Bo and Yisro. Rabbeinu Bachya (Bachai) on Rei'echa.

We are not discussing the meaning of רעהו or  רעך or  רעותה. There are innumerable proofs back and forth on that topic, and I have m'ms at the end of the post. I am only addressing one thing: the stira in Rabbeinu Bachay.

There seems to be a blatant contradiction in Rabbeinu Bachay as to the meaning of the word Rei'acha/Rei'ei'hu.  

In Bo, Shemos 11:2 he says that only before mattan Torah were Gentiles called Rei'ei'hu to the Jewish people.  But this changed with mattan Torah, after which the Torah only speaks to Jews of their fellow Jews as Rei'ei'hu.

וישאלו איש מאת רעהו......  ומה שהזכיר לשון רעהו ורעותה, יראה לי שקודם מתן תורה היו כל הבריות חברים כאחד אבל לאחר מתן תורה שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שקבלוה ישראל יצאו כל האומות מן האחוה והריעות ונשאר השם הזה בעם ישראל בלבד שנקראו אחים ורעים למקום הוא שכתוב (תהילים קכ״ב:ח׳) למען אחי ורעי, וזהו שדרשו רז"ל (דברים כ״ב:ג׳) לכל אבדת אחיך, אחיך ולא גוי, וכן (שם כג) לא תשיך לאחיך אחיך ולא גוי.

But in Yisro 20:13 he directly contradicts this, by saying that at the Aseres HaDibros, the word Rei'acha means your fellow, Gentile or Jew, and he proves it from Parshas Bo. Just as in Parshas Bo it means Gentiles, so in the Aseres haDibros it also means Gentiles.

לא תענה ברעך. לא אמר באחיך כמשפט הכתובים (דברים כ״ג:כ׳) לא תשיך לאחיך, (שם כב) לכל אבדת אחיך, וכיוצא בזה, כי שם אנו דורשים אחיך ולא עכו"ם וכאן הזהיר אפילו על העכו"ם כי כן מצינו (שמות י״א:ב׳) וישאלו איש מאת רעהו והוא נאמר על המצריים, ועוד שאלו אמר באחיך היה נראה שהעדות כשרה בקרובים כי לא יזהירנו אלא מעדות שקר אבל עדות של אמת כשר ואין הדבר כן כי כל עדות פסולה בקרובים הן שיהיה שקר הן שיהיה אמת הן יהיה לתועלתו או להפסדו. והיה הכתוב ראוי לומר לא תענה ברעך עדות שקר, ואלו אמר כן לא היתה האזהרה כי אם למעיד עצמו שלא יעיד הוא עצמו עדות שקר, אבל כשאמר עד שקר יתבאר מזה שהוא אזהרה שלא יהיה נסכם להזמין עד שקר, וזהו לשון לא תענה לא תסייע ולא תזמין ברעך עד שקר שיעיד עליו.

Additionally, as Rabbi Avraham Bukspan pointed out, his words in Parshas Yisro are k'neged many Gemaros which assume, as he said in Bo, that the word rei'acha/rei'ei'hu denotes a fellow Jew. And, as we pointed out, he contradicts himself.

Rav Chavel points out the contradiction, and quotes someone that shall remain nameless who offers a very, very, very, unconvincing explanation - that, reminiscent of the Kesef Mishneh in AhT 6:15 by tevilla, the distinction between Jew and Gentile only vested at the END of the Aseres HaDibros, not while it was being given. Lord have mercy. That's an example of why waterboarding is not useful - in extremis, people will say anything.

But Rabbeinu Bachay did not make mistakes. So what seems like an irreconcilable contradiction obviously is not a problem, and the answer must be pretty simple, so simple that Rabbeinu Bachay didn't think he needed to explain it.

*********************************************************

The answer requires only that we modify one assumption, and that is, our assumption that רעך is the same as רעהו. It is not.

רעהו connotes a רע of the Ribono shel Olam. As Rabbeinu Bachay writes in Bo, רעהו means Hashem's Rei'im,  אחים ורעים למקום. The word רעך, on the other hand, means your fellow. 

 רעהו once meant everyone until Matan Torah, when it changed, as the Gemara in BK 38a says by שור איש את שור רעהו. But רעך means everyone and still means everyone.  Rabbeinu Bachai's proof from ve'yishalu in Bo is just that the word rei'ah/רעה can include a non Jew, as it does there. After mattan Torah, though, when it says rei'eihu, it means only a Jew. But Rei'acha still means your fellow, Jew or Gentile.

I am aware that this raises serious questions about how Rabbeinu Bachay will read the passuk in Vayikra 19:18,  

לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה' 

first, because it is highly unlikely that there's a din ahava, to say nothing of ahava kamocha, if you're not מצווה להחיותו (and the Toras Kohahim there says that it refers to a ger- I assume a ger toshav-), and also because the beginning of the passuk will then be inconsistent with the end. But that is not my problem. You'll have to figure out how Rabbeinu Bachay in Yisro will deal with it. (Or you could use Rabbi YG Bechhofer's discussion of the Sefer HaBris' chiddush on this question. But it seems to me that the chiddush is a daas yachid, especially in light of the Toras Kohanim.  I am not an advocate of, pardon the Latin, Ignotum per ignotius.

Here is the Sifra/Toras Kohanim on Kedoshim 8:3-4

[ג] "כאזרח" – מה אזרח שקבל עליו את כל דברי התורה אף גר שקבל עליו כל דברי התורה. מיכן אמרו גר שקבל עליו את כל דברי התורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלים אותו. ר' יוסי בר' יהודה אומר, אפילו דבר קטן מדקדוקי סופרים.

[ד] "יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך" – כשם שנאמר לישראל "ואהבת לרעך כמוך" כך נאמר לגרים "ואהבת לו כמוך". . )

postscript: 

The Gemara in BK 38 that I mentioned begins by saying the רעהו excludes Gentiles, just as it excludes הקדש. There is a machlokes whether that is true in the maskana. The Gemara asks, if רעהו excludes עכו"ם, then the din of nizkei shor should not apply whether ours damaged theirs or vice versa. 

ממה נפשך אי רעהו דוקא דכנעני כי נגח דישראל נמי ליפטר ואי רעהו לאו דוקא אפילו דישראל כי נגח דכנעני נחייב 

So the Gemara answers 

א"ר אבהו אמר קרא (חבקוק ג, ו) עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח כיון שלא קיימו עמד והתיר ממונן לישראל. דרבי יוחנן אמר מהכא (דברים לג, ב) הופיע מהר פארן מפארן הופיע ממונם לישראל

Some, for example the Maharam, understand this to mean that the Gemara is saying אלא, and has dropped the רעהו למעוטי עכו"ם, and now is saying it's a din in vitur. Others, like the Ran the Maharam brings, hold that רעהו למעוטי is the maskana of the Gemara.  Maharam:

ד"ה עמד והתיר ממונן לישראל משמע דוקא בענין זה שנגח שור שלנו שור שלהם וכו' כך היא הגירסא בספרים שלפנינו משמע דהאי דנגח שור שלנו את שור של כנעני דפטור נמי אתיא מקרא דראה ויתר גוים ולפ"ז צ"ל דמסקנא דמשני רבי אבהו אמר קרא עמד וימודד ארץ וגו' כוונתו לומר דלעולם לענין כנעני רעהו לאו דוקא ר"ל דכנעני לא אימעט מרעהו דיכול להיות דכנעני נמי מקרי רעהו והא דכי נגח שור דישראל את שור של כנעני פטור היינו מטעם דראה ויתר גוים ולכך נמי דשור של כנעני שנגח שור ישראל חייב. נזק שלם ואע"ג דלעיל משמע דלכ"ע רעהו דוקא היינו לענין הקדש דבהקדש לא שייך רעהו והוי כאלו כתיב את שור איש דהקדש לא הוי בכלל וכנעני הוי בכלל אבל בר"ן משמע דגם לפי המסקנא הא דנגח שור שלנו את שור כנעני דפטור אתיא מרעהו דרעהו דוקא אלא דכי נגח שור של כנעני את שור שלנו דמשלם נ"ש הוי מטעם קרא דראה ויתר גוים וזה טעמו של מהר"ש לוריא שכתב בספר ח"ש שגורס בתוס' דוקא בענין זה שנגח שור שלהם את שור שלנו וכו' ע"ש:

Since it is the better part of a century since I was fifteen years old, I will not say that in Bo, Rabbeinu Bachai is saying like the Ran, and in Yisro, he is saying like the Maharam.  Clearly, he is saying like the Ran, that the maskana of the Gemara is that רעהו excludes עכו"ם. But, as I said, he just holds that the miyut is not because they our not OUR רעים.  There might be an entirely different definition as to what comprises our רעים. Maybe it means friends, compatriots, fellows, people who sympathize with you....I do not know. The מיעוט is because they are not רעים of the Ribono shel Olam.  As he says in Bo, עם ישראל בלבד שנקראו אחים ורעים למקום.

I mentioned earlier that I'm not discussing what  רעהו or  רעך or  רעותה mean in Tanach. There are many different shittos and possibilities, including תנא דבי אליהו רבה ט״ו and ב"מ פ"ז and קי"א and the מושב זקנים  on איש לרעהו and the אחיעזר חלק ג ל"ז ה- ו and the 'רמב"ם רוושמ'נ ד and רש"י סנהדרין נז עמוד א and the Gaon's talmid in his ספר הברית which Rabbi Bechhofer discusses here. That is all besides the point. I am only talking about the Rabbeinu Bachay.

