Behaaloscha, Bamidar 8:3. Shleimus, More Than Dveikus.

 שי לתורה

 חלק ג

ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרתיה כאשר צוה ה' את משה (ח' ג') 

יעוין ברש"י שהביא בשם הספרי להגיד שבחו של אהרן שלא שינה 

ונראה הביאור בזה דעיקר גדלות האדם הוא רק במה שעושה את ציווי ה', וגם על אהרן הכהן נחשב זאת למעלה, שלא שינה. והוא משום שהעיקר אינו מדרגות, כי אם לעשות ציווי ה'. ובזה היצר הרע שולט יותר מכל. 

ויעוין לקמן בענין המסעות שיש אריכות גדולה בפסוקים ימים רבים ימים מספר מערב עד בוקר או יומם ולילה או חודש או ימים וצ"ב כל האריכות 

ויעוין ברמב"ן שמסביר הנסיון הגדול בכל המצבים הנ"ל אולם אכתי צ"ב הרי ראו את הענן בעיניהם וראו וחוו את הנס העצום של הענן וא"כ מהו החידוש שנסעו כפי הציווי?

 אלא מבואר כהנ"ל דלעשות ממש כפי המצווה בלי לשנות כלום ולא להוסיף או לגרוע אינו דבר פשוט 

ויעוין באור החיים שכתב ג"כ על דרך הרמב"ן ומוסיף שלא היו חפצים אלא לעשות מאמר ה' ר"ל לא שרצו ליסוע לאיזה מקום וממילא כל חניה היה להם לעיכוב אלא כל רצונם היה לעשות רצון ה' וממילא לא היה משנה אצלם זמן הנסיעה וזמן החניה 

וצריך לידע שזו גדלות אם האדם עושה כל מעשיו יום יום כפי רצון ה', ולא שעושה לפעמים דברים גדולים. הרי כל יהודי יש לו לפעמים זמנים של התעוררות, כגון יום הכיפורים וראש השנה. אכן זו אינה גדלות. גדלותו של אדם נמדדת בדברים קטנים ובהנהגות היום יומיות וכו' 

[מדברי מו"ר הגרמ"ד הלוי סאלאווייציק שליט"א]

This is precisely congruent with the Brisker/Feinstein shittah about זה אלי ואנוהו, that is is essentially doing the mitzva perfectly, and unrelated to aesthetic beauty.  It's supposed to be black? Make it ultra black. The letters are supposed to be legible? Make them super clear and perfect. The "beauty" type of Hiddur is just a middas chasidus to make the Torah beloved, and that would include Rashi's talis na'eh, but the real din of hiddur is to do the mitzva perfectly, not adequately, but perfectly.

There's a famous story about the Chofetz Chaim's son. He was on a train with a group of Poilisheh Chsidim, and they all wanted to hear marvels about the Chofetz Chaim. They knew very well that he would not say anything about his father, so they came up with a strategy. Each one said a story about their Rebbe's miraculous deeds, and then, the turned to him and said אל תפרוש מן הציבור, we all said stories about our rebbes, you have to say something about your father. He answered that your rebbes do mofsim because צדיק גוזר והקב"ה מקיים.  I can only say one thing about my father, and that is that הקב"ה גוזר ואבא מקיים.  

One version - 

דער זון פונ'ם חפץ חיים האט דאס געזאגט ווען די פוילישע חסידים אין ווארשא האבען איהם געפרעגט מיט וואס זיין טאטע צייכענט זיך אויס. זיי האבען פארציילט מופתים פון זייערע רבי'ן, האט ער געזאגט 'ביים טאט'ן איז פארקערט, הקב"ה גוזר וצדיק מקיים'

Naso, Bamidbar 6:2. Narcissus and Nezirus

 In the Greek myth, a young man, Narcissus, was punished by the gods for spurning someone's consuming romantic attraction (innamorato in the Greek version, innamorata in the Roman.)  He was guided to a pond and he looked into the water and saw his own reflection.  He was awed and entranced by his beauty, and because he could not possibly attain the object of his desire, he died of sorrow (or killed himself) as he gazed at his reflection.

In the Gemara (Nedarim 9b), we have the following story:

 אמר <רבי> שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה העבודה שאגלחך לשמים מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו אמרתי לו בני כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר (במדבר ו) איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' 

There was once a young man who saw his reflection in the water, and he realized how extraordinarily handsome he was.  His Yetzer Hara suddenly assailed him and attempted to drive him away from this world.  He said "Villain!  Of what are you so proud in a world that is not yours, of a body that is fated to decompose into mold and vermin?  I swear by the Holy Worship of the Temple that I will shave you bald in service of Heaven" and thus declared himself a Nazir.  The story of his nezirus was presented by Shimon the Kohen Gadol as the ideal, the paragon, of holy Nezirus.

Each of of these stories teaches us that vanity and excessive love of self is destructive.  Despite the superficial similarity, the subtexts of the two stories are diametrically opposed.

In the Greek version, Narcissus' fate was sealed because he displeased the gods by spurning someone who loved, or lusted after, him; his refusal caused the other to suffer the pain of unsatisfied desire. The Greek version does not contemplate the option of asceticism in dealing with sensual urges; His "selfish" refusal to gratify his lover's desire was punished by making him feel what his disconsolate lover felt, and this sealed his doom.  In the story of the Nazir, the impulses engendered by his amazement at his beauty were countered by recognizing the infantilism and self-destructiveness of those feelings, with the life-saving antidote of becoming a Nazir.  But most importantly, in the Greek story, the tragedy is the unwillingness to satisfy desire, and the punishment came through the creation of a desire that was impossible to satisfy.  In the Jewish story, satisfying desire would have been the tragedy, and the triumph was overcoming desire.

(Please note that the comparison is not really fair to Greek culture. The gods imagined by the Greeks were just magnified humans, and often libidinous and vindictive. They certainly were not thought of as role models, in most cases. Still and all, I think that the similarities and contrasts between the two stories are instructive on a deep level.)

