Massei, A Guest Post on the Forty Two Journeys of Bnei Yisrael

Two weeks ago, when we read Parshas Balak, I mentioned the Gemara (Sanhedrin 105b) that one should seek to do mitzvos even if he is lacking the requisite intentions, as we see from Balak.  Because Balak offered up forty two sacrifices, he merited that Rus, the mother of the monarchy of Klal Yisrael, descended from him.

לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות

I brought this up in order to lead into a conversation about the Gemara that says that a mitzva done with imperfect intentions, שלא לשמה, is also a great thing and will lead to perfected mitzvos.   What sort of imperfection is included in the term שלא לשמה?  (This is widely discussed, e.g., Brachos 17a and Tosfos there, Pesachim 50b, etc.)  Reb Chaim Volozhiner in the Ruach Chaim says that it only means that he does it for some other reason but in his heart he wishes to some day do it with a purity of intent.  This seems to contradict the Gemara that includes Balak's sacrifices under the rubric of שלא לשמה, Shelo Lishma.  One answer might be that the expression שלא לשמה as applied to Balak and Bilaam means something different than that expression as applied to anyone else, because of the unique quality of Bilaam's extraordinary but equally deviant spirituality.  But the answer we said was that Balak sincerely wanted to serve God, but he wanted to do so by supplanting the Jews.  He said that he could serve God better than the Jews could, considering their failure at the sin of the Egel.

After that discussion, Harry F asked about the significance of the number forty two, and I didn't know the answer.  He said that he seems to remember that there is a name of God that has forty two letters, and perhaps Balak's sacrifices were intended to propitiate that name of God.  Of course he is right, and it just highlights my unfortunate weakness of learning and immediately forgetting anything of that sort.  One would think that I would at least remember something so important that it explains life, the universe, and everything.  As penance, I am posting a translation of Rabbi Pinchas Friedman's dvar torah on this week's parsha (Shvilei Pinchas.)  The translation is done, as always, by my dear friend, Dr. Barry Fox.

The Holy Baal Shem Tov’s Amazing Revelation

From the Day of One’s Birth to the Day of One’s Passing Every Person
Makes All Forty-Two Journeys Made by Yisrael in the Midbar

On the upcoming Shabbat kodesh, we will read from the Torah the double portion of Matot-Masei.  This week, we would like to focus, b’ezrat Hashem, on parshat Masei.  Every year, without exception, we read parshat Masei on the middle Shabbat of the three weeks of “bein hametzarim.”  

The Gemara (Megillah 31b) teaches us that Ezra HaSofer methodically arranged the Torah readings for the entire year.  It stands to reason, therefore, that the institution to read parshat Masei on the second Shabbat of “bein hametzarim” serves a distinct purpose.  In this parsha, the Torah enumerates the forty-two journeys that Yisrael travelled in the midbar.  This teaches us that there is an intimate connection between the journeys travelled by Yisrael in the midbar and the difficult journeys we travel during all of the various exiles.  

Twenty-one Days and Twenty-one Nights Corresponding to Forty-two Journeys

Amazingly, the Maggid of Kozhnitz, zy”a, in Avodat Yisrael, states that the twenty-one days and twenty-one nights of the three weeks of “bein hametzarim” correspond to the forty-two journeys.  Here is what he writes: 

"והנה פרשה הזאת נקראת תמיד בין המצרים, שהם נחשבים כ"א יום כמו שפירש רש"י, וכ"א יום וכ"א לילות הם מ"ב, כנגד מ"ב מסעות שצריך לעבור בין המצרים בכמה מסעות לתקן הכל ולעבוד את ה', הגם שהזמן גרמא להיות עצב ונאנח על חורבן בית ה', עם כל זאת יש לחזק את עצמו ולטהר לבבו ולעבוד ה' בתורה ותפלה בשמחה, בפרט בשעת אמירת שירות ותשבחות".

This parsha is always read “bein hametzarim”—which are considered to be twenty-one days, as Rashi explains.  Twenty-one days and twenty-one nights adds up to forty-two—corresponding to the forty-two journeys that one must make “bein hametzarim,” to rectify everything and serve Hashem.  Although it is a time of sadness, during which we bemoan the churban of Hashem’s house, nevertheless one must encourage oneself and purify one’s heart to serve Hashem through Torah and tefilah with happiness—especially while reciting songs and praises.  

The Rashi he refers to concerns the words of the prophet Yirmiyahu (1, 11):  "ויהי דבר ה' אלי לאמר, מה אתה רואה ירמיהו, ואומר מקל שקד אני רואה"—the word of Hashem then came to me, saying, “What do you see Yirmiyahu?”  And I said, “I see a staff made of almond wood.”  Rashi comments in the name of a Midrash Aggadah that an almond grows and completes its development during a twenty-one day period—corresponding to the number of days between the seventeenth of Tamuz, on which the city was breached and divided, and the ninth of Av, on which the House was burnt down.  In Sha’ar HaKavanot, the Arizal also states that the period of “bein hametzarim” consists of twenty-one days.  

It seems that Tishah B’Av is not included in this count of twenty-one days, because it is referred to as a “moed”—a festival.  It states in the Shulchan Aruch (O.C. 552, 12) that tachanun is not recited on erev Tishah B’Av, because it is called a “moed.” Additionally, it states (ibid. 559, 4) that tachanun is not recited on Tishah B’Av itself, because it is referred to as a “moed.”  We find this to be so in the following passuk (Eichah 1, 15):  "קרא עלי מועד"—related to Tishah B’Av.  

In Imrei Pinchas (Tishah B’Av 388), the great Rabbi Pinchas of Koritz, zy”a, explains why Tishah B’Av is referred to as a “moed” based on the statement in the Yerushalmi (Berachot 2, 4) that Tishah B’Av is the birthday of Mashiach ben David.  Additionally, our holy sources explain, based on the Midrash (Eichah 4, 14), that in the process of the churban of the Beit HaMikdash, HKB”H took out His wrath on the wood and stones of the physical structure, sparing Yisrael from extermination.  

Therefore, the period of “bein hametzarim” is considered to be only twenty-one days, since the “moed” of Tishah B’Av is not included in the calculation.  So, now, it is incumbent upon us to explore the association between the forty-two journeys Yisrael travelled in the Midbar and the twenty-one days and twenty-one nights of “bein hametzarim”—which also constitute an entity of forty-two.  As we learned above from the Avodat Yisrael:  "כנגד מ"ב מסעות שצריך לעבור בין המצרים בכמה מסעות לתקן הכל ולעבוד את ה'"--corresponding to the forty-two journeys that one must make “bein hametzarim,” to rectify everything and serve Hashem.  