Bashert באַשערט

 Ponovezher Rov used to stay with my parents when he came to Chicago. Our families were very close in Litteh and afterwards. He was close with my mother's brothers, and with the Pogramanskies, and his daughter and my mother were good friends.  Only my mother and the Rov and Reb Avrom survived the war, but they remained as close as only survivors can be. I remember my mother having to buy pure white china for Pesach when the Rov was by us, because he was machmir to not use colored tableware on Pesach, as the Rama brings from the Maharil in 451, ויש מקומות שמחמירים שלא להשתמש בכלים צבועים אפי' הן חדשים . 

Once, my father was driving Ponovezher Rov to the airport, and the Rov was very upset. It was late for the flight, and if he missed it, it would throw his itinerary into disarray, including parlor meetings, and personal meetings, and everything else he so carefully arranged long before.  My father tried to comfort him, saying that if he would miss the flight, it just showed "אז עס איז געווען באשערט." Ponovezher Rov responded, v'zeh leshono,  " אללע בטלנים פארשפעטעגן און זאגן אז עס איז באשערט געווען." Every wastrel, every laggard, comes late, and misses opportunity, and then he says "It was bashert." (The airline delayed the plane's departure for the Rov.)

The lesson I learned is that one should not blame the Ribono shel Olam. Ninety nine percent of our disappointments in life are our own fault. There's that one percent that is a gzeira, sure, but the rest of it? If the Ribono shel Olam gives you opportunity, and He gives you the intelligence and the means and the circumstances, and you squander it out of laziness or negligence or inertia or willful stupidity, whose fault it that? As Shlomo HaMelech said, טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת גַּם אֶל פִּיהוּ לֹא יְשִׁיבֶנָּה. You were seated at the table, you were given a plate full of food and a knife and fork, and you're too stupid or lazy to put the food into your mouth? Don't suddenly become a baal bitochon and say "Ah, the Ribono shel Olam wanted me to be hungry."

You see this concept in Ksuvos 30a, where it talks about צינים ופחים, and many other places as well. So by the Birkos Yaakov, he doesn't tell them that they will sit and watch television and food will fall into their laps. He tells them that they will be gifted with opportunities and skills. But they have to have the energy and alacrity to seize them.

Someone wrote in to point out a passuk in Mishlei that really should be the pivot point for this vort.

משלי י"ט ג 

אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו

A man’s folly subverts his way, And his heart rages against the LORD.

In other words, the man ruins his own life, and then he complains, Ribono shel Olam, why did you do this to me????

Some learn this refers to simple negligence and laziness, nothing to do with ruchniyus. Hashem gives you opportunitites and you waste them, it's your fault.

המאירי:

אולת אדם תסלף דרכו ועל יי' יזעף לבו. הערה המונית להיות האדם מתנהג בכל דבר בדעת ובשכל , בפת בגו וביין משתיו ושאר הנאותיו , וכן בהוצאותיו ובכל ענייניו. כי הנטייה אל הקצה בכולם רע , וישחית סדרו וירחיקהו מהשיג חפצו , והתקצף במלכו ובאלהיו (ע"פ יש' ח , כא) במה שאולתו סבבה לו כן. 

Also see חובות הלבבות, שער חמישי - שער ייחוד המעשה ה׳:צ״ד and the following paragraphs.

Of course the passuk applies equally to people who ruin their lives by doing aveiros and deserving punishment, like the Dor HaMidbar that was supposed to go straight to Eretz Yisrael, but instead all died in the forty years of wandering.  But that, too, is just another example of a person that throws away opportunity. Whether it is by aveiros or by negligence and laziness, he has only himself to blame, and saying "bashert" is just a self serving way to deny responsibility.

The Gemara in Taanis, for example, applies the passuk in Mishlei to the Mechiras Yosef.

תענית ט:א

אשכחיה ר' יוחנן לינוקיה דריש לקיש דיתיב ואמר (משלי יט, ג) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו ויתיב רבי יוחנן וקא מתמה אמר מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא א"ל אטו הא מי לא רמיזי והכתיב (בראשית מב, כח) ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו

If that is the case, and the passuk refers to aveiros that push away Hashem's brachos, it echoes the passuk in Haazinu (5:5) שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתל, where, for example, the Or HaChaim explains

שחת לו לא בניו. פירוש כשמשחיתים דרכם גורמים רעה לעצמם, ומה רעה גורמים לא בניו פירוש שאינם נקראים בני אל חי כאומרם ז''ל (ב''ב י'.) כשישראל הולכים בדרכו של מקום נקראים בנים וכשאין הולכים וכו' נקראים עבדים, והוא אומרו שחת לו שלא יקראו בניו של הקדוש ברוך הוא, ואומרו מומם לפי שיש מקום לומר סוף סוף יגיע הדבר לאב מום הבנים ח''ו, לזה אמר מומם פירוש המום מהם בא לא מאבינו כי הוא ברא את האדם ישר, וכמאמר הנביא (ישעי' ה' א ב) כרם היה וגו' ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק וגו' ויקו לעשות ענבים וגו', והוא אומרו מומם פירוש המום מהם בא, ופירוש מום על דרך אומרם ז''ל (סוטה ג'.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, שהוא רוח רעה והיא תקרא מום בסוד אומרו (לעיל ט''ו כא) מום רע, והמשכת חלק זה הרע אינו אלא מצד מעשה האדם:

But as Menachem reminds us in the comments, this does not mean that it subverts Hashem's plan for the world. Ultimately, the result will tend towards the original goal.  But that does not mean that what you did does not change anything, that you are not to blame. That is just the talk of someone that is not man enough to admit his failure, so he makes a bigger fool of himself by putting on the mask of a big baal mussar and baal bitachon.  

First, even if the ultimate result is exactly the Ribono shel Olam's plan, that does not absolve the baal bechira who fulfilled the plan, just as the Egyptians were responsible for their behavior, and Nevuchadnetzar, and the Kasdim, and Tzur, and the Bavlim, and all the great resha'im. These reshaim were mere instruments in Hashem's hand.  Even Genghis Khan knew this. He is quoted as having said, before he sacked a city and murdered every one of its inhabitants, “If you had not committed great sins, God would not have sent a punishment like me upon you.” But every one of these reshaim paid for every drop of blood they shed,as the Neviim Yirmiahu and Yechezel say literally dozens of times.  

Second, Hashem's plan can be fulfilled in many ways, some pleasant, some the opposite. As the Gemara in Shabbos says about Yaakov going to Mitzrayim, and, by implication, about Yosef's very different experience- They both got where they needed to be, but in very, very, different ways.

שבת פ"ט:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב: ״בחבלי אדם אמשכם בעבתות אהבה ואהיה להם כמרימי על על לחיהם ואט אליו אוכיל״.

שוחר טוב: תהלים ק"ה

יקרא רעב על הארץ, אמר רבי יהודה בן נחמן בשם רבי שמעון בן לקיש, ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ובקולרין, ועשה לו הקב"ה כמה עלילות וכמה מנגנאות ונמכר יוסף למצרים כדי לירד, ויקרא רעב על הארץ, וכל כך למה, (בראשית מ"ו) ויבא יעקב מצרימה. אמר רבי פנחס הכהן בר חמא, משל לפרה אחת שהיו רוצין למשוך אותה למקולין שלה, ולא היתה נמשכת, מה עשו, משכו את בנה תחלה, והיתה רצה אחריו, כך עשה הקב"ה מנגנאות שעשו אחי יוסף כל אותם הדברים, כדי שירדו למצרים, גם כן כדי שירד גם יעקב, שנאמר (הושע י"א) בחבלי אדם אמשכם.

סוטה י"א:א

כיוצא בדבר אתה אומר (בראשית לז, יד) וישלחהו מעמק חברון א"ר חנינא בר פפא בעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון 

Harav Avraham Bukspan sent the following to me, in which he brings that R Yosef Ber used this concept to explain a Yerushalmi:

In Talmud Yerushalmi (Berachos 2:8, see also Bereishis Rabbah 91:9), we find that after the death of Rabbi Simon, Rabbi Levi mentioned the above incident with the shevatim in his eulogy: “The shevatim found something in their bags and the pasuk says, ‘Their hearts left them,’ and we, who have lost Rabbi Simon, all the more so should we be upset!” If they bemoaned the finding of valuables in their sacks, then the Sages should certainly bemoan the loss of the talmid chacham, Rabbi Simon.

             The connection between the events is far from clear. The shevatim were not bemoaning the finding of money, a seemingly good thing, but the sudden appearance of the money that they had spent on the food. Because of this find, they knew they would be accused of a crime. What does lamenting an impending criminal accusation have to do with lamenting the loss of a talmid chacham?

            In his hesped on Rav Chaim Heller, Rav Yosef Dov Soloveitchik (Divrei Heggos VeHaarachah pp.143-144) explained that Rabbi Levi was educating us in regard to the pain we should feel regarding lost opportunities. The trouble the shevatim were now facing was all from a small error in timing. If they would only have opened their bags a bit earlier and checked that they had been given the correct merchandise, they could have solved the problem right then by pointing out the wrongly returned money. But by not opening the bags until they reached an inn, well into their journey, it became dangerous to appear at the palace claiming there was a mistake. At this point, the damage was done, and when they realized the extent of the damage, their hearts left them and they shook with fear.

