Mitzva of Simchas Yomtov

It is well known that the Gaon said that the hardest mitzva of Yomtov for him is to be besimcha the entire duration of Yomtov.

It has been pointed out that this is apparently contrary to the Rambam in Avos 2:1 that indicates that it Simchas Yomtov is a mitzvah kallah, not a difficult mitzvah.

Mishna

רבי אומר, איזוהי דרך ישרה שיבר לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות.

Rambam:

שצריך ליזהר במצוה שיחשב בה שהיא קלה כשמחת הרגל ולמידת לשון הקדש כמצוה שהתבאר לך חומרתה שהיא גדולה כמילה וציצית ושחיטת הפסח

Additionally:

The Gaon is certainly not like the Netziv in the Haamek Sheilah Vayakhel, where he deals with the differences of opinion regarding aveilus on Purim. (There are two prints. In the older one, it's on page 107. In the newer one, it's on page 429.) He says that the mitzva of simcha on Yom Tov is one moment, like Lulav and Shofar and Matzah.

ולא תקשה הא פורים דרבנן ואבלות יום ראשון מה"ת לדעת הגאונים ז"ל. שהרי כ' הרא"ש כתובות פ"א בשם הרמ"ה ליישב הא דחתן דוחה אבילות יום א' משום דהוי דברי קבלה ביום חתונתו וביום שמחת לבו. מכש"כ פורים דמפורש בד"ק מצות שמחה וגם הוי עשה דרבים. זה שיטת רבינו. והרא"ש בשם רבינו מאיר מרוטנבורג ז"ל הקשה דא"כ ה"נ פורים מבטל גזירת שלשים שהרי מדמה לרגל. וא"כ אמאי לא חשיב במשנה כמו רה"ש ויוה"כ. ולענ"ד ודאי דוקא שבעה מבטל משום שמחויב בשמחה ולעקור מצות שבעה מש"ה הוי כרגל לשבעה. אבל גזירת שלשים דעיקר הוא אחוי קרע וגהוץ ותספורת כמבואר בירו' פ"ג דמ"ק ה"ה גזרת שלשים אחוי גהוץ ותספורת ואע"ג שבכלל גזרת שלשים הוא שמחת מריעות דאסור כל שלשים. מכ"מ עיקר גזרת שלשים הוא גו"ת וע' מש"כ לעיל שם דאיכא דמפרשי הא דאי' בד' י"ט ב' דנוהג מצות שלשים ברגל כפרש"י דאסור בגהוץ ותספורת ואע"ג דס"ל דשמחת מריעות מותר בקובר מתו ברגל ולא כהרמב"ן וסיעתו ז"ל. ובהא דאסור בהני תרתי מש"ה קרי שנוהג כל מצות שלשים ומש"ה עולה למנין שלשים ע"ש היטיב והטעם דקרי לגו"ת מצות שלשים נראה פשוט משום שהקילו במקום מצוה שאין לו בנים לישא בתוך שלשים. עכ"פ כיון שעיקר גזרת שלשים הני תרתי ולא מצינו מצוה לכבס ולספר בפורים כמו במועד שקנסו שלא לכבס ולספר בחוה"מ כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין כדאי' ריש פ"ג דמ"ק. משא"כ בפורים. וא"כ דנוהג בפורים איסור גהוץ ותספורת מש"ה אינו מפסיק מצות שלשים. עוד הקשה הר"מ ז"ל דחזינן בפורים נשים מענות ומטפחות ולא כמו במועד. ולי העני לק"מ. דהא שאין מטפחות במועד לאו משום שמחה. דפשיטא שאין הולכים לפני המטה בשמחת המועד ח"ו ובאמת אין זה בטול המצוה כלל. שאין מצות שמחת החג תמידית בלי הפסק. אלא הוי כמו כל מצוה זמנית אכילת מצה ותק"ש שאינו אלא פעם א'. ה"נ מצוה לשמוח שעה א' ברגל. עכ"פ הא דאין מטפחים לאו משום שמחה אלא משום כבוד המועד שלא ינהגו בו מנהג חול. ובפורים לא חשו משום כבוד. 

After all, bigdei tzivonim is not going to have her walking on clouds all day long, nor is eating the Chagiga going to make you smile for 24 hours. 

Of course, the Netziv only means the ikkar mitzvah chiyuvis is fulfilled with one peula. He certainly holds that there is a kiyumis of simcha the whole day, because he famously says that every mitzva that has a shiur is still a kiyumis beyond that shiur.

He says this in the Sheiltos in Yisro regarding kolos of Shofar, in the Meromei Sadeh in Chagiga, and here it is in in the Meromei Sadeh on 39, where he warns his son to not overdo it with the horseradish, to use a minimal kezayis, or even better, to use lettuce.