Forty-two Journeys Corresponding to the Name of Forty-two in  

 "אנא בכח"

Let us begin our path to enlightenment by examining the passuk at the beginning of the parsha (Bamidbar 33, 1):  "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן, ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם"—these are the journeys of Bnei Yisrael, who departed the land of Mitzrayim according to their legions, under the hand of Moshe and Aharon.  Moshe wrote their goings forth according to their journeys at the bidding of Hashem, and these were their journeys according to their goings forth.  The Ohr HaChaim hakadosh notes that at first the passuk states:  "מוצאיהם למסעיהם"--their goings forth according to their journeys—whereas it concludes:  "מסעיהם למוצאיהם"--their journeys according to their goings forth—reversing the order.  

At this point, it is worthwhile introducing the following from the Magen Avraham (O.C. 428, 8):  The Tzror HaMor writes that we should not stop in the middle of the reading of the forty-two journeys listed in parshat Masei; for they correspond to the “name of forty-two”—“shem mem-beit.”  The source for this association is found in the Arizal’s Likutei Torah:  "הנה נזכר בכאן מ"ב מסעות, והוא שישראל יצאו ממצרים בכח שם מ"ב"—forty-two journeys are mentioned here, indicating that Yisrael left Mitzrayim by means of the “shem mem-beit.”  

They are referring to the holy name of forty-two letters, which we mention on a daily basis in the Shacharit service, during the korbanot, in the tefilah of "אנא בכח".  This entire prayer is founded on forty-two letters, divided into seven separate names—each containing six letters.  These names are:  אבגית"ץ, קר"ע-שט"ן, נג"ד-יכ"ש, בט"ר-צת"ג, חק"ב-טנ"ע, יג"ל-פז"ק, שק"ו-צי"ת.  The Tanna Rabbi Nechuniah ben HaKanah formulated a tefilah based on these names.  Each word in the tefilah corresponds to one letter of one of these names, as follows: 

א'נא ב'כח ג'דולת י'מינך ת'תיר צ'רורה: [אב"ג-ית"ץ]

ק'בל ר'ינת ע'מך ש'גבנו ט'הרנו נ'ורא: [קר"ע-שט"ן]

נ'א ג'בור ד'ורשי י'חודך כ'בבת ש'מרם: [נג"ד-יכ"ש]

ב'רכם, ט'הרם, ר'חמם, צ'דקתך ת'מיד ג'מלם: [בט"ר-צת"ג]

ח'סין ק'דוש ב'רוב ט'ובך נ'הל ע'דתך: [חק"ב-טנ"ע]

י'חיד ג'אה ל'עמך פ'נה ז'וכרי ק'דשתך: [יג"ל-פז"ק]

ש'ועתנו ק'בל ו'שמע צ'עקתנו י'ודע ת'עלומות: [שק"ו-צי"ת]

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:

We can now understand the rationale for the Magen Avraham’s statement in the name of the Tzror HaMor—that it is improper to stop in the middle of the reading of the forty-two journeys.  For, we do not want to disrupt the “shem mem-beit” corresponding to these journeys.  Hence, we should ask:  What is the connection between the “shem mem-beit” and the forty-two journeys travelled in the midbar?  Furthermore, what is the significance of these names that we recite every day in "אנא בכח"?  

Every Jew in the Course of His Life Completes These Forty-two Journeys

Let us proceed by introducing an illuminating principle presented by the Degel Machaneh Efraim in the name of his elder, the esteemed Baal Shem Tov, zy”a.  He teaches us that every Jew in the course of his lifetime, from the day of his birth until the day of his death, passes through the desolate wilderness of “olam hazeh”—this world.  He completes the very same forty-two journeys that Yisrael travelled in the midbar.  Ultimately, he merits entering the land of the living in the world of the neshamot.  

He writes that the day a person is born and exits his mother’s womb is analogous to the exodus from Mitzrayim.  Then a person travels one journey after another until he reaches the upper “eretz hachaim.”  Certainly, these journeys were recorded in the Torah to guide a Jew along the proper path—so that he will know which path to choose as he moves from journey to journey throughout his life.  

Each and every journey is sacred and exalted; nevertheless, the nature of a journey and location can change due to people’s actions.  Unfortunately, a place of kedushah can be transformed into the exact opposite.  Yet, if people journey and arrive at these destinations without altering them with their actions, each destination will surely illuminate their lives with its concealed light.  

This is the significance of the opening pesukim of our parsha.  Moshe recorded these journeys in the Torah as they were intended from above.  They are designed to guide a person along the path that Hashem would have him choose.  

Now, let us combine these two essential principles.  Firstly, we learned from the Baal Shem Tov hakadosh that every person experiences all forty-two journeys during his lifetime.  Secondly, we learned from the Arizal and other kabbalists that the forty-two journeys correspond to the name containing forty-two letters.  Combining these two ideas, we can conclude that every one of us—from the day of our birth until the day of our passing, when a person returns his neshamah to the Creator—lives and breathes the forty-two letters of "אנא בכח"—which represent the forty-two journeys comprising a person’s entire life.  

The Forces of Kedushah Refined the Nitzotzot in the Midbar

It appears that we can expand on this notion based on the commentary of the Ohr HaChaim hakadosh.  He focuses on the words:  "אלה מסעי בני ישראל"—these are the journeys of Bnei Yisrael.  Why does the passuk emphasize their journeys--"מסעי"—without mentioning their encampments?  He answers that the purpose of the journeys in the Midbar was to elevate the “nitzotzei kedushah.”  This purpose was fulfilled primarily as they journeyed from place to place together with the nitzotzei kedushah in hand that they clarified in each location.  

He emphasizes that Yisrael journeyed through the midbar, because that is the domain of the “samech-mem.”  It established its residence in the desolate wilderness inhabited by (Devarim 8, 15):  נחש שרף ועקרב—snake, fiery serpent and scorpion.  Hashem’s holy people traversed that wilderness to extract the nitzotzei kedushah the forces of tumah had captured and to refine them.  As a consequence, Yisrael camped in one location for an entire year, while they only remained in another location for a mere twelve hours.  Their sojourn in each location was determined by the time required to clarify the nitzotzot present in that location. 

The Ohr HaChaim adds an essential detail to this explanation.  This refinement process required the participation of the total complement of kedushah—the holy Shechinah, the congregation of Yisrael and the Torah, coordinated by Moshe Rabeinu.  Such an incredible coalition of the elements of kedushah never existed before—since the time of creation until Yisrael left Mitzrayim and received the Torah.  By means of this joining together of the forces of kedushah, they successfully extracted the nitzotzei kedushah from the forces of tumah in the desolate wilderness.  

The Generation of the Midbar Prepared the Way for Future Generations

Now, let us add an important principle from the Sefat Emet (Bamidbar 5655).  He states that it was the generation of the midbar’s task to prepare the way for all future generations.  Here is what he writes:

"והנה דור המדבר הוציאו מכח אל הפועל, והיו הכנה לכל דורות בני ישראל, ויצאו ללמד על הכלל כולו, וזהו שכתוב שאו את ראש כל עדת בני ישראל, שהם היו ראש לכל עדת בני ישראל וכל הדורות נמשכו אחריהם, ועל זה נאמר (קהלת ז-ח) טוב אחרית דבר מראשיתו". וכן כתב עוד (פרשת פנחס שנת תרנ"ב): "והנה דור המדבר היו הכנה לתקן כל הקומה לכל הדורות, וניתן להם ברית הלשון בקבלת התורה בהר סיני במדבר".

