Corpse Flowers, Carrion Flowers, Durian, Skunk Spray, and Davening

It's been a while since I added pictures to these posts. This one really calls for it. 

The Mishna in Brachos 22b tells us that one may not daven in the vicinity of something that produces a disgusting smell.  This is a broad prohibition, which includes all vocalized words of kedusha, from tefilla to brachos to words of Torah. Under some circumstances, it even prohibits thinking Torah thoughts.

ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תהא הנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה עד שיטיל לתוכן מים וכמה ירחיק מהן ומן הצואה ד' אמות:

The gemara there adds that davening in such a place is not tefilla at all; One who davens there transgresses an issur. His 'prayer' is an affront to God, not praise. 

 היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחוריו ד' אמות והתניא לצדדין ל"ק הא דאפשר הא דלא אפשר היה מתפלל ומצא צואה במקומו אמר רבה אע"פ שחטא תפלתו תפלה מתקיף ליה רבא והא זבח רשעים תועבה אלא אמר רבא הואיל וחטא אע"פ שהתפלל תפלתו תועבה :

(Even though Rava's shitta in Temura 4 is כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, so he should have passeled the tefilla on that basis alone, evidently the circumstantial nature of the issur makes אי עביד לא מהני inapplicable; but he passels on the basis of זבח רשעים תועבה , similar to אין זה מברך אלא מנאץ.)

Now that Rava used the expression דבר השם בזה on one who davens there, the poskim give terrible warnings to one who disregards this issur, to the extent that he is said to be Chayav Kareis, because כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה.  (See Mishna Berura 79 sk 5, and Gra in אמרי נועם ברכות כד ע"ב ד"ה כי, and Shulchan Aruch Harav 85a.)

This issur is derived from the passuk in Ki Seitzei, Devarim 23:15, 

כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך

Certainly מחניך קדוש pertains to human waste. According to the Rashba, ולא יראה בך also applies to צואה and בית הכסא, and so davening כמלא עיניו is also אסור מדאורייתא. (see Pri Megadim brought in Biur Halacha hakdama to OC 79.)

(Even in our time of hygienic plumbing, this halacha has practical application: for example, if you have a litter box in your house; or if there is a port-a-potty at a construction site. In both cases, if you are facing them, it is assur to daven, no matter how far away they are.)

So my question is: does this apply to other objects that produce a disgusting odor, or only the items listed in the Mishna and the Gemara.

Answer: Mishna Berura 79 sk 23:

(כג) ריח רע - היינו כל שדרך בני אדם להצטער מאותו הריח. כתב הח"א דבר שטבעו ריח רע כגון עטרן וכדומה מותר ולא נקרא צואה אלא מה שנסרח מחמת עיפוש וכ"כ בספר מנחת שמואל:

עטרן is pitch, which the Gemara in many places considers to have a repulsive odor. 

So the Mishna Berura is paskening that disgusting smells do not interfere with tefilla, unless they are the product of decomposition/digestion. 

Rav Chaim Kanievsky (נקיות וכבוד בתפילה תשובה עב) is quoted as having said that one may daven when smelling the repellant odor of osmidrosis and bromidrosis, more commonly known as Body Odor.  (I do not know how this shtims with the issur of beis hamerchatz, which is bacause of zuhama, when the zuhama is just the water and steam people used to bath. If human body odor is not a problem, why would beis hamerchatz be a problem?) Rav Chaim Vital is quoted as saying the halitosis is not incompatible with tefilla (תשובות באר מים חיים פג) . 

In Siman 86 sk 3 the Mishna Berura assers davening in a wine cellar where there is a powerful malodor; evidently this is understood to be the result of decomposition. 

I understand the logic behind the distinction; מי משרה וצואה involve objects that are decayed and rotten. Things that have a foul odor by their nature are exactly as they should be. 

If you've ever had Durian, as I have, you know that some people are extremely disgusted by its smell. Sure, some people love it, but dogs love the smell of human waste and decaying flesh, and that doesn't change the halacha. In the Philippines, you will find legal warnings prohibiting the possession of Durians in hotels or public transportation. 

Similarly, the Corpse Flower, the amorophophallus titanum, produces the exact same chemicals that cause the miasma of rotting flesh, i.e., cadaverine and putrescene.  Or the less showy but equally horrid stapelia gigantea, Carrion flowers, which also produce cadaverine?

Can you daven in a room that has durian and corpse and carrion flowers? 

Another important application: In Israel, the police use a crowd dispersant called בואש, which leaves a powerful odor similar to rot or sewage on whatever it touches. May one daven if he is suffused with this odorant? 

Evidently, the answer is yes. You may.

Picture of a man davening in front of Corpse Flower. 

By Antares2000~enwiki - Own work, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=118129009

and making a bracha on durian.

Not really.

better idea: Let's Not.

Here is a good discussion of the Chayei Adam's raya from a Yerushalmi.

שנינו (שבת ב' ב') 'אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת', ומבאר הירושלמי (שבת ב' ב') 'עיטרן בין כבה בין דלק ריחו רע, שלא תאמר הואיל וריחו רע יהא טעון הרחק ארבע אמות - לפום כן צריך מימר אין מדליקין בו', וביאר הפני משה 'אגב אורחיה אשמעינן שלא תאמר דינו כשאר ריח רע לענין ק"ש ותפלה וצריך הרחק ד' אמות ממנו - לפום כן צריך מימר דלענין הדלקה בלבד הוא דאמרו'; מכאן למד החיי אדם (א' ג' י"ב, הובא במ"ב ע"ט כ"ג) 'כשם שמרחיקין מן הצואה כך מרחיקין מן הריח רע אפילו אינה צואה, וכל שדרך בני אדם להצטער מאותו ריח נקרא ריח רע... נראה לי דדבר שטבעו ריח רע, מותר, ולא נקרא צואה אלא מה שנסרח מחמת עיפוש', הרי שהוסיף תנאי בריח רע - שיהא זה ריח של דבר שהתקלקל, ולא ריח טבעי שהדרך להצטער ממנו.

וכן מצאנו במ"ב (ע"ט כ"ג) שהביא את הגדרת החיי אדם, וכן כתב (מ"ב צ"ח ז'): '...אין להתפלל בבית שיש שם שכר חדש או מי דבש [מפני חסרון הכוונה], וכ"ש ריח רע מעופש קצת'; וכן הוסיף (מ"ב רכ"ז ט') על מ"ש השו"ע שאין לברך על הרעמים בבית הכסא: 'וה"ה אם היה בבית שמקצבין בו בשר דשם ריח מעופש מאד, או שהיה הולך במבואות המטונפות...'; וכ"כ (מ"ב פ"ו ג'): 'כתב הא"ר והובא בפמ"ג במרתפות היין שיש ריח רע מעופש וקץ ביה אסור לקרות ק"ש, וה"ה כל כה"ג'; אמנם, הוסיף שם להסתייג מכך 'וברמב"ם (תפילה ד' ט' 'גדולי החכמים לא היו מתפללים בבית שיש בו שכר ולא בבית שיש בו מורייס בעת עפושו - מפני שריחו רע') משמע דמותר, ורק גדולי החכמים היו נזהרין מזה בעת התפלה, עיין שם, ולפלא שלא העירו בזה', אך דחה את עצמו בשעה"צ (רכ"ז י"א): 'אפשר דהכא [בבית שמקצבין בו בשר] - משום דיש ריח רע יותר גדול, ועל כן נחשב זה כמבואות המטונפות, ובהכי נוכל לישב ההיא דסימן פ"ו שהבאתי שם בשם אליה רבה דמרתפות היין גם כן אין לדבר שם דברי תורה [שמדובר כשקץ בריח הרע המעופש], ובחנם השגתי שם עליו [מהרמב"ם דמיירי בריח מורייס מעופש, אך לא קץ בו כל כך - ורק בכה"ג התיר מעיקר הדין], עיין שם'; הרי שלמסקנת המ"ב רק ריח רע מעופש שקץ בו ביותר הוא בכלל טינוף, אך דבר שריחו מעופש קצת איננו בכלל טינוף, אם כי הוא עלול לבטל את הכווונה בעת התפילה, ולכן גדולי החכמים לא היו מתפללים שם.

The raya from the Yerushalmi is not strong. That Yerushalmi might just mean that the smell is not so repulsive as to be incompatible with tefilla. But the Mishna Berura is a safe harbor; you can't go wrong relying on the Mishna Berura.

Before Tekiyos RH day 1 pei hei 2024

 Adapted from Reb Yessochor Frand

 

We just read the story of Chana in the Haftorah.  Chana was childless. She came to the Mishkan every year to cry her heart out.  Chana suffered the humiliation of her husband having a second wife who was blessed with children, and who taunted Chana over her inability to have children. Chazal tell us that Penina had a noble reason for doing that; she wanted to inspire Chana to pray more. But Chana was miserable.  Chana’s tefillos were finally answered on Rosh Hashana. She eventually gave birth to a son who grew up to become the great navi Shmuel, a man so central to the development of Klal Yisrael that Dovid HaMelech compares him to Moshe and Aharon –

משה ואהרן בכוהניו ושמואל בקוראי שמו.

The story of Chana  is so central to Yiddishkeit that it forms the matrix for Shmoneh Esrei every day;

: 'וחנה מדברת על לבה' –  מכאן למתפלל שצריך שיכוין לבו. 'וקולה לא ישמע' –  מכאן שאסור שיגביה קולו בתפלתו

and specifically the story of Chana contains a lesson that is so vital and central to the message of Rosh Hashana that not only do we read this Haftorah on the first day of Rosh Hashana, but the whole Tefillas Musaf on Rosh Hashana was structured around the nine mentions of G-d’s name in Chana’s prayer.

In Brochos (29a), the Gemara says that on Rosh Hashana, we daven a Shmoneh Esrei  of nine brachos; the standard opening three, the standard closing three, and the middle three special brachos of Malchiyos, Zichronos, & Shofros — the middle portions of the Rosh Hashana Musaf service dealing with the coronation of Hashem over ourselves and over all of creation, commemoration of Hashem’s relationship with the world, and the importance throughout history of the sound of the Shofar. The Gemara says that the source for the number of these blessings, nine, comes from the nine Azkoros — the nine times that G-d’s Name is mentioned in the prayer of Chana [Samuel 2:1-10].