ל"ט א במשנה ומצטרפין לכזית אשר כתב לבנו הגר"ח זצ"ל מיום ג' ח' ניסן תרמ"ב  

הקשבתי ואשמע מבנינו שליט"א כמה מעכ"ה נ"י מחמיר בכזית מרור והוא חריין ונפלאתי על זה מה ראה מעכ"ה בני נ"י לזה הן אמת לדעתי כל חיובי זית אינו אלא לצאת ידי חובה אבל מצוה יש כל זמן שמרבה וכמוש"כ הרבה בחיבורי (העמק שאלה י סימן נ"נ אות ד') ובפי' איתא בירושלמי והובא בתוס' חגיגה דף ח' לעולם הוא מוסיף והולך ודוחה יום טוב עד שיאמר אין בדעתי להוסיף, בכ"ז אין מצות מרור בכלל, חדא, אחר שאינו אלא מדרבנן. שנית, לשיטת הרא"ש אין מצוה אלא כל שהוא לטעום טעם מרור, ועי' מש"כ בהשמטות הנדפסות בח"ג על סי' ע"ג ישוב שיטת הרא"ש מקושית הגאון שאגת אריה. זה ברור דשיעור כזית המבואר בשו"ע הוא שיעור קטן מאד ולמה לנו להחמיר 

וגם מה שמדקדק לאכול חריין איני מבין מדוע לא ינהיג עצמו בסאלאטא כדעת רוב אחרונים זצ"ל שהוא חזרת והכי נראה ממס' עוקצין פרק ב' משנה ז' ולמאי נחמיר לאכול דבר שהוא כחרבות לגוף והלא דרכיה דרכי נועם כתיב ומכל שכן בליל פסח אחרי תענית ושתית יין לפי דעתי הדלה על בני נ"י לשנות  מנהגו בזה 

Differences in his words in various places create some doubt about whether he means you can be mosif by doing more in the same peula, like אל תשתה, or that you can be mosif all day long even after a hefsek, like the Yerushalmi. I think that he holds that it's a mitzva to be b'simcha even after a hefsek.

It is well known that the Shaagas Aryeh, and Reb Chaim in the stencil, and RYBS, all say that there is a din simcha besides the simchas chagiga which does not apply the first night. But all I am pointing out is that there is no denying the vast difference between the approach of the Netziv and the Rambam, and that of the Gaon.

I have to add one thing. If you read the Netziv kipshuto, it is extremely difficult to understand, and I believe he means something very different from the pashut pshat in his words. According to him, why אין נושאין נשים במועד? Have a piece of your Chagiga, or a piece of kishka, and then get married. I think he means that the day is mechayeiv simcha; the kiyum hamtizva is done with one peula. But the nature of the day is that is makes a chalos chiyuv simcha, which permeates the whole 24 hours, such that besides the constant kiyumis of simcha, anything inconsistent with simcha is a bitul asei. But then his pshat in Shloshim on Purim becomes difficult.

But the bottom line is that the Netziv will somehow have to agree with the achronim brought above, nicely expressed by R Nissim Karelitz

חוט השני חלק יום טוב וחול המועד דף קנ"ח:

ודע דמצות שמחת יום טוב יש בה ב ענינים, והם א', להיות שמח וטוב לב כמ"ש הרמב"ם, ב', לעשות פעולות מסוימות שמביאים את האדם לשמחה כמו אכילה ושתיה 

גדר הענין להיות שמח וטוב לב הוא מה שנקרא בל"א "צופרידען" [מרוצה] ופריילך [שמח] כאדם שיש לו קורת רוח, וזוהי מצוה שבלב וחיוב המצוה הוא להשתדל להגיע למצב של שמח וטוב לב, וכל שכן שצריך להרחיק מעצמו כל דבר אשר יכול לעשות היפך מן השמחה, כמו צער ודאגה, שצריך להסירו ולהיות בשמחה.

ולהיות "שמח וטוב לב" לא סגי שפעם אחת ביום טוב הוא שמח, אלא הוא צריך להיות במשך כל היום טוב במצב של שמת וטוב לב. וכבר אמרו על הגר"א שאמר שמצות שמתת יום טוב היא מצוה שיותר קשה לקיימה משאר המצוות, והיינו מפני שצריך להסיר מעל עצמו כל צער ודאגה ולהיות שרוי כל היום טוב בשמחה וטוב לב וכבר דנו האחרונים (חכם צבי) אם מותר ללמוד הלכות אבילות ביום טוב 

Whoever you hold like, I wish you a 

חג כשר ושמח במלא מובן המלה!

Do the Rules of Perika/Te'inah Apply to Tzedaka and Chesed.

 Mishpatim, Shemos 23:5

כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו

There are two chidushei dinim in this parsha. One is that if the owner of the animal refuses to work alongside you as you help him, you have no mitzvah. You are welcome to walk away. The other is that given the option of helping a friend, an Oheiv, with Perikah, or a Sonei, some lowlife, with Teinah, you should help the one whom you justifiably dislike. There is a machlokes Rishonim (familiar to most of us as the Tosfos in BM and the Tosfos in Pesachim) whether it's a real rasha, or just a nasty kind of person, and the Rama paskens it is not a real rasha. But it certainly is a lowlife.

Do these dinim apply to the general parsha of Tzedaka and Chesed?  Do we make a binyan av from Pr'uT? If not, why not?

The second halacha, the din that a sonei comes before a not sonei. 

BM 32a:

אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו

Is this true by Tzedaka? How about helping someone change his tire. Your friend and someone that it is a mitzvah to dislike are both on the side of the road, in the rain, with flat tires. Or need to be pushed out of the snow. Do you have to prefer the person you dislike? I hope not, because that would eliminate the whole concept of Tovas Hanaah. Besides being somewhat absurd.

The answer, as my brother Harav Akiva mordantly pointed out, is, "of course not." 

In the parsha of Tzedaka, the Torah says the instructive word "Achicha." 

(דברים טו, ז): “כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹוהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן”. 