I got a letter from a friend who said this over in his shiur, and one of the listeners immediately remarked "so narcissus  was punished for being chaste while being chased"

Shemini. An Honest Discussion of the Tuma Caused by Nadav and Avihu.

 When Nadav and Avihu died, their bodies lay in the Mishkan, according to Rabbi Akiva.  The law of Tumas Ohalim should have applied. Therefore, the Keilim in the MIshkan and Mishkan covers themselves should have become tamei. 

(We have discussed Rav Akiva's shita and the basis for the tuma of the yerios elsewhere, in Weighted or Staked I and Weighted or Staked II.)

But we find no record of this tuma. We find no mention of a week of mei chatas for the Mishkan or the keilim followed by taking them apart for tevilla, or of an additional week of tuma for the Kohanim serving there due to חרב הרי הוא כחלל of the Menora and maybe the Mizbeiach hazahav.

There is a lot of reyd on this question, and I found some of it excellent, and some of it not excellent. So I offer here a roundup of the reyd, with some he'aros to round it out- because so many just say a teretz, hooray, and do not talk arum and arum or point out a weakness.  There are others that offer their thoughts on the topic, and I prefer to not deal with them, because my rabbeim taught me that although younger bachurim are given a certain latitude, when you reach a certain age, you should avoid ploiderai (פלוידעראי).

1. We have discussed the Baal HaTurim, who says that the Mishkan had a din Mechubar because of על פי השם יחנו and so was not mekabel tuma. 

👉We mentioned that this is only true according to those Rishonim that hold that ohalim are not mekabel tuma when they are physically mechubar.  According to the Rishonim that an אוהל פשתן, צמר, ועור is mekabel tuma even when it is physically mechubar lekarka, it is not reasonable to say that the din mechubar of על פי השם יחנו is more mechubar than literal mechubar.  

👉Furthermore, his answer does not address the issue of the Keilim becoming tamei, namely the Shulchan and the Menora and the Mizbeiach Hazahav.

2. Reb Meir Don Plotzki, the Kli Chemda, expands on the Tur's answer by saying that not only was the Mishkan קבוע, but it was assur to uproot it, so it is more kavuah/mechubar than a regular mechubar, which at least is muttar to remove from the earth. True, it was actually uprooted and moved several times, but that does not matter. As we know from שבת ל"א ע"ב, 

כל מלאכות ילפינן להו ממשכן והתם סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא אמר ליה שאני התם כיון דכתיב על פי ה׳ יחנו כסותר על מנת לבנות במקומו דמי

so it is not called uprooting at all.

👉Again, this does not address the issue of the Menora and other keilim being tamei.  Maybe it would help for the Shulchan and the Mizbeiach hazahav, by making them כלי עץ העשויים לנחת, but not the Menorah.

3. Some people jump on the Baal Haturim because of the Sifri Zuta that says משכן מקבל הזייה, which they think means the Yerios can become Tamei. 

👉It's a tempest in a teapot, because it's most likely that this is not at all what the Sifri means.  

Sifri Chukas #85 19:13

פסוק יג את משכן ה' טמא ונכרתה "י הואיל ונאמרה הזייה במשכן ונאמר הזייה במקדש מה מצינו טמא שנכנס למשכן חייב כרת אף טמא שנכנס למקדש חייב כרת קל וחומר ומה אם משכן שקדושתו קדושת שעה אם נכנס לו בטומאה הרי ענוש כרת מקדש שקדושתו קדושת עולם אינו דון שאם נכנס בטומאה יהא ענוש כרת לא אם אמרץ במשבן שהוא מקבל הזייה תאמר במקדש שאינו מקבל הזייה אמ' מקדש ה' טמא ונכרתה להלן פס' כ ילמד משכן ממקדש הואיל ונאמרה הזייה במקדש ונאמרה הזייה במשכן מה מצינו טמא שנכנס למקדש חייב כרת אף טמא שנכנס למשכן חייב כרת קל וחומר ומה אם מקדש שאינו מקבל הזייה אם נכנס לו בטומאה הרי הוא ענוש כרת משכן שמקבל הזייה אינו דין שאם נכנס לו בטומאה יהא ענוש כרת לא אם אמרת במקדש שקדושתו קדושת עולם תאמר במשכן שקדושתו קדושת שעה אמ' את משכן ה' טמא ונכרתה 

The Ambuha deSifri does say that might be the pshat, but he ends up saying that it probably means something very different, that the Mishkan became holy through the application of Shemen HaMishcha.

Ambuha

נראה דהכונה משום דמשכן טומאה וכשנטמא צריך הזאה דהא היה ומקבל טומאה ואפי' אם נאמר דאינו אלא או דדינו כמחובר משום דכתיב על יחנו מ"מ הא במשכן היו יריעות של ומקבלין טומאה גם במחובר כו' וע"כ דרק במכן חייב משום טומאה משום כניסתו בטומאה נטמא המשכן אבל דהוא מחובר ואינו מק"ט הו"א דא"ח משום טומאה ולזה צריך קרא דגם חייבין משום טומאה ויתכן עוד קצת 

ויתכן עוד קצת הספ"ז כהא דש"ס דלין שבועות טז ב משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר משכן יהא חייב שהרי משוח בשמן המשחה וי"ל דזה כוונת הספ"ז שהוא מקבל הזיה דהיינו משיחת שמן המשחה וקדושתו חמורה תאמר במקדש שלא קיבל הזיית שמן המשחה ועי' בתום' יומא דף מ"ד א' ד"ה בשילה 

and the second pshat is pretty good, because it really echoes the Gemara in Shavuos 16b.