What is so important about this episode that causes us to base the central tefillah of Rosh Hashana on tefillas Chana?

Chana’s Shira, her Tefilla, emphasizes that life is full of changing fortunes. Chana speaks of Hashem’s control of national security, of the economy, and of every individual’s private life and fate: her message is that G-d makes some people poor and he makes some people rich. He makes the haughty low and the humble high. Fortunes keep changing.

קֶ֥שֶׁת גִּבֹּרִ֖ים חַתִּ֑ים וְנִכְשָׁלִ֖ים אָ֥זְרוּ חָֽיִל׃

The bows of the mighty are broken, And the faltering are girded with strength.

שְׂבֵעִ֤ים בַּלֶּ֙חֶם֙ נִשְׂכָּ֔רוּ וּרְעֵבִ֖ים חָדֵ֑לּוּ  

Men once sated must hire out for bread; Men once hungry hunger no more.

עַד־עֲקָרָה֙ יָלְדָ֣ה שִׁבְעָ֔ה וְרַבַּ֥ת בָּנִ֖ים אֻמְלָֽלָה׃

While the barren woman bears seven, The mother of many is forlorn.

Then Chana asks,  Who it is that stands behind all these changes? She explains

יְהֹוָ֖ה מֵמִ֣ית וּמְחַיֶּ֑ה מוֹרִ֥יד שְׁא֖וֹל וַיָּֽעַל׃

Hashem deals death and gives life, Casts down into Sheol and raises up.

יְהֹוָ֖ה מוֹרִ֣ישׁ וּמַעֲשִׁ֑יר מַשְׁפִּ֖יל אַף־מְרוֹמֵֽם׃

The LORD makes poor and makes rich; He casts down, He also lifts high.

And why does Hashem do this?

Because

רַגְלֵ֤י חֲסִידָו֙ יִשְׁמֹ֔ר וּרְשָׁעִ֖ים בַּחֹ֣שֶׁךְ יִדָּ֑מּוּ כִּי־לֹ֥א בְכֹ֖חַ יִגְבַּר־אִֽישׁ׃

He guards the steps of His faithful, But the wicked perish in darkness— For not by strength shall man prevail.

 

This is Chana’s message to the Jewish People on Rosh Hashana: Life is so fickle. Fortunes are so fragile. Rosh Hashana is an unbelievably scary day!

Emotionally, Rosh Hashana is one of the most difficult days of the year. We can deal with Yom Kippur. We do not eat. It is a day of Mercy. We separate ourselves from the rest of the world and we pour our hearts out. But what are we supposed to do on Rosh Hashana? Rosh Hashana is the Yom HaDin (Day of Judgment). Everything is riding on this day. And yet there is an obligation to observe this day as a Festival — looking and acting and eating like a Yom Tov. How do we cope with this dichotomy?

Rav Tzadok HaCohen points out that the Shevarim and Teruahs, which are the broken sounds of the shofar representing the crying out of a broken spirit, must always be sandwiched between two Tekiahs. The firm, unbroken, Tekiah sound represents Simcha. This, Rav Tzadok says, captures the theme of the day.

On the exterior, we must act and feel like it is a Yom Tov. But on the interior — between the Tekios — we must have a terrible, terrible, fear: a fear that anything can happen.

Some years, in tranquil times, we might hear this and think that this is a mussar shmuess, but we’re doing pretty well, and all we need is for the Ribono shel Olam to sign off on extending last year’s contract. Not this year, we’re not. Not one Jew in the world, from the billionaires in Panama to the bnei Torah living off Kollel checks, is thinking that we are doing just fine.

This is what Chana is trying to tell us. For some people this year will be one of “the barren woman turning into a mother of seven”. But hanging over our heads is the terrible fear of fate of Penina.

Chazal say that the 100 Shofar sounds of Rosh Hashana correspond to the 100 cries that Sisra’s mother cried on the day of battle). Rav Schwab asked, what is the significance of associating our holy Shofar sounds to the wailings of that savage? Rav Schwab explained that the wailings of Sisro’s mother represented the uncertainty of the future. If Sisra would come back victorious, this would represent the greatest triumph of his military career. On the other hand, he might come back in a coffin. Sisro’s mother did not know which scenario would occur, so she wailed out of uncertainty and fear.

Life and Death. Success and Failure. On Rosh Hashana, everything lies in the balance of Judgment — nothing less than totally changing out fates. And yet, we as Jews, have to surround these emotions with the Tekiah — the firm blast of confidence.

We cannot wear our emotions on our sleeve. But we must realize that what will be determined on this day is nothing less than the fate of our lives, of our family’s lives, of our community’s lives, and indeed the life of the entire world. Anything can happen. This is the message of Chana. There are no givens, there are no “Chazakas, nothing can be taken for granted. All we can control is how we behave, how we daven, how thoughtfully we lead our lives to be good servants of the RBSO that He can be proud of.

May we be zocheh to what Chana said in the end of her shira:

יְהֹוָ֞ה יֵחַ֣תּוּ מְרִיבָ֗ו עָלָו֙ בַּשָּׁמַ֣יִם יַרְעֵ֔ם יְהֹוָ֖ה יָדִ֣ין אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְיִתֶּן־עֹ֣ז לְמַלְכּ֔וֹ וְיָרֵ֖ם קֶ֥רֶן מְשִׁיחֽוֹ.

The foes of Hashem shall be shattered; He will thunder against them in the heavens. Hashem will judge the ends of the earth. He will give power to His king, And triumph to His anointed one,

We should all be zocheh to see what Chana saw be’ruach hakodesh, the bi’as hamashiach and the geula shleima bimheira b’yameinu .

Work Hard to Make it Yours

 This is a copy of something from Rav Chaim Stein, from the Gilyon Daas Chaim. I add my comments at the end. 

I am putting it up here because I think it is a good and useful lesson that can be built on. Also, it reveals that Toldos has a pervasive theme, especially with what I add from Reb Moshe in Kol Rom.

I also added something amazing from Rav Shlomo Wolbe. 

To request the weekly gilyon from Reb Chaim, write to daaschaim@gmail.com and write "contact list" in the subject line.

"יגעת ומצאת תאמין"

"ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו" )כה,

מפני מה היו אבותינו עקורים

"אמר רבי יצחק, יצחק אבינו עקור היה שנאמר 'ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו', על אשתו לא נאמר אלא לנוכח, מלמד ששניהם עקורים היו וכו'. א"ר יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים, מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים" (יבמות סד, א).

הנה הגם שהצדיקים מתפללים תמיד להשי"ת, מ"מ אינו דומה תפלה בזמן רגיל, לתפלה בעת צרה שיוצא מעמקי הלב, שעל תפלה כזה מתאוה הקב"ה אליה. ולכן מביא אותם הקב"ה למצבים של עת צרה גדולה, כדי שיצא מהם תפלה בכל עומק הלב. ובמדרש אגדת בראשית (פרק ע"ג) מובא תיאור מה היה תפלתו של יצחק בעת צרתו איך שהשיח את צערו לפני השי"ת דאיתא שם "כי ביצחק יקרא לך זרע (כא, יב) הוא שאמרתי לך כה יהיה זרעך )טו, ה(, וכיון שעמד יצחק ונטל לרבקה ונמצאת עקרה, התחיל אומר האיך אתה מקיים מה שאמרת לאברהם כה יהיה זרעך והרי היא עקרה שנאמר ויעתר יצחק". 

ועוד מבואר מחז"ל, שהיה בזה עוד תכלית, כדי להודיע גודל כח התפלה, וכמו שאיתא ביבמות שם "א"ר יצחק למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר, מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקדוש ברוך הוא ממדת רגזנות למדת רחמנות".

אמנם יש לשאול, דנהי שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, אבל הלא לידת ילדים ליצחק ורבקה היא דבר מוכרח לתכלית קיום הבריאה כיון שהבריאה נבראת בשביל ישראל, ואם כן למה סיבב הקב"ה שדבר המוכרח לקיום הבריאה ישתלשל בעולם הזה באופן שהוא תלוי ועומד בתפלותיהן של יצחק ורבקה, הלא היה יכול הקב"ה להביאם לידי מצבים אחרים של צרה בענינים שאינם מוכרחים לתכלית קיום הבריאה, ולהתאוות לתפלותיהן על אותן צרות. ובמד"ר )ס, יג( מצינו טעם לזה, דאיתא "וישלחו את רבקה וגו' ויברכו את רבקה וכו' אחותנו את היי לאלפי רבבה, רבי ברכיה ור' לוי בשם ר' חמא בר חנינה מפני מה לא נפקדה רבקה עד שנתפלל עליה יצחק, שלא יהיו עובדי כוכבים אומרים תפלתנו עשתה פירות, אלא ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו"

יגעת ומצאת תאמין

אמנם יש יסוד כללי שאנו רואים בהרבה ענינים בתורה, וזה מאיר אור גם על ההנהגה שבכאן, והוא שאין נותנים לאדם שום דבר באופן שהוא מוכן לגמרי, אלא כל ההבטחות שהקב"ה מבטיח לאדם, וכן כל הסגולות שנותנים לאדם כדוגמת כשרונות ברוכים, אין זה אצלו אלא "בכח" הטמון בנפשו, אבל צריך שהאדם יבא וישתדל להשקיע השתדלות עצומה ב"יגיעה" לשכללו ולהוציאו מן הכח אל הפועל, אבל בלי "יגיעה" לא "יזכה" בכלום. והוא היסוד שאחז"ל (מגילה ו, ב) "ואמר רבי יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין". 

ואמנם, שניתן לאדם כוחות עצומות שיכול לבנות עולמות בבחינת 'תנו עוז לאלקים', שיוכל על ידי מעשיו ליתן כח וגבורה בכל ההנהגה דפמליא של מעלה, אבל בלי יגיעה לא יזכה האדם בהם, ועל כן אפילו ענינים גדולים המוכרחים לקיום העולם, דיש הרבה דרכים למקום איך יתקיים הדבר, מ"מ לא יזכה האדם בהם בלי יגיעה, אבל עם יגיעתו יוכל לזכות בדברים העומדים ברומו של עולם.