In YD 251:

למי נותנין הצדקה ואיזה קודם לחבירו. ובו י"ד סעיפים:

מי שהוא עבריין במזיד על אחת מכל מצות האמורות בתורה ולא עשה תשובה אינו חייב להחיותו ולא להלוותו  (ומפרנסים עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום) (טור בגמרא פ' הניזקין):

Gaon there - 

מי שהוא כו'. לשון סמ"ג ור"ל מומר לתיאבון כמש"ש ומ"ש בספ"ד דגטין (מ"ז א') שר' אמי רצה לפדותו לפנים מש"ה דעבד וטעמו כיון שהוא עבריין אינו אחיך ואינו מצוה על מאחד אחיך ועל וחי אחיך עמך עד שילקה וכמ"ש במכות כ"ג א' במתני' וכ"כ סמ"ק וכמ"ש בס"ב וכן דייק הב"י מלשון הרמב"ם שכתוב בס"ב מי שהוא עבריין להכעיס כו' משמע דלתיאבון אין איסור אבל ג"כ אין חיוב וכמש"ש בהג"ה אבל עבריין כו' ואין מוכרח ותוס' בעבודת כובכים כ"ו ב' ד"ה אני כתבו דמחוייבין לפדותו ולהלוותו וכן עיקר:,

There you have it. By regular Tzedaka, there is a din of Achicha, and Achicha means bemitzvos, and the more achicha, the more priority. Based on the other dinim of kedima, it appears that Achicha is interpreted in its normal meaning as well - your brother, your compatriot, your friend. In seif 9,

היו לפניו עניים הרבה ואין בכיס לפרנס או לכסות או לפדות את כולם מקדים הכהן ללוי והלוי לישראל והישראל לחלל והחלל לשתוקי והשתוקי לאסופי והאסופי לממזר והממזר לנתין והנתין לגר והגר לעבד משוחרר במה דברים אמורים בזמן שהם שוים בחכמה אבל אם היה ממזר ת"ח וכ"ג עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם (ואפילו חכם לכסות ועם הארץ להחיות ואשת חבר כחבר) (ב"י מהירושלמי) וכל הגדול בחכמה קודם לחבירו ואם היה אחד מהם רבו או אביו אע"פ שיש שם גדול מהם בחכמה רבו או אביו שהוא תלמיד חכם קודם לזה שהוא גדול ממנו:

So it is clear that the din of favoring a sonei does not apply to other dinim of Tzedaka and Chesed. 

However, it appears that the other din in Pr"uT does apply generally.

Mishna BM 32a:

 הלך וישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה אם רצונך לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו

Of course, this is only where the owner is an az panim, as the Meiri says.

הלך וישב לו כלומר שהיתה בהמה זו רבוצה והיה בעליה עז פנים והלך וישב לו ואמר לזה שפגע בו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק פרוק פטור ועל זה נאמר עמו ואם היה זקן או חולה ר"ל בעל הבהמה זקן או חולה ואין בו כח לעזור ואינו עושה כן מתוך עזות אלא מתוך חולי או זקנה חייב זה לפרוק ולטעון עמו לבדו:

YD 253:10:

עשיר המרעיב עצמו ועינו צרה בממונו שלא יאכל ממנו אין משגיחין בו:

and Maharashdam YD 166:

 כל הנהו עובדי כתובות מז ע"ב דהלל שלקח לעני בן טובים סוס לרכוב עליו ואנשי גליל שלקחו לעני ליטרא בשר היינו שהיו מלומדים בכך דלא מיירי אלא במי שהורגל ואין לו יכולת עתה בשום צד למצוא הרגלו ולימודו ואפשר יסתכן על זה אמרה תורה אשר יחסר לו לא על מי שאבותיו ואחיו וארץ מולדתו רגילים להתפרנס מטרחם ועמלם ויגיע כפיהם והוא רוצה להתנהג מעונג בלתי עמל דאין זה נקרא יחסר לו כי הוא מחסר את עצמו ושאיש כזה אין על הצבור מוטל לפרנסו ולא על קרוביו הוי כמי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו שאין נזקקין לו 

 פשיטא שאין חלוק בין מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס למי שאין לו מעות בעין ויכול להתפרנס ממקום אחר ממלאכה או אומנות או סחורה שאם יעלה בדעת שכל מי שאין לו מאתים זוז בעין ויכול להרויח מזונותיו במלאכה או בענין אחר כנזר יתפרנס מן הצדקה אין ספק שהיה זה מן הנמנע שרבו מאד האנשים שאין להם מעות בעין והם בעלי מלאכה או ד"א שיתפרנסו מן העשירים ולא היה הקומץ משביע את הארי 

 And his slightly younger contemporary, the Kli Yakar, in Mishpatim, directly relates this to the parsha of Pru'T:

