, ועיקרו היה אהבת ממון יותר מדי ... ומזה הגיעו לשפיכת דמים בהיתר ... היו ג"כ עיקר המחטיאים את הרבים ת"ח גדולי תורה ..." וע"ע בהרח"ד במדבר ל"ו ל"ד ובהעמק דבר דברים ל"ב ו' ודבריו הכואבים בהקדמה לספר בראשית. ומבהיל על הרעיון ש"אהבת ממון יותר מדי" הביא לידי שנאת חנם שהביא לידי קנאות כזאת שהת"ח וגדולי תורה הרגו אנשים ע"פ "דעת תורה" שבאמת לא היו חייבים מיתה: ובלשון הנצי"ב "רציחה בהיתר." כדאי לשים לב שהנצי"ב מעמיס ענין זה על "ת"ח גדולי תורה" של דורות התנאים

ואולם קשה ממסקנת הגמ' סוטה (כ"א . ) דתורה בעידן דעסיק בה מגנא ומצלא, וא"כ איך לא הגין תורתם של גדולי התורה עליהם, דהא יש לתאר שהיו מקיימים בעצמם והגית בם יומם ולילה. ואולי י"ל דהיות והיה להם אהבת ממון יותר מדי היו עוסקים בפרנסתם יותר מדי ואז לא היתה נחשבת עסק זה כהכשר מצוה דת"ת ונפלו אז לחטאים נוראים

אבל כד נדייק נראה שיש דרך אחרת בזה, בהנחה שסיבת מיתת תלמידי ר"ע היה קשור לסיבת החורבן. וידוע מש"כ ביבמות ס"ב: שמתו על שלא נהגו כבוד זה לזה. ובבראשית רבא (ס"א ג') הובא בסגנון אחר: למה, שהיתה עניהם צרה אלו באלו...אמר להם [ר"ע לתלמידים שהקים תחתיהם] בני , הראשונים לא מתו אלא שהיתה עניהם צרה [בתורה] אלו לאלו. תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם. עמדו ומלאו כל הארץ תורה. ויש לדייק - וכן משמע בקהלת רבא פרק י"א פסוק ו' - שזה שמלאו כל הארץ תורה היתה ההיפך ממעשה תלמידי ר"ע הראשונים. וכן הובא במעם לועז (בראשית כ"ט כ"ז) בשם היפת תואר, שאינו תחת ידי כעת, שחטא התלמידים היתה שלא רצו ללמד תורה זה לזה ובעיקר לא ללמד חידושי תורה שלהם לתלמידים אחרים

ואיך יתכן שתלמידי ר"ע לא רצו ללמד תורה זה לזה ולא אחרים? המשך אי"ה יבוא מחר

(Here is the link to Part II)

Devorim 2:5. What Does Kibbud Av Ve'Eim Have to Do with Tisha Ba'av?

In this week's Parsha, we are told that Hashem enjoined the Bnei Yisroel from any infringement upon the territory of Eisov, the land of Sei'ir, because, the passuk says, their land was granted to them as an inviolable heritage-- and we had no right to take it from them. The Medrash Rabbah 1:15 here explains how Eisav merited this unique divine protection: Rav Shimon Ben Gamliel says that it was Eisav's exemplary "Kibud Av Ve'eim - the honor Eisav showed his parents, that protected his lands from being conquered. When serving and caring for his parents, Eisav would wear the same regal garments that he wore when he went out in public in his capacity as King of Sei’ir and when conducting his business. This illustrated Eisav’s philosophy that his behavior and appearance when he served his parents should express the same meticulous focus, respectfulness, and stateliness as he expected from his supplicants-- and as was expected from him-- when he held court in his royal chambers.

Note that Eisov’s kibbud was most likely, to some extent, duplicitous or self-serving, and Eisav’s legacy is primarily one of strife and imperialistic war, but the fact remains that he honored and brought happiness to Yitzchok.

One thing is evident from this Medrash. The specific Zechus of Kibbud Av Ve'eim strengthens one's bond and one's connection to his ancestral land. It was because of Eisov's mitzvas Kibbud that Hashem told us to leave him alone, to let him remain at peace in his homeland.

Now, see the Gemora in Kiddushin 31b that discusses the gentile Domo ben Nesinoh: his mother, who evidently was demented, used to publicly assault him, and he would just say “Da’yeich, Imi,” enough, my mother. The same gemora brings the story that Domoh’s father was sleeping on top of a key that would give him access to a gem he could have sold for a vast profit, but he refused to wake his father, and so he missed the fleeting opportunity for the great profit. The next year, Domoh was rewarded with a unique opportunity for an even greater profit.

Harav Rabinovich za’l, of Chicago, once pointed out that everyone knows the story on omud aleph, that Domoh got a reward of a great fortune, but nobody remembers the Gemora on omud beis that talks about R’ Avimi bar Avuho.