ובזה יתבאר מה שאפילו בדבר כזה שיצחק ורבקה יהיה להם זרע, שהיה מוכרח לקיום ההבטחה 'כי ביצחק יקרא לך זרע' ולבנין העתיד של עם ישראל, מ"מ לא זכו בו יצחק ורבקה בלי יגיעה והשתדלות עצומה על ידי תפילותיהם מעמקי הלב ובחיזוק בבטחון ודביקות בה', כי מאיליהם לא היו מקבלים כלום. ולכן מלבד הענין שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים, ומבקש 'השמיעני את קולך', יש בזה הענין שאין יכולים לזכות לכלום בלי יגיעה. 

יעקב קיבל הבכורה והברכות דוקא ביגיעה

ומעכשיו יתבאר מה שיש להתפלא במה שמצינו בפרשתנו האופן שקיבל יעקב אבינו את הבכורה והברכות, דהלא כיון שמיעקב עתיד לצאת כלל ישראל, היה יעקב צריך להיות נולד בכור, ולמה סיבב הקב"ה שעשו יהיה הבכור, ויהיה יעקב צריך לנקוט בתחבולות והשתדלות לקנות הבכורה מעשו. וכן יש לתמוה אצל הברכות, למה סיבב הקב"ה שירצה יצחק למסור הברכות לעשו דוקא ]מאיזה טעם שיהיה המבואר בספרים לבאר דעתו של יצחק[, ויהיה יעקב צריך לנקוט בדרכי ערמה לקבל הברכות מיצחק.

ומבואר בזה יסוד הנ"ל, שלא יוכל יעקב לזכות בכלום אם לא יתייגע בדבר מתחילה, ולכן אפילו דברים של הבכורה והברכות שהם מוכרחים להצלחת כלל ישראל בתפקידם, לא היה יכול לזכות בהם אם לא היה משתדל ומתייגע ביגיעות עצומות לקבלם. ולכן סיבב הקב"ה שבדרך הטבע יהיה הבכורה והברכות שייכות לעשו, ודוקא ע"י השתוקקותו של יעקב ויגיעתו והשתדלותו העצומה שהשקיע, זכה הוא בהם, דבמה שהראה יעקב שהדבר נוגע לו בציפור נפשו, ניתן לו הכח והזכות שמן השמים יתנו לו הבכורה והברכות.

ואדם אין לעבוד את האדמה

יסוד זה אנו לומדים כשנתבונן במעשי בראשית וכמו שפירש"י עה"פ (בראשית ב, ה) "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה", וז"ל: אף זה תפרש עדיין לא היה בארץ, כשנגמרה בריאת העולם בששי קודם שנברא אדם, וכל עשב השדה עדיין לא צמח, ובשלישי שכתוב 'ותוצא הארץ' לא יצאו, אלא על פתח הקרקע עמדו עד יום ו', ולמה, כי לא המטיר, ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר א א"ה. יש להעיר, דהא רבינו קבע דאין יכולים לזכות כלום בלי יגיעה, ואילו מכאן משמע שזאת הנהגה דוקא לצדיקים. ואולי י"ל שאין ה"נ שאין הדבר שוה לכולם, ולסתם אנשים יש הנהגה של טבע, אשר אינה תלוי ביגיעה, אבל לצדיקים שלפי מדרגתם גם הטבע הוא בהשגחה מיוחדת, אין מקבלים בלי יגיעה. או י"ל דאין ה"נ דמה דסתם אנשים מקבלים פרנסתם לפעמים בלי יגיעה הוא מפני שזן אותם ברחמים שלא כפי כללי הבריאה ]עי' עד"ז במשנת רבי אהרן ח"א עמ' כ'[. בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים, עכ"ל. והובא בחולין (ס, א) בשם רב אסי. 

הרי לפנינו דזהו סדר הנהגת העולם שקבע הקב"ה כביכול, שאפילו אם כבר עומד ההשפעה והתבואה בפתח הקרקע, מ"מ לא יצא הדבר מכח אל הפועל, אם לא יהיה האדם שותף בדבר על ידי יגיעתו והשתדלותו. ואפילו יש סדר הבריאה של צמיחת התבואה, מ"מ כיון שתכלית הבריאה היא שיהיה האדם שותף במעשי בראשית, לא יצמח בלי פעולת האדם.

ומסופר במסכת חולין (ס, א) על זה "רב נחמן בר פפא הויא ליה ההיא גינתא, שדי ביה ביזרני ]זרעים[ ולא צמח, בעא רחמי אתא מיטרא וצמח, אמר היינו דרב אסי", הרי מבואר דאפילו אם אצל אחרים צמח התבואה בדרך הטבע, מ"מ אצל רב נחמן לא צמח בדרך הטבע, אלא היה צריך להוסיף השתדלות כדי שיוכל לצמוח, והיינו משום שבכל מצב ממתין הקב"ה שהצדיק ישקיע השלימות בהבריאה, ולכן לא יצמח התבואה אצל הצדיק בלא רחמי, שמתאוה הקב"ה שהצדיק בהשתדלותו יוציא ההשפעה מכח אל . א הפועל

שני אלפים תוהו

יסוד זה אנו רואים מראשית הבריאה לענין קנין התורה, דהרי כל הבריאה נבראה רק בשביל התורה, וכמו שאחז"ל (הובא ברש"י ריש בראשית( "'בראשית' בשביל התורה שנקרא ראשית", וכן דרשו חז"ל (שבת פח, א) עה"פ יום הששי "דאמר ריש לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה"א יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו", ועכ"ז מצינו בע"ז (ט, א) דשני אלפים הראשונים מבריאת העולם נקראו תוהו, אבל שני אלפים תורה התחילו רק מאברהם אבינו מהנפש אשר עשו בחרן, יעו"ש. ולכאורה יש להבין, דאם תכלית הבריאה היא בשביל תורה, הלא תיכף ומיד היה הבריאה צריכה להתחיל עם מעמד הר סיני כדי שהבריאה תבוא לתכליתה, ולמה אנו צריכים מקודם לשני אלפים תוהו. 

ומבואר בזה יסוד הנ"ל, שכדי שנזכה להיות ראויים לקבלת התורה, צריכים שיוקדם לזה הרבה השקעות של יגיעות והשתדלויות עצומות, ולכן כל זמן שלא התקיים עוד היגיעה נשאר העולם מעצמו בבחינת תוהו, ורק לאחר שאברהם אבינו התבונן וחקר וחיפש בהבריאה את האמת ביגיעת עצמו עד שהכיר את בעל הבירה, ולאחר שעבר אברהם אבינו את העשרה נסיונות, אז נעשו 'שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה' (בר"ר סא, א), וקיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה. והנה זה שקיבל אברהם אבינו את כל הסגולות הללו מכח יגיעתו, היה בכך בחינת מעשי אבות סימן לבנים, שהדרך לזכות לתורה ולסגולותיה בכל הדורות יהיה מתוך השתדלות ויגיעה עצומה.  

קנין התורה ומעלת בן תורה ביגיעה

והעולה מדברינו, מה שנוגע לכל אחד בדרך עליה שלו, הוא לחדור בנפשו מה שחז"ל קבעו כי יגעת ומצאת תאמין, ואפילו אם יש לך חברים שנתברכו בכשרונות חריפים יותר ממך, תדע כי קנין תורה תליא ביגיעה דייקא, ועל כן אם מי שיש לו כשרון חלש יתייגע יותר, יקבל חלקו בתורה הרבה יותר מבעל כשרון החריף, כי המציאה בתורה תהיה כפי היגיעה. 

וכן מצינו בכמה מאמרי חז"ל שביטאו ענין זה, וכמו שאמרו )קהלת זוטא( עה"פ )קהלת ב, ט( 'אף חכמתי עמדה לי', "תורה שלמדתי באף נתקיימה לי" (והובא ברמב"ם הל' ת"ת פ"ג הי"ב), וכן אחז"ל (ברכות סג, ב( "אמר ריש לקיש מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל", הרי שקיום התורה תליא בכמה התאמץ והתייגע בה, אבל אם גישתו להתורה הוא בקרירות ובליצנות ואינו משקיע בה כל כוחותיו, אינו רוכש בה קנין. 

וזהו שאחז"ל (שם( "אמרי דבי רבי ינאי מאי דכתיב )משלי ל, לג) 'כי מיץ חלב יוציא חמאה', במי אתה מוצא חמאה של תורה, במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה". הנה מבואר שכדי לזכות ל'חמאה של תורה' המסמל את מתיקות והעריבות של התורה, צריך להיות 'מקיא חלב שינק משדי אמו' שהוא על ידי לימוד התורה בכל המסירות והיגיעה. ולכן אפילו אם קיבל האדם כשרונות ברוכים, עליו לדעת שאין זה אלא "בכח" אצלו, אבל כדי להוציאו מן הכח אל הפועל, וכדי לקנות מעלת הנפש, לא יועיל בלי יגיעה. 

אחז"ל (סנהדרין צח, ב) "שאלו תלמידיו את רבי אלעזר מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח, יעסוק בתורה ובגמילות חסדים", דייקו חז"ל לומר "יעסוק" בתורה, שלא די בסתם לימוד התורה, אלא צריך שיהיה לימוד התורה ה"עסק" שלו, שכל הנאתו ושעשועו יהיה בתורה, וכל היום יהיה שיחתו בה. 

אותן בני עליה שיודעים להתייגע בתורה, נעשים בני תורה אמיתיים ומצליחים בה, אבל אותן שלומדים בלא יגיעה אין מצליחים. ואיזה בן תורה אינה רוצה לקנות מעלות בנפש, אשר לכל זה צריך יגיעה, ובכלל היגיעה הוא לייקר הזמן ולחוס על חטא ביטול תורה. גם מה שאחז"ל (ב"ב טז, א) בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, אינה מועלת רק אם מייקר ומחשיב את התורה. וביחד עם זה להתייגע גם בעבודה שבלב זו תפלה, שיהיה התפלה מעמקי הלב, כי תורה ותפלה תלויים אהדדי, ורק אז יש הבטחת חז"ל "יגעת ומצאת תאמין

Reb Moshe in the new Fishelis Kol Rom says something that harmonizes with this.  page 134.