 מכאן תשובה על מקצת עניים בני עמנו המטילים את עצמם על הציבור ואינם רוצים לעשות בשום מלאכה אף אם בידם לעשות באיזו מלאכה או באיזו דבר אחר אשר בו יכולים להביא שבר רעבון בתיהם וקוראים תגר אם אין נותנים להם די מחסורם כי דבר זה לא צוה השם כי אם עזב תעזב עמו הקם תקים עמו כי העני יעשה כל אשר בכוחו לעשות ואם בכל זה לא תשיג ידו אז חייב כל איש מישראל לסעדו ולחזקו די מחסורו אשר יחסר לו ועזב תעזב אפילו מאה פעמים 

and Sefer Chasidim 

יש צדקה שאינה נראית כצדקה והוא לפני הקב"ה צדקה מעולה, כגון עני שיש לו חפץ למכור או ספר שאין חפצים לקנות, ואדם קונהו מידו, וכן עני שחפץ לכתוב ואין אחרים רוצים להשכירו והוא משכירו, אין צדקה למעלה ממנה, שהוא יגע בכתיבה ואתה נותן לו רווחים, אבל אם תראה איש שיכול ללמוד והוא מבין וסופר שיכול לכתוב ואינם רוצים ללמוד ולכתוב, אם תתן להם צדקה קורא אני עליהם "לצדקה והנה צעקה" (ישעיה ה') שנאמר (שם כ"ז י"א) "כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו. (תתרלב-ה) (ספר חסידים [מהד' הרב מרגליות], סימן אלף ל"ה). 

(I have to admit that the Sefer Chasidim is most likely focusing on the problem of enabling and perpetuating dependency and its destructive consequences, or taking limited communal funds that are needed by the weak and destitute. He seems to not want to derive it from the parsha of Pr'uT, perhaps because such a derivation is not necessary.)

In any case, it seems clear that the din of עמו, as stated in the parsha of Pr'uT, does apply to all kinds of Chesed, directly or indirectly.

Several years ago, my nephew, the תלמיד חכם and עוסק בצרכי ציבור באמונה, Rav Tzvi Ray, said something deeply true. It may be that you have no mitzva to support someone that is capable of supporting himself. But that is not the question you should be asking. Your reaction should be "How can I help." 

I found that the Smak says exactly what Reb Tzvi says, and he says it with an iron fist. The Smak is in 20:

שלא לאמץ לבבו מליתן צדקה כדכתיב (דברים טו) לא תאמץ ולא תקפוץ פי' קפיצת ידים שלא יאמר אם אתן פרוטה לעני לא יהא קרני שלם מוטב שלא אתן תלמוד לומר לא תקפוץ: ולא תאמץ שלא יאמר מה לנו לסייע לפלוני אם היה רוצה היה מרווח יותר מצרכו ת"ל לא תאמץ: שאפילו אתה נותן מהמחשבה הזאת אתה עובר בלא תאמץ:

You might say that this is a Smak in the face. He says forget about not giving. Even if you do give him, but you are THINKING this when you give him, you're over an issur deoraysa of לא תאמץ את לבבך. If you know it as a fact, that's one thing. But until you know it, thinking it is a symptom of רוע לב.

My cousin, Harav Moshe Kaufman, Harav Mordechai Tendler's son in law, Dayan at Midwest Beis Hora'ah, added something to this. He said that he feels that this was what Eliezer eved Avraham was looking for. When he asked Rivka to give him some water, it would have been natural and perfectly fine for Rivka to say, "Please, go ahead! Help yourself." Eliezer was travelling with an entourage, and he was a very capable man himself, so she could easily have offered him access to the water. But instead, she said to herself, if he is asking me to draw the water, there must be some reason that he can not draw the water himself, so I will help him. That was the kind and throughtful heart that Eliezer was looking for.

And this is really evident in the Maharashdam as well!

לא על מי שאבותיו ואחיו וארץ מולדתו רגילים להתפרנס מטרחם ועמלם ויגיע כפיהם והוא רוצה להתנהג מעונג בלתי עמל 

He is clearly saying that you have to take into account the man's cultural milieu. If he comes from a place where this kind of behavior is expected, he can not be criticized or penalized. You should help him באשר הוא שם.

So:

As far as preferring the Sonei over the oheiv, this is unique to Pr'uT, and does not apply anywhere else. Despite the benefit of לכוף את יצרו.

As far as a beggar that prefers to take tzedaka but he could earn his own living,  we have the Sefer Chasidim, and Kli Yakar, and Maharashdam, and the Mechaber in YD, and that is all fine. But the bottom line is, for Shleimus Ha'adam, for being a baal Chesed, make sure you are not asking the wrong question. If you do, you are oveir on the Smak's issur deoraysa.

As the Maharashdam indicates, we tend to be judgmental, and often fail to consider a person's behavior in its context. The reality is that some people have a much harder time being effective and functional. The alcoholic, the procrastinator, the feckless, the obese, the member of a family that learned at his father's knee to grow up subsisting on charity.....one would be well advised to leave the criticism for one's self and to marshal only pity and empathy for others.  I think that this is the pshat in the Smak. It is your ometz haleiv that makes you think that he is lazy and willfully poor. You can not possibly know that for sure, and if you are thinking it, there's something wrong with you.

I just saw something interesting in the latest Masores Moshe, Volume IV p 277, (edited by Harav Moshe Kaufman) which I think is a good mussar haskeil about the proper attitude of a person that is asked for tzedaka. 

