Rhyme

 

here  are very few rhyming verses in Tanach. 

 Some scholars, such as LaSor in his Old Testament Survey (p. 236) whom I cite only because he is wrong, say there are essentially none. 

 

In fact there are several. There is Lamech's rhymed lamentation,  

ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי

 

נשי למך האזנה אמרתי 

כי איש הרגתי לפצעי 

וילד לחברתי

There is the ballad in Bamidbar 21:26-30,

כי חשבון עיר סיחן 

מלך האמרי הוא והוא נלחם במלך מואב הראשון 

ויקח את כל ארצו מידו עד ארנן

על כן יאמרו המשלים באו חשבון

תבנה ותכונן עיר סיחון

כי־אש יצאה מחשבון 

להבה מקרית סיחן

 אכלה ער מואב בעלי במות ארנן

או לך מואב אבדת עם־כמוש נתן בניו פליטם ובנתיו בשבית למלך אמרי סיחון

ונירם אבד חשבון

 עד דיבן

 ונשים עד נפח אשר עד מידבא

Tehillim 2:2-5

יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על יהוה ועל משיחו

ננתקה את מוֹסְרוֹתֵימוֹ 

ונשליכה ממנו עֲבֹתֵימוֹ

יושב בשמים ישחק אדני ילעג לָמוֹ

אז ידבר אֵלֵימוֹ

באפו ובחרונו יְבַהֲלֵמוֹ

and the beginning of Eishes Chayil, where the kametz hei is not just because third person feminine singular, as evidenced by ימצא and ולא רע. (Additionally, in the remainder of the perek there are many rhyming words, and most likely they contributed to the lyrical quality of the perek when sung, but it's not the regular metric rhyming I am looking for.

אשת חיל מי ימצא 

ורחק מפנינים מכרה

בטח בה לב בעלה 

ושלל לא יחסר

גמלתהו טוב ולא רע 

כל ימי חייה

דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה

היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה

ותקם  בעוד לילה ותתן טרף לביתה

 וחק לנערתיה

זממה שדה ותקחהו מפרי כפיה  נטעה כרם

חגרה בעוז מתניה 

ותאמץ זרועתיה

But it is certainly true that the rhyme scheme is rare in Tanach. On the other hand, almost all of our Zemiros and piyutim are written in rhyme.

I am curious: When did we begin to use rhyme in kisvei hakodesh? Who was the first? Did he face opposition? I suppose that although not common, the rhyme scheme appears often enough in Tanach to provide precedent. Some say that Hebrew does not naturally lend itself to rhyme, while other languages do invite the rhyme scheme. I have no opinion on the matter. But if so, what literature influenced our writers to incorporate rhyming into our liturgy?

We all know of the ibn Ezra's criticism of Rav Eliezer HaKalir. In the beginning of the fifth perek of Koheles, the ibn Ezra lists his complaints about that form of paytanus. (His style of complaint is almost as excited as that of the Yaavetz.) His first complaint is that a tefilla ought to be comprehensible, and not present an impassable mountain range to the reader. He gives the example of a line in a piyut that says 

ליראי יקפיל, וחדשים יכפיל, ליום זה פור הפיל, ומציון ימלוך

The ibn Ezra says that this line is hopelessly opaque, and there is no reason for it.  But perhaps, he says, the Kalir had to use these words because he wanted it to rhyme? No, he answers. First of all, he says, we never find rhymed tefillos in Tanach, so why is it so important.  (Ibn Ezra uses rhyme all the time, but not at the expense of clarity.) Second, if it is that important to you, you ought to find a better way to make it rhyme.

ענה אחד מחכמי הדור ואמר, כי חרוז "יקפיל" הצריכו שיאמר "פור הפיל". השיבותיו, כי לא מצאנו הנביאים בכל תפילתם שיעסקו בחרוז. ועוד, כי היה לו לעשות על חרוז אחר; ולמה רכב על פיל? ואותו לארץ יפיל! ואם ראה בחלום שיעשה חרוז על פיל, והוצרך בהקיץ לפתור חלומו – יהיה אומר: "לוחץ יעפיל, להתנשא יפיל, ורמי לב ישפיל, ומציון ימלוך".

Note that the ibn Ezra says בכל תפילתם, not that it never appears - but that it never appears in Tefillos.

We don't really know how long ago Reb Elazar HaKalir lived, so it's hard to use him. (Tos Chagiga 13a and Rosh Brachos 5:21 say he was the tanna, from the time of the Bayis Sheini. Some people see in the words of the Geonim that he lived in the sixth century.) and Yosi ben Yosi, who lived at the time of the Savoraim, in the sixth century, did not use rhyme in his piyutim, only, occasionally, ending each sentence with the same word.  Then you have the tefilla אנא בכח which is also a rhyme, and again, it is attributed to the Tanna R Nechunia ben Hakkanah, but who knows.

According to this essay on Wiki, rhyming was very well developed in sixth century Arabic, and at the same time in Ireland, and long before in China. Ireland and China don't have much to do with our discussion, but it appears that rhyming as we know it developed as a high form among the Jews and the Arabs at the same time. 

The answer is that poetry became popular in Piyutim and Pizmonim and Zemiros in what has become known as The Golden Age of Hebrew Writing. This is from an article on the Oxford Bibliography:

Hebrew poetry began flourishing in mid-10th-century Spain (Sefarad, the ancient Jewish name for Spain) and survived there until the 1492 expulsion. Between 950 and 1150 (often referred to as its golden age), Hebrew poetry prospered in Muslim Spain. It was then already widely acknowledged as the indisputable Jewish poetic center. This poetic efflorescence was part of a wider renaissance of Jewish letters (which had its roots in earlier developments in the Orient). Poets were often themselves Talmudic scholars, biblical exegetes, Hebrew grammarians, and Neoplatonic philosophers. But whereas most writings were in Arabic, poetry was uniquely in Hebrew. Poets and audiences belonged to the elite known in scholarship as “the courtier-rabbis.” They were deeply immersed in the Arabic culture and way of life, and some of them served as officers in Muslim courts. As poets, they extensively employed Arabic poetics (genres, themes, prosody, and rhetoric) in both their secular and their liturgical poems. The Arabic influence persisted beyond 1150, at which time the literary center moved to the Jewish communities in the Christian kingdoms of Iberia. In its second period, from the mid-12th century on, liturgical poetry waned, while Kabbalah expanded, and secular poetry receded to give way to narrative compositions in rhymed prose (influenced by the Arabic maqāma and possibly also affected by the rise of European narrative genres). Medieval Hebrew poetry in Spain is evaluated today as one of the highest summits of Hebrew literature (between biblical and modern Hebrew poetry).

After writing this, an anonymous comment was sent in with a paragraph from David Berger's "Culture in Collision and Conversation." 

"The beauty of Arabic was a crucial Muslim argument for the superiority of Islam. Since the Quran was the final, perfect revelation, it was also the supreme exemplar of aesthetic excellence, and its language must be the most exalted vehicle for the realization of literary perfection. When Jews compared the richness and flexibility of Arabic vocabulary to the poverty of medieval Hebrew, the Muslims’ argument for the manifest superiority of their revelation undoubtedly hit home with special force...
Jews were challenged to demonstrate that even the Hebrew at their disposal was at least as beautiful as Arabic and that Hebrew literature could achieve every bit as much as the literature of medieval Muslims. This created a religious motivation to reproduce the full range of genres and subjects in the Arabic literary repertoire, which meant that even the composition of poetry describing parties devoted to wine, women, men, and song could be enveloped by at least the penumbra of sanctity. There can be no question, of course, that even if the genre was born out of apologetic roots, it took on a life of its own, and not every medieval wine song was preceded by a le-shem yihud; at the same time, every such poem was a conscious expression of Jewish pride, which in the Middle Ages had an indisputably religious coloration.
Furthermore, the power and beauty of the religious poetry of the Jews of medieval Spain were surely made possible by the creative encounter with Arabic models. Some of the deepest and most moving expressions of medieval Jewish piety would have been impossible without the inspiration of the secular literature of a competing culture."