The generation of the midbar represented the epitome of Bnei Yisrael throughout the generations.  It was their job to pave the way for all future generations and provide the means for tikun.  At Har Sinai, in the midbar, they received the Torah and were given “brit halashon.”  

This sheds some light for us on the teaching of the holy Baal Shem Tov, zy”a.  The generation of the midbar experienced forty-two journeys in the midbar in order to subjugate all the forces of tumah and clarify all the nitzotzei kedushah by means of the “shem mem-beit.”  This name elevates all of the nitzotzei kedushah back to their heavenly origins.  In similar fashion, every Jew must make these forty-two journeys during his lifetime—in order to subdue all of the forces opposing his service of Hashem.  In the process, he effectively refines the nitzotzei kedushah by means of the “shem mem-beit.”  The generation of the midbar, however, established the precedent; their actions paved the way for all future generations to follow.  

This illuminates for us the meaning of the passuk:  "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן, ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'"—these are the journeys of Bnei Yisrael, who departed the land of Mitzrayim according to their legions, under the hand of Moshe and Aharon.  Moshe wrote their goings forth according to their journeys at the bidding of Hashem.  In other words, they departed Mitzrayim in order to complete the forty-two journeys, which were:  “their goings forth according to their journeys”—they were guided by Hashem, according to the name of forty-two letters, to clarify the nitzotzei kedushah lost in the terrible wilderness.  

Then the passuk concludes with a  reference to the generations to come:  "ואלה מסעיהם למוצאיהם"-- and these were their journeys according to their goings forth.  This conveys the message that these same forty-two journeys travelled by Yisrael in the midbar, must be travelled by all of their future generations.  Thus, the passuk emphasizes:  "ואלה מסעיהם"—in other words, these forty-two journeys travelled by the generation of the midbar, were, in effect, a preparation:  "למוצאיהם"—for all of the future generations that would come forth from them.  This preparation would enable every future Jew to successfully pass through the midbar that is “olam hazeh”—with all of its hardships and obstacles.  The generation of the midbar already paved the way for all of us.  [Note that the numerical value of the word ואל"ה equals forty-two.]

Accordingly, we can appreciate the sacred words of the Avodat Yisrael.  The twenty-one days and twenty-one nights of the period of “bein hametzarim” correspond to the forty-two journeys travelled by Yisrael in the midbar.  Their main purpose was to encourage us and strengthen our resolve.  For, we now know that every journey we take during this bitter galut is in some form a repetition of one of the forty-two journeys travelled by Yisrael in the midbar.  The knowledge that they already paved the way for us allows us to endure and successfully withstand all of the trials and tribulations of galut.  Upon completing all forty-two journeys in galut, we will achieve the complete tikun and will thus merit the complete geulah shortly.  

The Name of “Mem-beit” of "אנא בכח" Elevates All of the Mitzvot

So, we now know that HKB”H sent each and every one of us down from the world of the neshamot to the desolate wilderness of this world to endure all forty-two journeys corresponding to the “shem mem-beit.”  Surely, every one of us desires, according to the best of our limited abilities, to comprehend the significance of this name of forty-two letters, upon which the tefilah of "אנא בכח" is founded--a tefilah our blessed sages instituted to be recited daily in the morning service.  

Hence, with the help of Hashem, Who teaches His people Yisrael Torah, we will endeavor to explain the matter in a manner that is beneficial to all.  We will examine the immaculate teachings of our holy Rabbis, with the Arizal first and foremost.  The Midrash explains that HKB”H is named according to His actions.  For example, here is how HKB”H responds to Moshe in the beginning of sefer Shemot (3, 13):  "ויאמר משה אל האלקים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, ויאמר אלקים אל משה אהיה אשר אהיה"—Moshe said to G-d, “Behold, when I come to Bnei Yisrael and say to them, ‘The G-d of your forefathers has sent me to you,’ and they say to me, ‘What is His name?’ what shall I say to them?”  Hashem answered Moshe, “I Shall Be What I Shall Be.”  The Midrash addresses HKB”H’s response: 

"ויאמר אלקים אל משה. אמר רבי אבא בר ממל, אמר ליה הקב"ה למשה, שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא, פעמים שאני נקרא באל שדי, בצבאות, באלקים, בה'. כשאני דן את הבריות אני נקרא אלקים, וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות, וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא אל שדי, וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה', שאין ה' אלא מדת רחמים שנאמר (שמות לד-ו) ה' ה' אל רחום וחנון, הוי אהיה אשר אהיה, אני נקרא לפי מעשי".

HKB”H tells Moshe that each particular name of G-d relates to a specific function.  When He judges creation, He is referred to as “Elokim”; when He battles the wicked, He is referred to as “Tzevakot”; when He suspends judgment regarding a person’s transgressions, He is referred to as “Kel Shakai”; and when He shows His world mercy, He is known as Hashem.  So, the answer “I Shall Be What I Shall Be” indicates that the name He is called depends on the particular divine action being displayed.  

Based on this notion, the kabbalists teach us that the name containing forty-two letters is designed to elevate all matters of kedushah a person performs in this world to its heavenly source—until it reaches HKB”H.  This applies to a person’s Torah study, tefilot, fulfillment of mitzvot, and a Jew’s clarification of nitzotzei kedushah.  This name is even at play when a person’s neshamah goes up to heaven every night when he goes to sleep.  All of them ascend to present themselves before HKB”H by means of the “shem mem-beit”; its forty-two letters act like wings carrying our mitzvot and good deeds up to HKB”H.  

As we saw, this name divides into seven shorter names—each containing six letters.  It is important to realize that these shorter names correspond to the seven days of the week.  אב"ג-ית"ץ corresponds to Sunday; קר"ע-שט"ןcorresponds to Monday; נג"ד-יכ"ש corresponds to Tuesday; בט"ר-צת"גcorresponds to Wednesday; חק"ב-טנ"ע corresponds to Thursday; יג"ל-פז"קcorresponds to Friday; שק"ו-צי"ת corresponds to Shabbat kodesh.  

In essence, each name is designed to elevate the Torah and mitzvot of its corresponding day.  For example, the name אב"ג-ית"ץ elevates the Torah learned and the mitzvot performed on the first day of the week, Sunday—while the other six names assist in the process.  Each name performs this same function on its corresponding day of the week.  Finally, when Shabbat arrives, one should focus on the name שק"ו-צי"ת; for this is the main name acting to elevate our tefilot and mitzvot, with the assistance of the other names.  