אין להתיאש מכשלונו

ויעתק משם ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחבות ויאמר כי עתה הרחיב ה לנו ופרינו בארץ

צריכום להבון למה כתבה התורה כל המעשה הזה ומה הלימוד לנו. ונראה לומר דמזה חזינן דאל יתתייאש האדם אם אינו מצליח מיד באיזה דבר שרוצה לעשות אלא ישתדל כמה פעמים ולבסוף יצליח.

note:

הוספת המו"ל:  והוסיף מרן זצ"ל, דהוא הולך לכמה מקומות במשך השנה בסעודת מלוה מלכה לטובת ישיבתו, ולא רק לדינר אחד פעם אחת בשנה, דהוא אינו יודע כמה צורך השתדלות נגזר עליו, ואם רואה האדם שאין הדבר הולך בקל אז ישתדל ביותר. ופעם אחרת אמר, דשום דבר לא יעכב האדם מלהשתדל לעשות מה שרוצה. ובודאי ה' יעזרו וכדחזינן בבת פרעה שנס נעשה בידה כשרצתה להושיע את משה .

This, too, is a mussar haskeil in ameilus, consistent with Reb Chaim's observation. When you know that something needs doing, setbacks and barriers only prove that the RBSO wants you to do more ameilus in order to make it yours.

There obviously is a time when you have to recognize that your efforts are futile, שאין השעה משחקת לו.  I'm not sure what Reb Moshe means. But it is still consistent with the theme of relentless effort despite repeated setbacks.

From Harav Wolbe:

Parshas Vayeitzei | פרשת ויצא

Rav Shlomo Wolbe z"l

פרשת ויצא

A large portion of the parsha revolves around the birth of the shevatim. The Seforno (Bereishis 30:16) comments that these pesukim convey that the great efforts invested by Rachel and Leah in order to merit children, were worthy in the eyes of Hashem. Both allowed their maidservants to share in their relationship with Yaakov as a zechus that they should merit to bear shevatim. Additionally, the story of the dudai'm portrays that bearing shevatim was of the highest priority in the eyes of Rachel of Leah. The Seforno writes that it was these actions that caused Hashem to answer their tefillos: "For it is worthy for a righteous person to attempt to achieve his desires with whatever natural means that he might have, and along with this he should daven to achieve his goal."

Why is it not simply enough for a person to daven that he succeed in achieving his desires? Rav Wolbe explains that if one wishes to achieve something and he davens for it but fails to take any action, his lack of investing effort generally demonstrates that he does not truly desire it. Conversely, one who only takes action and does not offer a prayer for success, demonstrates that he relies completely upon his brains and brawn. One who feels that he does not need Heavenly assistance, certainly cannot expect to achieve the desired results. Combining the natural with the supernatural should be our formula for achieving our goals.

After working twenty years for his devious uncle Lavan, Yaakov took his wives and children and ran off. Lavan came chasing after him, but the night before he met Yaakov he was warned by Hashem to refrain from causing Yaakov any harm. When they finally met, Lavan blamed Yaakov for taking some of his possessions and Yaakov countered that he was a faithful worker to an extreme and he certainly did not take anything from his employer. His response concluded with the assertion that, "Had the G-d of my father - the G-d of Avraham and the Dread of Yitzchak not been with me, you would surely have now sent me away empty handed. Hashem saw my distress and the toil of my hands and He admonished you last night" (Bereishis 31:42). 

The Medrash (Bereishis Rabba 74:12) gleans from this pasuk the significance of work accomplished with one's own hands. The merit of Yaakov's forefathers helped him monetarily - so that he was not sent away empty-handed. In contrast, in the merit of the "toil of his hands" Hashem cautioned Lavan the previous night from harming Yaakov and he was thereby saved from death.   

Rav Wolbe explains that in order to merit salvation from death, a person needs a merit that originates from his very essence. Merits gleaned from previous generations simply cannot do the job. It was Yaakov's faithful hard work that spurred the Heavenly intervention that saved him from almost certain death.

This idea is reiterated a number of times throughout the Torah. Even though Hevel offered a choice sacrifice it did not generate enough merits to save him from being killed by his brother Kayin. The Maharal explains that Hevel's idea to offer a sacrifice was taken from his brother and therefore it wasn't something that could be attributed as a personal merit, which is necessary to gain salvation. Likewise, Lot was saved from Sodom not in the merit of his sacrificing his life for hachnasas orchim, since that was a mitzvah that was in his blood due to his living in close proximity to Avraham. Rather, he was saved because he refrained from divulging to the Egyptians that Sarah was Avraham's wife and not his sister.

Yichus is nice and it can really help. Yet, if one is in need of real salvation, it is only his own personal yichus, created through honest toil and effort, that has the ability to get him out of his predicament!

Comments: 

1. Reb Chaim says this as a general rule: nothing is given ready to use. Every gift requires personal effort in actualizing and exploiting. I would rather see this as specific to foundational events for which the RBSO wants a personal human contribution - Klal Yisrael needs Avos; Avraham, Yitzchak, and Yaakov. They are only the Avos because they shaffed yeish mei'ayin, in a manner of speaking.

2. This reminds me of Reb Meir Simcha contrasting Har Sinai and Har HaBayis: Kedusha that is במתנה is ephemeral. Kedusha that results from יגיעה is permanent. We discussed it here.

3. The Ribono shel Olam wanted Klal Yisrael to be created by the Avos. If it were given as a gift, it would not have been the creation of the Avos. Because the Avos had to work so hard to overcome the seemingly impossible, what they achieved is truly theirs.  The greatest kinyan in the world is אומן קונה בשבח כלי.  You own it because you created it.

Hischadshus on Rosh Hashannah Without Teshuva pei hei 2024

➤➤Important Beis Yosef in 584: He says you should not say חטאנו לפניך and החזירנו בתשובה שלימה לפניך in Avinu Malkeinu on Rosh Hashana. The rest of Avinu Malkeinu is fine, but take out those two sentences.

ואין אומרים הלל בר"ה ויה"כ דא"ר אבהו אמרו מ"ה לפני הקב"ה וכו' בפרק בתרא דר"ה (לב:): נוהגין בקצת מקומות לומר בר"ה אחר התפלה אבינו מלכנו חטאנו לפניך וכתב הכלבו שהטעם משום דגרסי' בפ"ג דתעניות (כה.) שפעם אחת גזרו תענית ולא נענו וירד ר"ע לפני התיבה ואמר אבינו מלכנו חטאנו לפניך ומיד נענה וכשראו הדור שנענה באותה תפלה הוסיפו עליו דברי בקשות ותחנונים וקבעוה לעשי"ת עכ"ל ונ"ל דשאר בקשות שאומרים באבינו מלכנו אומרים בר"ה אבל חטאנו לפניך וכל כיוצא בו דבר שיש בו הודאת חטא אין אומרים מהטעם שאין אומרים וידוי בר"ה

➤➤This is brought in the Magen Avraham there,

א"מ. כ' הרב"י בשם כל בו שלא לומר א"מ חטאנו לפניך שא"א וידוי בר"ה וכ"כ הזוהר אבל לומר פסוקים שיש בהן הזכרת חטא אין קפידא כיון שאינו דרך וידוי (כ"ה סי' רל"ח /רל"ז/) ובשל"ה כ' דשלא בשעת התפל' או כשמפרש חטאיו שרי ולכן נכון להתודות בשע' התקיעות בלחש בין סדר לסדר ובפי' המחזור ראיתי שמפרש א"מ חטאנו לפניך כלומר אבותינו חטאו שעבדו ע"א ואנו אין לנו מלך אלא אתה לכן עשה עמנו למען שמך ע"כ ובזה נתיישב מנהגינו שאומרים אותו בר"ה: אין לו' השבעות למלאכים אלא בל' תחינה (לבוש):

 where you see that we are noheig to say it, but only because we interpret it differently.

Significant parts of the following are from Rav Chaim Sabato, an enviable איש אשר רוח בו. I don't remember what parts are mine.

   המזמור הידוע שנוהגים לומר בחודש אלול, פותח בפסוק

לְדָוִ֨ד ׀ יְהֹוָ֤ה ׀ אוֹרִ֣י וְ֭יִשְׁעִי מִמִּ֣י אִירָ֑א יְהֹוָ֥ה מָעוֹז־חַ֝יַּ֗י מִמִּ֥י אֶפְחָֽד" , ובהמשך הפרק נאמר "כי יִצְפְּנֵ֨נִי ׀ בְּסֻכֹּה֮ בְּי֢וֹם רָ֫עָ֥ה יַ֭סְתִּרֵנִי בְּסֵ֣תֶר אׇהֳל֑וֹ בְּ֝צ֗וּר יְרוֹמְמֵֽנִי" . 

דרשו רבותינו - אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים. כי יצפנני בסכה - בסוכות .

מובן מדוע יום הכיפורים מכונה ישעי "כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה תִּטְהָֽרוּ"  . ביום הכיפורים יש סוג של ישועה רוחנית. אך מדוע נמשל ראש השנה לאור?

ניתן לומר שראש השנה הוא יום הבריאה (בריאת האדם או בריאת העולם) הבריאה מתוארת כאור . אור הוא הדבר הקרוב ביותר למעבר בין העולם הגשמי לעולם הרוחני. אך יש להעמיק יותר בהבנת הקשר של האור לראש השנה .

ראש השנה הוא מצד אחד יום טוב, וחלים עליו כל דיני יום טוב, אך מצד שני הוא כלול בעשרת ימי תשובה ופותח אותם - וזהו אופי סותר ! מצד אחד יש חגיגיות - המלכת המלך, ומצד שני - יום דין. "כל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון".