On page 39 of his book, Dr Berger points out that among the Jewish writers, the assertion was made that it was the Arabs that learned their skills from the Jews, not the other way around.

"Consequently, we find the glorification of Hebrew over Arabic and the assertion, ... that Arabic culture, including music, poetry, and rhetoric, was ultimately derived from the Jews."

A friend also directed my attention to a book by an (apparent) relative of Rav Avraham ibn Ezra, Moshe ibn Ezra, titled Kitab al-Muhadara, translated in 1924 to Hebrew by Benzion Halper and titled Shirat Yisrael. In it, he claims that all that is praiseworthy in Arabic literature was based on Greek and Hebrew writings. This must be what Dr Berger was referring to.   I plan to read it, and I will bl'n report.

CONCLUSION:

In any case: the answer to our question is that rhyme is occasionally found in Tanach, from Chumash to Mishlei, but it is rare. It was davka in Muslim Spain that rhyme became the dominant form of Slichos and Zemiros and Piyutim.  Whether it was the Arabs influenced by the Jews, or the Jews by the Arabs, remains to be seen.

Slabodka and Novarodok

I can only describe the experience as affecting, in the sense of evoking a strong emotional response, and I'm not sure why.

We have had the honor of  hosting Harav Shimon Krasner, the learned and pious author of the Nachlas Shimon, for several weeks every year.  

Yesterday, Harav Krasner told me that he had a question. Everyone is familiar with the aphorism "Slabodka taught Gadlus Ha'adam, Novarodok taught shiflus ha'adam." The story of Novarodok that underlines this approach is that they would tell bochurim to go into a pharmacy and ask for a pound of nails. At that time, a pharmacy was not like CVS; it was a respected and professional enterprise focused exclusively on medicine. To walk in and ask herr doctar pharmacist for a pound of nails would elicit an immediate and wrathful reaction. This taught the talmid to never allow others' opinions of him to effect his self image. A man should know who he is, do what he knows is right, and not allow public ridicule to turn him from his path.

Rabbi Krasner asked me, "Wouldn't this be a חילול השם? Wouldn't this make people think that bnei Torah, yeshiva bachurim, were fools? Or mechutzafim?" Isn't this the opposite of אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה?

I told him that he is a talmid of Rav Rudderman, who gave over the Alter's mesora of gadlus ha'adam, so he cannot even comprehend how the Novarodoker mesora is muttar, to say nothing of appropriate.

But I am looking forward to speaking to my brother in law, an einikel of Rav Avrohom Jofen, to see what he says about this. 

UPDATE.  

I am including some comments because they add so much, and I post this to more than one website, and comments at one site do not appear at the other..

1. From R Micha Berger:

The best response I heard to this, from someone who studied in Novhardok in France, in my own words. He said that this depiction of Novhardok doesn't really pay attention to what they taught and lived, and more used them as a foil to highlight the chiddush in the Alter of Slabodka's derekh.

Novhardok is less "shiflus ha'adam" than boot camp. In boot camp, the sargeant tears you down, calls you a maggot, and builds you up again stronger and prouder than you were before.

Novhardok tool talmidim, replaced their faulty defense processes with a strong core of bitachon, and created men capable of heckling the Communists, standing up life in Siberia, who stayed loyal to Torah when many were abandoning it... And all with smiles, laughter and a simchas hachaim that belies the outsiders' stereotype...

2. From Menachem:

Chillul hashem, I'm sure you know, is not ALL about what outsiders perceive, as clearly demonstrated by the gemara (brachos 19b) where, if one is wearing shaatnez he must remove his clothing, "afilu bashuk"- and the gemara actually refers to NOT doing so as chillul hashem! With that in mind, is it possible that if one will be perceived as not stupid, but just utterly out-of-touch with the world around him- that that is not a ch"h at all, no matter what people think of him? An easier-to-palate example would be someone demonstrating publicly that he has never heard of Amazon or Youtube- not a ch"h in my opinion. Can the Novhardok story fall in that category, albeit several madreigos more extreme?

3. From Marzipan:

Thank you for an insightful post, as always. For a few years, I learned Madreigas Ha'adam regularly. It is full of beautiful interpretations of midrashei chazal, and exceedingly down-to-earth and practical. The approach to humans and their foibles is very blunt and real. But not much of shiflus haadam, at least the way the velt bandies about that term. I don't quite understand, because besides being the Alter's own writings, it was used as a mussar sefer in the yeshiva!

My own conclusion has always been that the hashkafa is much more complex than a simple term can really convey, just as Gadlus Haadam is an oversimplification of the Alter of Slabodka's multi-pronged approach. (Yes, R' Dovid Liebowitz used to say, "I heard one shmuess from the Alter: Gadlus Haadam!")

Bottom line: Only after a full, in-depth study of ALL of the shmuessen and hashkafos of the founders of these two schools of thought, can we begin to try to understand these terms.

To which I replied with an important Beis Yosef:

Marzipan, thank you for the reminder. The fact remains that Novarodok has given and continues to give a great deal to Klal Yisrael. There must be an insight there kepatish yefotzeitz sela, not one monolith "shitta". Witness today's descendants of the family, all gedolim, but if the Alter would see them, he might be taken aback. (Rhetorical understatement.) As one great grandson said, on some things "volt ehr geschvigen," but on others "volt ehr geschriggen." It is very likely that they viewed the local gentiles as irrelevant, as mortal antagonists, that seeking their respect was an absurd and futile effort, or that developing the strength to ignore societal pressure was a primary value that trumped everything else, I don't know. I know that such behavior easily segues into simple azus ponim, as the Beis Yosef says in the beginning of the Tur, where he warns that Azus is like uranium;

 ומ"ש ע"כ הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש מפני שמדת העזות מגונה מאד כמו שנזכר ואין ראוי להשתמש ממנה כלל אפי' בעבודת השי"ת לדבר דברי עזות כנגד המלעיגים כי יקנה קנין בנפשו להיות אפי' שלא במקום עבודתו יתברך לכך כתב ולא תבוש כלומר אני אומר לך שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ואינו לדבר להם דברי עזות אלא לענין שלא תבוש מהם אף על פי שילעיגו עליך

So maybe R Yosef Yoizel did extreme things. But the mesora he gave over is a gem.

4. A friend wrote the following, slightly edited for derech eretz.

"Sadly, there seems to have been a lack of sufficient sensitivity and focus on how "our" behavior might impress and impact the general population outside the walls of the yeshiva. You might remember reading in Professor Stampfer's book on the Lithuanian Yeshivos that the event(s) which triggered the Russian authorities closure of Volozhin were the physical disturbances and public violence perpetrated by the talmedei hayeshiva on the streets of the town during the battle for the succession of the school's leadership between those factions which supported the Netziv and his family against those who favored Reb Chaim Brisker. (The shopkeepers complained over and over to the authorities that the students' behavior was exerting a deleterious impact upon their business and was disturbing the peace of the community). So much for the bochurim... Regarding the adult religious authorities themselves, much has been written on how many of their public policies actively contributed to antisemitic resentment and hostility. ( As examples, I need only mention the Roshei Yeshivas absolute avoidance of talmidim serving in their country's armed forces ( the real reason behind Slabodka's move to Hebron) or of their refusal to teach the fundamentals necessary for active, positive participation in secular society.) Does not the inability of the Torah leaders in Eastern Europe to read, write or communicate fluently in the language of their own countries, countries in which they had been granted legal rights and citizenship, itself constitute a Chillul Hashem? Isn't Rabbi Krasner troubled by the desecration involved in these more widespread patterns of religious behavior? "

My friend believes that it is a sin to blindly accept everything earlier generations did, and this is what we mean when we say in vidui "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו," that we perpetuate their sins by following them without careful consideration. I think he is wrong. 