טומאה בעזרה מנלן א"ר אלעזר כתוב אחד אומר (במדבר יט, יג) את משכן ה' טמא וכתוב אחד אומר (במדבר יט, כ) כי את מקדש ה' טמא (אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים) וקראי מיתרי הא מיצרך צריכי דתניא ר' אלעזר אומר אם נאמר משכן למה נאמר מקדש ואם נאמר מקדש למה נאמר משכן אילו נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר על משכן יהא חייב שהרי משוח בשמן המשחה ועל מקדש לא יהא חייב ואם נאמר מקדש ולא נאמר משכן הייתי אומר על מקדש יהא חייב שהרי קדושתו קדושת עולם ועל משכן לא יהא חייב לכך נאמר משכן לכך נאמר מקדש

4. Rav Yosef Babad, the Minchas Chinuch, in his Kometz Hamincha, and Rav Pinchas HaLevi Horowitz, the Haflaah, in Panim Yafos in Truma, accept the possibility that everything became tamei, even though it is not mentioned in the Torah.

👉This is not like the shittah that tuma hutra/dechuya betzibbur would not help when you are being mechaneich keilim or inaugurating a new Hashra'as HaShechina.  This is from Rav Zevin's pshat in the Daas Zkeinim in Shmini on Bikrovai Ekodeish. However, Rav Kook disagreed with Rav Zevin, as he brings down there.  I discuss this in Answer Four here.

5. The Tzlach brings the Magen Avraham's Zeis Raanan on the Yalkut, who brings the Beis Avraham, who says that the parsha of Tumas ohel was only said after the bodies had been removed from the Mishkan, so there was no din ohel, but the parsha of maga had been taught before, so Mishael and Eltzafan were tamei from touching the bodies. The Tzlach doesn't like that, so he says that the parsha of tuma was said while they were carrying the bodies, after they had been removed from the Mishkan. 

צל"ח מסכת פסחים דף צ עמוד ב

ואמנם בזית רענן פרשת שמיני הקשה בשם ב"א דלמ"ד נדב ואביהו מתו בפנים, אם כן נטמא אוהלי המשכן וכל הכלים השלחן והמנורה, ותירץ הב"א דפרשת טמאים בו ביום נאמרה, ופרשת טמאים היינו טומאת מת, ("דאכתי לא איתיהב פ' טומאת אהלות דשמנה פרשיות נאמרו בו ביום שהוקם המשכן ופרשת טמאים היינו טומאת מת")  ובאותה שעה עדיין לא נאמר. והקשה הזית רענן אם כן איך נטמאו מישאל ואלצפן, ותירץ בדוחק דטומאת מגע מת נאמר קודם לכן אבל טומאת אוהל נאמר אח"כ, ודבריו דחוקים. ולי נראה באותה שעה שנשאום אחר שכבר הוציאם מקדש הקדשים נאמרה הפרשה, ואם כן הם נטמאו והאוהל לא נטמא, ולפי זה צריך לומר דמי שנגע במת או נכנס לאהלו קודם היום ההוא לא היה צריך טהרה אף אחר שנאמרה פרשת טומאת מת, מה דהוה הוה ועל להבא נאמרה ולא על לשעבר, ולפי זה לא נטמאו שבט לוי בשעת העגל כלל ולא שום אדם מקוברי ההרוגים, והיו ישראל טהורים כולם, ולא היו בהם טמאים רק יחידים הללו שבאו אל משה ביום ההוא, ואם כן אפשר שלא היו ממהרים לשרוף הפרה כל כך.

The Sasover Rebbe, the Yad Chanoch, jumps on the Tzlach. He says that even if the parsha had been said while the bodies were in the Mishkan, they would not make the Mishkan tamei, because they had died before the parsha was said.  He says this is clear in Tosfos in BB 58a, on the din of קבר שלפני הדיבור. 

שו"ת יד חנוך סימן טו

עוד ראיתי הלום בספר צל"ח כאן שהביא בשם רבינו המגן אברהם בספרו על הילקוט שהקשה בשם הגאון בית אברהם דאם נדב ואביהו מתו בפנים א"כ נטמאה אהל המשכן וכל הכלים והשולחן והמנורה. ותי' דפרשת טמאים בו ביום נאמרה כדאיתא בגיטין (דף ס' ע"א), ובאותה שעה עדיין לא נאמר, והקשה א"כ איך נטמאו מישאל ואלצפן. ותי' הצל"ח דבאותה שעה שנשאום אחר שכבר הוציאום מקודש הקדשים נאמרה הפרשה, וא"כ הם נטמאו והאהל לא נטמא עיי"ש:

ואני תמה על הגאון צל"ח דמשמעות דבריו דאם היתה הפרשה נאמרה אחר שמתו נדב ואביהו קודם שהוציאום בעודם מונחים במשכן היה נטמא אהל המשכן, ולפיכך ההכרח לומר שנאמרה הפרשה אחר שכבר הוציאום מקודש הקדשים. ואחרי נשיקות כפות רגליו אומר אני דאישתמיט מיני' דברי התוס' (בבא בתרא דף נ"ח ע"א ד"ה מציין) דהא דמרבינן מקרא או בקבר זה קבר שלפני הדיבור, היינו רק לענין טומאת נגיעה שמי שנגע במת שלפני הדיבור נטמא, אבל לגבי טומאת אהל לא מרבה לה ואין מת שלפני הדיבור פירושו שמת קודם שנאמרה פרשת טמאים עיי"ש, הרי דאותו שמת קודם שנאמר פרשת טמאים אין מטמא באהל דאדם כי ימות באהל מכאן ולהבא נאמר כמ"ש התוס' שם, ורק גבי טומאת נגיעה איתרבי מקרא דאו בקבר, וא"כ אפילו אם נאמרה פרשת טמאים בעוד שהיו מונחים בקודש הקדשים ג"כ לא נטמא המשכן משום שמתו קודם הדיבור, אבל מישאל ואלצפן נטמאו דטומאת נגיעה איתרבי מקרא הנ"ל, וזה ברור:

👉He says וזה ברור, but it is very far from ברור. The Rashash in Pesachim 9a and Niddah 57b says that being directly above the meis is called maga.  From Pesachim:

רש"י ד"ה מי לא תנן. במגע ובמשא מודה. נראה דר"ל וחיישינן שמא יאהיל על הקבר וזה מיקרי מגע כדמוכח ברפ"ג דאהלות וכרבא בחולין (קכה ב) דאפילו למעלה מטפח מיקרי מגע. והתוי"ט במשנה זו לא ירד לזה ע"ש:

And there's the Gaon (אדרת אליהו פרשת חוקת ד"ה בקבר) (as brought, for example, in או"ש  טו"מ פ"א הי"ג ) that says that the din that קבר שלפני הדיבור and a מת שלפני הדבור have no tumas ohel is only to the extent that the ohel will not bring the tuma to the sides. But if you touch the ground directly above a tuma retzutza, it is called maga. Reb Meir Simcha says that this is not when you are maahil directly above, only if you touch the ground mamesh, but from the Rashash it seems that even being maahil is like maga, and should apply even to kever shelifnei hadibbur. Also, the Yeshuos Yaakov in a teshuva written to the Chasam Sofer (OC 343:2 last column) klers whether bokaas v'oleh, even by kivrei akum, is called ohel or maga, and he's talking about just being above it, not touching it.