            The shevatim lamented not only the predicament they now faced but its antecedent, the fact that a little bit of effort would have saved them all this grief. Realizing the opportunity that they squandered, they trembled.  

(ed.: The idea is that when a person experiences a terrible thing, and he realizes that it could have so easily been avoided by using basic seichel and elementary precautions, the agony of the self-flagellation can be even worse than the dismay over the actual damage.)

            Rav Soloveitchik explains that that was the lesson Rabbi Levi was teaching. The Sages had just lost the wonderful gift of Rabbi Simon. While he was still alive and with them, they had the opportunity to benefit from his Torah and knowledge; he could inspire them and be a mentor. Had they taken advantage of every chance to learn from him, his death would not have been that tragic. But now that it was all in the past, they were left looking at Rabbi Simon at “the inn,” after the fact. Rabbi Levi was mourning not only the loss of the Torah scholar, but the lost opportunity — the opportunity to grow and gain from him.

            We must make the most of all opportunities and chances given us in This World, rather than having to look back later and lament opportunities squandered and chances lost.

 

In case anyone's interested, bashert is Yiddish, from From Middle High German beschern (“to preordain, destine, allot, distribute”).  The fact that there is no Hebrew word for the concept, at least not directly used for this in the classical sources, means nothing. The word "מחילה" or "מחל" also appears nowhere in Tanach.

Whether it is an article of faith for us, depends on who you listen to. From the Gemara in MK 18b it seems to apply to spouse and house, the Gemara in Sotah 2a expands it to property in general. And even there it is of limited application - zivug rishon/sheini, can be changed through tefilla - it is just one of those things, like gilgulim, that people want to believe because they're good to lean on in hard times. 

If you really want an excuse for a wasted life, or even for obesity, you can rely on the Tanchuma in Pekudei 3:4-5.

אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב, עושה גדולות עד אין חקר נפלאות עד אין מספר (איוב ט י). תדע לך, שכל הנשמות שהיו מן אדם הראשון ושיהיו עד סוף כל העולם, כולן נבראו בששת ימי בראשית. וכולן בגן עדן, וכולן היו במתן תורה, שנאמר, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום, ואת אשר איננו פה עמנו היום (דבר' כט יד). ומה שאמר, עושה גדולות עד אין חקר, אלו גדולות שעושה הקדוש ברוך הוא ביצירת הולד. (אלא) בשעה שבא אדם לשמש עם אשתו, רומז הקדוש ברוך הוא למלאך הממונה על ההריון, ושמו לילה.

והקדוש ברוך הוא אומר לו, דע שזו הלילה נוצר אדם מזרע פלוני, דע לך והשמר בזו הטיפה וטול אותה בכפך וזרע אותה בגורן לשלש מאות וששים וחמשה חלקים. והוא עושה לו כן. מיד נוטל בידו ומביא לפני מי שאמר והיה העולם, ואומר לפניו, עשיתי ככל אשר צויתני, וטיפה זו מה תהא נגזר עליה. מיד הקדוש ברוך הוא גוזר על הטיפה מה יהא בסופה, אם זכר אם נקבה, אם חלש גבור, אם עני אם עשיר, אם קצר או ארוך, אם מכוער או נאה, אם עבה או דק, אם בזוי או גס. וכן גוזר על כל קורותיו. אבל אם צדיק אם רשע, לא, אלא הדבר ההוא נותנו בידו של אדם בלבד, שנאמר, ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע (דב' ל טו).

Do the Blessings of Tzadikim Die With Them?

 The Sifri in Eikev brings an argument between Reb Yossi and Rav Shimon bar Yochai whether the brachos of a tzadik end with his death, that his blessings die with him.  What follows is a discussion of this Sifri and the questions it raises.

Outline:
 Sifri in Eikev #38, on Devarim 11:10
 Ramban in Vayigash,Bereishis 47:18 that brings the Sifri
My wife's question from Yirmiah 31:14 et seq
An obvious question from the brachos of Yitzchak and Yaakov and Moshe
Some possible answers
An answer based on the Kli Chemda in Vayechi that connects the Sifri with the Shita Mekubetzes in Bava Kamma 50a
A clever use of a line from Julius Ceasar.

Sifri Devarim 38:8-9:

וכן אתה מוצא: בכל מקום שהצדיקים הולכים - באה ברכה לרגלם. יצחק ירד לגרר - באה ברכה לגרר, שנאמר  "ויזרע יצחק בארץ". ירד יעקב אצל לבן - ברכה ירדה לרגלו, שנאמר  "נחשתי ויברכני ה' בגללך". ירד יוסף אצל פוטיפרע - ברכה באה לרגליו, שנאמר  "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף". ירד יעקב אצל פרעה, -ירדה ברכה לרגלו, שנאמר  "ויברך יעקב את פרעה". במה ברכו? שנמנע ממנו שני רעב, שנאמר  "ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם", ואומר  "וכלכלתי אותך שם". מה כלכול האמור להלן, בשני רעבון הכתוב מדבר - אף כלכול האמור כאן, בשני רעבון הכתוב מדבר

ר' שמעון בן יוחאי אומר: אין זה קידוש השם, שדברי צדיקים קיימים בחייהם ובטלים לאחר מיתתן. א"ר אלעזר בר' שמעון: רואה אני את דברי ר' יוסי מדבר אבא, שזה קידוש השם, שכל זמן שצדיקים בעולם - ברכה בעולם; נסתלקו צדיקים מן העולם - נסתלקה ברכה מן העולם

Ramban:

וכך הוזכר בבראשית רבה (פט י"א

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: שתי שנים עשה רעב, כיון שירד יעקב אבינו למצרים כלה הרעב, ואימתי חזרו בימי יחזקאל וכו':   ואם כן לא נתקיימו דברי יוסף כפתרונו ויבא הענין לחשוד אותו בחכמתו. 

ואולי נאמר שהיה הרעב בארץ כנען כדבר יוסף, אבל במצרים ירד יעקב אבינו אל היאור לעיני פרעה ולעיני כל מצרים וראו כל עמו שעלה נילוס לקראתו, וידעו כי ברכת ה' היא לרגלי הנביא. ואם כן יהיה ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף בשאר שני השבע וכל ימי חיות אביו, כי גם אחרי מות אביו אמר אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם (להלן נ כא). ועם כל זה אני תמה שאם כן לא היה החלום אמת, כי הראו לו את הגזרה ולא הענין הנהיה והנעשה בהם:

וראיתי שם בתוספתא דסוטה: אמר רבי יוסי: כיון שמת יעקב אבינו חזר הרעב לישנו וכו'. 

ועוד שנינו בספרי (עקב ל"ח

ויברך יעקב את פרעה, במה ברכו? שנמנע שני הרעב, אף על פי כן שלמו אחר מיתתו, שנאמר: ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם, מה כלכול האמור להלן (פרק מה יא): בשני רעבון הכתוב מדבר, אף כלכול האמור כאן בשני רעבון הכתוב מדבר. 

רבי שמעון אומר: אין זה קידוש השם שדברי צדיקים קיימין בחייהם וניטלין לאחר מיתתן. 

אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: רואה אני את דברי רבי יוסי מדברי אבא, שזה קידוש השם שכל זמן שהצדיקים בעולם ברכה בעולם, נסתלקו מן העולם נסתלקה ברכה מן העולם, עד כאן. והנה השלים הרעב חמש השנים הנותרות:

My wife's question from the pesukim in Yirmiya:

כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מיאנה להינחם על בניה כי איננו.  כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב. ויש תקווה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים, לגבולם

If the tzadik's tears help after his/her death, why wouldn't a bracha he/she gave in life be effective later as well?  To say that the slate is wiped clean with death, but the tzadik has the ability to ask again after death, is just "I have a kashe so I need to come up with a teretz" dumb.  

Another problem we have is that according to Reb Yosi, how do we understand the brachos of Yitzchak to Yaakov, of Yaakov to the Shevatim, or of Moshe to Klal Yisrael? 

One answer is that the idea of Bracha in the Torah is the enhancement of intrinsic positive characteristics and suppression of negative ones.  49:28- ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אתם.  The bracha applies to the individual present, and changes that person.  Once the person is enhanced, then his life will reflect that gift.  It is not a bracha for the future, it changes the beneficiary of the bracha right now, and it is up to that person what he does with the greater opportunity.  Still, I don't see how this works with, for example, the words of Yitzchak ויתן לך מטל השמים ומשמני הארץ, which sounds like a straightforward bracha that will be realized in the future.

Another possible explanation would distinguish between a bracha that results from the mere presence of the tzadik, which ends with his death, and a bracha explicitly given by the tzadik.  I don't like this answer because I believe the Sifri is assuming that Yaakov explicitly gave a bracha to Pharaoh- ויברך יעקב את פרעה. 

Or you might use the pshat the Kli Chemda starts with, even though his next paragraph seems to contradict it, which we will deal with below.