Also, what he says about the Stampfer book is not precisely true. The primary reason Volozhin was closed was that the Czarist authorities saw the fighting as a symptom of social upheaval that related to Bolshevism and Anarchism. True, in a footnote he mentions that the local storekeepers complained to the authorities that the fighting was keeping customers away and making the city unliveable, but that was not why they closed the yeshiva. They saw the yeshiva as a symptom of rebellion against authority.

5.  I spoke to my brother in law, Rabbi Moshe Faskowitz שליט"א. I am very grateful that he took twenty five minutes of his precious time to explain the Novarodoker shittah. 

He said that he has written an article on this very point, and I hope he can forward it to me. But the gist of his words, and I must say that much is lost in the condensation, was that the story was true, and that such "Peulos" were required of every bachur in Novarodok. 

When his own father was seventeen and a half, the Alter (I believe his yeshiva was in Bialystock at the time) told him to go to a town twenty kilometers away to start a yeshiva ketana, along with another bachur named Bock. He asked, how can we get there? The Alter answered, take a bus. But, he said, we have no money? The Polish bus driver will throw us out! The Alter said, take the bus. So they got on the bus, and told the driver that they need to get to town X, and they have not a penny, but the dean of their school told them to get on the bus and go. So the Polish bus driver said, "So go sit down." And never after that did his father worry about the reaction of people to his behavior when he knows he is doing the right thing.

As for the pharmacy owner thinking the bachur was either a simpleton or a mechutzaf, he said, mechutzaf is absurd. The bachur would come in and respectfull asked for a pound of nails, no chutzpah, no azus panim. The pharmacist would laugh at him, everyone in the story would laugh at him, and he would say, thank you and walk out. Did they think he was a fool? A simpleton? No. The goyim knew that the yeshiva boys were smart and shrewd. They did think that they were odd and strange, but who cares that the goyim think yeshiva boys are odd? Do we care that they look at someone wearing black frock and black hat in Bnei Brak when it's 106 and say that he is crazy? Do we care when they see a man who doesn't use the eiruv, and his wife does, and she is pushing the twin stroller while he walks alongside, and they say, "What a disgrace, to leave the work to his wife while he does nothing!" No we don't. 

He also reminded me that my father zatza'l used to make fun of me for being so sensitive to what people will think of me. He correctly saw this as a weakness of will. My father did not like people to be weak willed. He was a decisive and intense person, and when he decided to do something, nothing stopped him, not pain, not other people's yiush, not challenge, and certainly not difficulty.  He was a chad bedara in Chesed, but unless you were mentally ill, he did not want to look at you if you were self indulgent or lazy.

My friend (mentioned above in (4) also called me back, and said that nothing my brother in law said means anything to him. He reminded me that my mother said that after Reb Yoizel's wife died, and he wanted to re-marry, almost no shadchanim wanted to get involved, because they felt that to inflict his extreme behavior on a Jewish woman would just not be fair. 

Also, there may be some truth to the idea that many bachurim saw the gentile populace as mortal antagonists (which turned out to be true in the vast majority of cases, even among those who professed a friendly relationship with their Jewish neighbors,) who hated them, and worrying about their "losing respect" for Yeshiva Bachurim was not even laughable. 

So I'm hoping to get Rabbi Faskowitz's article. Until then, let's just remember that in Europe, the hashkafos and way of life of Navorodok and Slabodkeh were utterly incompatible.

Polygamy in Practice

There are many things that are muttar but ought to be avoided, even if the Torah says befeirush that you can do it. The best example is the parsha of יפת תואר, that reminds us that doing something that the Torah is mattir is not always advisable, and can even have pernicious consequences.  Similarly, the Ramban in Kedoshim teaches us the idea of נבל ברשות התורה, that while gluttony is not assur, it is morally and spiritually contemptible. Asking for a king to lead the nation instead of leadership by Neviim is allowed, but, as Shmuel warned the people, it was a lamentable decision. 

So too, polygamy (polygyny), is absolutely allowed (21:15) under Torah law - כי תהיין לאיש שתי נשים - but it was never the standard. Polygamy was practiced only when particular circumstances created a special need.  I believe that this was because the optimal model of marriage involves a communion of emotion and trust that requires exclusivity.  דו פרצופין is very different than three.

Starting from the beginning, we have Lamech in Breishis 4:19,

ויקח־לו למך שתי נשים שם האחת עדה ושם השנית צלה

Rashi comments that the pre-mabul generations would take two wives; one who was treated like breeding stock, to bear children, and one for pleasure, the beautiful life-consort - the pampered trophy wife - who was sterilized to preserve her youthful appearance. This behavior was viewed as emblematic of the decadent Dor HaMabul. 

שתי נשים. כָּךְ הָיָה דַּרְכָּן שֶׁל דּוֹר הַמַּבּוּל אַחַת לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה וְאַחַת לְתַשְׁמִישׁ, זוֹ שֶׁהִיא לְתַשְׁמִישׁ מַשְׁקָהּ כּוֹס שֶׁל עִקָּרִין כְּדֵי שֶׁתֵּעָקֵר וּמְקֻשֶּׁטֶת כְּכַלָּה וּמַאֲכִילָהּ מַעֲדַנִּים, וַחֲבֶרְתָּהּ נְזוּפָה וַאֲבֵלָה כְּאַלְמָנָה, וְזֶהוּ שֶׁפֵּרֵשׁ אִיּוֹב רֹעֶה עֲקָרָה לֹא תֵלֵד וְאַלְמָנָה לֹא יְיֵטִיב (איוב כ"ד), כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּאַגָּדַת חֵלֶק (וּבִבְ"רַ):

Then come the Avos Hakedoshim. Neither Avraham Avinu nor Yaakov Avinu took additional wives on their own initiative. It was their primary wife that arranged for their husband to take more wives. Sarah offered Hagar, Rachel ensured that the marriage to Leah would be consummated, Rachel offered Bilha, and Leah offered Zilpah.

We also find that Lavan viewed the taking of additional wives as an offense against the primary wife, or, in this case, wives. (31:50)

אם תענה את בנתי ואם תקח נשים על בנתי אין איש עמנו ראה אלהים עד ביני ובינך

Of course, kings had many wives, but those were to cement political alliances. Perhaps another reason is because political power enflames the libido, and what is adequate for the average man is not enough for a king, similar to the din of Yefas Toar to a victorious warrior.

Gidon and Yair Haglili did have many wives, but I think they were exceptions, perhaps because they were shoftim and therefore like kings, or they anticipated becoming kings.

Gideon, the sixth Shofet:

שופטים ח:כ"ט    ולגדעון היו שבעים בנים יצאי ירכו כי נשים רבות היו לו   ופילגשו אשר בשכם ילדה לו גם היא בן וישם את שמו אבימלך

Yair Hagiladi, the eighth Shofet:

שופטים י, ג-ה    וַיָּקָם אַחֲרָיו יָאִיר הַגִּלְעָדִי וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה. וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים ...

Rav Reuven Margolios in his sefer עוללות Perek 6 "ריבוי נשים" pages 15-18 (a book well worth reading!) brings many rayos that חז"ל envisioned the optimal marriage as the personal relationship between one man and one woman.  His Pesikta and the Targum  are knockouts. Here are his words.

פסיקתא רבתי פסוק מד, שעל המסופר בשמואל א (א, א): וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים וגו', אמר רבי יונה משום רבי: ואחר כל השבח הזה כתוב בו וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים (שם ב), ולמה נטל שתי נשים בשביל ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים (שם) כיון שראתה חנה שלא ילדה אמרה אומר לו שיכניס צרתי לביתי ומתוך זה יראה הקב"ה שהכנסתי צרתי לביתי ויפקוד אותי אמר לה הקדוש ברוך הוא חייך (את) חנה הפקדת אצלי נפשות [נפשות] אני משלם (לידך) [ליך] כי פקד ה' את חנה: 

בתרגום רות ד, ו, פסוק: לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי, מתורגם: לית אנא יכיל למיפרק לי על דאית לי איתתא לית לי למיסב אוחרניתא עלהי דילמא תהא למצו – מריבה – בביתי, פרוק לך את ארום דלית לך איתתא, וראה בבבא בתרא צא, א, שספרו כי אותו יום שבאה רות המואביה לארץ ישראל מתה אשתו של בועז.