6.  The Maharsham 2:94 says that they just took everything apart, and since taking apart took off the utility as keilim, the tuma went away. True, mideraban it comes back when you put it together, but we're talking about deoraysas here. 

👉But he himself notes that this would only explain how they immediately got rid of the tuma of the Mishkan and the Shulchan. The Menora could not be taken apart, if you hold the lamps were part of the Miksheh zahav, so this does not really solve any problems at all.

Was the Mishkan Weighted or Staked? Installment Three

Reb Moshe in the Darash derives important יסודות from the יתדות, a lesson from these alternative methods of keeping the יריעות, the fabric and leather panels that covered the Mishkan, in place.

וכל יסדות החצר נחשת (כז יט) 

רש"י מסתפק ביתדות אם כובדן עושה שלא יגביהם הרוח או תקועין בארץ, ונראה דילפינן מזה שצריך כל אדם להשתדל שבכח עצמו מצד ידיעתו והבנתו לא יגביהנו הרוח בכל מקום שיהיה. אבל מתחלה יהיה זה ע"י אחרים היינו ע"י התמדתו בישיבה בין מורים וחברים שישפיעו עליו להתחזק בדרך ה', עד שמזה יבא שיהיה חזק בעצמו שלא יגביהו אותו ויטלטלוהו הרוחות הרעות והכפירה אף כשיהיה לבדו.

In other words, when you create your own Mishkan, your wellspring of Kedusha and shelter from pernicious forces, you have to make sure that the wind will not blow it away, and that that its lines will remain straight, that it will neither sway nor slump. This requires that you do two things. One is that you you need to be anchored, thoroughly grounded in a community, amidst a cohort of good and wise עובדי השם, who by instruction and example help you to grow intellectually and spiritually.  The other is that you, through your personal work on ידיעת התורה and מדות תרומיות and זיכוי הרבים, achieve a personal gravitas that will give you the wisdom and strength to stand steadfast.   

To build a בית נאמן בישראל, you have to be both weighted and staked.

Yasher koach to Rabbi Avrohom Bukspan.

Was the Mishkan Weighted or Staked? Installment Two

 We brought Rashi's alternative explanations of what kept the Mishkan covers from being blown about by the wind and from sagging into the Mishkan. Either there were weights on the hanging edges, or ropes that attached them to stakes driven into the ground.

The Gemara in Shabbos 27b-28a

וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים, אלא פשתן

Rashi

אינו מטמא טומאת אוהלים - אם עשה מהן אהל והמת תחתיו הוי כשאר בית וא"צ להטביל האהל עצמו דלא קבל טומאה אלא כלים שתחתיו:

אלא פשתן - שאף אהל טמא כדכתיב והזה על האהל ובגמ' יליף דבפשתן משתעי קרא:

(It is not only Pishtan, it is anything that is called "ohel" by the Mishkan, including wool and leather.)

Tosfos holds that this susceptibility to tuma is even if the Ohel is actually attached to the ground.  Proof that Tosfos holds like that is because he asks, how can it be that the Ohel is tamei, but we have a rule that something that is mekabel tuma is not a barrier to Tuma, and the Mishna in Ohelos says that an ohel made of "sadinim" are a barrier to Tuma! They shouldn't be, if they are tamei themselves. Tosfos answers that the Mishna is talking about silk, not linen, sadinim that are attached to the ground.

וקשה לר"י דתנן באהלות (פ"ח מ"א) אלו מביאין וחוצצין השידה והתיבה כו' והסדינים שהם עשוים אהלים ואיך חוצצין סדינין של פשתן בפני הטומאה והא כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה וי"ל דמיירי בסדינין של משי וקבועין שאינן מטמאים ורשב"א פירש במשניות בע"א:

Obviously, Tosfos holds that everything, even non-linen, is mekabel Tuma if it is merely draped over a frame to function as a shelter, because it would not lose its din keli. What distinguishes linen is that it is mekabel Tuma even if is fully attached to the earth, and it loses its din keli, but it is mekabel tuma as an ohel of pishtan. This opinion is shared by the Ramban, Tos Rid, and the Raavad Tu'M 5:12.

Other Rishonim hold that the din tuma of ohel pishtan is only if it is draped over a frame, but NOT if it is attached to the earth. This is the Tosfos HaRosh, and the Rosh in Keilim 27:1 and the Smag.  (and possibly the Rambam in Tu'M 5:12.) The Rashba goes even farther. The Rosh holds that the exclusion of tents from Tumah is only if they were originally manufactured to serve only as tents. The Rashba holds that even pishtan, if it was originally a regular garment or keli, draping it over a frame to serve as a tent would remove its susceptibility to Tumah - even תלוש ואחר כך חיברו. In any case, this group of Rishonim holds that if it is literally attached to the ground, it is never tamei, not even pishtan.

(The Rashba that Tosfos brings just says that the rule of כל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה does not apply to an ohel.)

It seems clear that this whole machlokes depends on whether the Mishkan itself was weighted or staked. Tosfos ודעמיה hold that the Mishkan was staked, mechubar mamash, and and the gzeira shava that teaches tuma by all such ohalim is that even mechubar mamash of pishtan is mekabel tumah.  The Rosh ודעמיה hold that the Mishkan was just weighted. The limud teaches that tents that were made of other materials, even if not attached to the ground, are not mekabeil tumah - they lose their din keli. But pishtan is still mekabel tumah even if it serves as a tent. This does not teach anything about mechubar mamash, and  mechubar mamash is never mekabel tumah.