סתירה זו באופיו של היום משפיעה על דברים רבים. בספרות פוסקים ענפה מופיע המנהג להתענות בראש השנה - אך האם דבר זה מותר בכלל? ויכוח זה ניטש בכל הספרות ההלכתית - האם יש מצווה להתענות או שאסור להתענות . שאלה נוספת היא האם יש מצוות שמחה בראש השנה . הרמב"ם [חנוכה ג ]ו, מנה את הימים שקוראים בהם את ההלל, וכתב שביום הכיפורים וראש השנה אין אומרים הלל "לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה". גם בתפילות החג חשים בסתירה זו - התפילות נעות בין מנגינה חגיגית למנגינה חרדה .

האם ראש השנה הוא יום חג ומנוחה או יום דין ותשובה ? שאלה זו עמוקה וחשובה להבנת אופיו של יום. גם מצוות היום, השופר , מבטא זאת - מצד אחד הוא כלי נגינה הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר": , ומצד שני " ִ אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ". השופר מחריד אך מצד שני יש בו חגיגיות של המלכה .

 

דוקא כפילות זו מלמדת אותנו יסוד גדול - מהי הדרך להמליך את ה .' התורה מלמדת אותנו שהמלכת הקב"ה על העולם נעשית באמצעות התשובה. התיקון העצמי של האדם - הוא החצוצרה של העולם שמודיעה על המלכת ה .' מה שנותן את החגיגיות של ההמלכה הם התשובה והתיקון ולא הצהרות .

 בימי התשובה חוזרים בתשובה על עוונות ומתוודים, אך בראש השנה אסור להתוודות! כיצד תיתכן תשובה ללא וידוי? !

ספר מנורת המאור: 

רבנו יונה:

סדר התשובה

שלח לנו הב"ה ביד עבדו יחזקאל הנביא ע"ה ואמר שובו והשיבו מכל פשעיכם ולא יהיה לכם למכשול עון השליכו מעליכם את כל פשעיכם ועשו לכם לב חדשה ורוח חדשה ולמה תמותו בית ישראל. אדם אשר פשע וחטא עד כי עונו עלה לשמים שיאו, ובא בקרבו רוח טהרה, ושת לבו לשוב, ובא לחסות תחת כנפי השכינה ולהכנס בדרכי התשובה, אשכילך ואורך בדרך זו תלך. ביום ההוא ישליך מעליו כל פשעיו אשר עשה, ויעשה עצמו כאלו אותו היום נולד, ואין בידו לא זכות ולא חובה, וזה היום תחלת מעשיו. וישים דרכיו, ויפלס אורחותיו, ואל ינועו מעגלותיו מדרך הטוב. ומדה זו תשיבנו בתשובה שלימה, כי אם לא יעשה עצמו כמשליך גילוליו וכובד העונות ועוצם החטאים אשר עשה, יבהילוהו, ולא יניחוהו לשוב בתשובה שלימה, כי אם יבוש מחטאיו, ולא יוכל להעיז פניו לשוב, כי אם יאמר בלבו, הן חטאתי ועויתי ופשעתי, וכזאת עברתי ושניתי ועשיתי ושלשתי עד אין ספורות, ואיך אבוא עוד לפניו, כבשת גנב כי ימצא כן בושתי לעמוד לפניו ומלכת בדרכיו ולדבקה בו, ואיך ארמוס חציריו ואיך אספר חוקיו. והמסית היושב בפתחי הלב, המתחדש בכל יום וצופה ומבקש תמיד להכשילו, משיא לבו לעצה הרעה הזאת, ומניא אותו הדרך הישר והטוב. ולכן טוב לו להשליך כל פשעיו ולעשות לב חדש.

 

נראה לי חידוש גדול. הכל יודעים סדר תשובה, וכו', 

הכרת החטא ועזיבתו, חרטה, וידוי, קבלה וודאית על העתיד.....

אבל לי נראה שלא שיעשה תשובה ואח"כ הרי הוא כאילו נולד מחדש, רק שתחילה צריך להסכים בליבו לחדש עצמו. וזה כוונת המנורת המאור. רבינו יונה

כי רק אם ירגיש שמתחיל הכל מחדש אז בכחו להיות בעל תשובה. ובאמת רואים כן מכמה פסוקים שענין התשובה תלוי בזה, כמו שכתוב "לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי" )תהלים נא, יב( וכן "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם" (יחזקאל לו, כו(.

ולפי זה מבואר מה שאין אומרים וידוי בראש השנה, כי תפקיד היום הוא להתחיל הכל מחדש ואין לו להתבונן בחטאיו, אלא אדרבה להסיח דעתו מכל זה ולהיות מלא בשאיפה להתחיל מחדש על ידי לב חדש ורוח חדשה.

ולכן בר"ה שאפשר לו לאדם להגיע לידי הכרה והרגש של התחדשות כאילו בו ביום נולד, ועי"ז נעשה חפשי משעבוד היצר, מסוגל לקבל עליו מלכות שמים בהכרה שאפס זולתו, ולקיים "שתמליכוני עליכם" דהיינו שימליך הקב"ה על עצמו. 

(מה שאמר רב חיים שטיין  לפני בני החבורה בראש השנה 1942. וכשמתפללים "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו" אין זה רק תפילה שכל יושבי תבל יכירו וידעו כי לך תכרע כל ברך וכו', אלא שהוא יהיה חדור וממולא בידיעה והכרה זו בעצמו בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו)

אין בראש השנה ירידה לכל פרטי החטא כמו ביום הכיפורים, אלא מתוך קבלת מלכות ה' בעולם האדם מתקן את מעשיו. זהו סוג אחר של תשובה. ביום הכיפורים יש חזרה בתשובה מתוך פרטי החטא. בראש השנה לא נכנסים כלל לחטא, ישר ממליכים את ה' כמלך - וממילא אין מקום לחטאים ועוונות . ביום הכיפורים יש וידויים, סליחות וכפרות, אך ראש השנה הוא יום חג, שמתוכו יש אור גדול  - וממילא באה תשובה בעקבותיו. לא מתוך התבוננות אלא מגדולת ה' והמלכתו .

עבודת התשובה מתחילה מראש השנה. קודם מדליקים אור - ואז רואים את הכל בסקירה אחת ואפשר לרדת לפרטים ולתקן את החטאים והכשלונות .

ויתן את קולו בבכי וגו' ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי [ולא יכלו אחיו לענות אותו ' ר' שמעון בן אלעזר מש ' ר' אלעזר בן עזריה שהיה אומר דבר מש' אבא כהן בן דלייה אוי לנו מיום דין, אוי לנו מיום תוכחה [בראשית רבה, ויגש צג ]

 יוסף אמר לאחיו: "אֲנִי יוסף" והתגובה של האחים היא: " ַ וְא יָכְלו אֶחָיו לעֲנות אותו כי נִבְהֲלו מָפנָיו". לא היה צורך בתוכחה ומוסר - הספיקו המילים "אני יוסף". ר' שמעון בן אלעזר אומר " : אוי לנו מיום דין, אוי לנו מיום תוכחה". ר' שמעון בן אלעזר רצה ללמד אותנו מהו יום הדין - לא שהקב"ה יבוא ויאמר עשית כך ועשית כך, אלא יבוא ה' ויתגלה - אני ה ! ' וזה יספיק ! 

וזהו פשט בפסוק, וְהָיָ֡ה בְּשׇׁמְעוֹ֩ אֶת־דִּבְרֵ֨י הָאָלָ֜ה הַזֹּ֗את וְהִתְבָּרֵ֨ךְ בִּלְבָב֤וֹ לֵאמֹר֙ שָׁל֣וֹם יִֽהְיֶה־לִּ֔י כִּ֛י בִּשְׁרִר֥וּת לִבִּ֖י אֵלֵ֑ךְ לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת הָרָוָ֖ה אֶת־הַצְּמֵאָֽה׃

Out of inertia, or frustration, or pride, he is unable to or unwilling to change. But the whole point is that on Rosh Hashannah, you don’t have to admit that you have failed in the past. All you have to do is recognize that the way you lived when you were a teenager is no longer relevant to who you are now. For the moment, tell yourself that you had every excuse in the world for what you did. All that is irrelevant. Right now, you look at what you are and where you are and assess if you should be doing things differently. It is a statement of re-creation without admitting sin or guilt, just a prospect of a bright future.

The truth is that come Tzom Gedaliah, you had better realize that there are some other steps you have to take. You can't just leave your past behind like an old pair of shoes. The process of Teshuva will have to be faced. But right now, on Rosh Hashannah, that is not your focus. Today, we take a day off from the formal teshuva process of tears and shame. Today, your focus is to be mamlich the RBSO and think about how  you can best serve him as if you had been created right now, with no past, with no debts, with no anchors holding you down.

You can't deny the reality of the moment, though. As Reb Yisrael Salanter said, when he was a child and they announced Ellul on Shabbos mevorchim, women fainted in the ezras nashim, and he bemoaned the diminished yira of his later years. And the Gemara in Erchin says we don't say Hallel because Sifrei .... Still and all, it is a moment of respite in a tumultuous time; it is the eye of the hurricane. As Nechemiah said, 

וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה.  וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם.

That is the lesson of Ledovid: Hashem Ori, that is Rosh Hashannah. Today you decide you want to be a true eved Hashem, and you think about what you can do for that to happen. Step one is to be mamlich the RBSO over the entire world and over yourself.

 כל המועדים מכילים סגולה ואפשרות יחודית

בניסן נגאלו בניסן עתידים ליגאל: התחדשות בתורה בשבועות: צילה דהימנותא בסוכות:

סגולת היום של ראש השנה הוא היום הרת עולם, התחדשות.

Being an eved Hashem includes reexamining who you are now every Rosh Hashannah with the unique light we are given. It's a bedikas chametz with a flashlight. Don’t leave Rosh Hashannah the same as you came in.

 Someone once said, "If in the last few years you haven't discarded a major opinion or acquired a new one, check your pulse. You may be dead."

ולכן כשנקרא קריאת שמע בליל ר"ה ונקבל עלינו עול מלכות שמים, לא יהיה זה דומה לקבלת עול מלכות שמים שקבלנו אתמול, אלא ענין חדש של קבל מלכותו והכרת מלכותו יתברך, לקיים ה"תמליכוני עליכם" כמו שאפשר להגיע בסגולת היום.