וכן גם בתקופת רבותינו חכמי המשנה והתלמוד. ראה מו"ק ט, ב: רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי רבי שמעון בן יוחי… אמר ליה לבריה: בני אדם הללו אנשים של צורה הם, זיל גביהון דליברכוך. אזל, אשכחינהו דקא רמי קראי אהדדי… אמרו ליה: מאי בעית הכא? אמר להו: דאמר לי אבא: זיל גבייהו דליברכוך. אמרו ליה: יהא רעוא דתזרע ולא תחצד… ולא תחזי שתא חדתא. כי אתא לגבי אבוה, אמר ליה: לא מבעיא דברוכי לא בירכן – אבל צעורי מצערן. אמר ליה: מאי אמרו לך? – הכי והכי אמרי לי. אמר ליה: הנך כולהו ברכתא נינהו: תזרע כו' ולא תיחזי שתא חדתא – דלא תמות אנתך ולא תנסב אינתתא אחריתי [ובכוונה ביטאו את ברכתם בסגנון מליצי, שלא יבין ויצטרך לספר לאביו והוא יפתור לו חידתם, ובזה יבורך מפי אביו רבם]. הרי ששני הדברים קשורים זה בזה, ואם לא על ידי מיתת הראשונה בודאי לא יחזי שתא חדתא.

בכתובות סב, ב, מסופר: רבי איעסק ליה לבריה בי רבי יוסי בן זימרא [אירס בנו עם בתו של רבי יוסי בן זמרא] כו', יתיב תרתי סרי שני בבי רבי, עד דאתא – איעקרא דביתהו. אמר רבי: היכי נעביד? נגרשה, יאמרו ענייה זו לשוא שימרה! נינסיב איתתא אחריתי, יאמרו: זו אשתו וזו זונתו! בעי עלה רחמי ואיתסיאת (ע"כ). הרי כי קשה היה בעיני רבי שישא אשה עליה, גם כשחשבו שלא תוכל עוד ללדת.

וראה יבמות לד, ב: כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: כל ששהתה אחר (מיתת) בעלה עשר שנים ונשאת – שוב אינה יולדת. אמר רב נחמן: לא שנו אלא שאין דעתה להנשא, אבל דעתה להנשא – מתעברת. אמר ליה רבא לבת רב חסדא [אשתו של רבא, רש"י]: קא מרנני רבנן אבתריך [ששהתה עשר שנים אחר בעלה הראשון ואח"כ כשנישאת לרבא ילדה]! אמרה: אנא דעתאי עלך הואי. ובתוס' שם: אמר רבינו תם משום ההיא עובדא דפ"ק דב"ב (יב, ב) דאמרה בת רב חסדא תרווייהו קבעינא, 1 והיתה מצפה שתתקיים נבואתה, לפי שהיה לרבא אשה אחרת, איחרה לינשא לו (ע"כ). הרי שגם רבא הסובר להלכה כי יכול אדם לשאת אשה על אשתו אי אית ליה למזנייהו (יבמות סה, א), הנה למעשה לא עלתה על דעתו שתינשא לו בת רב חסדא כל עוד אשתו בחיים, אם כי ידע שהיא מיועדת לו.

ולא רק בחוג גדולי האומה – כי אם גם בכל המוני ישראל לא היה מצוי שתהיינה לאיש שתי נשים יחד, כאשר נווכח מסגנונם בהמסופר (סוף תענית) על חגיגות בנות ישראל שהיו יוצאות וחולות בכרמים ואומרות: בחור שא נא עיניך, הנה נקטו: מי שאין לו אשה נפנה לשם.

וביבמות כה, א: המביא גט ממדינת הים ואומר בפני נכתב ובפני נחתם – לא ישא את אשתו, שחיישינן שמא עיניו נתן בה ולכן יעיד בשקר שנתגרשה, וסיימו שם שאם באותו זמן כשבאו להעיד היו לעדים נשים משלהם, מותרות לינשא להם, באשר לא היה מקום לחשוד כי בהעידו חשב להתירה לעצמו אחרי כי אשתו היתה קיימת אז, ואם אחרי כן מתה אשתו הלוא בהעידו לא ידע מראש שתמות, ולכן עדותו נאמנה. ואלמלי היו רגילים לשאת שתי נשים יחד הרי תמיד יש מקום לחשד שהוא מתכוון לשאת גם אותה; ברור איפוא כי לא היה מצוי בישראל בכל שדרות העם שישא אדם אשה על אשתו.

וראה בקהלת רבה פרק יא: בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ, רבי יהושע אומר: נשאת אשה בילדותך ומתה – תשא בזקנותיך כו', ולא אמרו כי משום לָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ ישא אשה חדשה על אשתו שנזדקנה. ובכתובות עז, סוף ע"א: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, כופין אותה להוציא, משום דכל כמה דאיתא להא גביה לא נסיב אחריתי. ובכל אלפי מאורעות וסיפורים שבספרות התלמוד אין אנו מוצאים כל הד למציאות זו, מלבד באפוטרופוס אחד שאצל אגריפס המלך, ראה סוכה כו, א. ואולי גם שם היתה איזו סיבה דוגמת דברי הפסיקתא רבתי שהזכרתי על אלקנה אבי שמואל. ומה שאמר רבי אליעזר הגדול (סנהדרין סז, ב) ביום פטירתו על הורקנוס בנו: דעתו ודעת אמו נטרפה – הוא בן אשתו השנייה בת אחותו, ראה אבות דרבי נתן פרק טז, אחרי שאשתו הראשונה, אחותו של רבן גמליאל מתה מקודם אחרי פטירת אחיה, ראה בבא מציעא נט, ב, ובהקדמת הגרד"ל לפרקי דרבי אליעזר.

ברור איפוא כי המסופר במדרש אגדה שי"ב נשים היו לבר קפרא יחד והן פרנסו אותו, הן הן היבמות שעליהן יסופר בירושלמי שהבאתי".

Rav Margolios did not have to mention the other cases of plural marriage in the Gemara, because first of all, they were most likely green card marriages, and anyway the special circumstances are obvious:

יומא י"ח:

 רב כי מקלע לדרשיש מכריז מאן הויא ליומא רב נחמן כד מקלע לשכנציב מכריז מאן הויא ליומא והתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת שמא יזדווגו זה אצל זה ונמצא אח נושא אחותו (ואב נושא בתו) וממלא כל העולם כולו ממזרות ועל זה נאמר (ויקרא יט, כט) ומלאה הארץ זמה אמרי רבנן קלא אית להו והאמר רבא תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים רבנן אודועי הוו מודעו להו מקדם הוו מקדמי ומשדרי שלוחא ואי בעית אימא יחודי הוו מיחדי להו לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו:

and the Tosefta Rashi brings in Kiddushin 71a (also Yerushalmi יבמות פרק ד הי"ב)

ור' טרפון היה כהן בתוספתא דכתובות (פ"ה) מעשה בר' טרפון שקדש שלש מאות נשים בשני בצורת כדי להאכילם תרומה:

In Yevamos 65a there is a machlokes Rav Ami and Rava about marrying a second wife when they are trying to single out the source of an interility problem. Rav Ami says that Wife One is entitled to demand an end to the marriage and despite her instigating the divorce, she is entitled to all the Kesuva payments. Rava argues and says that a man can marry a second wife as long as he can afford to support both of them properly.