I should have realized this would happen, but I found that the Cousin Rav Yechiel Michel Feinstein says this nekuda also.  I guess that even if I'm not the first to realize this, it's nice that the first was the Torah giant Reb Yechiel Michel.

In his Sefer on Chumash, end of Teruma:

 ובפירש"י ואיני יודע אם תחובין בארץ או קשורין וכובדן מכביד שיפולי היריעות שלא ינועו ברוח וכו' ונראה דבזה תליא פלוגתת הראשונים בדין טומאת אהלים דמבואר במשנה שבת דף כ"ז ב' דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן ובגמ' שם דף כ"ח א' ילפינן לה ממשכן דקרוי אהל ונחלקו הראשונים אי מטמאין גם כשהן מחוברין וכן הוא דעת התום שם והראב"ד פ"ה מהלכ' טומאת מת הי"ב אכן דעת הרמב"ם שם נראה דס"ל דאין מטמאין מחוברין אלא דווקא כשעשויין אהלים עי"ש וי"ל דהרמב"ם ס"ל דבמשכן היו היתידות תלושין ולא מחוברין בארץ ומש"ה דווקא אהל שאינו מחובר מיטמא כמו משכן אבל הראב"ד והתוס' ס"ל דהיתידות היו תחובין בארץ ומש"ה איכא טומאת אהלים גם במחובר והארכתי בזה במקום אחר. 

Was the Mishkan Weighted or Staked? Installment One.

 What kept the roof of the Mishkan, the יריעות, from sagging in middle, or flapping in the desert wind? Fabric or leather of that great an unsupported span would not remain horizontal.  True, the material of the Yerios was quite heavy, but it was as heavy in middle as it was on the sides. Specifically, the middle was ten amos wide, and over the Kerashim and hanging down the sides were a total of eight or nine.  If you've ever had a sukkah cover that doesn't rest on the schach, you know that it's going to sag in middle, even without rain. The answer is, the Yerios had copper bars, or pegs, or stakes - יתדות - to keep them in place.

We are not talking about the קלעי החצר. Everyone knows that the curtains around the Chatzer had מיסרים ויסדות, ropes and stakes. We are talking about the יריעות המשכן.

 

Teruma, Shemos 27:19

לכל כלי המשכן בכל עבודתו וכל יתדותיו וכל יתדות החצר נחושת

Rashi in Teruma says he is not certain whether the copper pegs, or stakes, were attached directly to the ends of the material to weigh the Yerios down, or  were attached with rope to the יריעות and hammered into the ground, but he leans towards the latter.

. כְּמִין נִגְרֵי נְחֹשֶׁת עֲשׂוּיִין לִירִיעוֹת הָאֹהֶל וּלְקַלְעֵי הֶחָצֵר, קְשׁוּרִים בְּמֵיתָרִים סָבִיב סָבִיב בְּשִׁפּוּלֵיהֶן, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְהֵא הָרוּחַ מַגְבִּיהָתָן, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם תְּחוּבִין בָּאָרֶץ אוֹ קְשׁוּרִין וּתְלוּיִין וְכָבְדָּן מַכְבִּיד שִׁפּוּלֵי הַיְרִיעוֹת שֶׁלֹּא יָנוּעוּ בָרוּחַ, וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁשְּׁמָן מוֹכִיחַ עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם תְּקוּעִים בָּאָרֶץ, לְכָךְ נִקְרְאוּ יְתֵדוֹת, וּמִקְרָא זֶה מְסַיְּעֵנִי אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח (ישעיהו ל"ג):

Indeed, in Vayakhel Rashi says only that pshat.

Vayakhel, Shemos 35:18

את יתדת המשכן ואת יתדת החצר ואת מיתריהם

Rashi there

יתדת. לִתְקֹעַ וְלִקְשׁוֹר בָּהֶם סוֹפֵי הַיְרִיעוֹת בָּאָרֶץ, שֶׁלֹּא יָנוּעוּ בָּרוּחַ:

(Rashi in Naso, Bamidbar 4:32 possibly could be read either way, but he equates the Yerios and the Kla'im, which again implies that he assumes the latter pshat.

וִיתֵדוֹת וּמֵיתָרִים הָיוּ לַיְרִיעוֹת וְלַקְּלָעִים מִלְּמַטָּה, שֶׁלֹּא תַגְבִּיהֵם הָרוּחַ)

I do not know know if these putative ropes and stakes pulled the Yerios directly downward and held the sides vertical, or tented outward, and I don't think it matters much. It seems to me that the Gemara in Shabbos 98b implies they were vertical  (לרבי יהודה מיגליא אמה דאדנים, לרבי נחמיה מיגליא אמה דקרשים.), while the Chizkuni implies they were pulled to form an angle (ומושכין בכח המיתרים ונועצין היתדות בארץ והיריעות נמתחות יפה כדי שלא תהיינה שחות ונופלות בתוך המשכן מתוך כבדן וממעטת חללו).

What I do know is that that the character of these stakes explains a whole bunch of interesting machloksim of  Rishonim on several different topics, and I seem to be the first to point this out.  (לעניות דעתי)  (not really.)

When Nadav and Avihu died, why didn't their bodies cause the entire Mishkan and its contents to become Tamei? The Gemara in Shabbos learns from והזה על האהל in Chukas that a meis causes tumah to the ohel itself, if it is made of the materials used in the Mishkan. But we do not find anywhere that they had to take the whole Mishkan apart, and do טבילה והזאת מי חטאת on it.

This question was asked by the Rishonim, who, for some reason, primarily focus on the ohel itself and not on the keilim in the Mishkan. 

Rebbi Eliezer and Rabbi Akiva in Toras Kohanim argue whether they died outside the Mishkan, or in the Heichal mamash.