R’ Avimi bar Avuho was another exemplar of perfect kibud av ve’eim. His reward was the divine inspiration to understand the meaning of “Mizmor Le’osof, Elohim, bo’u goyim benachalosecho....”

R' Avimi's reward of an insight into a chapter of Tehillim may seem much less interesting than Domoh's reward of great wealth. In fact, however, the story of R' Avimi is far more important and, indeed, teaches a lesson that is relevant to our unbearably long Golus.

Rashi says that R Avimi's inspired pshat was the one which is brought in the Medrash in Eichoh Perek 4. The Medrash asks, this perek of Tehillim talks of the churbon, “Elokim bo’u goyim b’nachalosecho, tim’u es heichal kodshechoh, somu es Yerusholyaim l’iyim.” Mizmor means "song of gratitude"; why say a mizmor on the destruction of the Beis Hamikdosh? It should say “Kinoh (Elegy) Le’osof”! But the explanation is that Hashem expended his anger on earth and wood, on inanimate objects, and thereby allowed Klal Yisroel to exist and have another chance to achieve their (our!) sublime national destiny.

Tosfos says that it was a different pshat that R' Avimi understood: he brings a different Medrash that 'Osof' was a descendant of Korach, and Osof was happy when he saw that the gates of Yerusholayim sank into the ground, because he then realized that just as we know that ultimately the ground will open up again and the gates of Yerusholyim will reappear, his ancestor, Korach, will also be brought back.

The Mahrsho says that according to Tosfos’ pshat, we see a connection between R' Avimi's mitzvoh of kibbud Av and the pshat he was given to understand, since Osof was concerned about the kovod of his ancestor. But according to Rashi’s pshat, it seems that R' Avimi's interpretation has no thematic connection with his kibbud Av. However, with the Medrash on this week's parshah, we can say that Rashi’s pshat is also connected to kibbud av: As we see in the Medrash with Eisov, kibbud strengthens a nation's bond with their ancestral land. R’ Avimi was shown a pshat that illustrates our unseverable bond to the land of Israel. Despite the terrible churbon, our national identity and our connection to Eretz Yisroel remains firm. Hashem expended His anger on the Beis Hamikdash, but the time will come that we return forever to the land and rebuild an even greater Bayis Shlishi.

The Mitzvah of Kibbud Av, in the Aseres Hadibros, is followed by "le'maan ya'arichun yomecha...ahl ha'adama asher nishba Hashem la'avoseichem...." The Netziv asks, why is "ahl ha'adamah" appended to the guarantee of arichus yamim? He answers that although kibbud is a mitzvah sichlis, the Torah teaches us that it, like all mitzvos, should be fulfilled not because of the sichli aspect, but instead because it is a divine commandment, and this is underlined by stating that the primary locus of this mitzvah is in the land of Israel, as is the case with all mitzvos. According to the Netziv, Kibbud is dependent on Ha'adamah. However, with this Medrash, we can give a new answer to the Netziv's question. The reason the Torah says "ahl ha'adamah" is because the Mitzvah of Kibbud is directly tied to our ability to safely and confidently dwell in the land of Israel. According to the Netziv, Kibbud is talui on Ahl Ha'adama. According to this pshat, Ahl Ha'adama is talui, dependent, on Kibbud!

On the most basic level, the relationship between the inviolable right to a homeland and kibbud av is straightforward: The most fundamental patrimony is ancestral land. If one properly respects his parents and their legacy, he is entitled to enjoy their patrimony, the land they made their own for themselves and their children. If one disrespects one's parents, he undermines the legitimacy of his own claim to a heritage.

Perhaps there is a deeper relationship between kibbud Av and deserving Eretz Yisroel. The underlying middos of Kibbud Av are hakkoras hatov and anivus. In Yeshi’ah 47:8, Klal Yisroel were called “adinah...ho’omeres Ani v’afsi ohd.” The idea of “Ani v’afsi ohd” as a yesod of the Churbon bayis rishon, might also underlie the sin’as chinom of the times of the bayis sheini. A person who thinks “Ani v’afsi ohd” will not even perceive what others have done for him, and he certainly will not be makir tov for it, whether through kibud ahv or ahavas Hashem or ahavas Yisroel, and he is also fundamentally incapable of doing chesed for other people.

And perhaps we can also add another point. What is the middoh k’neged middoh for Kibbud Av? The answer is, if you treat your father like a father, you will be treated like a son. So the Ribbono shel Olom told R Avimi, since you showed gadlus in Kibbud Ahv, I’m going to show you how my relationship with Klal Yisroel is like that of a father to a son. When I had to punish them, I made sure to do it in a way that inflicted the least possible permanent damage on them, and I did it by destroying eitzim v’avonim. This is because I am their father, and I am treating them like a son.