Six Letters Corresponding to the Six Wings of a Malach

Continuing on along this exalted path, let us proceed to explain why each of these seven names is composed of precisely six letters.  We shall refer to the words of the prophet (Yeshayah 6, 1): 

"בשנת מות המלך עוזיהו ואראה את אדני יושב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל, שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד, בשתים יכסה פניו, ובשתים יכסה רגליו, ובשתים יעופף"—in the year of King Uzziyahu’s death, I saw the Lord sitting upon a high and lofty throne, and its legs filled the Heichal.  Seraphim were standing above, at His service.  Each one had six wings:  with two it would cover its face, with two it would cover its legs, and with two it would fly.”  Rashi comments:  the Seraph uses two wings to cover its face so as not to gaze upon the Shechinah; it covers its legs with two wings for the sake of “tzniut”—modesty—so as not to expose its body in the presence of its Creator; with its remaining two wings it carries out Hashem’s will.  

With this scheme and structure in mind, the divine Tanna Rashb”y discusses the “shem mem-beit” in the Tikunei Zohar (Tikun 69 103b).  He explains that the six letters which compose each of the seven names are divided up functionally just like the six wings of the Seraphim.  For instance, let us examine the first name, אב"ג-ית"ץ:  the first two letters, א"ב, act to cover up the face of a person’s neshamah, which ascends nightly along with all of the mitzvot performed on that corresponding day; the function of the middle two letters, ג"י, is to cover up its feet—protecting them from the harmful effects and influence of the angels of destruction; finally, the last two letters, ת"ץ, serve as the wings—transporting the neshamah up to HKB”H.  

Here is what Rabbi Chaim Vital writes in Sha’ar HaKavanot according to the Arizal concerning this subject: 

"אנא בכח גדולת ימינך כו', ויאמר כל שני תיבות ביחד, אנא בכח ויפסיק, גדולת ימינך ויפסיק, תתיר צרורה ויפסיק. ונראה לפי עניות דעתי שהטעם הוא לכוין אל מה שנתבאר אצלינו, כי כל שם מאלו הז' שמות של מ"ב יש בו ששה אותיות, ומתחלקים לג' בחינות, בשתים אותיות יכסה פניו, ובשתים יכסה רגליו, ובשתים יעופף, ולכן צריך לחבר כל שני אותיות ביחד".  Each two words should be uttered together as separate units.  One should say “אנא בכח” and pause; then “גדולת ימינך” and pause; then “תתיר צרורה” and pause.  In my humble opinion, this is done so that we have in mind that each of these seven names comprising the “shem mem-beit” is composed of six letters; they are divided up into three functional units; two cover its face; two cover its legs; with two it flies.  Therefore, each set of two should be uttered together.  

In summary, every Jew should find strength as he completes the journeys that comprise his life.  He should realize and believe wholeheartedly that every step he takes is guided by Hashem—aimed at accomplishing a particular tikun.  As the passuk states (Tehillim 37, 23):  "מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ"—Guided by Hashem, the footsteps of a righteous man are firm; his way shall He approve.  Let us always remember the valuable lesson learned from the holy Baal Shem Tov, zy”a.  Each and every one of us—from the day of one’s birth to the day of one’s passing—experiences the forty-two journeys corresponding to the forty-two letters of "אנא בכח".  This will insure that we utter this magnificent tefilah with greater focus and intent—allowing us to complete our sacred task with ease and understanding.  Amen. 

Little Observations in Parshas Balak

1.  Apropos the new wearable computer, Google Glass, please note that in the Zohar of this week's parsha, the words "and Bilaam saw" are interpreted to mean that he had special glasses that gave him a super-normal ability to see things that no other man could see.  They are called משקופי דחכמתא, smart glasses.  It goes without saying that the terms מכשף  (magician) and מחשב (computer) are homonyms.  As Arthur C. Clarke posits in his third law, "Any sufficiently advanced technology is indistinguishable from magic."

2.  In Bamidbar 22:20, the Netziv points out that Bilaam was warned not to go עמם , meaning with them, but later he was allowed to go אתם, with them.  Similarly, in Bamidbar 11:17, where Hashem was speaking to Moshe Rabbeinu, in one place  it says ודברתי עמך instead of the usual ודברתי אתך.
The Netziv explains that imam means intending to do what they wanted him to do, with a unity of vision and intent.  Itam, on the other hand, just means traveling together because your interests happen to overlap.    This, Hashem allowed, because although they wanted him to curse, he ended up giving a bracha.

What changed?  What characterized the Itam and the Imam?

Rav Schwab in the Maayon Beis Hashoeiva explains that the first time, there Bilam would have gone because he wanted to protect Moav and Midian, and his klala would be ‘lishma.’  When a person does something lishma, with sincerity, his effort will bear fruit.  Even though the Ribbono Shel Olam was defending Klal Yisroel, if Bilaam would have gone lishma, there was a chance he could have managed to say a klala, and a klala from Bilaam that would be lishma would have been destructive, and so Hashem told him not to go.  But once Bilaam revealed that his motivation was the honor and the reward he would receive, as he said in passuk 20, then Hashem told him to go, because then it was not lishma, and he didn’t pose a danger to Klal Yisroel.
We see from here that a person that works lishma can turn over the world, and can even subvert the retzon Hashem in this world at least for a time.  To a great degree, historic events stem from the will of charismatic individuals.  Every effort that is lishma will bear fruit— bichol etzev yehai mosar.
This is what the Chofetz Chaim meant.  He was asked, why is it that the communists were so successful, and seemed to be taking over the world.  He answered, Because there are among them a few that mean what they're doing sincerely:  “וייל עס איז דא צוווישען זיי א פאר וואס מיינען דאס אויף אן אמת.”  Those few that really believed in the truth of communism enabled that terrible and destructive and murderous movement to be so powerful and successful for almost a century.


This explains the difference in psukim referring to marriages.  Koheles 9:7- לך אכל בשמחה לחמך, ושתה בלב טוב יינך:  כי כבר רצה האלהים את מעשיך.   בכל-עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר.  ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך.  But in Koheles 7:26, מוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה.  
And this is why we make two brachos in the Sheva Brachos on the simchah: the first is chasan v’kallah, and the second is chasan im hakalla.

3.  22:18.  Bilaam was considered to be avaricious.  He said that even if he were offered a houseful of gold, he couldn't go against Hashem's will, and Rashi brings that this was evidence of his avarice, that he desired, and felt he deserved, a palace full of gold.
22:18:

 ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את פי ה' אלקי לעשות קטנה או גדולה

Rashi:

מלא ביתו כסף וזהב: למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים. אמר, ראוי לו ליתן לי כל כסף וזהב שלו, שהרי צריך לשכור חיילות רבות, ספק נוצח ספק אינו נוצח, ואני ודאי נוצח:

In an interesting coincidence, that at least will remind us of the name, see Pirkei Avos 6:9, where Rebbi Yosi ben Kisma said

אמר רבי יוסי בן קסמא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד, ונתן לי שלום, והחזרתי לו שלום, אמר לי, רבי, מאיזה מקום אתה, אמרתי לו, מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני, אמר לי, רבי רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דנרי זהב ואבנים טובות ומרגליות, אמרתי לו אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה, וכן כתוב בספר תהלים על ידי דוד מלך ישראל, טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף.