The Daas Zkeinim Shemini 10:2 asks, 

וימותו לפני ה'. פלוגתא איכא בתורת כהני' רא"א שמתו בחוץ במקום שהלוים מותרים ליכנס שנא' ויקרבו וישאום בכתנות' וא"כ מאי לפני ה' שנגפן המלאך והוציאן לחוץ רע"א לא מתו אלא בפנים שנא' לפני ה' ומאי ויקרבו וישאום בכתנות' מלמד שנתנו חכה של ברזל לתוך פיהם וגררום והוציאום לחוץ. ותימה לדברי ר' עקיבא א"כ נטמא המשכן דאיקרי אוהל מטומאת מת וצריך הזאה שלישי ושביעי ולא מצינו שפסקו מעבודתם כלל וכן כתוב בפירוש ומפתח אהל מועד לא תצאו דבשלמא לר"א א"ל שדחפן המלאך לחוץ קודם יציאת נשמה אלא לר' עקיבא קשיא וצ"ע:

The Baal HaTurim 10:4 there answers

קרבו. בתורת כהנים פליגי איכא מאן דאמר בחוץ מתו כיון שהלוים נכנסו לשם ומה דכתיב וימותו לפני ד' נגפם המלאך והוציאן לחוץ ואיכא מאן דאמר בפנים מדכתיב לפני ד' ומה דכתיב ויקרבו וישאום שהטילו בהם חנית וגררום והוציאם לחוץ ואע"פ שאין חלוק בין כהן ללוי בשלא צורך עבודה אפי' כהנים אינם נכנסים ולצורך כגון לפנות טומאה אפי' לוים נכנסים אם אין כהן והכא לא הי' כהן שלא היו רשאים לטמאות מ"מ כיון דאפשר לגוררם בחנית לא חשיב לצורך ואסור ליכנס. והשתא למ"ד בפנים מתו א"כ נטמא המשכן טומאת מת והיה צריך טבילה והזאת שלישי ושביעי שהרי אהל של פשתן מקבל טומאה ולא מצינו שנתפרק המשכן אחר כך שהרי לא פסקו מעבודתן. וי"ל כיון דכתיב בי' על פי ה' יחנו ועל פיו יסעו חשיב קבוע ולא מקבל טומאה:

The Minchas Chinuch in Kometz HaMincha 264 asks, what do you mean it was not mekabel tuma because it was mechubar? But the Gemara in Shabbos learns from the Mishkan that an ohel itself is mekabel Tumah even if it is mechubar!

מצוה רס"ד מבואר שם דלדברי המדרש מתו נדב ואביהו בהיכל. וראיתי בטור על התורה פ' שמיני הק' שהרי המשכן היה של פשתן ונטמא בטומאת מת וצריך הזאה וטבילה ולא מצינו שנתפרק המשכן. ותירץ כיון דכתיב על פי ה' יחנו וגו' חשוב קבוע ולא מקבל טומאה. וצ"ע היטב במס' שבת דף כ"ח ובתוס' ובהר"מ בפ"ה מה' טומאת מת במנ"ל שם ובהראב"ד דעיקר הלמוד שפשתן מטמא באוהל הוא רק בקבוע וצריך עיון גדול. ולא ראיתי לדעתי מקום לקושיא של הטור ולא תי' כלום וצ"ע רחב בדינים אלו:

It is my opinion that if the stakes were actually hammered into the ground, then it was mechubar mamash. If it was mechubar mamash, then the Gemara in Shabbos is saying that Mechubar Mamash is mekabel Tumah, and it doesn't make sense to say that כיון דכתיב בי' על פי ה' יחנו ועל פיו יסעו חשיב קבוע. Sure, al pi Hashem makes it super mechubar. But it's not more mechubar that mechubar mamash.

The Baal HaTurim must hold that the Yerios were not really mechubar. That's why they would be susceptible to Tumah if not for the unique status of מחובר מחמת דין "על פי השם"  The Gemara in Shabbos is assuming they were just weighted at the edges, and such an ohel is mekabel Tumah. It so happens, according to the Baal HaTurim, that this particular ohel was not mekabel tumah, but any such type of ohel would be mekabel tumah, so the drasha in Shabbos is valid. If the Baal HaTurim held that the Yerios were hammered into the ground, his teretz would not make sense.  Mechubar is mechubar.

The Minchas Chinuch assumed that they were hammered into the ground, and if the Gemara in Shabbos says that an ohel like the Mishkan is mekabel Tumah, then the Mishkan itself must have been mekabel Tumah despite being mechubar.  Apparently, the idea that they became Tamei does not bother the Minchas Chinuch.

As I said, this seemingly trivial issue actually is pivotal in several other machloksim among the Rishonim. I'm planning on at least three more installments, but each should be independently understandable.

The Importance of Mesibas Preida, Tzeischem L'Shalom, Goodbye Party.

 Three parts.

Part One: Sources in Chazal for the idea of marking a person's departure from his home city with a סעודת או מסיבת פרידה, וצאתכם לשלום

Part Two: The story of the Beilis Trial, and how it relates to the idea of a Seudas Preida.

Part Three: An insight into the interconnectedness of all men, and even more so the people in the Jewish community, and the beauty that is hidden in so many people כפלח הרימון, and how important it is to try to understand, and appreciate, and admire our fellow Jews. 

 Part I

To some extent, you don't need a makor in Chazal for things that are obviously good and true. On the other hand, we do like to cite sources for everything, such as in Gittin 6a, 

והא בבל לצפונה דא"י קיימא דכתיב (ירמיהו א, יד) ויאמר ה' אלי מצפון תפתח הרעה

So, is there a source for gathering to wish a friend off when he leaves the community?  I have three. 

Two are from the stories of Eliahu and Elisha.

The first is in Melachim I 19:19-21.