רמ] ואחר מהﬠניים השיכורים הבאים מדי פﬠם בפעם לבקש צדקה בישיבה, בא כדרכו לבקש גם מרבינו, והשיב לו רבינו: אתמול נתתי לך המון כסף [וסיפר לי שנתן לו כמה דולרים] ולא יתנו לו ﬠוד היום, ואח"כ אמר לי רבינו שקצת לא ברור האם שייך במקרה כזה הﬠנין של “די מחסורו אשר יחסר לו“, מאחר שהעני משתמש בכסף לקנות יין שרף לשתות, דבשלמא אם הﬠני רוצה דבר משונה ויקר שטוב לו שייך בזה הﬠנין הזה, אבל במקרה זה שמבקש דבר שמזיק לו יתכן שלא שייך במקרה זה הﬠנין של “די מחסורו“, או אולי מאחר שמצטﬠר הרבה כשאין לו יין שרף, וגם קצת משוגﬠ בפרט זה או כן שייך הﬠנין הזה.

The encyclopedic Mechaber, Harav Avraham Bukspan, as always, has a great mareh makom on this topic. One is from Reb Yaakov, which is a perfect example of the central message of this post:

באמת ליעקב " (יו"ד סי ' רנג הערה קמ"א) כתב על אחד שיש בכוחו לעבוד ולהתפרנס אך הוא מסרב לעשות כן והוא נתמך ע"י אחרים , שמותר ואף צריך להפסיק לתומכו , כדי להכריחו לעבוד , אלא שיש להתחשב באפשרות שיתכן שהוא חולה וזה חלק ממחלתו שאינו יכול או אינו רוצה לעבוד, וצריך לבדוק כל מקרה לגופו.

And another one attributed to the Chofetz Chaim, although I have my doubts, both about whether the Chofetz Chaim said it and whether that is the pshat in the Medrash.

. ובספר באורח צדקה הביא ( עמ ' שפג ) במכתב מבעל הדרך אמונה שכתב , החפץ חיים היה אומר שכאשר נגזר על האדם עניות הקב "ה נותן בו עצלות שלא יכול לעבוד. וכן הוא במדרש רבה ( בהר ל"ד ד' ) אמר העשיר לאותו עני לית את אזיל לעי ונגיס [ מדוע אינך עובד בשביל שיהיה לך לאכול,] חמי שקין חמי כרעין חמי כרסון חמי קפרן [ראו שוקיו , רגליו כריסו ובשרו כמה בריא הוא ומדוע אינו עובד]. אמר לו הקב"ה לא דייך שלא נתת לו משלך מאומה אלא גם במה שנתתי לו אתה מכניס לו עין רעה. עיי"ש.

It is interesting, though, that it appears that we really should and do extrapolate from Prika and Te'ina to other types of chesed, as we do for the din of עמו, but we can not do that for the din of שונאך because, in contradistinction to Prika where it says שנאך, by regular Tzedaka it says אחיך. 

Rhotacism in Hebrew and Aramaic

We are all familiar with words that are common to Aramaic and Hebrew which interchange certain letters.

Common changes, from Hebrew to Aramaic, are z to d, such as זהב-דהבא and tz to ayin, such as ארץ/ארעא and צפרדע to עורדעניא. 

More generally, there is this, that groups similar and often interchanged letters together:

עיצורים הנחתכים בשפתיים: ב',ו', מ', פ'

עיצורים הנחתכים בשיניים:ז', ס', שׁ', שׂ', צ'

עיצורים הנחתכים בחיך הקדמי ובלשון: ד', ט', ל', נ', ת', ר'

עיצורים הנחתכים בחיך האחורי: ג', י', כ', ק'

עיצורים הנחתכים בסדק הקול ובלוע: א', ה', ח', ע'

The Ramban in Breishis 41:47 discusses these at length.

(I should mention the ibn Ezra's firm opinion  in בראשית ח:ג that there is no such thing as letters that interchange other than the letters אהוי, and shin with samach.)

I understand most of them, In college, my Jewish communist professor made sure to remind us of his fluency in Mandarin or Cantonese by pointing out that the Chinese Newspaper was variously called Jenmin Jibao and Renmin Ribao. But I have a hard time with the change from Hebrew N to Aramaic R.  They are so very different that I can not see why that would ever happen. L to R? Yes. But N to R? I don't get it.  How can the quintessentially nasal consonant shift to a back of the throat letter? But there are numerous such cases.

(1) בן/בר; 

(2) נבודכדרצר /  נבודכדנצר (Yirm 21:2, 26:7)

Medrashim give drush reasons for the change, such as ב"ר מ"ה, ילקוט שמעוני ירמיהו רמז שלג:, but this shift is found elsewhere. For example, you have Rashi in Erchin 33a, on the passuk 

 (הושע ו, יא) גם יהודה שת קציר לך בשובי שבות עמי:

Rashi says  (3)

קציר - קצין דנו"ן מתחלפת ברי"ש כדכתיב נבוכד נצר נבוכד ראצר:

and Onkelos in Shemos 23:11, (4)

והשביעת תשמטנה ונטשתה 

who is metargeim natash/ratash. 