אמר רבי אמי ... שאני אומר כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה רבא אמר נושא אדם כמה נשים על אשתו והוא דאית ליה למיזיינינהי

The Ritva says that this machlokes is where Wife One protests.  If she is amenable, Rav Assi would not say that the marriage is not countenanced. 

כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה, והא לא מתאמרא ודאי אלא כשהוא שלא ברצון אשתו יוציא ויתן כתובה, ועל הא אתא רבא לומר נושא אדם כמה נשים, אפילו שלא ברצון אשתו, והוא דיכול למיקים בסיפוקיי הו, והלכתא כרבא

But that Gemara is talking about circumstances when there is a special need to marry another woman, not just a personal desire to do so, but even so, Rav Assi says that the husband's need does not outweigh the wife's right to a monogamous relationship.

In fact, we find that Rav once spoke to Rav Assi about marrying more than one wife. Rav said to Rav Assi (Pesachim 113a) not to marry two, but if he has to marry more than one he should marry three. Rav's point is, and there's no reason to think Rav Assi differs, is that lechatchila, one. If circumstances mandate more, or if the wife does not protest, then three is  better than two.  

ולא תנסוב תרתי, ואי נסבת תרבי נסיב תלת:

The Gemara clearly envisions the perfect marriage as involving one man and one woman, as we see in the following maxims.

Yevamos 62b-63a

אמר רבי תנחום א"ר חנילאי כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה 

בלא שמחה דכתיב (דברים יד, כו) ושמחת אתה וביתך בלא ברכה דכתיב (יחזקאל מד, ל) להניח ברכה אל ביתך בלא טובה דכתיב (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו 

במערבא אמרי בלא תורה בלא חומה 

בלא תורה דכתיב (איוב ו, יג) האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני בלא חומה דכתיב (ירמיהו לא, כב) נקבה תסובב גבר 

רבא בר עולא אמר בלא שלום דכתיב (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא טזאמר 

ת"ר האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך האוהב את שכיניו והמקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו והמלוה סלע לעני בשעת דחקו עליו הכתוב אומר (ישעיהו נח, ט) אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני:

Sanhedrin 22a

א"ר אליעזר כל המגרש את אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר (מלאכי ב, יג) וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם וכתיב (מלאכי ב, יד) ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך

Sotah 17a

דריש ר"ע איש ואשה זכו שכינה ביניהן לא זכו אש אוכלתן 

Note: 

Ron Abrams and Moish Pollak asked me, if polygamy was so rare, why did Rabbeinu Gershom find it necessary to make an unprecedented "cherem" against it? It seems like using a cannon to kill a fly.

The Chasam Sofer (EH 1:1.) suggests that Rabbeinu Gershom's main purpose was to stop forced divorces; In cases where the wife will absolutely refuse the accept a get, the husband might just give up on the divorce, and to have someone that doesn't hate him in the house, he will take another wife. This subverts RG's purpose, because he wanted to ensure that a divorce would be given after proper negotiation. (I assume that this was because she would only accept the divorce if she was made financially secure.)  If her husband could simply wall her off and marry someone else, she loses all her leverage.  It was to protect his cherem against forced divorce that he prohibited polygamy. 

ולולי דמסתפינא לחדש דבר שלא הזכירו הגאונים הקדמונים, הוה אמינא דר"ג הרי תיקן שתי תקנות… ונ"ל דהשניה תליא בראשונה – אחר שגזר שלא לגרש בע"כ, ולפעמים ע"כ שלא לרצונו ידור עם נחש בכפיפה אחת, עי"ז ישא אשה על אשתו ויתרבו קטטות בבתי ישראל ועניות מחזירות על הפתחים דלא מצי למיקם בספוקייהו, נמצא תקנתו שלא לגרש בע"כ קלקלה היא, ע"כ חזר ותיקן שלא לישא שתי נשים, אבל אי הו"מ מגרש בע"כ לא הוה גזור

The point is that it is true that polygamy was rare at the time. But Rabbeinu Gershom needed to prohibit it by force of Cherem because his takana prohibiting forced divorce was to protect women from simply being thrown out of the house into poverty. The woman's leverage was that if the husband did not make divorce liveable, she would refuse the get and the husband would remain without a true spouse. If he could ignore her and just take a second wife, her whole leverage would evaporate. To ensure that scoundrels would not resort to polygamy to subvert his intented protection of women in his takana against forced divorce, he formally eliminated the option of polygamy.

UPDATE:

I just came across a comment from Rav Yaakov Emden in his booklet against the Frankists and Sabbateans called רסן מתעה. He says in an apparently complimentary manner that the Christians took on certain chumros that prohibited even things that are Muttar to Klal Yisrael. One that he mentions is that they do not take two wives. But as you will see from his remark in his Teshuvos, he did not mean it as worthy of emulation for the Jewish people.

שאפילו אומות העולם גדרו גדר בעצמן אחר המבול. אין צורך לומר אומת הנוצרים. שהוסיפה לה גדרים להרחיק עצמן אף מן המותר לישראל. אפילו מה שאין ערוה לנו. וגם מה שהתירה תורה.שהרי אף לקחת איש אחד שתי נשים כאחת אינן מתירים. ואחות אשה גם אחר מות אחותה וקרובות זולת זה להם אסורים. 

The רסן מתעה is available on Academia here:

https://www.academia.edu/10695784/%D7%A8%D7%A1%D7%9F_%D7%9E%D7%AA%D7%A2%D7%94_%D7%9C%D7%A8%D7%91%D7%99_%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91_%D7%A2%D7%9E%D7%93%D7%9F_-_Resen_Mateh_R._Jacob_Emden

But take a gander at his Tshuvos Yaavetz II 15, the famous teshuva that sets forth his positive view of having a pilegesh. He also addresses polygamy, and he says he is inclined to throw out the whole Cheirem of Rabbeinu Gershom on the basis of בחוקותיהם לא תלכו of the Christians. I've made the relevant passages bold.

 הראשון האם חל חרם רבנו גרשום על הנשוי אשה שלא יקח פלגש עליה 

השני  האם יש בדבר משום אותה שאמרו דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם 

הראשונה הנוגעת לחרם רגמ"ה מלבד שלא נתפשטה גזירתו בכל הארצות ולא נתקבלה בכל ישראל כי בארצות המערב והמזרח לא חלה כלל רק במדינת אשכנז לבד זה מחמת המציק שאינם מתירים לאדם ליקח יותר משתי נשים שהוא אצלם הנוצרים לעון אשת איש יחשב ונתקיים בנו ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם לכן מהראוי היה לבטלו הלא אמרו שלא גזר אלא עד סוף האלף החמישי ואין לך בתקנה חדשה אלא המפורש בה דהיינו שלא לקחת אשה על אשתו 

ולשניה משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור שאי אתה רשאי להתירם בפניהם לא אמרו אלא בכותאי ודדמי להו דמשרכי מילתא אי נמי שנהגו איסור בדבר הידוע להיתר אלא שקבלו עליהם חומרא לסייג וגדר לתורה 