וַיֵּ֣לֶךְ מִ֠שָּׁם וַיִּמְצָ֞א אֶת־אֱלִישָׁ֤ע בֶּן־שָׁפָט֙ וְה֣וּא חֹרֵ֔שׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֤ר צְמָדִים֙ לְפָנָ֔יו וְה֖וּא בִּשְׁנֵ֣ים הֶעָשָׂ֑ר וַיַּעֲבֹ֤ר אֵלִיָּ֙הוּ֙ אֵלָ֔יו וַיַּשְׁלֵ֥ךְ אַדַּרְתּ֖וֹ אֵלָֽיו׃

וַיַּעֲזֹ֣ב אֶת־הַבָּקָ֗ר וַיָּ֙רָץ֙ אַחֲרֵ֣י אֵֽלִיָּ֔הוּ וַיֹּ֗אמֶר אֶשְּׁקָה־נָּא֙ לְאָבִ֣י וּלְאִמִּ֔י וְאֵלְכָ֖ה אַחֲרֶ֑יךָ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ לֵ֣ךְ שׁ֔וּב כִּ֥י מֶה־עָשִׂ֖יתִי לָֽךְ׃

וַיָּ֨שָׁב מֵאַחֲרָ֜יו וַיִּקַּ֣ח אֶת־צֶ֧מֶד הַבָּקָ֣ר וַיִּזְבָּחֵ֗הוּ וּבִכְלִ֤י הַבָּקָר֙ בִּשְּׁלָ֣ם הַבָּשָׂ֔ר וַיִּתֵּ֥ן לָעָ֖ם וַיֹּאכֵ֑לוּ וַיָּ֗קָם וַיֵּ֛לֶךְ אַחֲרֵ֥י אֵלִיָּ֖הוּ וַיְשָׁרְתֵֽהוּ׃

The Radak in 21 says

וישב מאחריו. לנשק לאביו ולאמו אף על פי שלא ספר הכתוב ואחר כך שחט הבקר ועשה סעודה באותו השדה לחורשים ולעם אשר באו אחריו ללוותו וזהו שאמר ויתן לעם כי מהעם לא היו אתו בשדה כי אם אחד עשר החורשים אלא זהו פירושו כי הלך לקחת רשות מאביו ומאמו ובאו אחריו מאנשי עירו ללוותו כי הוא נפרד מהם:

The second is in Melachim II 2:9.

וַיְהִ֣י כְעָבְרָ֗ם וְאֵ֨לִיָּ֜הוּ אָמַ֤ר אֶל־אֱלִישָׁע֙ שְׁאַל֙ מָ֣ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּ֔ךְ בְּטֶ֖רֶם אֶלָּקַ֣ח מֵעִמָּ֑ךְ וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע וִֽיהִי־נָ֛א פִּֽי־שְׁנַ֥יִם בְּרוּחֲךָ֖ אֵלָֽי׃

וַיֹּ֖אמֶר הִקְשִׁ֣יתָ לִשְׁא֑וֹל אִם־תִּרְאֶ֨ה אֹתִ֜י לֻקָּ֤ח מֵֽאִתָּךְ֙ יְהִֽי־לְךָ֣ כֵ֔ן וְאִם־אַ֖יִן לֹ֥א יִהְיֶֽה׃

It certainly was a hard request to fulfill!  What did Eliahu mean, that the only chance it will come true would be if Elisha saw him taken away? 

I believe the idea was that we don't truly understand and certainly do not fully appreciate what we have until the moment before it is taken away from us. 

Eliahu told Elisha that to be truly inspired by him, by Eliahu, to the degree that his heart and mind would open up to siyata dishmaya of such great ruach hakodesh and nevuah, he would need to witness Eliahu being taken away from him. 

We see that to understand and appreciate our fellows, we need to face the imminent reality of their going away, and that will give each side the opportunity to be inspired by the other's middos tovos.

The third is ... that you don't need a makor for a seudas preida because it is a kal vachomer from halvoyas orchim. As one small example of the importance of levoyas orchim, see Rambam Aveil 14:2

שכר הלויה מרובה מן הכל. (!)  והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה. מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. שנאמר וירא והנה שלשה אנשים. ולוויים יותר מהכנסתן. אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים:

If being melaveh orchim is so vitally important, that its schar is "Merubah min hakol," that one who does it is keeping him alive, and one who fails to do so is like a rotzei'ach, then kal vachomer that applies to an individual that lived in your community and who is now leaving. If you do it for some tumbleweed orei'ach, how much more so must you do it for a member of the community that is moving away!

Part II

I just had the honor and privilege to make a Kiddush to mark a member of our community leaving Chicago. He was born and raised here, his parents came as infants, and his great grandparents came here in 1912. The Kiddush was on Parshas Tazri'a Metzora. We found a perfect connection of being melaveh our friend with the parsha of Tzaraas, as odd as that may sound.

The Alshich in Vayikra 12:1 asks, the appellation "Adam" for the Metzora seems inappropriate. Adam is the term used for an elevated human being, and here it is used for a hateful despicable person. 

ועל פי דרכנו נשית לב אל מלת אדם. כי הוא לפי האמת התואר המשובח שבתוארי המין האנושי כנודע מספר הזוהר ולמה נתייחד באשר שנא ה'.

Rav Galinski answered the question with the story of the Beilis trial in 1911. Harav Galinski says the story his way, but I will tell it as my father did, which is much better.

The prosecutor enlisted an alleged religious expert in Judaic rituals, a notoriously anti Semitic Catholic priest, Justinas Pranaitis. While the defense had emphasized that Judaism famously abhorred the taking of human life, Pranaitis said that this was a lie, and he could prove it from the Talmud. The Talmud says that the Jews consider the Gentiles as not human. True, a Jew would never kill a fellow human being, but the Jews consider Gentiles as animals, and no more care about their lives than they would about a cat, or a chicken. They would kill a Gentile for even the most trivial reason, or for no reason at all. After all, the Talmud says in Yevamos 60b

ניא, וכן היה רשב"י אומר: קברי גוים אינן מטמאין באהל שנאמר: 'ואתן צאני מרעיתי אדם אתם', אתם קרויין אדם ואין הגוים קרויין אדם

Clear. The Jews view the Gentiles as subhuman, and would kill them with absolutely no mercy or pang of conscience.