וּשְׁבִעֵתָא תַּשְׁמְטִנַהּ וְתַרְטְשִׁנַהּ

which is also evident in Hoshea 10:14, בני אם על בנים רטשה, which is the same as נוטשה, as Rashi says there 

רוטשה. נבקעה וכן נערים תרטשנה (ישעיהו י״ג:י״ח) ועולליהם ירוטשו (שם ט'ז) ל"א רוטשה עזובה כמו נוטשה:

and Malbim on דברי הימים א ב:ז who applies it to (5)  עכן/עכר

ובני כרמי. כלל זה יהיה בידך בכל הספר, שעזרא העתיק ספרו מספר היחוס הגדול, ששם היו נמצאים יחוסי כל משפחה ושריגיה וענפיה מראש עד סוף, עזרא לא העתיק רק הצריך ורק אנשים מסוימים, ושם היה כתוב ובני זמרי וחשב כל בני זמרי שהיו רבים ובתוכם כרמי, ואחר כך היו כתובים כל בני כרמי ובתוכם עכן, ועזרא דלג על הבלתי צריך ולא העתיק רק ובני כרמי ודלג עד עכן, והעתיק עכר עוכר ישראל. ולכן כתב ובני בלשון רבים, כמו שהיה כתוב בס' היחוס, ששם הזכיר בנים רבים. וקראו אותו עכר ע"ש שעכר את ישראל, שהרי"ש והנו"ן מתחלף בשמות, כמו נבוכדנצר נבוכדרצר:

Rav Reuven Margolios, in his Margolios Hayam on 44b, finds two more. In his own words - 

ולמה נקרא שמו עכן בדה"י ב' ז נקרא עכר עוכר ישראל אשר מעל בחרם שחלופי למנ"ר מצויים בתנ"ך ע' ערכין ל"ג א עה"פ גם יהודה שת קציר לך בשובי שבות עמי וברש"י קציר קצין דנו"ן מתחלפת ברי"ש כדכתיב נבוכדנצר נבוכדראצר, וראה מגילה י' ע"ב נין זה מלכות שזהו מלשון והשארתי ניר לדוד עבדי, ובחז"ל במדות פ"ג מ"ג רבובה כמו נבובה ע' רע"ב שם.

One is in Megilla 10b, where it says that the word נין means royalty.  Rashi there says

נין - לשון ממשלה וכן ינון שמו (תהילים ע״ב:י״ז) ימשול ויגדל:

Rav Margolios says this is because ניר means royalty in Melachim I 11:36, (6)

ולבנו אתן שבט אחד למען היות ניר לדויד עבדי 

and Rashi there says 

"ניר" - ממשלה וניר לשון עול

so it is a case of r/n, נין/ניר

His second one is from Middos 3:3,  (7)

ורבובה היתה לו במערבו, ששם היו נותנים פסולי חטאת העוף

where the Rav says

רבובה. כמו נבובה, לשון נבוב לחות:

And one more (8)- ('רחום (עזרא ב' ב') נחום (נחמיה ז' ז

So you have Rashi pointing out that this change can be expected, that it is just a quirk of languages, and we have the EIGHT examples that I listed.  So what is the pshat?

Pshat is, that it is a factual phenomenon that has been observed in other languages, and it is called Rhotacism.  Wikipedia, of course, has a piece on it, but its Aramaic examples are pretty stingy (only two) compared to mine. I have eight.

So now we can give it a name, and we must recognize that it is scientific fact in language. But if the N and the R are what we know them to be, I still find it hard to understand. 

The only way I can understand this is to postulate that the letter R was sometimes pronounced similar to the letter L. That is not unusual at all, both in Tanach and in our personal experience. If the R was somewhat like L, it is understandable that the L might shift into an N.

POSTSCRIPT

In a remarkable coincidence, today, the day this was posted, on February 21, 2021, Reb Abbie Jakubovic, after a four year silence on his blog Emunas ha"ish, posted a new discussion- and the topic is interchangeable letters! Please see his post at https://emunashaish.blogspot.com/2021/02/after-very-long-hiatus-on-posting-here.html  

Additionally, Reb Abbie showed me that Rav Baruch Epstein in vol I of his Mekor Baruch (on page 156-7) discusses this r/n interchange, and brings examples. He then suggests (קרוב לודאי!) that in Ki Seitzei, Devarim 23:14, when it says ויתד תהיה לך על אזנך   and everyone scratches their head wondering what אזנך means, it is simply another case of interchange, and על אזנך is another way of saying על אזורך, on your belt.

This volume is not available online in a form amenable to OCR, so you'll have to look at it inside at the link to Hebrewbooks.

Finishing the Mitzvah Before Finishing the Bracha

 עובר לעשייתן means that you have to say the bracha before you do the mitzvah. 

Do you have to finish the Bracha before you finish the Mitzvah, or is it enough that you began the bracha before you finished the mitzvah.

(There is a similar question regarding זמני תפילה. Is it enough to begin during the zman even if you finish after the zman, or do you have to complete the tefilla during the zman. This is a machlokes between the Mishna Berura and the Aruch HaShulchan. Mishna Berura, you must complete. רל'ג ס"ק י'ד and קכ'ד ס"ק ז. Aruch HaShulchan, it's enough to begin during the zman (his raya being from Tosfos in Brachos 7a about Bilaam.) ק'י סע' ה and  קכ'ד סע' ו. I do not think this has any logical connection with our discussion, just like our discussion has no connection with Birkas Hanehenin.)

Reb Moshe says that as long as you began the bracha before the mitzvah was finished, it doesn't matter if the mitzvah was completed before you finished the bracha. What matters is that you begin the bracha עובר לעשייתו. So (point #1) you can begin the Bracha while the mitzva is taking place, and then (point #2) you can finish the bracha after the mitzva has already been completed. 

The Chayei Adam vehemently says the contrary. 