Kli Chemda:

 והנה ברמב"ן פ׳ ויגש בקרא דויבואו אליו בשנה השנית הביא דברי הספרי. ויברך יעקב את פרעה במה ברכו שנמנעו שני הרעב אעפ״כ שלמו לאתר מיתתו שנאמר ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם מה כלכול האמור להלן בשני רעבון הכתוב מדבר אף כלכול האמזר כאן בשני רעבון הכתוב מדבר ר'ש אומר אין זה קידוש השם שדברי צדיקים קיימין בחייהן וניטלין לאחר מיתתן אמר ר'א בר'ש רואה אני את דברי ר'י מדברי אבא שזה קידוש השם שכל זמן שהצדיקים בעזלם ברכה לעולם נסתלקו מן העולם נסתלקה ברכה מן העולם עכ'ל הספרי. מבואר מדברי הספרי דבין ר'י ובין רשב'י ובין ר'א בר'ש ס'ל בפשיטות דיעקב אבינו מת רק דפליגי אי דבריהם בטילין לאחר מיתה . אך לפי דברינו הנ'ל אין זה סתירה כלל דבאמת כיון דהחיות שלו הוא רק בכח התורה אבל אצל אדם זה בכלל מיתה שפיר ס'ל לר'א בר'ש דזה בכלל קידוש השם שאם נסתלק מן העולם יהי׳ נסתלקה הברכה מן העולם ואם היו המצריים מתנהגים ע'פי התורה הי׳ נשאר אצלם יעקב בבחינת חי והי׳ ברכתו מתקיימת אף אח״כ אבל כיון שמצרים לא היו בבחינת התורה ממילא אצלם הי׳ יעקב בגדר מת ושפיר פליגי בזה אם קה׳ש הוא שדברי צדיקים בטילין לאחר מיתה או מתקיימין וזה פשוט 

 ודע דבעיקר הפלוגתא בספרי אי דברי צדיקים מתקיימין גם ללאח"מ מצאתי בשטמ״ק ב'ק (דף נ׳ ע'א) בהא דאמרינן בגמ׳ גבי בנו של נחוני׳ חופר שיחין דאעפ'כ מת בנו בצמא שכתב בזה'ל ולרבי נראה לפרש אמרתי כלומר השמעתי דבר זה לפני הקב'ה והם דבר שיצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו והסכים הקב'ה לדברי שכן דרכו של הקב'ה שמסכים לסברת הצדיקים שבדור . וכשמת בנו בצמא כבר מת ר׳ חנינא עכ'ל. מבואר ג'כ שדברי ר׳ חנינא הועילו רק כל זמן שהי׳ חי וכשמת נתבטלו דבריו 

ועיי׳ בשבת (דף ק ימ ע יא) במעשה דרב ושמואל דרב אמר על שמואל מאן דמצערן לא לוקמי׳ לי׳ בני וכן הוה . וכתב הג׳ בספר יוחסין ז"ל ערך שמואל אע״ג שמצאנו שהי׳ לשמואל בנים ג"כ זה הי׳ לאחר מיתתו של רב שאז נתבטלה הקללה שלו עיי"ש ודבריו נכונים מאוד שאם אמרו בברכתו של צדיק שהיא מתבטלת לאחר מיתה מכ"ש קללתו של צדיק בוודאי מתבטלת הקללה שלו

For people that follow the mesora of the Avos, the Avos did not die at all.  In fact, it is specifically in our parsha that Reb Yochanan said (Taanis 5a) that Yaakov Avinu did not die.  But, you ask, everyone in the Sifri agrees that Yaakov Avinu did die!  If he did not die, the bracha to the Mitzrim should have continued!  The answer is that for people like the Mitzrim, Yaakov was dead and gone, and with his death, his bracha went away.  For us, who follow the mesora of the Avos, whose חיות stems from  רוחניות, תורה, ומצוות, Yaakov Avinu did not die at all, and his brachos live on with him.  This, of course, explains how Rachel Imeinu's influence continues in this world.  This is another way of applying צדיקים במיתתן נקראים חיים, but saying that it is only true regarding those that carry on the mesora of the Tzadik.

The problem is that the Kli Chemda relates the Sifri to the story of Rav Chanina, whose words lost their effectiveness after he died, and Rav, whose curse on Shmuel ended when he died.  According to this svara, both of those things need explanation.  

The answer is that the case of Rav Chanina was not a bracha, it was a hachra'ah, a decision of what constitutes justice; he said that it would be unjust for Hashem to allow Rav Nechuniah ben Hakanna's child to die in a manner that involved water.  Rav Chanina's right to make such a determination, a right based on the concept that אמת מארץ תצמח, lapsed when he died, just like they didn't ask Rebbi any shailos after he died, even though used to come home Friday night to make Kiddush (Kesuvos 103a.)  As for the question of why did Rav's curse terminated with his death, that is because contrary to what the Kli Chemda says, a curse is not like a bracha.  צדיקים במיתתן נקראים חיים only works for their brachos, for חיות, not for their klalos.  If you emulate and praise the Tzadikim instead of just burying them, then the good that they do lives after them; the evil is interred with their bones. (III:2) 

ודו"ק

(earlier version published in 2015.)

Mikeitz: The Amsonis and the word Es

42:18, Yosef's words to the brothers,

ויאמר אלהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וחיו את־האלהים אני ירא

The holy Talmid Chacham Harav Shain has a sefer Birkas Ish.   He brings Shimon and/or Nechemiah Haamsoni from Psachim 22b, pireish.  Asks, the pireish passuk is in Voeschanan.  What about this pasuk, that says basically the same thing?  And in Shmos, Vatirenah hameyaldos es, and in Beshalach Vayiru ha'am es, and on and on.  Certainly, he knew of these pesukim, but for some reason he didn't darshen them.  He shows that the answer is clear in Onkelos.  

Almost all the time, Onkelos translates Es to mean ית.

In the beginning of vayeishev את אחיו is מן, also in that passuk את בני בלהה.

אִלֵּין תּוּלְדַת יַעֲקֹב יוֹסֵף בַּר שְׁבַע עַסְרֵי שְׁנִין (כַּד) הֲוָה רָעֵי עִם אֲחוֹהִי בַּעֲנָא וְהוּא מְרַבֵּי עִם בְּנֵי בִלְהָה וְעִם בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אֲבוּהִי וְאַיְתִי יוֹסֵף יָת דִּבְּהוֹן בִּישָׁא לְוַת אֲבוּהוֹן:

End of Voeira בצאתי את העיר it means min.

Every one of them has meaning and must be there for clarity.

But every את השם he translates מן קדם, until the one in voeschanan. There he says ית.

את יהוה אלהיך תירא אתו תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע

יָת יְיָ אֱלָהָךְ תִּדְחַל וּקֳדָמוֹהִי תִפְלָח וּלְדַחַלְתֵּיהּ תִּקְרַב וּבִשְׁמֵיהּ תְּקַיַּם:

Some esses are im, and some are min.  Those aren't particles, they aren't extra at all.  But other esses can be yas, and some min kadam.  These arguably, serve no apparent purpose, and should be darshened.  All the esses with Hashem he translates min kadam until the one in Voeschanan.  He points out that the Amsonis were before Onkelos.  So it's very very likely that the Amsonis always held that the Voeschanan es was also min kadam, but they later realized (I don't know what it is that made this so,) that it has to be Yas, and they said that if so, they had to retract all they had said before.  Rabbi Shain doesn't have a clear pshat either. He speculates that the three pesukim of yira before voeschanan might refer to the three dargos of yira mentioned in the Rambam yesodei hatorah 2:1 and the mesillas yesh 24. But he says it's up to us to figure it out.

On the topic: The Maharal in Nesivos Olam asks why they weren't bothered by ואהבת. He answers that ahava is dveikus, and dveikus to Hashem is compatible with dveikus with other things. But Yira is pirud, awareness of the gulf between creator and created, between cause and effect, and it is essentially exclusive to the Ribono shel Olam.

יש שואלין בזה למה לא הקשה לו מן ואהבת את ה׳ אלהיך גם כן כמו את ה׳ אלהיך תירא.

ותירוץ שאלה זאת כי המורא שייך דוקא אל אלהות, שבזה מורה שהוא אלוה ומושל והוא הענין האלהות שהוא נבדל מן האדם ואינו משותף עמו וירא מפניו, ולפיכך לא היה קשה לו מה שכתיב ואהבת את ה׳ אלהיך אם בא לרבות שיהיה אוהב חכמים או הבריות או מה שיהיה, בשביל זה לא יהיה כאן שתוף לאלהות, אבל יראת השם יתברך אין לשתף שום דבר כלל עד שבא רבי עקיבא ולימד את ה׳ אלהיך תירא לרבות ת״ח. ורצה בזה כי יש לשתף יראת חכמים עם יראת שמים כי יראת חכמים השלמה ליראת שמים ואין כאן חס ושלום שום שיתוף. וזה כי יראת השם יתברך הוא מצד שהוא יתברך נבדל מן הכל לכך שייך בו היראה, ואין שייך היראה מצד החבור רק מצד שהוא נבדל מהכל ואין לו שתוף עם זולתו, ותלמידי חכמים שהם נבדלים מן שאר אדם גם כן מצד השכל שיש בתלמיד חכם חכם כמו שהוא יתברך נבדל מהכל, מפני כך התלמיד חכם שיש לו דביקות עם השם יתברך בערך שאר אדם והשם יתברך נבדל מהכל והתלמיד חכם נבדל משאר אדם, ולפיכך אם אין לאדם יראה מן תלמיד חכם ומשותף עם תלמיד חכם לגמרי מבלי יראה מן התלמיד חכם בזה עצמו כאלו יש לו שתוף עם השם יתברך. כי לפי ערך שאר בני אדם התלמיד חכם יש לו דביקות עם השם יתברך והוא נבדל משאר אדם.

We have discussed this issue elsewhere, with a very different approach.

Mikeitz. If you have the podium, Use It!

 After interpreting Pharaoh's dreams, Yosef forthrightly advised him exactly what needed to be done.  