IMPORTANT BUT CAN NOT BE SAID AS WRITTEN:

Beis Haleivi in Hakdama to Chumash, that all the above is futile unless he does teshuva afterwards.

https://www.sefaria.org/Beit_HaLevi_on_Torah%2C_Introduction.2-3?lang=he

ויען כי ימי התשובה ממשמשים ובאים אי"ה. אמרתי להדפיס כאן ביאור הילקוט בהושע, כל מי שיש בידו דבר עבירה ומתבייש לעשות תשובה, יחליפה במע"ט ויעשה תשובה ויתקבל. משל לאדם שיש לו צרורות דינרים רעים הולך אצל חנוני ויתן לו תוספת ומחליפם בזוזים טובים, אף כל מי שיש בידו מעשים רעים יעשה תשובה ומע"ט. ודברי הילקוט אינם מובנים לגמרי הכוונה בזה. וגם המשל שאומר אינו מובן לכאורה, רק הענין דסדרה של תשובה הוא דמקודם יעשה תשובה על העבר ואח"כ יוסיף אומץ בתורה ומעשים טובים, וכמו שאמר הכתוב סור מרע ועשה טוב, דבתחילה צריך להיות סור מרע ואח"כ עושה טוב. וכידוע מה דאיתא בספרי מוסר דבעל עבירה גם צדקתו ומצותיו שעושה אינו מתקבל לרצון קודם שנתחרט על מעשים רעים הקודמים, על דרך מה שאמר הכתוב ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי. ועוד יותר מזה כתבו שהוא עוד כמוסיף כח לסט"א במצות שעושה. וז"ל הרמב"ם בפרק ז' מה' תשובה כמה מעולה היא מעלת תשובה, אמש היה זה מובדל מה' כו' צועק ואינו נענה כו' עושה מצות וטורפין אותם בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, מי גם בכם ויסגור דלתים, והיום הוא מודבק בשכינה כו' צועק ונענה כו' ועושה מצוה ומקבלין אותה בנחת ושמחה שנאמר כי כבר רצה אלהים את מעשיך, ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות. ולפי"ז לכאורה היה עולה על דעת האדם החוטא דכל זמן שלא עלה בידו ולא הספיק לו לעשות תשובה על העבר יהיה יושב וחובק ידו ובטל מן המצות, אחר שלא לרצון יהיה ומה לו להיות עמל לרוח ועוד להוסיף כח לסט"א. וזהו שחידש הילקוט דאין האמת כן, רק גם קודם שהספיק לעשות תשובה יזדרז להרבות מעשים טובים, והגם דאינו מתקבל עתה מ"מ ירויח בזה דאח"כ כשיעשה תשובה וימחול לו על העבירות שעברו והרי הוא דומה כאלו לא חטא כלל, הלא אז יתקבלו למפרע המצות ומע"ט שעשאם מכבר. וזהו שאמר הילקוט מי שיש בידו דבר עבירה ומתבייש לעשות תשובה. [פירוש דעדיין אינו בידו לשוב] יחליפם במעשים טובים ויעשה תשובה ויתקבל, פי' דגם קודם התשובה יעשה מע"ט וכשיעשה תשובה אח"כ יתקבלו המצות שעשה קודם התשובה. ונתן משל על זה דהלא מי שיש בידו זוזים רעים יכול לילך אצל שולחני ונותן לו תוספת ומחליפם בזוזים טובים, אבל מי שאין בידו גם זוזים רעים הלא אין לו מה לילך אצל שולחני מה להחליף אחרי שמאומה אין בידו. וכמו כן המעשים טובים שעושה קודם התשובה הם כמו זוזים רעים, אבל עכ"פ הא יש לו זוזים וע"י התוספת שיתן דהיינו התשובה שיעשה אח"כ יתקבלו ושוב יהיו לו זוזים טובים, לאפוקי אם עכשיו יהיה יושב ובטל. הלא גם אח"כ מאומה אין בידו. וזהו שאמר הכתוב (הושע י״ד:ג׳) שובה ישראל עד ה' גו' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב. פי' דאחר שתשא ותמחול לנו על העון שוב תקבל הטוב שעשינו מקודם ולא נתקבלו אז:

וזהו שאנחנו אומרים בסליחות לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, כדלים וכרשים דפקנו דלתיך, ולכאורה ה"ל לומר לא בחסד ולא במעשים טובים באנו לפניך ואמאי אמר מעשים סתמא דכולל כל מיני מעשים הן טובים והן רעים, וגם מהו חסד ומהו מעשים. רק הכוונה כמו שנתבאר, דלא מבעי דאין לנו מעשים טובים וזוזים המתקבלים רק גם סתם מעשים אין לנו, דגם זוזים רעים אין בידינו ובידים ריקנים באנו לפניך וכדלים וכרשים דפקנו דלתיך, דהרי זה הבא לשולחני להחליף זוזים רעים בטובים לא כדל ועני המבקש צדקה יחשב כיון שיש בידו זוזים יהיו גם רעים הלא החילוף הוא בגדר מסחר והרי יש בידו סחורה ולא בכלל צדקה יחשב. אבל אנחנו דאין בידינו גם זוזים רעים ובאין לפניך כדלים לבקש צדקה, וכמי שאנחנו אומרים בכלל יום חננו ועננו כי אין בנו מעשים עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו:

From Reb Sholom Shvadron and Rav Shlomo Zalman Auerbach in Parshas Toldos:

Also very useful for Sheva Brachos.

וכי נשיאת אשה תהיה יותר מתשובה, יוה”כ וייסורין מכולם כאחד?!

וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל (כ”ח ט) – הנושא אשה מוחלים עוונותיו – ‘מחלת’ – שמחל לו הקב”ה על כל עוונותיו (מד”ר סז יג), וכן אמרו בירושלמי (ביכורים פ”ג). והנה ידוע מכאן, שכל הנושא אשה מוחלים לו עוונותיו, וכמו”כ דרשו: כל העולה לגדולה מוחלים לו כל עוונותיו. תמה רבי שלום שבדרון זצ”ל: יש להבין, מדוע נמחלים כל עוונותיו עד הנה, ומה פתאום שיתנקה כך מעוונותיו? וכי רוחניות זה ‘מפעל הפיס’, שע”י נתינת טבעת על יד האשה – מרוויח החתן מחילת חטאים רבים ואשמות גדולות? הגע עצמך, על חטא חילול ה’ לא סגי בתשובה ביוה”כ ובייסורין, שהכל תולין ורק מיתה מכפרת, ואנו תמהים, וכי נשיאת אשה תהיה יותר מתשובה, יוה”כ וייסורין מכולם כאחד?! וביאר: שמעתי מגיסי, הגרש”ז אויערבאך זצ”ל, שהאדם זוכה למחילת כל עוונותיו לשעה אחת, כלומר: מכיון שמשנה האדם עתה את מעמדו ומצבו, ונכנס מעתה לאפשרויות אחרות ודרכים אחרות, הרי יש לו כח ההתחדשות, שעל ידו יוכל באמת להשתנות כולו, אך כיון שחטא קודם, ועבירה מטמטמת את לבו של אדם, נמצא לבו אטום ולא ירגיש בהזדמנות החדשה לשנות את דרכיו, ולכן עושים מהשמים חסד עם הבריות, שבשינוי מצב כזה, לוקחים מהאדם את משא וכובד עוונותיו, ומחזיקים אותם בפיקדון, וכאילו מרימים ממנו את משא עוונותיו ליום אחד, כדי שייפתח לו פתח של תשובה. והיה, אם תפס את החבל, ניצל את השעה, שב בתשובה ונטהר – הרוויח שהוקל לו להתנער בבת אחת מאשמותיו בלא שיפריע לו כובד המשא מהם. אך אם נשאר בתרדמתו ולא עשה דבר, מלבד ששינן בלשונו ש’כל הנושא אשה…’ – תיכף כשיעבור יום חופתו ויום עלייתו לגדולה, מחזירים לו את כל חבילתו… (לב שלום)

The Archetypical Jewish Food

 is not the bagel. It is Cholent. I mention this because of my shiur this morning. 

We are learning OC Siman 75 seif 3, 

יש ליזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת ק"ש הגה ואפי' באשתו אבל קול הרגיל בו אינו ערוה

and I found it extremely difficult to come out with a clear hagdara of the issur; the problem stems from the Gemara in Brachos 24 that says from Reb Yitzchak that tefach of an area that is normally mechusa is an erva; if histaklus, then even not mechusa. Ella mai, for Krias Shema and even his wife. Then Rav Chisda that says Shok is erva, and Shmuel, that Kol is erva, and Rav Sheishes, that sa'ar is erva. There's a machlokes rishonim whether all three are the same, and are they the same for Even HaEzer 21 or for Orach Chaim 74, and Reb Moshe's shitta in OC I: 26 that it is muttar to enjoy the singing voice or appearance of a ketana before niddus, as long as it is an esthetic pleasure and not an erotic pleasure. And the Chavos Yair by zemiros, and  the Chasam Sofer by trei kolli (which, by the way, is only when men and women are singing together, as obvious from Sotah 48a.) Anyway, it is a terrible confusion of strongly held contradictory opinions, doubly difficult when several members of the shiur live in a Modern Orthodox milieu. 

I told my shiur that if they walk out feeling frustrated at the ambiguity of the day's discussion, this is a reflection of the reality of the state of the halacha in this area, begun by the ambiguity of the Gemara in Brachos, and compounded by Rabbeinu Yona in the Beis Yosef in OC 75, and RA Hidesheimer and the Sridei Eish and innumerable others.

So back to food; I welcomed any distraction, which was kindly provided by two members of the shiur, and I want to share it.  Someone mentioned cholent, and that brought out the following.

A member of the shiur, a hematologist, said that he had a patient that was somewhat traditionally Jewish. He asked the doctor, did you ever hear of something called "cholent?" The positive response led to the patient telling him that his grandfather invented the crock pot davka to make cooking cholent easier.

Who invented the Crock Pot? 

Irving Naxon invented the Crock-Pot, a slow cooker, in the 1930s: 

Patent

In 1936, Naxon applied for a patent for a food heating device that would be portable and address uneven heating. 

Naxon was a prolific inventor who became the first Jewish engineer for Western Electric. He was able to patent his inventions himself because he passed the patent bar exam and couldn't afford a patent attorney.