והנה הני תרתי ליתנהו בנדון הפלגש האידנא לדידן דכבר נתבאר לעיל דפלגש לא נאסרה כלל במנין ולא נודע שקבלוה לאיסור אדרבא רבו המתירין והיחיד שנמשך אחר דעת הר"מ בטלו דבריו מחמת שאין להם על מה להשען ומה שנמנעו במדינות הללו מפלגש מעצמם ומאליהם נמנעו בחשבם שיש בו איסור ומנהג בטעות אינו מנהג ומתירין אותו בפניהם אם נהגו מחמת שהיו סבורים שהוא אסור ובאמת הוא מותר ולסייג לא קבלוהו מעולם רק מחסרון ידיעה בלבד עשו כן או שהמורה לאסור אף הוא טעה ואמנם האיסור אין בו ואדרבא ההיפך הוא סייג לתורה אי משום להרחיק מן העבירה וגם משום סייג מהפקר והזנות ולמעט בזמה דנשג"ז להוצאת שז"ל מן הבלתי נשואים הנשואים בעת שאין נשותיהם מצויות להם ואם כדי לסייע בקיום מצות עשה הגדולה דפרו ורבו שנמנעת פעמים הרבה אף מן הנשואים בסבת התקשרם לאשה אחת בלבד לכן אין אומה ראויה להרבות בנשים אלא האומה הקדושה לפיכך התירה התורה אותן לאיש הישראלי מפני שאסרה לו הזנות והניאוף וגם אשתו אסורה לו בימים רבים של נדה וזבה ולידה למען יוכל עמוד בהן לפיכך לא לחנם זלהרבות רע ישראל ובדין שיאסרו האומות עליהן יותר ומהראוי היה למנוע כוגם די התירתן תורה מאחת שבלאו הכי הם רבים וא"צ אלא לישוב המדינה מלאסור ליהודי שתי נשים משום איסור דבחקותיהם לא תלכו רק משום שהוא בשב ואל תעשה וגם מחמת הסכנה ליהודים השוכנים בין הערלים כשנושאים נאינו ראה מה שתי נשים הוצרך רבנו גרשום לגזור איסור ה ז שלא מן הדין לכן שכתב הר"ן בתשובה שגזירת רבנו גרשום אקרקפתא דגברי רמי חומרא לומר שאפילו יצא האשכנזי למדינה שאין נוהגים בתקנה זו דרבנו גרשום חל עליו איסור זה ולפי האמת אינו כן כי לא בא לידי תקנה ו אלא מפני סכנת הערלים משא"כ במקום שאין האומות מקפידין ודאי לא גזר להוסיף על דברי תורה מה שאין בו סייג ולא גדר לתורה אלא ההפך ביטול מצוות ומיעוט זרע הקודש חלילה אלא ע"כ לא בא לידי מדה זו אלא מפני האונס וצורך השעה והמקום גורם משא"כ במקום שאין בו חשש סכנת האומות זה פשוט ומוכרח וכן הרבה ממנהגי האשכנזים הלואי שלא היו ולא נבראו בארץ הלזו דנפקי מינייהו חורבא ותקלות גדולות ועצומות בגופי איסורי תורה החמורים לכן לדעתי מצוה רבה לפרסם ההיתר ביחוד בדורנו זה שהכנעני אז בארץ שאוהב את הזמה  ובפרט אחר שנתערבו בישראל המופקרים כת שבתי צבי שר הנואפים הרוצים שיכלו הנשמות עם הגופות למען הביא משיח לפי טומאתו עם שפחות חרופות מלבד שאר כתות דבהפקרא ניחא להו דטבא עבדין להו כי היכי דלישבקו איסורא וליכלו היתרא לא ליגעו באיסורי דאורייתא כרת ומיתת בית דין 

והנה לראשונ' הנוגע לגזרת רגמ"ה. מלבד שלא נתפשט' גזרתו בכל הארצות ולא נתקבל' בכל ישראל. כי בארצות המערב והמזרח לא חלה כלל רק במדינת אשכנז לבדה וזה מפני חמת המציק שאינן מתירין לאדם לקחת יותר משתי נשים שהוא אצלם לעון א"א יחשב (ונתקיים בנו בעו"ה ויתערבו בגוים. וגו' לכן מהראוי הי' לבטלו) הלא אמרו שלא גזר אלא עד סוף אלף החמישי  ...

... אדרב' ההפך הוא סייג לתור' אי משום להרחיק מן העבר' ההפקר והזנות ולמעט בזמה דנשג"ז להוצאת שז"ל ...  ואם כדי לסייע בקיום מ"ע הגדול' דפ"ו שנמנעת פעמים הרב' אף מן הנשואים בסבת התקשרם באשה אחת בלבד לכן אין אומה ראוי' להרבות בנשים אלא האומ' הקדוש'. לפיכך התירה התור' אותן לאיש הישראלי מפני שאסר' לו הזנות והנאוף. וגם אשתו אסור' לו בימים רבים של נדה וזבה ולידה למען יוכל עמוד בהן לפיכך לא לחנם התירתן תור'. וגם כדי להרבות זרע ישראל ובדין שיאסרו האומות עליהן יותר מאחת שבלא"ה הם רבים וא"צ אלא לישוב המדינ' ומהראוי הי' למנוע מלאסור ליהודי שתי נשים משום איסור דבחוקותיהם לא תלכו, רק משום שהוא בשב ואל תעשה וגם מחמת הסכנ' ליהודים השוכנים בין הערלים. כשנושאים שתי נשים הוצרך רגמ"ה לגזור איסור זה שלא מן הדין. ולכן אינו נרא' מ"ש הר"ן בתשוב' שגזרת רגמ"ה אקרקף דגברי רמי לומר שאפילו יצא האשכנזי למדינ' שאין נוהגים תקנ' זו דרגמ"ה חל עליו איסור זה ולפי האמת אינו כן כי לא בא לידי תקנ' זו אלא מפני סכנת הערלים. משא"כ במקום שאין האומות מקפידין ודאי לא גזר להוסיף על ד"ת מה שאין בו סייג ולא גדר לתור'. אלא ההפך ובטול מצו' ומעוט זרע הקדוש חליל' אלא ע"כ לא בא לידי מדה זו אלא מפני האונס וצורך שעה. והמקום גורם (אע"פ שקצת אמרו בו ט"א כ"ה העקר ולדברי הכל לא תקן משום סרך האיסור. גם הסכימו הפוסקים פה אחד שבמקום מצו' לא גזר) משא"כ במקום שאין בו חשש סכנת האומות זה פשוט ומוכרח בעצמו.  ...

... וכן הרב' ממנהגי אשכנזים הלואי שלא היו ולא נבראו בארץ הלזו דנפקי מנייהו חורבא ותקלות גדולות ועצומות בגופי איסורי תור' החמורים.

Daven as if You Are the Last Fifteen Thousand

 Reb Chaim Brown's son, Eliezer, has a blog, and he posted the following from R Mordechai Malka, the Rav of Elad in Israel.

He found it on Bechadrei, https://www.bhol.co.il/news/766685

 ..  מבואר במסכת תענית דף ל ע"ב, וכן במסכת בבא בתרא דף קכא ע"א: אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא? וכו' (אמר) רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור ע"כ. ומבואר במדרש איכה רבה (וילנא) פתיחתות א"ר לוי כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפור והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן, לשחרית היה מוציא כרוז ואומר קומו והפרישו המתים מן החיים והיו עומדים ומוצאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט חסרו שש מאות אלף, ובשנת הארבעים האחרון עשו כן ומצאו עצמן שלמים אמרו דומה שטעינו בחשבון וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ושלשה עשר וארבע עשר, כיון דאיתמלא סיהרא אמרו דומה שהקב"ה ביטל אותה גזירה מעלינו וחזרו ועשאוהו יום טוב.

א} צריך להבין מדוע עשו אותו יו"ט ומה הדמיון ליו"כ

? ב} ושמעתי דבר נפלא בשם המשגיח מפונביז' הרה"ג לוינשטיין זצ"ל שהנה לכאורה יש להבין מדוע רק החמש עשרה אלף האחרונים זכו שהגזרה תתבטל מעליהן וכי אחרים לא התפללו להינצל?