The Or Hachaim points out that Yosef seemed to be speaking out of place. He had not been asked for advice, he was asked to interpret the dreams. He explains that this was part of the interpretation, in the sense the Yosef had to explain to Pharaoh that Hashem had shown him the interpretation in order to save the Egyptian people.

ועתה ירא וגו'. טעם יוסף שנעשה יועץ למלך והוא לא בקש ממנו אלא פתרון החלום, כי בא לתת לו טעם אשר הראהו ה' את אשר הוא עושה כי הוא כדי שיפקד פקידים וגו'. עוד להיות שהראוהו בחלום שבלעו הפרות הרקות לפרות הבריאות זה יגיד כי יתפרנסו שני רעב משני שבע, ולזה אמר ירא פרעה וגו':

The Ramban is more practical - Yosef wanted the job.

 ואמר יוסף כל זה בעבור שיבחרו אותו כי החכם עיניו בראשו:

Harav Galinski, in his colorful והגדת, points out this behavior of Yosef, and says that it is a big mussar haskeil for each and every one of us.

אמת, לא נדרש ליעץ למלך. אבל רצה שיבחרו בו, ו"המיקרופון" בידו, הכל מאזינים לו, נצל ההזדמנות והשמיע דבריו, ובתוך שעה היה משנה למלך מצרים.

ההורים, המיקרופון בידם.

המחנכים, המיקרופון בידם.

הרבנים, המיקרופון בידם.

רשות הדיבור נתונה, מאזינים לדבריהם, ינצלו את הבמה באפן מושכל להעביר רעיונותיהם, להדריך ולהשפיע!

A very Novarodoker perspective. It may look like עזות פנים, but it is really not. Don't allow fear of how you will look hinder you from doing what needs to be done. No hispailus. You have a job, you have an opportunity, take advantage of the moment and get it done. What people may think of you is not a factor at all.

I was reminded of this when reading a new post by Marc Shapiro on the Seforim Blog, in which he discusses what the mysterious letters שב are doing in some machzorim after each set of Tekiyos. He brings down a pshat from Reb Bunim from Pashischa, which some might view as profound, and other less evolved minds might view as bizarre. Be that as it may, it is similar to what Rav Galinsky said. I remember hearing a very similar thought in Yiddish, something to do with ווען דו שטייסט ביים ברעטל, but in Latin, it's Carpe Diem.

For the other quiz question, I asked about the letters שב that are found after the first and second set of shofar blasts. What is this about?

I was going to discuss this matter and present various sources. However, Moshe Babad alerted me to the existence of a comprehensive article that recently appeared on this very topic, and thus there is no need for me to go into any detail. The article is by R. Yehudah Aryeh Markson and appears in the journal Etz Hayyim 30 (Elul 5778), pp. 408-437 (it is not yet on Otzar haChochma). The title of the article is

שב בני שב – לגלגוליו של מנהג קדמון שנשתכח

R. Markson begins by noting that he, like everyone else, simply paid no mind to the word שב that appears together with tekiat ha-shofar. It was only after he was asked what the meaning of שב is that he investigated the matter. This led him to uncovering the story of what used to be a widespread minhag that for some reason simply disappeared and was almost entirely forgotten from Jewish communal memory (with the exception of a few “pure” German minyanim, such as KAJ in Washington Heights).

R. Markson mentions various explanations that have been offered for שב including the incorrect suggestion that it is one of the holy names that you need to have in mind before shofar blowing. Another incorrect explanation was offered by R. Simhah Bunim of Peshischa that שב is an abbreviation for שוטה בלאז – “Idiot, blow.” In other words, blow the shofar without any special kavvanot and just have in mind to fulfill the mitzvah. (I am sure that R. Simhah Bunim didn’t really think that this is the meaning of שב but was only offering a “midrashic” understanding. This is probably also the case with those who explain the letters to mean שוואנץ בלאז.) A third incorrect explanation is that שב is related to תשובה and is directed to the people to urge them to do teshuvah. A fourth incorrect explanation mentioned by R. Markson is that שב should be read שֵב, as in שב ועל תעשה, and the meaning is that the person who blows the shofar should cease his blowing and wait a bit before resuming the next set of shofar blasts. According to this explanation, the reason for waiting is to give him time for silent prayer or to separate the different groups of shofar blasts. R. Markson records other incorrect explanations as well.

The fourth explanation mentioned in the previous paragraph is closest to the truth, which, as R. Markson shows, has its origin in medieval Ashkenazic minhag where it is first mentioned by Maharil. The word שב should indeed be read שֵב, and it means “sit”. The one calling out the shofar sounds was telling the blower to sit down between the series of blasts. R. Markson, p. 426 n. 71, refers to Maharil as ‘אבי ומייסד מנהג אמירת ה’שב. However, I don’t know on what basis one can say this, as opposed to assuming that Maharil is simply recording a minhag that was already practiced in his day. After all, as R. Markson notes, R. Meir of Rothenburg records the practice of the shofar blower to sit between the series of blasts, though there is no mention of the shofar blower being told שב.

Why is the person blowing the shofar told to sit? R. Markson presents a variety of explanations such as to show that the three groups of shofar blasts are separate from each other, to show that these blasts are the tekiot di-meyushav, to give the shofar blower a chance to focus on teshuvah or just to rest, or to confuse the Satan.

In the comments that follow that post, there was this nice explanation:

 פרשיסחא says:

December 16, 2020 at 1:23 pm

The story of the Rebbe Reb Bunim is told that שוטה בלאז was his response to someone who claimed he prepared all the kavanos besides that one of שב.

Chanuka: Reweaving the Fabric of Time

The Gemara says that the year after the miracles Chazal etablished that these days would forever be days of celebration and commemoration. Why did they wait till the following year? 

The Ben Yehoyada and Rav Berel Povarsky say exactly the same answer, two good eidim.  The mussar haskeil is that Chanuka is a time that is mesugal to understand ideas of Torah that might be inaccessible the rest of the year.

בן יהוידע בבמה מדליקין

לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים. מקשים למה לא קבעום משנה הראשונה. 

ונראה לי בס"ד בשנה ראשונה עשו ח' ימים טובים בהכרח מפני הנסים שנעשו בהם בשמן, וכל יום שנעשה בו הנס בשמן מוכרחים לעשותו יו"ט. אך לשנה אחרת ראו חכמי הדור שאותה ההארה שהיתה בשמים למעלה בשנה שעברה שהיה בה הנס, חזרה ונתגלית בשנה זו. והבינו שבשמים קבעו ימים אלה לאותה ההארה בכל שנה, ולכך גם הם עשאום ימים טובים למטה. ולפי זה מה שאמרו "קבעום" לא קאי על בית דין שלמטה, אלא קאי על השמים ממעל. שהוא כמו ענין הפורים דכתיב בהם (אסתר ט כח והימים האלה נזכרים ונעשים) ודרשו רז"ל "נזכרים למעלה ונעשים למטה." וכן כאן, קבעום למעלה בגילוי ההארה, ועשאום למטה ימים טובים בהלל והודאה. ובזה יש להבין נמי כוונת השואל מאי חנוכה, דהוי ליה לקרותו חינוך על שם החינוך של בית המקדש שנתחנך בעבודה ובהדלקת המנורה. ומשני דת"ר וכו' לשנה אחרת קבעום למעלה ועשאום למטה, ולכן הטילו בה ה"א בסופה. כי זה כלל ידוע כל ה"א שבסוף תיבה מורה על הריבוי, וכן כאן שנתרבית ההארה שלה שהיא מתגלית בכל שנה ושנה, גם חינוך לשון זכר שאינו מתעבר וחנוכה לשון נקבה שמתעברת ויולדת, כן זו מתעברת ויולדת, כי ההארה שלה נולדת כל שנה. 

בד קודש מועדים, חנוכה

בשבת (דף כא:) איתא, מאי חנוכה דת״ר בכ״ה בכסלו וכו', שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים וכו', נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעוה ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, ע״כ. ולכאורה יש להעיר למה קבעו ענין זה בשנה האחרת ולא מיד לאחרי הנס.

ונראה הענין בזה, כי הנה כל המועדות שנאמרו בתורה הם בעיקר זמנם ימי סגולה מיוחדים כל אחד לפי סגולתו ועניינו, ימי יציאת מצרים, יום מתן תורה, ימי הסוכות שהם זכר לענני כבוד, הרי הם במהותם ימי סגולה לענין זה בכל שנה ושנה, ואין לישראל מועדות בעלמא שאין בהם קדושה וסגולה, כשאר אומות העולם, ועל כן גם חז״ל אינם קובעים ימי מועד בעלמא, אלא כפי מדת קיום הענין וההשפעה שבו בזמן הזה ולעולמי עולמים. ומעתה מובן הענין, כי לאחר שהיה נס חנוכה רצו חז״ל לדעת אם הנס הוא בפני עצמו, ואינו קשור לזמן הזה, או שבאמת ימי סגולה הם למעשה נסים בהדלקת המנורה, ולהארת פנים, ולכן המתינו חז״ל לשנה הבאה, וברוח קדשם הגדולה ראו כי ימים אלו מיוחדים הם בעצם מהותם, ולכן קבעו אותם לימי מועד בהדלקת הנרות זכר לנס ופרסומו.

Nothing here is mine. It's just a good vort said independently by gedolei ha'achronim in Baghdad and Bnei Brak.