The question is, of course, where is the diametric difference between the greed of Bilaam and, lehavdil, the indifference to material things of Rebbi Yosi ben Kisma, evident in their almost identical statements.

But what I wanted to point out is that the name Kisma echoes the story of Bilaam who, the passuk says, was visited by the elders of Midian who came with magical items in their hands- Kisamim b'yadam.  (22:7)

וילכו זקני מואב וזקני מדיין וקסמים בידם ויבואו אל בלעם

Eli sent a comment that I want to put in here.  I've expanded his references where I was able to.  His words are indented.

Re: עם vs. את -- I was bothered by these rules once, it is hard to apply them consistently. The Netziv you mentioned and הכתב והקבלה here in Balak say that עם is a stronger bond, unity of intent. This is along the path of Sefer Chasidim dictum on בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים. 

From the Sefer Chasidim:
`אל תערב בנים ובנות פן יחטאו. אז תשמח בתולה במחול לבדם אבל בחורים וזקנים יחדיו (ירמיהו לא יב), וכן ילדים וילדות משחקים ברחובותיה (זכריה ח ה) ילדים לבד וילדות לבד. וכן בסוף תהלים (קמח יב) בחורים וגם בתולות ולא אמר בחורים עם בתולות כמו זקנים עם נערים גם לרבות נשים לב

Maharal (Derech Avos on the Mishna of R. Yossi ben Kisma, see bottom right) goes in somewhat opposite direction, saying that 'א' עם 'ב' means that 'א' טפל ל'ב' (and that's why Rav Yosi ben Kisma did not accept the offer שתגור עמנו במקומנו).

 ואז אמד רבי  רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף  אלפים וכוי, והוצרך לומר עמנו במקומנו כלומר  בשביל שאנו צריכין לרב לעצתו וכדאמרינן למעלה  שנהנין ממנו עצה ותושיה, ולפיכך הוסיף עמגו.  ובודאי אם היו רוצים בו שילמד להם תורה היה בוחר  בישיבתם ביניהם, אבל לא היו רוצים רק שהם  צריכים לו׳ ולכך אמר עמנו לעשות אותם עיקר. ואם לא כן רק שהיו באים ללמוד ממנו, היה לו לומר רצונך שתדור אצלינו כי לשון עמנו שהם עיקר  והוא טפל עמהם׳ ולכך השיב לו כך. וכבר אמרנו כי  כל זה הגיע לו מצד שהיה מהלך בדרך והיה מחשבתו  בתורה לגמרי׳ ולפיכך באהבתו אשר נפשו היתה קשורה בתורה השיב כן. 

However, this echoes Rabbeinu Tam (but not Rabbeinu Elchanan) in Tosfos Yeshanim Yoma 85b, and how the Maharsha explains וחי אחיך עמך - חייך קודמין

Trying to avoid typing the whole thing out, I found a very fine sefer (despite what some people said about it) that brings down and expands the Tosfos Yeshanim there, and who brings in the machlokes rishonim to explain Ben Petura and Reb Akiva on 62 :

הנה התוספות ישנים (יומא פה) מביאים דיעות רבינו תם ורבינו אלחנן בביאור מדוייק של תיבת ״עם״. שם שנינו במשנת מיתה ויום הכיפורים מכפרים עם התשובה. שאלו שם בגמרא עם התשובה אין בפני עצמן לא (אין יום הכפורים מכפר) נימא דלא כרבי, דתניא רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכיפורים מכפר  ומתרצו שם בגמרא תשובה בעיא יום כפור, יום כפור לא בעיא תשובה. וכתבו התוספות, ואם תאמר הכא משמע דיום הכפורים עיקר ואפילו הכי קאמר עם תשובה, וקשה מכאן על רבינו יעקב שרגיל לומר  דתלמוד תורה טפל לגבי דרר ארץ מדקתני־ (אבות ב' ב') יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, אלמא דרך ארץ עיקר, כדדייקינן (יבמות לח) גבי שומרת יבם שנפלו לח נכסים דיורשי האב עיקר ומיירי בנכסי מלוג מדקתני יחלוקו יורשי בעל עם יורשי האב אלמא יורשי האב עיקר, ואילו הכא קאמר עם התשובה אף על פי שאינה עיקר עיי״ש מה שתירצו, והביאו עוד קושיא על רבינו־ תם מדכתיב ראה חיים עם אשה אשר אהבת. וגו׳ וחיים עיקר, ותירצו דחיים דקרא דרשו׳ (בקדושין ל) על אומנות. ושוב הביאו את דעת רבינו אלחנן כי תורה עיקר, ומה שכתוב עם הוא איננו עיקר, ודחה שם את הראיה מיבמות, דשם: הדיוק הוא לא מדקתני עם יורשי האב, אלא מיתורא דמתניתין שלא אמר בםתמא יחלוקו. וכך הביא את שתי הדיעות האלו בהגהות מיימוניות. (ה׳ תלמוד תורה פ״ג) והאריך בהן עיי״ש.

ולפי זה נבין במה פליגי בן פטורא ורביי עקיבא, דבן פטורא סובר כרבינו אלחנן דתיבת ״עם״ אין פירושו עיקר או עדיפות, ולכן במה דכתיב וחי אחיך עמך, אין לו לעצמו עדיפות בכלל על אתיו, ואם בקיתון מים אין כדי להציל שניהם ממיתה, אז ימותו שניהם ולא יראה אתר במיתתו של תבירו, אבל רבי עקיבא סובר כרבינו תם דתיבת ״עם״ פירושו עיקר, וכיון דכתיב ותי אחיך עמך, דרשינן מזח חייך קודמין לחיי חבירה דעמך פירושו עיקר, ולכן חוא חעיקר וחבירו טפל, לכן חייך קודמין לחיי חבירך.

In a letter, Eli also pointed out that you can get a great, but somewhat strange, Sheva Brachos drasha out of this.  According to Rabbeinu Tam, that in phrases of "A im B" B is more important, then  יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ shows that derech eretz is more important, but then we have to interpret  ראה חיים עם אשה אשר אהבת to mean that Chaim is the career, and a wife is more important than the career.  So according to Rabbeinu Tam, the ascending order is Torah, Career, and Wife.  So if a person decides to earn a living instead of sitting and learning, he must hold like Rabbeinu Tam, and so he is obligated to be more dedicated to his wife than to his career.