Beanery

Naxon patented the Naxon Beanery in 1940, which was inspired by the Jewish stew cholent. Cholent is a traditional stew made of meat, beans, and vegetables that's slowly cooked on Fridays in preparation for the Sabbath. 

Acquisition

In 1970, Kansas City's Rival Manufacturing acquired the Beanery and renamed it the Crock-Pot. 

Debut

The Crock-Pot debuted at the National Housewares Show in Chicago in 1971. It was marketed as a convenient way to cook and a revolutionary aid for working women. 

2. Why is Boston called Bean Town?

In the beginning, baked beans were a staple of Native Americans, originally prepared with maple syrup and bear lard. New Englanders later modified the recipe to include pork and brown sugar—and also molasses, which John Adams called “an essential ingredient in American independence” because it wasn’t subject to British taxes. Puritans, who faithfully observed the Sabbath by not working or cooking on Sundays, prepared giant crocks of baked beans on Saturday, which were kept warm in their hearth throughout the weekend. Soon enough, visitors started referring to Boston as “Beantown.”

That's the official story. But you and I know that this sounds suspiciously like the Puritans had a bad case of cholent-envy.

3. And the bane of every talmid of Yoreh Deiah, the drop of milk that falls on a potato that is half out of the cholent, or on the outside of the pot above the level of the contents.

Gladiator II

 I came across the following, and it reminded me of the Gemara in Avoda Zara 18b.

From an article on BBC, "Did ships really battle in the Colosseum? The bizarre true stories that inspired Gladiator II"

More than that, Mariotti (a fellow of the British Institute of Roman history) believes that films like Gladiator II connect viewers to their ancestors. Especially the scenes in the Colosseum, because Romans were attending those events for the same reasons why people watch films. "That was their cinema. That's where they escaped from life. Where, for a couple of hours, they transformed into a courageous hunter or gladiator and were shown parts of the world they'd never see. That's what happens when people watch Gladiator II. They're doing the exact same thing that the Colosseum was built for."

I was surprised to see the meisi'ach lefi tumo assessment of a serious student of Roman culture that going to swords and sandals movies is "the exact same thing" as attending gladiatorial fights at the Coliseum.  (Don't be misled by the BBC. The "British Institute of Roman History" is not Oxford. It is just a bunch of guys trying to make a living out of a hobby. I think it is the British equivalent of our Civil War Re-Enactment crowd.  Still, this is their life obsession, and they would be reliable as to the attraction of the Roman entertainments to the plebeian. (Not hoi polloi, that's Greek.) )

We assume that when Chazal tell us that going to the Colosseum to watch entertainments is Darkei Ha'Emori and Moshav Leitzim, they couldn't be talking about watching a movie! 

We also tell ourselves that when the poskim say that Moshav Leitzim is assur, (for example, OC 316:16,) it is not really an issur, but more in the way of a strict warning that we should not fritter away our time in trivial pursuits. אשרי האיש, yes, but we wouldn't necessarily equate מושב לצים with עצת רשעים and דרך חטאים. 

 They couldn't be talking about our harmless entertainments.   After all, one cannot fairly compare watching the brutal violence in the Colosseum to just going to a movie. Everyone knows that the movie is fiction, just actors playing a game, so it has not effect on us. But reading the above should give us pause.   This makes you a little nervous about Chazal's warning in the Gemara:

תנו רבנן ההולך לאיצטדינין ולכרקום וראה שם את הנחשים ואת החברין בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין הרי זה מושב לצים ועליהם הכתוב אומר (תהלים א, א) אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו הא למדת שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה ורמינהי [הולכין] לאיצטדינין מותר מפני שצווח ומציל ולכרקום מותר מפני ישוב מדינה ובלבד שלא יתחשב עמהם ואם נתחשב עמהם אסור קשיא איצטדינין אאיצטדינין קשיא כרקום אכרקום בשלמא כרקום אכרקום לא קשיא כאן במתחשב עמהן כאן בשאין מתחשב עמהן אלא איצטדינין אאיצטדינין קשיא תנאי היא [דתניא] אין הולכין לאיצטדינין מפני מושב לצים ורבי נתן מתיר מפני שני דברים אחד מפני שצווח ומציל ואחד מפני שמעיד עדות אשה להשיאה תנו רבנן אין הולכין לטרטיאות ולקרקסיאות מפני שמזבלין שם זיבול לעבודת כוכבים דברי רבי מאיר וחכמים אומרים מקום שמזבלין אסור מפני חשד עבודת כוכבים ומקום שאין מזבלין שם אסור מפני מושב לצים מאי בינייהו אמר רבי חנינא מסורא נשא ונתן איכא בינייהו דרש רבי שמעון בן פזי מאי דכתיב אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב וכי מאחר שלא הלך היכן עמד ומאחר שלא עמד היכן ישב ומאחר שלא ישב היכן לץ [אלא] לומר לך שאם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב ואם ישב סופו ללוץ ואם לץ עליו הכתוב אומר (משלי ט, יב) אם חכמת חכמת לך (ואם לצת) לבדך תשא א"ר (אליעזר) כל המתלוצץ יסורין באין עליו שנאמר (ישעיהו כח, כב) ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם אמר להו רבא לרבנן במטותא בעינא מינייכו דלא תתלוצצו דלא ליתו עלייכו יסורין אמר רב קטינא כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין שנאמר (הושע ז, ה) משך ידו את לוצצים אמר רבי שמעון בן לקיש כל המתלוצץ נופל בגיהנם שנאמר (משלי כא, כד) זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון ואין עברה אלא גיהנם שנאמר (צפניה א, טו) יום עברה היום ההוא

Rashi:

לאיצטדינין - מקום שמנגחין את השור:

ולכרקום - מצור ועושין שם שחוק וליצנות:

את הנחשים - מנחשים ומכשפים:

ואת החברים - לוחשי נחשים:

בוקיון מוקיון לוליון סלגריון - כולן מיני ליצנים הן:

הא למדת - מדסמיך ליה כי אם בתורת וגו' מכלל דאזיל להכי לאו בתורת ה' חפצו:

שצווח ומציל - אם רואה שיגיחו שם יהודי צועק ומתחנן להם ומצילו:

מפני ישוב מדינה - ישראל הדרים באותה העיר שזה מבקש בני [ישוב] הכרקום להצילם:

שלא יתחשב עמהם - לחזק עובדי כוכבים ולעשות עמהם מצור:

שמעיד עדות אשה - אם רואה חבירו ישראל נהרג שם מעיד באשתו ומשיאה:

שמזבלים שם - מסדרין צרכי עבודת כוכבים להתנדב לה מזבלין לשון יזבלני אישי (בראשית ל) ענין חנייה של חיבור ואסיפה אמיישנ"ר בלע"ז:

מפני חשד - עבודת כוכבים שלא יחשדוהו [בחזקת זיבול לעבודת כוכבים]:

מאי בינייהו - לר"מ נמי כולהו אסירי דהא לר' מאיר כולהו בחזקת זיבול לעבודת כוכבים נינהו:

נשא ונתן - לר"מ נשא ונתן (לעבודת כוכבים) אסור דהא מפני שמזבלין לעבודת כוכבים סתמא קאמר וסבר דודאי מזבלין לעבודת כוכבים שם ואיכא למיחש לדמי עבודת כוכבים בידו וקונין מישראל זה לצורך עבודת כוכבים ורבנן [דמפרשי] משום חשד ליצנות ולמידי אחריני לא חיישי נשא ונתן מותר דלא חיישינן לדמי עבודת כוכבים:

אם הלך סופו לעמוד - הלך משמע בהעברה בעלמא סופו לעמוד ולהתעכב ביניהם מעט וה"ק אשרי שלא הלך ומתוך שלא הלך לא עמד ומתוך שלא עמד לא ישב הא אם הלך סופו לעמוד כו':

אל תתלוצצו - פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעתי:

מוסריכם - יסוריכם:

משך - הקב"ה:

ידו - הפותח ידו לזון את הכל מושכה מן הלוצצין:

יום עברה היום ההוא - ביום הדין משתעי קרא שנידונין עובדי כוכבים לגיהנם:

לטרטיאות - פלטין וכל דבריהן כשהן נאספין לשחוק וללצון:

קיניגון - צידת חיה על ידי כלבים וכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה דוגמתו בשחיטת חולין (דף ס:) וכי משה קניגי הוה: למד לא גרסינן הכא:

and Sifra in Achrei Mos, Perek 13, about בחוקותיהם and  דרכי האמורי:

"ובחוקותיהם לא תלכו". וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו? והלא כבר נאמר "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש…וחובר חבר", ומה תלמוד לומר "ובחוקותיהם לא תלכו"? שלא תלכו בנימוסות שלהם, בדברים החקוקים להם כגון תיטריות וקרקסאות והאסטריות. רבי מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים. ר' יהודה בן בתירא אומר שלא תנחור ושלא תגדל ציצית ושלא תספור קומי שפה.

Malbim there

ובחקותיהם לא תלכו: החוקים הם הנמוסים הקבועים להם והם תיטריות וכולי שהם מיני צחוק שלהם.

So yes, I agree with Mariotti that movies like this connect him with his ancestors. But they were not our ancestors- not biologically and not culturally.  If you find yourself enjoying such entertainments, you should know that you're probably not holding by the Ramchal's Middas haKedusha.

Birkas Chasanim/Sheva Brachos as a Davar shebi'Kedusha

From a drasha at a granddaughter's Sheva Brachos - Shana and Avi Chin.  Good to have in your pocket, and it can be cut down to a quarter if you drop the lomdus and rayos. Simple question. It is clear that many hold that the requirement of ten men at a Sheva Brachos is because it is considered to be a davar shebikdusha. Why? What element of the Sheva Brachos makes it a davar shebikdusha. Two approaches: Either that we see that marriage is the creation of a davar shebidkdusha, or that Chazal insisted that we give the Chasan and Kallah the gift of kedusha when they get married.