Reb Moshe's shittah is based on a Rosh in Halachos, but the Rosh in the Teshuvos seems to say like the Chayei Adam. I do not think Reb Moshe saw the Teshuvos inside. Whether he would change his mind if he did? I doubt it. I know enough of Reb Moshe to be confident that he would say that the Rosh in the Tshuvos isin the name of Rabbeinu Tam, and the Rosh in Maseches Shabbos is saying his own opinion, and Reb Moshe is paskening like the Rosh.

I do need to point out, though, that the Aruch Hashulchan agrees with Reb Moshe on one point and argues with him on the other. The Aruch Hashulchan brings the Chayei Adam's requirement that the bracha begin before the mitzva begins, and he disagrees with this point. He agrees with Point #1 in Reb Moshe, that you do not have to begin the bracha before you begin the mitzvah, but then he says that you do have to finish the bracha before you finish the mitzvah, or finish them at the same time.  This is contrary to Reb Moshe's Point #2, which is that as long as you began the bracha עובר לעשייתן, it is fine if you finish the mitzva before you finish the bracha.

The question arises regarding the nature and the halacha of the father's bracha of להכניסו, which seems to conflict with the rule of עובר in that it is said after the removal of the ערלה. To explain why this is done, Rabbeinu Tam says that this bracha is not on this particular act of mitzvas milah, it is a praise to Hashem that He gave us this mitzvah, it is a ברכת שבח והודאה, and, as such, it does not need to conform to the rule of  עובר לעשייתו. The Rosh, on the other hand, holds that it is a regular ברכת המצוה, and, as such, needs to be  עובר לעשייתו. So the Rosh in Shabbos 137b says that the minhag is to say this bracha immediately after the Mohel's bracha, and although it may be after the removal of the orla, it is before the pri'ah. Because Pri'ah is essential to the fulfillment of the mitzvah, a bracha said prior to the pri'ah is  עובר לעשייתו. 

Reb Moshe (YD 155, end,) says that this can not mean that the mohel should wait to begin the pri'ah for the father to make the bracha. To do so would be cruel. It means that the father begins the bracha before the completion of the mitzvah. Clearly, Reb Moshe holds that what matters if that you begin the bracha prior to the completion of the mitzvah. 

The Chochmas Adam (149:19) says, absolutely not. He says that עובר means that you do not begin the milah until you finish the bracha, and על אחת כמה וכמה that you finish the bracha before you finish the milah. He severely disparages those mohalim who finish the mitzva before finishing the bracha. 

Here are the relevant sections.

אגרות יו"ד קנ"ה

ומצד ברכת להכניסו הנה דעת ר"ת והרמב"ם והר"ן ועוד ראשונים שברכה זו א"צ עובר לעשייתן אך לעצת הרא"ש שכן איתא גם בש"ע שיברך בין חתוך לפריעה הא ג"כ המוהל אסור לו לחכות בהפריע' עד שיברך אבי הבן בט"ז סי' רס"ה סוף סק"א אלא הוא רק שהתחלת הברכה יהיה עובר לעשייתן וזה יכול גם כשחותך המוהל בב"א כשיתחיל תיכף אחר ברכת המוהל שתהיה התחלתו קודם גמר החתוך 

 חכמת אדם קמ"ט י"ט

המל מברך אקב"ו על המילה ואין חילוק במדינתינו אם האב עצמו מל או אחר ולדעת רמב"ם אם האב מוהל מברך למול ובדיעבד גם לדידן אם בירך למול או אפילו אם בירך רק ברכת להכניסו כו' לחוד יצא (רס"ה סעיף א"ב) ולא ימול עד שגמר כל הברכה דכל הברכה צריך להיות עובר לעשייתן ודלא כיש מוהלין המראים חריפותם שתיכף כשמתחילין הברכה חותכין וזהו מעשה בורים וע"ה

רא"ש שבת קל"ז ע"ב

 ועוד שמעתי כשאבי הבן מברך מיד אחר ברכת המוהל מיקרי שפיר עובר לעשייתו וגם להבא לפי שעדיין לא פרע ותנן מל ולא פרע כאילו לא מל 

שבת קל"ז ע"ב

 תשובות הרא"ש כלל כ"ו אות א

ועור היה אומר רבינו תם כדי לקיים המנהג דברכה זו לאו לגמרי על מילה זו שנעשית עכשיו נתקנה אלא מודה ומשבת להקדוש ברוך הוא שצוהו לעשות מצוה זו כשתבא עוד לידו ותקנו לה מקום זה לגלות ולהודיע שזו המצוה נעשית להקב"ה ולא לשם מורנא פירוש תולעת האוכלת הבשר ולא לשם הר גריזים ועוד אומר טעם אחר כיון שמברך אבי הבן מיד אתר שסיים המוהל ברכתו ודאי יגמור אבי הבן הברכה קודם שיעשה המוהל הפריעה והוי שפיר עובר לעשייתן דמל ולא פרע כאלו לא מל אבל ראיתי בארץ הזאת שאבי הבן מברך אחר גמר המילה וקשה עלי המנהג אלא שאיני יכול לשנותו וגם יש להם סמך מדברי רבינו תם ז"ל 

ערוך השלחן רס"ה סעיף י

ברכת "על המילה" נראה שצריך לברך קודם המילה, כדין כל הברכות שמברכין עובר לעשייתן. וראיתי המוהלים שמברכים בעת החיתוך. ואחד מהגדולים התרעם על זה (חכמת אדם). ואני אומר שאין כאן תרעומות, ואדרבא שפיר עבדי. חדא: כיון שמסיימים הברכה בגמר החיתוך – הרי זהו "עובר לעשייתן", כמו בברכת "המוציא" שגומרין אותה בגמר חיתוך הפת. כדאמרינן בברכות (ברכות לט א): צריך שתכלה ברכה עם הפת. ואף על גב דפסקינן בשם מברך ואחר כך בוצע, כבר כתבו התוספות שם דהיינו שלא יפריד הפרוסה מן הפת, אבל לא שיברך קודם החיתוך. והכי קיימא לן באורח חיים ריש סימן קס"ז, עיין שם. אך לבד מזה, הא גמר המצוה הוא הפריעה, ואם כן אף אם יחתוך קודם הברכה עדיין הוא עובר לעשייתן. 