 (According to Rabbinu Elchanan, that in phrases of "A im B" A is more important, then  יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ shows that Torah is more important than a career, and ראה חיים עם אשה אשר אהבת refers to life, not the career, so it only means that life is more important than one's wife.  According to Rabbeinu Elchanan, all we know is that Torah is more important than career, and life is more important than one's wife.)

ויקח משה את עצמות יוסף עמו or אם גנב יגנב מעמו - isn't אתו more appropriate according to the Netziv? Yosef indeed said והעליתם את עצמותי מזה אתכם.

Moreover, the Meraglim are called והאנשים אשר עמו (referring to Kalev). In Yehoshua, Kalev again refers to them as ואחי אשר עלו עמי These examples work better with the Maharal.

By Eliezer (when he went to find a wife for Yitzchak) we find first ורגלי האנשים אשר אתו and then on their way back והאנשים אשר עמו (here the Netziv approach might say that on the way there, Eliezer wanted to accomplish his mission, while the accompanying people just wanted to get home asap. On the way back, they all just wanted to get home)

 However, (i) we find that when Yaakov is going to Lavan - וישבת עמו and then later וישב עמו and ויעבד עמו. This seems a problem to both approaches. (ii) Avraham and Lot - וילך אתו לוט and then ולוט עמו הנגבה. Then again וגם ללוט ההולך את אברם and once more - אחרי הפרד לוט מעמו. (iii) In shoftim it says by Avimelech ויעל הוא וכל העם אשר אתו and in the next pasuk ויאמר אל העם אשר עמו, and there are many more such examples. It may be possible to find a local explanation to all of these, but the exceptions seem to overwhelm the rule. 

Chukas, Bamidbar 20:12. Moshe Rabbeinu's Inevitable Fall

Hashem told Moshe that because he struck the rock, he would not bring his people to the promised land.  

יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל  לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם.  

Rashi brings from the Tanchuma that Hashem wanted it made clear that it was this sin, and this sin alone, that sealed Moshe's fate.

גלה הכתוב שאלולי חטא זה בלבד היו נכנסין לארץ, כדי שלא יאמרו עליהם כעון שאר דור המדבר, שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, כך היה עון משה ואהרן 

The natural way to read this is as a tragic mistake, judging by the high standards of Moshe Rabbeinu, a flawed decision that bore bitter fruit.  If only Moshe hadn't done this!  He would have led Klal Yisrael into Eretz Yisrael, and history would have been entirely different!

But Rashi in Devarim brings a Sifrei that casts an entirely different light on this episode.

Rashi in Vezos Haberacha (Devarim 33:8) says the following:

 וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה.

Translation:   And of Levi he said: "Your Tummim and Urim belong to Your pious man, whom You tested (teriveihu) at Massah and whom You tried at the waters of Merivah.

                 Rashi:

תריבהו וגו': כתרגומו. דבר אחר תריבהו על מי מריבה נסתקפת לו לבוא בעלילה, אם משה אמר (במדבר כ, י) שמעו נא המורים, אהרן ומרים מה עשו:

Translation:  and whom You tried…: As the Targum renders it.  Another explanation: “Teriveihu” — You brought about a pretext against him [Levi], for even if Moses [was punished with death and not permitted to enter the Land of Israel because he] said to Israel, “Listen now, you rebels!” (see Bamidbar 20:10), but [how do we understand why] Aaron and Miriam [were also punished with death and were not permitted to enter the Land of Israel] — what did they do [to deserve this]?- [Sifrei 33:8]

What does the Sifrei mean? What does עלילה mean?  In what sense was it a "pretext?"

It appears that for Moshe Rabbeinu, his inability to enter Eretz Yisrael was a foregone conclusion that was waiting for a cause.

Chazal discuss this in several places, but I have to warn you that their explanation leaves us with as many questions as we came with.  At the end of this discussion, I bring a safer alternative from the Maharitz Chayos.

For clarity, I'm labeling each source, starting with the Tanchuma.

I

The Tanchuma in Parshas Vayeishev (4), that says that Moshe Rabbeinu had absolutely no chance of entering Eretz Yisrael.  If he hadn't struck the rock, he would have done something else.  If he lived a perfect life and was absolutely blameless, perhaps someone he was responsible for would have done something wrong.  The point is that the reality of his not entering Eretz Yisrael was determined  long before he struck the rock at Meriva.   


The Tanchuma says that certain human choices and/or the consequences of those choices are preordained.  Hashem ensures that they come to pass through subtle manipulation.  There is no suppression of free will, and Hashem does not force people to act in certain ways.  Instead, Hashem puts people in positions where the likely result will be behavior that will move history in the desired direction, or that Hashem chooses a Middah (Din or Rachamim) that generates the intended consequences from a human action.  The story of Mankind is teleological; certain events must ultimately occur, and seemingly unrelated or random events will inevitably lead to those ends.    Here is the Tanchuma.

ויוסף הורד מצרימה, 

זש"ה לכו חזו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם תהלים כה

א"ר יהושע בן קרחה אף הנוראות שאתה מביא עלינו בעלילה את מביאן, 

בא וראה כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם מיום הראשון ברא מלאך המות מנין א"ר ברכיה משום שנאמר וחושך על פני תהום (בראשית א) זה מלאך המות המחשיך פניהם של בריות, ואדם נברא בששי ועלילה נתלה בו שהוא הביא את המיתה לעולם שנאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות, 

מלה"ד למי שמבקש לגרש את אשתו כשבקש לילך לביתו כתב גט נכנס לביתו והגט בידו מבקש עלילה ליתנו לה, אמר לה מזגו לי את הכוס שאשתה, מזגה לו, כיון שנטל הכוס מידה אמר לה הרי זה גיטך, אמרה לו מה פשעי, אמר לה צאי מביתי שמזגת לי כוס פשור, אמרה לו כבר היית יודע שאני עתידה למזוג לך כוס פשור שכתבת הגט והביאתו בידך, אף כך אמר אדם לפני הקב"ה רבש"ע עד שלא בראת עולמך קודם שני אלפים שנה היתה תורה אצלך אמון שכך כתיב (משלי ח) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום ב' אלפים שנה וכתיב בה (במדבר יט) זאת התורה אדם כי ימות באהל אלולי שהתקנת 

מות לבריות היית כותב בה כך אלא באת לתלות בי את העלילה הוי נורא עלילה על בני אדם, 

וכן אתה מוצא שא"ל הקדוש ברוך הוא למשה (דברים א) אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה וגו', איש זה משה דכתיב (במדבר יב) והאיש משה ענו. האיש המסויים באנשים, וכן אתה אומר (שמואל א יז) והאיש בימי שאול זקן בא באנשים, וכן הוא אומר (שמות ו) עתה תראה אשר אעשה לפרעה במלחמת פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים, וכיון שאמר להם שמעו נא המורים (במדבר כ) א"ל הקב"ה לכן לא תביאו את הקהל הזה, הוי נורא עלילה, 