ותירץ שההבדל בין הקודמים לאחרונים כיון שבכל שנה היו מתים ט"ו אלף מתוך עשרות אלפים ששכבו בקברם והרוב היו קמים ורק ט"ו מתוכן לא היו קמים, א"כ בכל פעם ששכבו בקברם עדיין לא היית תפילתם שלמה לתלות עיניהם רק בחסדי השי"ת, כיון שהיית מתגנבת מחשבה בתוך ליבם שהוא מקוה שלא יהיה בין הט"ו אלף שנפטרים אלא יהיה מן הנשארים, אולם הט"ו אלף האחרונים של דור המדבר היה ברור להם שהם לא יקומו ואין שום סיכוי שהן ישארו ואין להם להישען אלא על אביהם שבשמים, רק אז שפכו ליבם באמת ותלו ביטחונם רק בקב"ה לכן התקבלה תפילתם והתבטלה מעליהם הגזירה, ללמדנו את אשר אמר דוד המלך שאמנם קרוב השי"ת לכל קוראיו, אך אינו נענה אלא לכל אשר יקראוהו באמת, והיינו בלב שלם מבלי להישען על חכמתו או גבורתו או דבר אחר, ורק שאין שיתוף ופונה אך ורק לקב"ה זוכה ומתקבלת תפילתו. ולכן אמר מדוע ישיבת מיר שרדה במשך שנות השואה למרות כל גלותה ומעברה ממקום למקום בסכנות גדולות ובתנאים קשים ביותר, ואילו כאשר הגיעו לארה"ב נחרבה, כיון שכאשר היו בגלות תלו כל ביטחונם בהשי"ת והיה להם סייעתא דשמייא, ואילו כאשר הגיעו למקום מבטחים כבר בטחו גם בבני אדם ובעושר ולכן לא נענו וחרבה הישיבה. ובזה מובן מדוע עשו אותו יו"ט כי בו התחולל הנס והתקבלו התפילות וממילא הופך ליום שמסוגל לתפילות כעין יו"כ, ורוב הטעמים בגמרא הן שנתקבלו התפילות של ישראל ולכן זכו להאיר עיניהם להתיר השבטים ושבט בנימין ולהביא לקבורה הרוגי ביתר ולבטל השומרים שמנעו לעלות לרגל.

I had two problems with the vort. First, I did not like R' Levenstein's expression that the Mirrer Yeshiva in America was "כאשר הגיעו לארה"ב נחרבה." Nechreva??? Yes, we all know that the greatest Mirrer talmidim, especially R Leib Malin, felt that R Avraham Kalmanowitz's creation was too Americanized, and they went and founded Beis HaTalmud. But Chorva?  Somehow, it didn't sound right.

Second, I disagreed on the idea that the last fifteen thousand davened at all. The same way that the mishna in Brachos says that prayer to change an existing fact is a תפילת שוא, and R Akiva Eiger brings from the Sefer Chasidim that it is not just futile, but actually assur, it seems to me that once the RBSO made a 'neder' or 'Shuva,' prayer to change anything is a waste of time, no less than asking for a neis. My proof is from Moshe Rabbeinu himself. It was only after he thought that the RBSO was mattir neder did the 515 tefillos begin. Evidently, before that he didn't even try to change the Gzeira. the same is true for the Dor Hamidbar. Bishlema before the last year, fine, maybe they davened that they should live and let others be among the fifteen thousand that had to die; or that they should all live until the last year in the Midbar. But in the  last year? There was no way out. אשר נשבעתי באפי!  They were definitely going to die, so instead of davening, they would have spent their time better saying vidui. Or chazering mishnayos. What's the point of tefilla at that point!

So I sent my first question, on R Levenstein's expression, to R Malka. Here is my letter.

  כבוד הרב שליט"א

ראיתי בעלון כבודו 

א{ צריך להבין מדוע עשו אותו יו"ט ומה הדמיון ליו"כ ? ב{ ושמעתי דבר נפלא בשם המשגיח מפונביז' הרה"ג לוינשטיין זצ"ל שהנה לכאורה יש להבין מדוע רק החמש עשרה אלף האחרונים זכו שהגזרה תתבטל מעליהן וכי אחרים לא התפללו להינצל? ותירץ שההבדל בין הקודמים לאחרונים כיון שבכל שנה היו מתים ט"ו אלף מתוך עשרות אלפים ששכבו בקברם והרוב היו קמים ורק ט"ו מתוכן לא היו קמים, א"כ בכל פעם ששכבו בקברם עדיין לא היית תפילתם שלמה לתלות עיניהם רק בחסדי השי"ת, כיון שהיית מתגנבת מחשבה בתוך ליבם שהוא מקוה שלא יהיה בין הט"ו אלף שנפטרים אלא יהיה מן הנשארים, אולם הט"ו אלף האחרונים של דור המדבר היה ברור להם שהם לא יקומו ואין שום סיכוי שהן ישארו ואין להם להישען אלא על אביהם שבשמים, רק אז שפכו ליבם באמת ותלו ביטחונם רק בקב"ה לכן התקבלה תפילתם והתבטלה מעליהם הגזירה, ללמדנו את אשר אמר דוד המלך שאמנם קרוב השי"ת לכל קוראיו, אך אינו נענה אלא לכל אשר יקראוהו באמת, והיינו בלב שלם מבלי להישען על חכמתו או גבורתו או דבר אחר, ורק שאין שיתוף ופונה אך ורק לקב"ה זוכה ומתקבלת תפילתו. ולכן אמר מדוע ישיבת מיר שרדה במשך שנות השואה למרות כל גלותה ומעברה ממקום למקום בסכנות גדולות ובתנאים קשים ביותר, ואילו כאשר הגיעו לארה"ב נחרבה, כיון שכאשר היו בגלות תלו כל ביטחונם בהשי"ת והיה להם סייעתא דשמייא, ואילו כאשר הגיעו למקום מבטחים כבר בטחו גם בבני אדם ובעושר ולכן לא נענו וחרבה הישיבה. ובזה מובן מדוע עשו אותו יו"ט כי בו התחולל הנס והתקבלו התפילות וממילא הופך ליום שמסוגל לתפילות כעין יו"כ, ורוב הטעמים בגמרא הן שנתקבלו התפילות של ישראל ולכן זכו להאיר עיניהם להתיר השבטים ושבט בנימין ולהביא לקבורה הרוגי ביתר ולבטל השומרים שמנעו לעלות לרגל. מעשה שהיה שתפילה פועלת נגד הטבע:

ואני מאוד תמה על המילים

.. ואילו כאשר הגיעו לארה"ב נחרבה..

.. כאשר הגיעו למקום מבטחים כבר בטחו גם בבני אדם ובעושר ולכן לא נענו וחרבה הישיבה..

בבקשה, יואיל נא כבוד רבנו להסביר למה התכוין במילים כדרבנות האלו

תודה רבה

אליעזר נחום איזנברג

שיקאגא

ארצות הברית

R Malka was kind enough to answer, as follows:

בס"ד 

לכבוד מעלת רבי אליעזר נחום איזנברג

שלום וברכה וכט"ס.

ראשית. שמחתי שכבודו עיין ולמד את המאמר. 

שנית. אלו הן דברי המשגיח של פונביז' ולא שלי.

שלישית. הדבר ברור ומאוד מובן שהרי כתוב בתהילים קרוב השם לכל קוראיו "אשר יקראוהו באמת". ללמדנו פעמים רבות האדם קורא ומתפלל להשם אך לא באמת, מאחר וטבעו של אדם לצרף במחשבתו את כל האופוציות הקיימות ביכולתו לפעול בכדי לקדם את בקשתו, כך שיש צירוף של כוח אנוש שהאדם תולה בו את תקוותו ואינה קריאה מכל הלב, ורק כאשר האדם מבין ומפנים שאין עוד מלבדו וגם כל ההשתדלות שלו אינה יכולה להועיל ולפעול כלום לולי רצון השם רק אז תפילתו נענית. וזה המבדיל בין כלל מתי המדבר לשיירי מתי מדבר האחרונים שהקודמים עדיין לא התפללו מעומק הלב מאחר ועדיין תלו אולי הם לא בחשבון אולם האחרונים ידעו בצורה הכי ברורה שאין שום סיכוי להימלט ורק תפילה מעומק הלב אולי תציל ולכן ניצלו. ובדומא לכך מה שהתחולל בישיבת מיר.