UPDATE:

Harav Avraham Bukspan sent me this Kedushas Levi, who starts from a different point but ends up saying exactly the same thing.  יישר כחך!

קדושת לוי / קדושות לחנוכה 

ואבאר על קריאת שם חנוכה. והנה כפי פשוטו היה לקרוא גם פורים חנו י"ד, ואתן טעם לשבח לדברי חז"ל שקראו אותו חנוכה. גם צריכין ליתן טעם למה קבעו לקרות מגילת אסתר לפרסם הנס שבימי מרדכי ואסתר, ולא קבעו לקרות מגילה לקרות הנס של מתתיהו בן יוחנן כהן גדול ושל יהודית, אשר עשה להם השם יתברך במלכות יון הרשעה.

כי הלא ידוע כי מנינן מתשרי השנה, ובתחלה חנוכה, ואחר כך פורים, ואחר כך פסח, ואחר כך שבועות. והנה הלא ידוע שכל הנסים וכל ההארות שנתגלה בימים קדמונים, מתגלה בכל שנה ושנה. כגון בחנוכה, הנס של חנוכה והחסדים שהיה למתתיהו בן יוחנן כהן גדול, כאשר אנו מדליקין הנרות של חנוכה. ובפורים, מתגלה הנסים והחסדים שנתגלה בימי מרדכי ואסתר, וכן נתגלה בכל שנה ושנה. וכן ההארה דבשבועות, נתגלה בכל שנה ושנה קדושת מתן תורה. וכן בראש השנה, נתגלה הארות בריאת העולם. כמבואר בכתבי האר"י (פע"ח שער מקרא קודש, פרק ג). לכן התקינו הברכה 'שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה'. ועיין בט"ז בסימן תרפ"ב סעי' ג' סק"ה שהוקשה לו על הנוסח בזמן הזה, ועיין שם שמביא בשם לבוש הנוסח ובזמן הזה.

אבל לי הפעוט והצעיר נראה לי כפשוטו. דהנה צריכין להבין למה עשאו יום טוב וקבעו בהלל ובהודאה על הנס דשמונת ימי חנוכה ודפורים, ולא עשאו יום טוב ביום מלחמות סיסרא, וביום מלחמות סנחרב אשר היה נס גדול שרצה האל יתברך לעשות חזקיהו משיח וכו' (סנהדרין צד, א), וביתר נסים שבכל יום. אלא, הנס שראו אבותינו ונביאים הקדמונים ואנשי כנסת הגדולה שעשה גם כן פעולה במעשינו הטובים, שאלו החסדים נתגלה בכל שנה ושנה ובכל דור ודור ומאירים אלו הנסים לפי גודל מעשיהם אשר עשו הקדמונים שיתגלה תמיד, עשאום יום טוב, כגון חנוכה ופורים ושלש רגלים. אבל במלחמות סיסרא וסנחרב וכדומה להם, ראו הקדמונים שלא היה כח בידם שיתגלה זה ההארה לזה הנס והחסדים ההמה בכל דור ודור ובכל שנה ושנה, לכן לא עשאום ימים טובים.

וזה היה כוונת אנשי כנסת הגדולה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, כלומר, שאלו החסדים והניסים וההארות שהיו אז בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, נתגלה עד עכשיו, בזמן הזה. וגם בנוסח דעל הנסים נאמר גם כן ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה, ולכאורה תיבת ופורקן כהיום הזה אין לו הבנה. ולפי עניות דעתי יתכן לומר, כלומר, שכהיום הזה הפורקן והתשועה שהיה אז בימים ההם, בימי מתתיהו כו'. וזהו לשנה אחרת עשאום י"ט וקבעום בהלל ובהודאה (שבת כא, ב), כלומר, שקבעו שאלו ההארות והנסים והחסדים יהיו תמיד, ובזה אנו ממשיכין ההארה תמיד בכל זמן. וזה "קבעום", כלומר שקבעו אותם בכל דור ודור. ועוד נבאר אם ירצה השם.

והנה דע, שעל ידי הניסים ניכר לעין כל שהעולם הוא מחודש, ושיש עילת כל העילות אשר חדש את עולמו, ושכל העולמות מחודשים חוץ ממנו יתברך שמו, כמבואר בטור (או"ח סי' רע"א) על קידוש זכר ליציאת מצרים, וברמב"ן בחומש בהרבה מקומות, ובפרט בסוף פרשת בא (שמות יג, טז) וביתר מקומות מבואר שעל ידי הנסים ניכר לעין כל שהעולם הוא מחודש. וידוע שכל מה שניכר בעולם של מטה, גם בעולמות העליונים עושין כך רשימה, וגם בעולמות העליונים השמחה של התחדשות. וחנוכה הוא לשון התחדשות, כמו מזמור שיר חנוכת הבית (תהלים ל, א). וכיון שעל ידו נתגלה לעין כל שהעולם מחודש, ובחינות התחדשות העולמות העליונים, לכן נקרא חנוכה, לשון התחדשות.

וגם נקרא חנוכה, כידוע שכל הטובות של כל השנה נכתבו ונחתמו בראש השנה ויום הכיפורים ובשמיני עצרת, ומתגלה בכל יום ויום, כאשר אבאר בסודות ראש השנה בסייעתא דשמיא. ובחנוכה [נתגלה] מה שנחתם בראש השנה ויום הכיפורים החסדים של חנוכה, שהמה קבועים תמיד כמו בזמן מתתיהו וכו', ובפורים נתגלה החסדים מה שנחתם בראש השנה ויום הכיפורים ושמיני עצרת החסדים של פורים, וכן של פסח, ושל שבועות. וההארה ראשונה של כל השנה אחר ראש השנה ויום כיפור ושמיני עצרת הוא חנוכה, שעדיין לא היה שום יום טוב משמיני עצרת. לכן נקרא חנוכה, לשון התחלה וראשון של כל דבר נקרא חנוכה, כאשר כתבנו למעלה לשון חנוכת הבית, והוא ההארה ראשונה שבשנה, לכן נקרא חנוכה. והבן:

The basic idea is found in many places. (I've posted on this topic in the past, such as This.)  My favorite is the Magen Avraham in 468:15.  The Rema there brings from R Yaakov Veil that there is a minhag to avoid medical procedures before Yomtov. 

(ונהגו שלא להקיז בשום עי"ט ואין לשנות) (כל בו בשם מהרי"ו):

The Magen Avraham says that this is because Erev Shavuos is a time of danger, so one must avoid risks, including elective medical procedures; and Chazal extended it to all yamim tovim.  Why is it dangerous before Shavuos? Because a jealous Ruach, Zika, threatened us before Mattan Torah.  Evidently, not only does the segula of Mattan Torah recur annually, even the secondary and tertiary events associated with it recur.

שלא להקיז. דאיתא ספי"ח דשבת דבערב שבועות נפק זיקא דשמיה טבוח ואי לאו דקבילו ישראל אוריית' הוי טבח להו לבשרייהו ולדמייהו וגזרו רבנן על כל עי"ט משום ערב שבועות, שרעפפי"ן מהרי"ו אוסר ומהרי"ל מתיר מלבד בהושענא רבה מפני שהוא יום דין ובעי"ט האחרון של פסח הכל שרי דאינו רגל בפ"ע (מט"מ) ובלילה שלפני יום טוב נ"ל דמותר להקיז דם חוץ מליל הושענא רבא:

But the Magen Avraham is slightly different that what the achronim here say, because  it could be that Shavuos is inherently a day of segula for Kabbalas HaTorah, and it was that way from the time of Brias HaOlam. This is an important point which explains the title of this piece.  Pesach was Pesach before the Jews went to Mitzrayim, and certainly before they were enslaved and emancipated. We see this from the fact that Avraham Avinu and Lot served only Matza to the Malachim and Rashi explains that this was because it was Pesach. 

Breishis 19:3

ויפצר־בם מאד ויסרו אליו ויבאו אל־ביתו ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו

Rashi

ומצות אפה. פֶּסַח הָיָה:

Evidently, the concept of Pesach predated the reasons we know of; that time of year is Pesach with or without יציאת מצרים. 

But Chanuka was nothing special till the nissim occurred, and only then did the time of year acquire, forever, that special segula of Ha'ara - the fabric of time had been re-woven.  Chazal waited till the next year, and they perceived that the time had changed.  

(The fact that the Zika problem recurs is not because of what happened then. It is because ruchos do what they do again and again, and every year when the segula of kabbalas haTorah comes around, the ruach Zika threatens Klal Yisrael. That is not a part of the segulas hayom, it is a result of the segulas hayom. Like the sattan during Elul.)

It may be inapposite, but here is something to think about. Rav Povarsky and the Ben Yehoyada, is the pshat that the kviyus is becuase of the ongoing segula of the day, or is the kviyus for the miracles, and the ongoing segula is just evidence that the miracle is meaningful. What are we celebrating? The segula, or the original victory and neis shemen?  They both say that Chazal were not kovei'a the first year. Only when they saw the ongoing segulas hayom, then they were kovei'a. So what was the kviyus on? The Segulas Hayom or the nissim?

In light of the dismal fate of the house of the Chashmonaim, whose scions, Hyrkanus and Aristobolus, fought a civil war and were totally wiped out and supplanted by Hordus within one hundred years, it seems to make sense that the victory itself was not necessarily reason to establish an eternal holiday. Certainly that is true in retrospect, but Chazal have a more cosmic, a more comprehensive, vision. What we realize only in retrospect, perhaps they anticipated at the time of the miracle. Wonderful, the Jews overcame the oppressions of the misyavnim and regained religious autonomy. But is this a moment of relief, or eternally meaningful? They might only be kovei'a celebration if it were the latter. 