וכן הוא אומר ביוסף ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם על ידי לשון של ארגמן שעשה לו כתונת פסים נכתב עליו ד' אונאות, פסים פ' פוטיפר ס' סוחרים י' ישמעאלים מ' מדינים בשביל כתונת פסים גרם לכל השבטים לירד למצרים, וא"ר יודן היה הקדוש ברוך הוא מבקש לקיים גזירת ידוע תדע, והביא עלילה לכל דברים אלו כדי שיאהב יעקב את יוסף וישנאוהו אחיו וימכרו אותו לישמעאלים ויורידוהו למצרים וישמע יעקב שיוסף חי במצרים וירד עם השבטים וישתעבדו שם, הוי ויוסף הורד מצרימה אל תקרי הורד אלא הוריד את אביו והשבטים למצרים, א"ר תנחומא למה"ד לפרה שמבקשין ליתן עול בצוארה והיא מונעת העול מן צוארה מה עשו נטלו את בנה מאחריה ומשכו אותה לאותו מקום שמבקשין בו לחרוש והיה העגל גועה, שמעה הפרה בנה גועה הלכה שלא בטובתה בשביל בנה כך הקב"ה היה מבקש לקיים גזירת ידוע תדע והביא עלילה לכל אלו 

הדברים וירדו למצרים ופרעו את השטר לכך נאמר ויוסף הורד מצרימה הוי נורא עלילה וגו':

II

Then there is the Medrash Rabba (in MR Breishis 85:1 on Breishis 38:1) 

ויהי בעת ההוא: רבי שמואל בר נחמן פתח (ירמיה כט, יא): "כי אנכי ידעתי את המחשבת" שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ותעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק לקח לו אשה, והקדוש ברוך הוא היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח.

III

And the Bach in his Sefer on Rus, משיב נפש.

 וא״ר יוחנן ביקש (יהודה) לעבור וזימן לו הקב״ה מלאך שהוא ממונה על התאוה א״ל יהודה היכן אתה הולך מהיכן מלכים עומדים מהיכן גדולי׳ עומדים ויט אליה אל הדרך בעל כרחו שלא בטובתו   ומעין זה היתה דעת נעמי כי הלא ראתה ברוח הקודש שלא נמצא אז במשפחת יהודה צדיק וטוב שהוא גדול יוחר מבועז שממנו יצא שרש ישי אלא שהמשיך ידו מרות שעל כן לא היה מהדד אחריה ועל כן היתה היא ממצאת עצמה אליו לשכוב מרגלותיו כדרך שעשתה תמר באופן שהמלאך הממונה על התאוה יאמר אליו מהיכן מלכים עומדים כו׳ עד שבעל כרחו שלא בטובתו יבא אליה לבראות אורו של משיח

IV

gU directs us to the parsha of involuntary manslaughter and Ir Miklat. 
Shemos 21:13:

 ואשר לא צדה, והאלקים אנה לידו--ושמתי לך מקום, אשר ינוס שמה.

Translation:  But one who did not stalk [him], but God brought [it] about into his hand, I will make for [him] a place to which he can flee.
Rashi:  

אנה לידו: זימן לידו, לשון לא תאונה אליך רעה (תהלים צא י), לא יאונה לצדיק כל און (משלי יב כא), מתאנה הוא לי (מלכים ב' ה ז), מזדמן למצוא לי עילה:

Translation:  brought [it] about into his hand: Heb. אִנָּה, made it ready for his hand, an expression similar to “No harm will be prepared (תְאוּנֶּה) for you” (Ps. 91:10); No wrong shall be prepared (יְאוּנֶּה) (Prov. 12:21); [and] “he is preparing himself (מִתְאַנֶה) against me” (II Kings 5:7), [meaning that] he is preparing himself to find a pretext against me.
Next Rashi:

והאלקים אנה לידו: ולמה תצא זאת מלפניו, הוא שאמר דוד (שמואל א' כד יג) כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע, ומשל הקדמוני היא התורה, שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם. והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע, והא-להים אנה לידו. במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם, אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה, והקב"ה מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות, נמצא זה שהרג בשוגג גולה, וזה שהרג במזיד נהרג:

Translation: but God brought [it] about into his hand: Now why should this go out from before Him? That is what David said, “As the proverb of the Ancient One says, ‘From the wicked comes forth wickedness’” (I Samuel 24:14). The proverb of the Ancient One is the Torah, which is the proverb of the Holy One, blessed is He, Who is the Ancient One of the world. Now where did the Torah say, “From the wicked comes forth wickedness” ? [This refers to:] “but God brought [it] about into his hand.” To what is the text referring? To two people, one who killed unintentionally and one who killed intentionally, but there were no witnesses who would testify to the matter. This one [who killed intentionally] was not executed, and that one [who killed unintentionally] was not exiled [to the refuge cities]. So the Holy One, blessed is He, brings them [both] to one inn. The one who killed intentionally sits under a ladder, and the one who killed unintentionally is ascending the ladder, and he falls on the one who had killed intentionally and kills him, and witnesses testify about him and sentence him to exile. The result is that the one who killed unintentionally is exiled, and the one who killed intentionally was killed. -[From Mechilta, Makkos 10b]

V

Chaim B points out something that has to be addressed.  Reb Meir Simcha in his introduction to Sefer Shemos asks, what does it mean that Hashem told Moshe Rabbeinu וגם בך יאמינו לעולם?  But Moshe was a human being, and capable of making choices, good or bad, righteous or wicked.  How could Hashem tell him that he would be forever trustworthy?  Reb Meir Simcha answers that indeed at that point, Moshe Rabbeinu's bechira was taken away.  He had reached the perfection human beings are capable of, and there was no point in his retaining his bechira.  Reb Meir Simcah's words, with some ellipses, are

ועל כרחין שהשי״ת שלל ממנו הבחירה לגמרי ונשאר מוכרח כמלאכים שמשה שמצר עצמו עמל ויגע כל כך עד שהעלה עצמו למדרגה הגבוה שבמדרגות האנושי השלימית היותר האפשרי לכן וכה שיבעל ממנו הבחירה א״כ זה עיקר תכלית הבריאה לזכך החומר עד שישיב בשרו גם לרוחני 

....

אבל כל ישראל שהמה לא היו ראוים למדרגה ונבואה כזו, רק כדי לקיים הדת - שלא יבוא שום מבהיל להכחיש דבר אחד על ידי אות ומופת, הוכרחו לעלות למעלה רמה כזו לשמוע קול אלקים

....