Just one additional thing that bothers me, and that is the Rosh in Chulin by Kisui Hadam, which ought to be directly nogei'a to the father's להכניסו. I don't know why it is not addressed in the achronim that I am familiar with.

רא"ש מסכת חולין פרק ו סימן ו 

כתב בעל הלכות שמכסה תחלה ואח"כ מברך. ואף על גב דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. הני מילי בתחלת המצוה. אבל זו סיום מצוה היא ובאמצע מצוה אינו ראוי לברך. הילכך מברך על השחיטה קודם התחלת המצוה. ועל כסוי אחר גמר המצוה. והעולם לא נהגו כך משום דחשיבי כסוי מצוה בפני עצמה:

Magnificent Shuvu Siyum Event Kickoff Tonight, January 31, 2021!!!

 

Beshalach. Just a link to a different website.

https://havolim.blogspot.com/2021/01/beshalach-lo-nacham-elokim-two-havolim.html

A message from the Senior Member of Hatzola in Prince's Bay, Staten Island

 Rav Shmuel Cohen is the senior and founding member of the Hatzola that is based near my father in law's yeshiva, Yeshiva of Staten Island. He sent me this letter about a member of the Kollel that came home this week after 44 weeks going from hospital to hospital to nursing home, intubated, unconscious, hovering between life and death. He is home now, Baruch Hashem.  Here is what Reb Shmuel wrote.

I very seldom send these types of emails, I cannot recall ever sending one.   Please indulge me.  On March 26, 2020. Rabbi Storch  called me to his house, he was having trouble breathing.  Upon exam, I determined, that although he did not meet the criteria of Low O2 levels, I decided that he needed to go to the hospital.   I requested the an ambulance, they came and following procedures, re-evaluated him.  The Crew Chief determined that he was not going to transport because he did not reach the standard of transport.  I had a bad feeling about the patients overall condition and pulled the crew chief aside and informed him that he would be taking him to the hospital.   Needless to say he argued.  I politely insisted (easy on the polite heavy on the insist). I may have intimated that as the senior member on scene, I can assume charge of the ambulance and take him myself.    He saw the error of his ways.    Rabbi Storch’s O2 deteriorated and on Saturday March 28, he was intubated and would remain intubated for over 45 days.  Had he been left at home, he almost assuredly would have died.    I will say that his very sizable family stormed the gates of heaven.   It was touch and go for weeks on end.  System failure after system failure...... two hospitals and a rehab later- After 44 weeks, almost to the day, Rabbi Storch came home.

I went to see him and he relayed the following to me:

As people we take and assume much for granted- Walking, talking, breathing, hand and leg movement, using the bathroom, turning a page of a book, holding a phone, holding a cup, eating and drinking, having clear thoughts, speaking, standing up, sitting down, holding a pencil, writing, seeing.    The list literally goes on and on.  Rabbi Storch beat the odds.  He is home and is expected to make a full recovery.  He is able to do everything- although he will need to build up strength.   

The take away is as follows:   Our lives are busy, sometimes too busy.  We rush around, sometimes neglecting the ones we love, we sometimes worry about things we have no control over.  We take so much for granted, our ability to walk, talk, breath, live, eat, drink- again the list goes on.   We fail to show appreciation to those who help us, to those we love, to those we value.  We take for granted or physical agility, our abilities.  We take for granted our resources and friends.  Everything we have can be gone in the blink of an eye.  

The purpose of me writing this is simply to remind us of something we already know, but sometimes forget.  We are the recipients of tremendous good, kindness and love.   Even what we sometimes refer to as hard, brings us benefit.   I am asking, please take a few minutes, think of your families, of everything you have- children, grandchildren, parents, grandparents, resources, health, the list is endless.  We have the strength to lift and drink from a cup, hold a fork, be outside, appreciate colors, etc.  There is such an abundance of things we take for granted, stopping every so often to appreciate what we have, would surely enrich our lives.  Rabbi Storch beat the odds.  When I first saw him at home, he was discussing the numerous things he could not do, but now could.  He said, “I was mad at a few people, I forgave them.“  He said Life is too short to hold a grudge, be angry or upset.   In my opinion, this lesson is not only worth learning, it is also worth sharing.  Finally, showing appreciation to others cannot be understated.  When I walked in to say hi, he started with thank you for saving my life, because of you I can.....and he continued- the truth is, I did nothing except make sure he got to the hospital-  the credit for the save goes to his family and the teams of medical professionals that treated him, as well as his push and desire to get well.

Please feel free to share if you feel it contains value.

Pictured below is Rabbi Storch’s arrival home 1/20/21 almost 10 months since he left for the hospital.