UPDATE, DECEMBER 21 2020

Harav Shimon Kalman Goldstein grew up in Williamsburg.  He told me that after the Six Day War, when the Satmarer published his על הגאולה ועל התמורה, the vitz in Williamsburg was that the reason Chazal waited a year before being kovei'ah Chanuka was because they had to decide whether the nissim were from the Ribono shel Olam or from the Sitra Achra.

Binyamin, Ben Oni, Beatitude, Ignominy.

Thank you Dr. Meir Zahtz and Rabbi Milt Wachschlag for your invaluable contributions.

Summary.

It is a truism that we all comprise opposing forces. But Binyamin embodied forces of unparalleled opposition and unparalleled strength. 

This diametric opposition of extremes was articulated by the names he was given by his mother and his father, Ben Oni and BinYamin. 

Following upon his mournful appelation of Ben Oni, the tribe escaped annihalation only by a hair's breadth. This barely avoided genocide occurred in two separate civil wars between Binyamin and the rest of Klal Yisrael, during each of which half the tribe was killed.  

Each of these events is presented as being triggered by a deep flaw: the first, their fear of Amalek; the second, countenancing, in their territory and among their people, acts of depravation not seen since Sodom. 

The first was when Aharon died and the protective Annanim disappeared. The army of "Arad" took advantage of this apparent weakness and threatened the Jews. Binyamin, fearing for their lives, began a retreat to Egypt. The tribe of Levi had to kill half the tribe to force them to return.  Who was this nation we call Arad that so frightened them? Arad was Amaleik. 

The second was the war of extermination that followed the atrocity of Pilegesh b'Givah, when Binyamin refused to punish the Sodom-like barbarism, tumah, and pritzus that took place in its territory.

 On the other hand, the Binyamin of ישכון לבטח, as seen in the acts of Shaul and Mordechai and Esther, was the fearless ultimate nemesis of Amaleik, the primal (ראשית גוים) existential threat to the Jewish people.   

Because Binyamin was the ידיד השם, the Shechina, which was the kedusha of the beating heart of Klal Yisrael, could rest only in the territory of Binyamin. Only land that was associated exclusively with Binyamin could be the repository of ultimate Kedusha.

(Rabbi Wakschlag referred to this as a dialectic. He is probably correct, but I prefer to not use that term. It implies a higher truth arrived at by synthesis, by reconciling apparently contradictory ideas. In this case, I don't know if there is any synthesis or mutualism or sophisticated consciousness for which the apparent contradiction poses no problem. I just know that there were powerfully opposed aspects of the essence of Binyamin. )

Is it any wonder that Yosef kissed him and cried bitter tears? Wouldn't you?

 

במדבר כו כד

"לישוב" - הוא יוב האמור ביורדי מצרים כי כל המשפחות נקראו ע"ש יורדי מצרים והנולדין משם והלאה לא נקראו המשפחות על שמם חוץ ממשפחות אפרים ומנשה שנולדו כולם במצרים וארד ונעמן בני בלע בן בנימין ומצאתי ביסודו של רבי משה הדרשן שירדה אמן למצרים כשהיתה מעוברת מהם לכך נחלקו למשפחות כחצרון וחמול שהיו בני בנים ליהודה וחבר ומלכיאל שהיו בני בנים של אשר ואם אגדה היא הרי טוב ואם לאו אומר אני שהיו לבלע בני בנים הרבה ומשנים הללו ארד ונעמן יצאה מכל א' משפחה רבה ונקראו תולדות שאר הבנים ע"ש בלע ותולדות השנים הללו נקראו על שמם וכן אני אומר בבני מכיר שנחלקו לב' משפחות אחת נקראת על שמו ואחת נקראת ע"ש גלעד בנו חָמֵשׁ מִשְׁפָּחוֹת חָסְרוּ מִבָּנָיו שֶׁל בִּנְיָמִין, כָּאן נִתְקַיְּמָה מִקְצַת נְבוּאַת אִמּוֹ שֶׁקְּרָאַתּוּ בֶן אוֹנִי — בֶּן אֲנִינוּתִי, וּבְפִילֶגֶשׁ בְּגִבְעָה (שופטים כ') נִתְקַיְּמָה כֻּלָּה. זוֹ מָצָאתִי בִיסוֹדוֹ שֶׁל רַ' מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן:

(Among Dr. Meir Zahtz's other contributions to this piece, he pointed out that this is a possible makor for a parent's nevu'ah upon naming a child. It was not a klala. Rashi says Nevu'ah. Why Hashem showed his mother the ignoble tragedy and his father the sublime I do not know. Maybe each saw both but understood what they were seeing differently, as we find by other visions, such as Korach's. On the topic of preconceptions affecting nevuah or Ruach Hakodesh, see Rav Bergman's Maamarim by the brachos of Yitzchak. Do not see the Malbim's introduction to Sefer Yirmiahu.)

Similarly, 

דברים י' ו' - ז': "ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה, שם מת אהרון ויקבר שם, ויכהן אלעזר בנו תחתיו".

רש"י ד"ה ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה: "מה עניין זה לכאן? ועוד וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרה באו לבני יעקן? ועוד, שם מת אהרון, והלא בהר ההר מת, צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות להר ההר?

אלא אף זו מן התוכוחה, ועוד זאת עשיתם, כשמת אהרון בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני הכבוד, יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה. שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם".

Who is the Melech Arad that they were so afraid of? It was Amaleik. 

Rashi Bamidbar 21:1

וישמע הכנעני. שָׁמַע שֶׁמֵּת אַהֲרֹן וְנִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָבוֹד כו', כִּדְאִיתָא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (דף ג'), וַעֲמָלֵק מֵעוֹלָם רְצוּעַת מַרְדּוּת לְיִשְׂרָאֵל, מְזֻמָּן בְּכָל עֵת לְפֻרְעָנוּת:

ישב הנגב. זֶה עֲמָלֵק, שֶׁנֶּאֱמַר "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב" (במדבר י"ג),

Breishis 35:18

וַיְהִ֞י בְּצֵ֤את נַפְשָׁהּ֙ כִּ֣י מֵ֔תָה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־אוֹנִ֑י וְאָבִ֖יו קָֽרָא־ל֥וֹ בִנְיָמִֽין׃

רש"י:

בן אוני - בן צערי, 

בנימין - נראה בעיני לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען, שהיא בנגב כשבא מארם נהרים. (בראשית לה יח)

The destruction of Binyamin took place in two phases, both of them civil wars. One was when they tried to return to Mitzrayim and Levi attacked them, and one was during the story of Pilegesh bGivah. Both were civil wars, milchamot achim. Amaleik couldn't touch them, but they were almost wiped out, man, woman, and child, by their fellow Jews. 

In both cases, many others were killed as well - the story from the Yerushalmi in Yoma, four families of Levi were almost wiped out. In Givah, many individuals from other tribes were killed before Binyamin was vanquished. 

Rashi Bamidbar 26:13

לזרח. הוּא צֹחַר, לְשׁוֹן צֹהַר, אֲבָל מִשְׁפַּחַת אֹהַד בָּטְלָה, וְכֵן חָמֵשׁ מִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין, שֶׁהֲרֵי בַּעֲשָׂרָה בָנִים יָרַד לְמִצְרַיִם וְכָאן לֹא מָנָה אֶלָּא חֲמִשָּׁה, וְכֵן אֶצְבּוֹן לְגָד, הֲרֵי שֶׁבַע מִשְׁפָּחוֹת (תנחומא); וּמָצָאתִי בְתַלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי שֶׁכְּשֶׁמֵּת אַהֲרֹן נִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָבוֹד, וּבָאוּ הַכְּנַעֲנִים לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל, וְנָתְנוּ לֵב לַחֲזֹר לְמִצְרַיִם, וְחָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם שְׁמוֹנֶה מַסָּעוֹת — מֵהֹר הָהָר לְמוֹסֵרָה — שֶׁנֶּאֱמַר "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן" (דברים י'), וַהֲלֹא בְהֹר הָהָר מֵת וּמִמּוֹסֵרָה עַד הֹר הָהָר שְׁמוֹנֶה מַסָּעוֹת יֵשׁ לְמַפְרֵעַ? אֶלָּא שֶׁחָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם וְרָדְפוּ בְנֵי לֵוִי אַחֲרֵיהֶם לְהַחֲזִירָם וְהָרְגוּ מֵהֶם שֶׁבַע מִשְׁפָּחוֹת, וּמִבְּנֵי לֵוִי נָפְלוּ אַרְבַּע מִשְׁפָּחוֹת: מִשְׁפַּחַת שִׁמְעִי וְעֻזִּיאֵלִי, וּמִבְּנֵי יִצְהָר לֹא נִמְנוּ כָּאן אֶלָּא מִשְׁפַּחַת הַקָּרְחִי, וְהָרְבִיעִית לֹא יָדַעְתִּי מַה הִיא (תלמוד ירושלמי סוטה א'); וְרַבִּי תַּנְחוּמָא דָרַשׁ שֶׁמֵּתוּ בַּמַּגֵּפָה בִּדְבַר בִּלְעָם, אֲבָל לְפִי הַחִסָּרוֹן שֶׁחָסַר מִשֵּׁבֶט שִׁמְעוֹן בְּמִנְיָן זֶה מִמִּנְיָן הָרִאשׁוֹן שֶׁבְּמִדְבַּר סִינַי, נִרְאֶה שֶׁכָּל כ"ד אֶלֶף נָפְלוּ מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן:

Source of Rashi is the Yerushalmi in the beginning of Yoma.