אח"כ, הלא שבו לבחירה, שאם לא כן אין תכלית תו בברייתם, כיון שזכייתם שסרה בהם הבחירה - והיה השכלתם בהירה בלי עירוב דמיון וגשם כלל, עד כי הוכרחו כמלאכים שמוכרחים מצד שכלם, שעל זה נאמר (שבת פח, א) "כפה עליהם הר כגיגית", שהיו מוכרחים מצד שכלם והשגתם לקבל עליהם התורה - והיה ענין מקריי, היינו שהיה רק להיות מאמינים בנבואת משה לא מצד האותות, ויאמינו בד' לעולם. אם כן, מה שיותר מן ההכרח, הלא נאות לפניהן לשוב אל הבחירה. ובלא בחירה הלא לא היה להם שכר על קיום התורה, שעל הכרח אין שכר, כיון שלא מצד עמלם והכנתם היה סר מאתם הבחירה.

וזה שאמר: "שובו לכם לאהליכם", היינו לבחירה ולכוחות הגוף, המוקף באלפי כוחות דמיונות ההטעאה שקריות תאוות חשק וכיו"ב, וזה ה"אוהל", שהגוף הוא אוהל הנפש, שבעת מתן תורה יצאה נשמתם (שבת פח, ב), הוא שהחומר לא היה חוצץ מאומה. "ואתה פה עמוד עמדי", שזהו אצלו בטלה כל כוחות הגוף וחומריותו, והשגתו צלולה ובהירה, ונעדר בחירתו ונשאר משכיל מעוצם השגתו מוכרח להשלימות היותר נעלה.

So how does Reb Meir Simcha understand the episode of Mei Meriva?  According to Reb Meir Simcha, then, we have to say that whatever decision Moshe Rabbeinu made at Meriva, it was a fulfillment of Hashem's will.  If so, the idea of the Tanchuma and Sifrei, as applied to Moshe Rabbeinu at Meriva, is certainly true.

But, as I point out in the comments, this makes it hard to read the criticism in the passuk, לא האמנתם בי להקדישני .  Rabbi Kupperman in his notes to his edition of the Meshech Chochma asks this question, and he says that Moshe Rabbeinu was not entirely bereft of bechira; he was like a Malach, and even a Malach has some degree of Bechira, and can be punished for failure, as he cites from the Medrash Rabba on Bereishis 19:13, where the Malachim said  כי משחיתים אנחנו את המקום הזה, and they were punished either for revealing a secret or for saying "we," not "Hashem."  The Medrash there says that their punishment was they were Nidcheh from their Mechitza-

מלאכי השרת ע"י שגילו מסטורין של הקדוש ברוך הוא, נדחו ממחיצתן מאה ושלושים ושמונה שנה. 

אמר רבי חמא בר חנינא: על שנתגאו ואמרו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה 

This is supported by a similar discussion in the Ramban (Devarim 30:6), who says that being without Bechira is the state of Adam before the sin.  And, of course, Adam Harishon did sin.

 "ומל ה' אלהיך את לבבך - זהו שאמרו (שבת קד א) הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך. ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל. והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה. וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית ב:ט:

So whatever it was that Moshe Rabbeinu decided, it was good and righteous.  As far as human perception, as far as משפט, what Moshe Rabbeinu did was kulo tov ve'yashar.  By the standards of pure middas hadin, by the standards of חוקת התורה, even a good and righteous decision may not be adequate.  

Or you could answer that his not having Bechira was limited to certain parameters, namely, where the wrong choice could affect his reliability vis a vis יאמינו לעולם, Klal Yisrael's trust in Moshe Rabbeinu.  

******************************************************************

This is absolutely unrelated to the concept of ידיעה ובחירה, Hashem's knowledge of future events, as the Rishonim explain regarding the actions of the Egyptians, (except, perhaps, that the Raavad's assessment there might apply to this discussion- אני אומר שהם דברי נערות.)  The Tanchuma is saying that Hashem takes an active role as events progress; Hashem decides what needs to happen, and He ensures that it does happen, either by indirectly manipulating human behavior until the desired act occurs, or by applying Middas HaDin where Middas HaRachamim might otherwise have applied or vice versa.



VI
See Divrei Dovid in Shemos 4:13, who says that Moshe Rabbeinu already knew in Mitzrayim that he most likely would not be allowed to enter Eretz Yisrael.  See also Netziv here in 33:8.

************************************************************

Dr. Stone reminds us of the Gemara in Sanhedrin (111a) that says that Moshe's fate was sealed all the way back in Mitzrayim, when he said mei'az basi el Pharaoh heira la'am hazeh.

תניא אמר ר' אלעזר ברבי יוסי פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים מצאתי זקן אחד ואמר לי בא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך מהם טבעו בים מהם הרגו בחרב מהם מעכו בבנין ועל דבר זה נענש משה רבינו שנא' ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי ולא הרהרו על מדותי ולא אמרו לי מה שמך אמרתי לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בד' מאות שקל כסף ולא הרהר על מדותי אמרתי ליצחק גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו עד שעשו מריבה שנאמר ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים ולא הרהר אחר מדותי אמרתי ליעקב הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה ולא הרהר אחר מדותי ולא אמרו לי מה שמך ואתה אמרת לי מה שמך בתחלה ועכשיו אתה אומר לי והצל לא הצלת את עמך עתה תראה (את) אשר אעשה לפרעה במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים 

************************************************************

This discussion as presented above might not be useful for a drasha.  One reason; it provides an excuse for every avaryan.  It's not my fault!  Hashem made it impossible for me to avoid the aveira!  Second reason: people are מיאש, and they say, if no matter how high you climb, it is made impossible for  you to make the right decision, if Moshe Rabbeinu, without Bechira, didn't satisfy what was expected from him, what's the point of even trying.  לפום גמלא שיחנא, and if the strong donkey is punished for not carrying his heavier load just as severely as the weaker one is punished for not carrying his lighter load, then why bother becoming a stronger donkey?  
Both reasons are devarim beteilim, but I personally know several people that would walk away with either one or both of these reactions.

So one needs to bear these in mind, and arrange the drasha to anticipate and prevent these reactions.  For those people, perhaps you should just stick with the Maharitz Chayos  on the Gemara (Sukkah 5a) מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה.  He says

נ"ב בדרך דרוש יש לכוין בזה אמרם הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים הכל צפוי והרשות נתונה אשר מורים על העיקר שהבחירה חפשית ביד האדם וגם כאן אומר דברשות האדם אין השכינה מתערבת במעללותיו ובפעולותיו . והך דלא עלה משה ואליהו למרום, היינו אע"פ שעלו לרקיע, בכל זאת לא נתהפכה טבעם כמלאכים כמו שאמרו פרק ר"ע מה לילוד אשה בינינו, וכן אליהו היה עדיין שכיח בישיבת חז"ל בצורת איש

Everyone that reads this knows that you can't compare the Maharitz Chayos to Reb Meir Simcha, but in Hashkafa there are few hard and fast rules, and, as I said, the Maharitz Chayos is much safer.