During the Nine Days that culminate in Tisha Ba'av, it is very important to remember the lesson taught by the Medrash and the Gemora of R' Avimi. They illustrate that along with the other things we need to do to end the golus, honoring our parents is essential to our claim to a homeland. On Tisha Ba'av, perhaps we should think about our personal relationship with our parents, and our relationship with the tradition they represent. Kibbud Av Ve'eim is the bedrock of our claim and our bond to Eretz Yisroel. It protects against Golus and it can hasten the coming of Moshiach.

Bo, Shemos 12:8. Maror and Redemption.

The Bais Halevi (end of Drush 2) brings a Medrash on a posuk in Eichah השביעני במרורים “Hisbi’ani bamerorim, hirvani la’ana.” The Medrash says that this posuk is a remez that the first day of Pesach and Tisha Ba’av fall on the same day of the week, a rule which we know as “Aht Bash” etc. So we see that in Megillas Eichah, which is the description of Tisha Ba’av, there is a passuk that refers to Pesach, and also that the day of the week that the seder falls on is connected to Tisha Ba’av. The Bais Halevi asks, why on Earth would there be such a connection? What does Pesach, the celebration of the redemption from Mitzrayim, have to do with Tisha Ba’av, the day we mourn destruction and exile?

He then asks another question. If ‘merorim’ is a reference to moror, why would it be predicated by the word Hisbi’ani (‘he satiated me’)? We certainly don’t need to eat maror to satiation. (In fact, mid’orayso, you are yotzei maror with a tiny little piece, and you only need a kezayis because the brocho states “ahl achilas maror”, as the Rosh says in Pesochim.) The answer is, though, that according to Hillel we eat the moror together with the meat of the korbon peisach, and since the korbon is eaten when we are full– al hasova– the taste of moror remains in our mouth when we are satiated. But why would the Torah require that the taste of bitterness remain in our mouth after we ate the korbon pesach? After all, we eat moror because there was commemorate slavery and redemption on the same night, but it ended with redemption. So why leave the taam moror for the end and remain with that taste in our mouths?

The answer to both questions is this: we were supposed to be in Mitzrayim 400 years. But “Hakodosh boruch hu chisheiv es hakeitz,” which means that since we were almost assimilated into Mitzrayim, we were on the 49th level o f Tumah, we had to leave then or we would have lost our identity forever. But our early exit from Mitzrayim came with the price of a future golus to make up for the early end of that one. Therefore, we are meramez that the seed of Tisha Ba’av was planted at the moment of the geula from Mitzrayim, which is commemorated by the Korbon Pesach. It was a great redemption, but not a perfect redemption.

And see above Shemos 5:3, that Moshe asked Pharaoh to let them out to be serve Hashem for three days, to be makriv korbonos. Why the duplicity? Why not just confront Pharaoh with the demand to leave? With this we can see that his cheshbon might have been that if they were makriv, maybe the chizuk would have reinvigorated their faith and identity, it would have brought them back from the 49th level of tumah, and thus they would be able to stay the whole 400 years, so that the geula would have been a perfect and permanent one without a Tisha Ba’av to follow. The way Harav Reuven Feinstein shlita said it was that sometimes achishenu can be later than b’ito, which he explained with a reference to the mistake that Belshatzar and Korosh and Achashveirosh made in interpreting the ‘70 years’ of golus. What he means is that an achishenu might leave an outstanding balance which will have to be paid later, so it really extends the problem. Therefore, B’ito is faster than Achishenu.

I also saw that the Malbim says exactly the Beis Halevi’s vort, including the Medrash, in Eicha 3:15. (By the way, the Beis Halevi was long before the Malbim.) Reb Moshe is also quoted as saying the essential parts of the vort in the Kol Rom. Reb Moshe adds that the 400 year geula was meant to be quiet, with the Egyptians realizing what they did was wrong and that the Jews were the am hanivchar. Furthermore, he says, that is what the Geula Ha'asida will be like, too. 

When I said this in shul, someone remarked that we’ve paid over ten times as much as the outstanding number of years! I answered, and this is important to incorporate into the vort, that what it means is that the birth of Klal Yisroel was in a state of potential avdus, that there was a chiyuv of avdus/golus hanging over us. This admixture of avdus into our identity expresses itself in our being subject to golus. In other words, it’s not payment for the years we owe, it’s an element of our identity and our fate. Or, (and probably better for preventing complaints, but possibly not exactly what the Beis Haleivi means,) the geula from Mitzrayim was imperfect. It was glorious, it was with nissim and niflo’os and the Yad Hashem, but it was imperfect, because while it did take us out of Mitzrayim, there remained a shemetz of avdus on and in us.  (♫You can take the Jews out of Mitzrayim but....)