This accusation struck fear in the Jewish community. Pogroms were being prepared, priests were preaching against the deicide Jew, and a repeat of the Khmelnytsky massacres was imminent.

The defense desperately sent a message to Rav Meir Shapiro. What should we do? How can we answer this accusation??

Rav Shapiro told him exactly what to say, and this was the defense.

The Talmud means something entirely different.  The Jews have forever been pacifists who never shed blood.. Only the blindly antisemitic would misunderstand the Gemara, because its meaning is very clear.

When a Gentile looks at the newspaper, and he sees that thousands of people are starving in China, and if he reacts at all he will sigh, and shake his head, and then turn the page. But if a Jew finds out that there is a Jew in China that doesn't have Matza for Pesach, he will be at the Chinese embassy the next morning with a box of Matza. The Gentile may pity the distant stranger, but the Jew feels the pain of a fellow Jew as if it were his own, even though he never met him, and will never meet him. 

This is what the Gemara means. We, the Jewish People, are Adam, in the singular. We are not separate individuals with a common religion. We are all like one, all parts of one organism. That is what אתם קרויין אדם ואין הגוים קרויין אדם means. We are all like one.

And if you deny this, I will prove that not only is it true, but that you yourselves know that it to be true. 

If you open the newspaper, and there is a story about Ivan, who murdered his neighbor, you will say, "Terrible! Ivan is a murderer." But if you open the paper, and you see a story about Yankel Kohen who murdered his neighbor, you won't say "Yankel Kohen is a murderer." You will say "Terrible! The Jews are murderers!" Why? What's the difference between Ivan the murderer and Yankel the murderer? The answer is that you yourselves know, you yourselves believe in your hearts, that all the Jews are Adam, one person, but the Gentiles, each one is separate from the other.

This response struck like a bolt of lightning. It hit at both the priest's misinterpretation of the Gemara, and also spoke directly to the tens of thousands of Russians that were sharpening their knives, waiting to kill the Jews because of one Menachem Mendel Beilis.

This answers the Alshich's question. A Jewish neshama is not separate from other Jews. We are all one, and we mourn each other's pain and celebrate each other's happiness. If a Jew does not act like that, if he is a ganov and a holeich rachil and az ponim, that means that he is like a limb that is cut off of a body. This spiritual disease manifests itself in Tzaraas, where the person loses his own limbs. Davka because we are Adam, because our neshamos are all interconnected, a man who behaves in the opposite manner has a deadly and mortal spiritual affliction.

When a person is a member of the community, he is not just one person by himself. He is an integral part of everyone else that lives there. When he has the opportunity to do good for others, he takes advantage of the moment. If he has a snow plow, all the neighbors have clear sidewalks. If he has left over from Shabbos, he makes sure it is delivered to someone that might not have enough to eat. When some people came to Chicago from South Africa, he made sure that they would become part of the community, and he shepherded them along until they found their land legs. These are only small chasadim that I happen to know about, but the point is that this person is a vital part of the entire community, or each and every one of us. The connection is mutual and indivisible. On the one hand, that means that with his leaving, we all are losing an important part of our lives, but on the other hand, wherever he goes, he remains part of what and who we are.

Part III

Robert Fulghum

The Barber

Hair grows at the rate of about half an inch a month.  I don't know where he got his facts, but Mr. Washington came up with that one when we were comparing barbers.  That means that about eight feet of hair had been cut off my head and face in the last sixteen years by my barber.

 I hadn't thought much about it until I called to make my usual appointment and found that my barber had left to go into building maintenance.  What?  How could he do this?  My barber.  It felt like a death in the family.  There was so much more to our relationship than sartorial statistics.

 We started out as categories to each other:  "barber" and "customer."  Then we became "redneck ignorant barber" and "pinko egghead minister."  Once a month we reviewed the world and our lives and explored our positions.  We sparred over civil rights and Vietnam and lots of elections.  We became mirrors, confidants, confessors, therapists, and companions in an odd sort of way.  We went through being thirty years old and then forty.  We discussed and argued and joked, but always with a certain thoughtful deference. 

After all, I was his customer.  And he was standing there with his razor in his hand.

 I found out that his dad was a country policeman, that he grew up poor in a tiny town and had prejudices about Indians.  He found out that I had the same small-town roots and grew up with prejudices about Blacks.  Our kids were the same ages, and we suffered through the same stages of parenthood together.  We shared wife stories and children stories and car troubles and lawn problems.  I found out he gave his day off to giving free haircuts to old men in nursing homes.  He found out a few good things about me, too, I suppose.

 I never saw him outside the barber shop, never met his wife or children, never sat in his home or ate a meal with him.  Yet he became a terribly important fixture in my life.  Perhaps a lot more important than if we had been next-door neighbors.  The quality of our relationship was partly created by a peculiar distance.  There's a real sense of loss in his leaving.  I feel like not having my hair cut anymore, though eight feet of hair may seem strange.

 Without realizing it, we fill important places in each other's lives.  It's that way with a minister and congregation.  Or with the guy at the corner grocery, the mechanic at the local garage, the family doctor, teachers, neighbors, co-workers.  Good people, who are always "there," who can be relied upon in small, important ways.  People who teach us, bless us, encourage us, support us, uplift us in the dailiness of life.  We never tell them.  I don't know why, but we don't.

 And, of course, we fill that role ourselves.  There are those who depend on us, watch us, learn from us, take from us.  And we never know.  Don't sell yourself short.  You may never have proof of your importance, but you are more important than you think.

 It reminds me of an old Sufi story of a good man who was granted one wish by God.  The man said he would like to go about doing good without knowing about it.  God granted his wish.  And then God decided that it was such a good idea, he would grant that wish to all human beings.  And so it has been to this day.

 Mr. Fulghum's story strikes me as a very good reminder of the real and true interconnectedness of every member of the Jewish community, of the preciousness of every Jewish soul and its drive to do tzedaka and chesed, and how important it is to remember that it is not the great and feted philanthropists and tzadikim that make us who we are, it is those quiet heroes with shining souls that live next door to us.