Celebrating Tisha Ba'av

RH 18b, on the passuk in Zecharia 8:25

דאמר רב חנא בר ביזנא אמר ר"ש חסידא מאי דכתיב כה אמר ה' צב-אות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה, בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה

צום הרביעי is Shiva Asar b'Tammuz;  צום החמישי is Tisha B'av;   צום השביעי is Tzom Gedaliah; צום העשירי is Asara B'Teves.

The navi tell us that the taaneisim will one day become days of celebration.  One might read the term "days of celebration" to mean that now, we are obligated to mourn and fast, but the day will come when we will no longer have to mourn and fast, and we will be allowed to celebrate, not that they will be davka days of celebration.  But from the Yalkut you see that all these days will officially become days of celebration.

(While only Tisha Ba'av is called מועד, all the taaneisim will become days of ששון ושמחה.)

Yalkut Shimoni Eicha 1:998

עתיד הקב"ה להפוך תשעה באב לשמחה, שנאמר כה אמר ה' צב-אות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים ולבנות את ירושלים הוא בעצמו ולקבץ גלויות ישראל לתוכה, שנאמר בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס

And the Beis Yosef in 550 says so, too:

 שיש שלום — שאין יד העו"ג תקיפה על ישראל. 

יהיו לששון ולשמחה — ליאסר בהספד ובתענית.

As the passuk in Yirmiahu (31:13) says, והפכתי אבלם לששון; not just erasing the eivel, but actual sasson.

1.  Reb Tzadok (ט"ו באב א) says that the celebration will be just out of relief from the fact that it's no longer a day of suffering- "Thank God we're not suffering any more."

...ונראה דחגה קאי על ט' באב, דבזמן הבית היה חג, וכמו שנאמר "והפכתי חגיכם לאבל", ואיזה חג נהפך לאבל אם על ה' חגים הלא לא נהפכו לאבל יותר משאר ימות השנה, רק קאי על תשעה באב שבזמן הבית היה חג, וכמו בבית שני ששאלו את יתענו בצומות והשיבום הנביא צום הרביעי וגו' יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, אף שידעו שעדיין לא היתה הגאולה בשלימות, מכל מקום בזמן הבית היה יום טוב מפני שהיה צומות מקודם. כן בזמן בית ראשון היה בתשעה באב יום טוב ומועד, ואף שלא היה עוד צומות מקודם מכל מקום מזמן המדבר שנגזר במרגלים כמו שאמרו (תענית כ"ט) אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות, ומן אותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב כדי שיגלו ישראל... וכיון שראו אחר כך שהיו בארץ ישראל ולא נתקיים רק להפיל אותם במדבר והם שרוין בארץ ישראל, לכן עשו אז בזמן בית ראשון גם כן חג בט' באב, כמו שעשו בבית שני שנהפך הצום לששון ולשמחה.

ונראה שהיה החג ז' ימים מט' באב עד ט"ו באב, ויש לומר שזה שלמדו (מו"ק כ) לאבילות ז', דכתיב והפכתי חגיכם לאבל, מה חג ז' אף אבילתו ז'... ובט"ו בו קבעו בזמן הבית חג ומחולות שהיה יום האחרון מן ז' ימי חג אלו... (ט"ו באב א, וראה שם עוד)

I can hear it- if a person has chronic pain, and on several horrible days every year it gets ten times worse, and then suddenly he is cured and he feels better than he ever felt in his life.  When those horrible days come around, he might dance and sing.  But a seven day Yomtov, as Rav Tzadok says will stretch from Tisha to Tes Vav B'av?  And don't you hope that l'asid lavo there'll be better reasons to celebrate than the fact that we aren't suffering any more?  And I think it would be better to just forget the miserable אימה חשכה גדולה we experienced, instead of celebrating the change.