א"ר יודן בי ר' שלום למה סמך הכתוב מיתת אהרן לשיבור הלוחות ללמדך שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקב"ה כשיבור לוחות כתיב (דברים י׳:ו׳) ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מוסרה שם מת אהרן וכי במוסרה מת אהרן והלא בהר ההר מת הדא הוא דכתיב (במדבר ל״ג:ל״ח) ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם אלא מכיון שמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד ובקשו הכנענים להתגרות בם הדא הוא דכתיב (במדבר כ״א:א׳) וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגד כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל מהו דרך האתרים כי מת        התייר הגדול שהיה תר להם את הדרך ובאו ונתגרו בהם ובקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחוריהן שמונה מסעות ורץ אחריו שבטו של לוי והרג ממנו שמונה משפחות אף הם הרגו ממנו ארבע לעמרמי ליצהרי לחברוני לעזיאלי אימתי חזרו בימי דוד הדא הוא דכתיב (תהילים ע״ב:ז׳) יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח אמרו מי גרם לנו לדמים הללו אמרו על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק וישבו וקשרו הספידו וגמלו לצדיק חסד והעלה עליהן המקום כאלו מת שם ונקבר שם וגמלו לצדיק חסד 

and here is the Yerushalmi translated, with an explanation from R Chaim Kanievsky. What a world we live in, when you can find Yerushalmi translated on line without cracking a book.

א"ר יודן בי ר' שלום למה סמך הכתוב מיתת אהרן לשיבור הלוחות ללמדך שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא כשיבור לוחות

(R. Yudan R. Ba bar Bimah): Why is the death of Aharon mentioned next to breaking of the Luchos? This teaches that the death of Tzadikim is "painful" to Hash-m like the breaking of the Luchos;

כתיב [דברים י ו] ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מוסרה שם מת אהרן וכי במוסרה מת אהרן והלא בהר ההר מת הדא הוא דכתיב [במדבר לג לח] ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם

1. Question: It says (u'Vnei Yisrael Nas'u mi'Be'eros Bnei Ya'akan Moserah Sham Mes Aharon" - did Aharon die in Moserah? He died in Hor ha'Har - "va'Ya'al Aharon ha'Kohen El Hor ha'Har Al Pi Hash-m va'Yamas Sham"!

אלא מכיון שמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד ובקשו הכנענים להתגרות בם הדא הוא דכתיב [שם כא א] וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל

2. Answer: Rather, once Aharon died, the Clouds of Glory departed, and the Kena'anim wanted to fight with them - "va'Yishma ha'Kena'ani Melech Arad Yoshev ha'Negev Ki Ba Yisrael Derech ha'Asarim va'Yilachem b'Yisrael";

מהו דרך האתרים כי מת [דף ב עמוד ב] התייר הגדול שהיה תר להם את הדרך ובאו ונתגרו בהם

3. What is Derech ha'Asarim? Their great Tayar (guide), who used to show them the way, had died, and [Kena'anim] came and fought them.

ובקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחוריהן שמונה מסעות ורץ אחריו שבטו של לוי והרג ממנו (שמונה) [צ"ל שבע - קרבן העדה] משפחות אף הם הרגו ממנו ארבע

4. Yisrael wanted to return to Mitzrayim, and they traveled backwards eight journeys, and Shevet Levi ran after them and killed seven families from [Yisrael; in Vayigash it lists 10 sons of Binyamin, and in Pinchas it lists only five, and also Ehud from Shimon and Etzbon from Gad are missing]. Also [Yisrael] killed from [Levi] four (Shim'i, Amrami, Yitzhari and Uzi'eli).

[דברי הימים א כו כג] לעמרמי ליצהרי לחברוני לעזיאלי

5. Implied question: [Three of these are listed afterwards] - "la'Amrami la'Yitzhari la'Chevroni la'Azi'eli"!

אימתי חזרו בימי דוד הדא הוא דכתיב [תהילים עב ז] יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח

6. Answer: (Yisrael almost totally wiped out three of them.) When did they return [to be numerous]? It was in the days of David - "Yifrach b'Yamav Tzadik v'Rov Shalom Ad Bli Yare'ach." (We explained the question and answer like HA'GAON RAV C. KANIEVSKY, SHLITA.)

אמרו מי גרם לנו לדמים הללו אמרו על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק וישבו וקשרו הספידו וגמלו לצדיק חסד והעלה עליהן המקום כאלו מת שם ונקבר שם וגמלו לצדיק חסד

(e) [Yisrael] said, what caused us all this bloodshed? They said, it is because we did not do Chesed with (properly eulogize) that Tzadik (Aharon). They sat and fixed themselves and eulogized and bestowed Chesed to the Tzadik. Hash-m considered it as if he died there (in Moserah), was buried there, and they bestowed Chesed to the Tzadik.

1. NOTE: Right after Aharon died, it says that Bnei Yisrael cried for 30 days (Bamidbar 20:29)! Pirkei d'R. Eliezer (17) says that the verse is out of place. They cried at Moserah.

Here is a Maharal that emphasizes the "dialectic." 

ד' מתו בעטיו של נחש וכו'. אלו ד' יש לכל אחד ואחד טעם מופלג בחכמה למי שמבין דברים אלו, וזה כי בנימין בן יעקב הוא מסולק מן החטא, כי החטא שהוא נוטה חוץ ליושר וזהו ענין חטא, אבל בנימין בן יעקב לא היה נוטה חוץ ליושר והיה כולו צדיק. וזה תדע כי היה בחלקו ב"ה שהוא באמצע העולם, אינו נוטה מן היושר, כדכתיב ובין כתפיו שכן, ומפני שאינו נוטה חוץ ליושר הרי הוא מסולק מן החטא. גם במה שאמר "בנימין בן יעקב", תבין זה שהיתה נפשו קשורה בנפשו של יעקב שהוא נקרא ישורון... (חידושי אגדות שבת נה ב)

מכילתא:

ויבאו בני ישראל... רבי מאיר אומר בלשון אחר, כשעמדו שבטים על הים זה אומר אני יורד תחלה לים, וזה אומר אני יורד תחלה לים, מתוך שהיו עומדין וצווחין, קפץ שבטו של בנימן וירד לים תחלה, שנאמר שם בנימן צעיר רודם שרי יהודה רגמתם... אל תיקרי רודם אלא רד ים, התחילו שרי יהודה מרגמין אותם באבנים, שנאמר שרי יהודה רגמתם... (בשלח פרשה ה)

...ומפני מה שרתה רוח הקדש בחלקו של בנימן, שכל השבטים היו במכירתו של יוסף, ובנימן לא היה עמהם, ועוד שכל השבטים נולדו וכו' בחוצה לארץ, ובנימן נולד בארץ ישראל, ואף על פי כן ההר חמד אלקים לשבתו. (יתרו-בחודש פרשה ד)

Also in Sotah 36b

תניא היה רבי מאיר אומר כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אני יורד תחלה לים, וזה אומר אני יורד תחלה לים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחלה, שנאמר שם בנימין צעיר רודם, אל תקרי רודם, אלא רד ים, והיו שרי יהודה רוגמים אותם, שנאמר שרי יהודה רגמתם, לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה, שנאמר ובין כתפיו שכן. (סוטה לו ב)

כי אתא רבי דימי אמר רבי בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל, בשילה ונוב וגבעון ובית עולמים, ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין, שנאמר חופף עליו כל היום, כל חפיפות לא יהו אלא בחלקו של בנימין... מדמצינו בבית עולמים דשכינה בחלקו של בנימין וסנהדרין בחלק יהודה... כדאמר רבי חמא בר' חנינא רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה לבלעה, הכי נמי רצועה היתה יוצאת מחלקו של יוסף לחלקו של בנימין, והיינו דכתיב תאנת שילה... (זבחים קיח ב)

Ramban in Devarim

ידיד ה' - יקרא לבנימין ידיד ה', יאמר בנימין שהוא ידיד השם ישכון בארצו לבטח על השם, והשם יהיה חופף עליו כל הימים ומשרה שכינתו בתוך ארצו, ובין כתיפיו ירמוז למה שדרשו בו רבותינו. ועל דרך האמת ידיד ה' ישכון על בנימין ויהיה זה לבטח לבנימין, שיבטחו בה' עדי עד כי בי-ה ה' צור עולמים, והוא יהיה חופף ומגין על בנימין כל היום ולא יבושו בעת צרה, ובין כתיפיו של בנימין ישכון לעד, ומכאן נקרא שלמה ידיד ה' בעבור ה', ובנה ידידות משכנותיו... (דברים לג יב)

אחר שנולד יוסף נולד בנימין, וקראה אותו בן אוני, כלומר בן כוחי, שהוא מדת הדין, רוצה לומר תורה שבעל פה. ואביו קרא לו בנימין, רוצה לומר ינתן לי מדת ימין, רוצה לומר שבכתב... נמצא בנימין שלם מכלם, ולכן הוליד י' בנים כנגד י' מאמרות שבהן נברא העולם, ונקרא ידיד ה'... (האמונה והבטחון פרק כד)