He's right, it's a fantastic vort and a wonderful thought about how we ought to be davening. So I told him that I had an interesting story for him: 

כבוד הרב שליט"א

תודה רבה!

מעניין מאוד מה שקרה איתי בדבר תורה זאת,

הייתי אצל רופא ירא שמים, היה לי בעיא עם הרגל שלי, בדיוק כאב לי העקב, לכבוד פרשת השבוע.

הוא ביקש שאגיד לו "ווארט," ואמרתי מה שכתבת מהר' לעווענשטין.

הוא הגיב ברגש ואמר שזה מאוד מתאים לחייו.

קודם שהמשיך לדבר, אמרתי  שזה צריך לי עיון. הקב"ה נשבע שלא יבוא דור המדבר אל הארץ, ולהתפלל במקום שבוע זה כמו צועק על העבר או מתפלל לשנות את הטבע שזה תפילת שוא, ולא רק שוא אלא לרע"א בשם ספר חסידים ממש אסור.  והא ראיה, שמשה לא התפלל על עצמו עד שחשב שהקב"ה התיר נדרו. א"כ מוכח שלהתפלל על "אשר נשבעתי באפי" זה ממש יגיעה לריק, ובמיוחד אחרי מ"ט שנים.

השיב לי הרופא שהוא בן 51, וכשהיה בן 45 אמרו לו כל הרופאים המומחים בעולם שהגיע הזמן לייאש על בנים, שלא אפשר בשום אופן שיוליד בנים, ושממש לא כדאי להמשיך לנסות. והוא החליט בלבו ש"היפלא מה' דבר??" ושדוקא במצב של יאוש הגיע הזמן להתפלל בכל לבו.

סוף דבר, יש לו בן בן חמש.  בדיוק מה שאמרת בשם הרב לעוונשטין.

ממעשה זה למדתי שהכאב שכאב לי העקב, בפרשת עקב, היה מפני שאני הייתי צריך לפגוש בדוקא ברופא זה, ושאגיד לו מה שכתבת, ועי"ז ירפא אותי רפואת הנפש.

יישר כוחך 

יתן ה' לכבודו כח ובריאות להמשיך להפיץ מעיינותיו חוצה

True story. My heel had been hurting me since Shavuos, and I finally made an appointment with an orthopedist, whom I had never met. He heard of me, and asked me to tell him a vort. I told him the vort, since it was not long after the fifteenth of Av, and he said that it really meant a lot to him. I assumed he just said that as a way of saying "Nice vort, yasher koyach," so I just kept talking, and said that I disagreed with the vort, because there was no point in davening. He then told me why the vort meant so much to him. After decades of fertility intervention, when he was 45 years old, the experts finally told him the time had come to give up. There was no way that he could ever have children, and instead of this interminable difficult and expensive and utterly futile intervention, he needs to come to terms with his reality. He then, and davka then, decided that "אין עוד מלבדו," he needed to go up the ladder to the RBSO, because there was no hope other than an answer outside of mazal and teva and "reality." 

He then said that he, now 51 years old, he has a five year old son that was born one year after he was told there was absolutely no hope.

Apparently, R Levenstein was right, and I was wrong.

Let me point out that this is not davening with more kavana, it is not a quantitative or even a qualitative difference, it is a fundamental difference. 

I also told R Malka that I figured out why R Levenstein said חרבה הישיבה. This is because he said what he said in Yiddish. Only a born Yiddish speaker knows that there is a big difference between 

די ישיבה איז חרב געווארען and 

זיי האבען א חורבע געמאכט פון די ישיבה.

The first means they destroyed it. The second, which I'm sure is what R Levenstein said, means that they missed a great opportunity, they could have created something magnificent but they used it to create something inferior.  

Whoever was saying this over in Hebrew missed that nuance.  It was just lost in translation.

(I just spoke to R Yisrael Ginsberg, R Levenstein's grandson. He said that the quote was probably true. In the Or Yechezkel, there are letters from Mirrer talmidim complaining to R Levenstein that as soon as they came to the US, the whole chevra, that had been so solid and close, just fell apart, with some going into business and others just drifting away from the Mirrer chevra. Also, even though R Levenstein's son in law, Rav Ephraim Mordechai Ginsberg, became a Rosh Yeshiva in Mir America, Rav Levenstein felt that the yeshiva created by R Kalmanovitz had no shaichus to the European Yeshiva, and the Mir was completely batteil umevutal.)

He wrote back, and said that he can see that my explanation may be true. But one thing for sure:  He is going to say over the story.

בס"ד

שלום וברכה.

יתכן. 

אבל ישר כוח על הסיפורים הנפלאים ממש מחזק ובעזרת השם אשתמש בהם לשיעורים. ברוכים תהיו.

‎*********************************************************************************************************

בכבוד רב,

לשכת הרב הראשי לאלעד

הרה"ג מרדכי מלכא שליט"א

 

www.orhamelech.org

 

טלפון בית: 03-9096874

נייד: 050-6000318

UPDATE 10/19/23

Rav Avraham Bukspan sent this to me. It is a beautiful and powerful hosafa. What a fantastic Malbim!

וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה ד' ויהי לתקפות הימים ותהר חנה ותלד בן

 ותקרא את שמו שמואל כי מד' שאלתיו (הפטרה יום א' – שמואל א 1:19-20)

The Meiri writes (Rosh Hashana 11a) that the story of Chana’s conception after years of enduring the pain and frustration of her inability to give birth is read as the Haftorah on the first day of Rosh Hashana as a lesson in the power of heartfelt prayer on this special day. 

However, the Midrash (Yalkut Shimoni Bereishis 78) teaches that Chana was barren for 19 years and 6 months prior to the birth of Shmuel. It is reasonable to assume that a number of Rosh Hashanas had passed on which Chana prayed with great intensity and was nevertheless unanswered. What was unique about her petitions at this time that caused them to be answered?

When Chana’s husband Elkanah ascended to the Mishkan to bring sacrifices, he gave the best portion to his beloved Chana (Shmuel 1 1:3-7). However, she was unable to enjoy this, as Elkanah’s other wife, Penina, provoked and angered her, leaving her crying and unable to eat. When Elkanah noticed this, he asked her why she refused to eat, noting that even if she was in pain over her inability to bear him even one child while Penina had already borne him ten, “Am I not better to you than ten children?” 

The Malbim explains that until this point, Chana had always assumed that her barrenness pained Elkanah as much as it hurt her, and that he therefore prayed for her with the same intensity that she did. Although she had obviously prayed with great fervor, there was nevertheless a degree of desperation missing due to her reliance on the assistance of Elkanah’s prayers. Upon realizing that he had made peace with the situation by concluding that their relationship was more valuable than the birth of a child, she recognized that her entire fate was solely dependent upon the power of her prayers. Armed with this newfound conviction, she prayed as never before, and it was in that fateful year that her heartfelt prayers were finally answered.

Here is the Malbim:

השאלות

(ט) מדוע לא קמה עד הנה להתפלל רק זה עתה הפעם הראשון, ולמה אחרי אכלה ולא קודם האכילה:

ותקם הנה עד עתה סמכה את עצמה על תפלת בעלה שהיה צדיק, ועתה שראתה שהוא מתיאש מן הרחמים התעוררה להתפלל בעצמה, ותקם אחרי אכלה כי היו רגילים להתפלל בעת הקרבת הזבחים בבקר ובמנחה 

The Be’er Moshe adds that we also learn from Chana’s prayers never to give up or despair of being answered. The midrash explains that to purify us, Hashem tests every person based on his or her individual ability to withstand the pain and pressure. The midrash says this is why Avrohom was 100 and Sorah was 90 when Yitzchok was born, and this is why Chana was 130 when she gave birth to Shmuel. This means that Chana entered Rosh Hashana at the age of 130 and instead of despairing and saying that it obviously was not meant to be, davka in that year she davened with more כוונה than ever before, and davka in that year was she answered.