2.  Perhaps we can answer with the Gemara in Kiddushin 31b about Rav Avahu's kibbud Av:
איסתייעא מילתיה ודרש אבימי מזמור לאסף
Rashi-

איסתייעא מילתא. בעודו גחין לפניו שהבין במדרש מזמור אחד שבספר תהלים שלא היה מבין בו קודם לכן לדורשו וי"מ שמקרא זה לבדו דרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך וגו' קינה לאסף מיבעי ליה ודרש כך שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון (איכה ד

So if it can be called a mizmor, it can be called a holiday.  A mizmor is a song, and a song expresses joy.  Now, while there is no BHMK, the churban is our dominant experience of the day, and the churban is mourned.  This is similar to the Beis HaLevi in Beshalach by Az Yashir.  But when the Beis Hamikdash is returned, we will see in retrospect that the churban enabled Klal Yisrael to survive and it allowed our ultimate geula shleima bimheira beyameinu.  This is similar to one of the Chasam Sofer's answers to this question, here, dh Vera'isi.
הצום וקבלת היסורים המה בעצמם ששון ושמחה ע״ד [ישעי׳ י״ב] אודך ה׳ כי אנפת בי פי״ז ישוב אפך ותנחמני. 



3.  Another answer from the Chasam Sofer, end of second column and beginning of next page.

הצום עצמו יהפך לששון ולשמחה כשנזכור ימי ענינו נשמח בסבלותינו כל זה ע״ד אודך כי אנפת בי [ישעי׳ י״ב] אודך כי עניתני [תהלים קי״ח]. והנה מצינו רנה נאמר על הצער כמו [מ׳א כ״ב ל״ו] ויעבור הרנה במחנה. והנה אמר לע״ל ימלא שחוק פינו לא שנשמח עצמנו וגופינו בהוללת וסכלות בבתי קאפע וטיאטראות כ״א פינו ימלא שחוק ולשוננו רנה שנספר תמיד על הרנה והצער שעבר עלינו וזכינו לסבול

 No Starbucks.  

4.  See from Lubavitcher Rebbe here.

כי עיקר ה­תענית אינו העינוי שבו, כ״א זה שהוא ״יום רצון לה׳״, אלא שבזמן הגלות, כשעדיין לא בטלו חטאינו (שגרמו ל־ ״גלינו מארצנו״), הרי הדרך להרגיש ולנצל מעלת היום היא על ידי עינוי הגוף, שזה מעורר את האדם לתשובה וכדו'. משא״כ לעתיד לבא, כאשר ״את רוח הטומאה אעביר מן הארץ״, אין מקום לעינוי (הגוף), אלא להוספה בעבודת ה׳ ועבודה זו ה״ה מתוך שמחה וטוב לבב, ולכן יהיו ימי רצון אלה ימי שמחה, שיהפכו לימים טובים

5.  Harav Dovid Goldberg of Telshe Cleveland, in his sefer Shiras Dovid, quotes Rav Gifter in the name of Rav Avraham Yitzchok Bloch, as follows.

שענין מועד הוא ענין ועד, ר"ל התועדות עם הקב"ה, וכמו שבימי המועדים שהזמן הוא התגלות של חסדי ה' עמנו כשהוציאנו ממצרים ונתן לנו את התורה ומתוך ששון ושמחה שבהכרה זו כביכול מתועדים אנו עם השי"ת, כמו כן בזמן של התגלות מדת הדין מתוך הכרה ברורה באמיתת משפטו יתברך כביכול מתועדים אנו עמו.  ואכן מועד ה' הוא ואין אומרים בו תחנון.  כי לאור הכרה זו אין שבר ואין אנחה רק אור הנפלא של השגתו יתברך 

The only comment I would make on Rav Bloch's words is that his pshat would apply to all fast days, as the Lubavitcher said, but the word and din of Moed only is found by Tisha Ba'av.  I suppose the pshat is that only Tisha Ba'av is a din taanis, while the other ones are a reshus, so they're not as highly charged.