If you prefer to see what R Nissen Kaplan has to say on this topic, here you are. But he is only interested in finding mekoros for the two approaches. He doesn't seem to care at all about WHY it would be a davar shabikdusha. Like nobody cares about כאשר זמם ולא כאשר עשה  in the Yeshiva world.

https://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=46461#p=41&fitMode=fitwidth&hlts=&ocr=%D7%A9%D7%91%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%A9%D7%94

We have the Mishna in Megilla (23b) that lists things that require the presence of ten people. 

אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים, וברכת חתנים, ואין מזמנין בשם — פחות מעשרה. ובקרקעות — תשעה וכהן, ואדם כיוצא בהן.

Even though the Gemara begins by saying

מנא הני מילי? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, דאמר קרא: ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״, כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. 

all that means is that the definition of a kohol/eida is a minimum of ten adults; as the Gemara continues, 

מאי משמע דתני ר' חייא אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם (במדבר טז, כא) הבדלו מתוך העדה ואתיא עדה עדה דכתיב התם (במדבר יד, כז) עד מתי לעדה הרעה הזאת מה להלן עשרה אף כאן עשרה:

It is obvious that there is no common denominator other than than a requirement of a kohol/eida, that the requirement for ten in the various cases in the Mishna are not all for the same reason - they are certainly not all because of Davar Shebikedusha.  Veha raya, the next Gemara introduces other reasons for requiring ten:

 ואין עושין מעמד ומושב פחות מעשרה. כיון דבעי למימר: ״עמדו יקרים עמודו, שבו יקרים שבו״ — בציר מעשרה לאו אורח ארעא. ואין אומרים ברכת אבלים וברכת חתנים (וכו׳). מאי ברכת אבלים? ברכת רחבה. דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: ברכת אבלים בעשרה, ואין אבלים מן המנין. ברכת חתנים בעשרה, וחתנים מן המנין. ואין מזמנין על המזון בשם פחות מעשרה (וכו׳). כיון דבעי למימר ״נברך לאלהינו״ — בציר מעשרה לאו אורח ארעא. והקרקעות תשעה וכהן, ואדם כיוצא בהן (וכו׳). מנא הני מילי? אמר שמואל: עשרה כהנים כתובים בפרשה. חד לגופיה, (וחד למעוטי,) ואידך הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. תשעה ישראלים וחד כהן.

The Gemara in Kesuvos (7a) offers two reasons for the requirement at Sheva Brachos.

גופא, אמר רב נחמן: אמר לי הונא בר נתן, תנא: מנין לברכת חתנים בעשרה? שנאמר: ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה. 

ורבי אבהו אמר: מהכא: במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל. (רש"י: על ברכת מקור צריך קהל והיינו עשרה כמו הקהל את העדה (במדבר כ) ואין הקהל בפחות מעדה ועדה עשרה כדילפינן (ברכות דף כא:) מעדת מרגלים עד מתי לעדה הרעה יצאו יהושע וכלב.) 

So Rav Nachman says we learn it from the fact that Boaz was makpid to get ten people together for his Sheva Brachos. Rav Avahu says it is from Bamakheilos barchu. 

So: why do we need ten for Birkas Chasanim/Sheva Brachos? It turns out to be at least a machlokes Rishonim that continued to a machlokes achronim, as follows.

שיטה מקובצת כתובות ז ע"ב ד"ה גופא

גופא אמר רב נחמן כו'. מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח בועז עשרה אנשים. פי' סתמא דמילתא שלא כנסן אלא לברכת חתנים דאי משום עדים או קנין בתרי סגיא ליה הא לא כנסן אלא לברכה בלבד ומפני שדבר שבקדושה הוא לברך את השם כינס עשרה. לשון הגאונים ז"ל

תוספות רי"ד ח ע"א

מאי מברך אר"י שהכל ברא לכבודו. יוצר האדם. אשר יצר. שוש תשיש. שמח תשמח. אשר ברא. פי' תחלה מברך שהכל ברא לכבודו משום דברכת חתנים צריכה עשרה כדכתיב במקהלות ברכו ה' וכתיב ברוב עם הדרת מלך.

ערוך השלחן אבן העזר סימן סב סעי' יא :

ואף על גב דלאו דבר שבקדושה הוא כקדיש וקדושה שלא יתאמרו בפחות מעשרה, מכל מקום כיון דאומרים שהכל ברא לכבודו לכבוד הנאספים, ומזכירים בנין ירושלים, אין מדרך הכבוד להזכירם בפחות מעשרה

(funny thing is that the Aruch Hashulchan says that Birkas Kohanim requires ten davka because it is a davar shabikedusha: OC 128:8.

אין נשיאת כפים בפחות מעשרה והכהנים מן המנין... ואין לשאול למה זו דומה לדבר שבקדושה, הלא היא רק ברכה ככל הברכות; דאינו כן, דכיון דכתיב "ואני אברכם" אם כן צריך השראת השכינה, ואין שכינה שורה בפחות מעשרה ולכן היא דומה לדבר שבקדושה, שאינה אלא בעשרה מטעם זה)

and a machlokes the Mishna Berura and the Brisker Rov:

ב'שלחן ערוך' (או"ח סימן ריט סעי' ג) נפסק שברכת 'הגומל' צריכה להיאמר בפני עשרה, ובהם שני תלמידי חכמים, וזה נלמד מן הפסוק (תהילים קז, לב): 'וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו'. וכתב ה'משנה ברורה' (ס"ק ו) 'עשרה עם בעל הנס', דהיינו שהמברך את ברכת הגומל יכול להיות אחד מהעשרה. וב'שער הציון' (ס"ק ז) הוסיף:   ואע"ג שכתב דהראנ"ח חולק [ונמשכו אחריו איזה אחרונים] אעפ"כ נראה דיש להקל [שהמברך הוא אחד מהעשרה]. וסמך לדבר, דהא כל דין דעשרה ילפינן מוירוממוהו בקהל עם, אם כן כמו גבי ברכת חתנים דילפינן גם כן לחד מאן דאמר מ"במקהלות ברכו את ה'", ואפילו הכי חתנים מן המנין, וכל שכן ברכה זו דקילא.

מבואר בדבריו כי ברכת 'חתנים' וברכת 'הגומל' שוות בכך שצריכות להיאמר בפני 'קהל'. בברכת 'חתנים' נלמד דין זה מהפסוק 'במקהלות ברכו את ה'', ובברכת 'הגומל' נלמד דין זה מהפסוק 'וירוממוהו בקהל עם', וכשם שבברכת חתנים – חתן נכלל בעשרה, כך גם בברכת הגומל – בעל הנס נכלל בעשרה שבנוכחותם נאמרת הברכה.

ובספר 'מעתיקי שמועה' (עמ' יא) הביא בשם הגרי"ז מבריסק שיש להבחין בין ברכת חתנים לברכת הגומל: דדינא דעשרה שנאמרה בברכת חתנים הוה משום אין דבר שבקדושה פחות מעשרה, ואילו דינא דעשרה לענין ברכת הגומל ודאי לא הוה משום דינא דאין דבר שבקדושה גרידא. וביאר מרן זצ"ל [הגרי"ז] דדינא דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה הוא מחובת הברכה שטעונה להיאמר בעשרה, משא"כ דינא דעשרה שברכת הגומל הוה דין במצות הודאה ולא דין במה שהברכה טעונה.

So it is clear that this is a machlokes the Shita and the Brisker Rov hold it is a דבר שבקדושה and the Tosfos Rid, and Aruch Hashulchan, and the Mishna Berura hold that it is not a דבר שבקדושה and it requires ten like birkas hagomel, for pirsum.

I don't know if this is the same machlokes or not, but the Ran on the Rif in the beginning of Kesuvos brings a machlokes the Sheiltos and Rav Shmuel haNagid whether this din is also by Birkas Eirusin.

מניין לברכת חתנים בעשרה. כתב רב אחא ז"ל דברכת ארוסין נמי בעשרה והנגיד רב שמואל ז"ל חלק עליו ואמר שאינה צריכה י' אלא בברכת חתנים:

Same in the Rashba on 7b,

מברכין ברכת אירוסין בבית אירוסין וברכת חתנים בבית חתנים. כתב רב אחא ז"ל (שאילתות חיי שעה ריש סי' טז, וע"ש ברד"ל), דברכת אירוסין בעשרה, והנגיד רבינו שמואל זצ"ל (הובא בראב"ד שם וברמב"ן וש"ר כאן) חלק עליו ואמר שאינה צריכה עשרה אלא ברכת חתנים בלבד שלא הוזכרו עשרה אלא בה. ועוד, שהרי קדושין בפני שנים ואם כן אתה מצריכן עשרה.

(Some want to learn in the Sheiltos that he holds it's a davar shebikdusha; That's how the Netziv learns there in the Shiltos. But the extrapolation that if one of the minyan walked out during bentching that you can still say the Sheva Brachos is not correct, as the Netziv says there in 16:3, because the Sheva Brachos are considered too separate from the bentching.)

So, getting back to Birkas Chasanim.

Assuming that the requirement of ten is because it is a davar shebikedusha: 

Why is Birkas Chasanim called a Davar Shebikedusha.

The first thought you have is, "Why not? If Zimun with Elokeinu requires ten, same for Birkas Chasanim." That's not right. Zimun, like Barchu, requires ten because we say "נברך אלהינו" and that invitation automatically requires ten. There is no similar call/response in Birkas Chasanim.

First: an interesting old machlokes. 

Ramban Kesuvos 7b

ונראה מזה שאין חותמין מקדש ישראל על ידי חופה, אע״פ שכתוב במקצת נוסחאות,

לפי שאין ראוי לחתום על החופה שאינה נעשית עכשו. ועוד שמקדש ישראל הוא מעין הפתיחה, שקדשה בכל עסקי נישואין. לפיכך אין לחתום אלא מקדש ישראל בלבד. וכתב רבי׳ האיי גמר׳ היא בהדיא מקדש ישראל, וכך חותמים בב׳ ישיבות מימות חכמים הראשונים עד עכשו. ותוספת זו שאתם מוסיפין גריעות היא, שאין קדושת ישראל תלויה בכך, ונאה לכם לחזור להלכה ולמנהגנו בהסכמת הכל, עכ״ל רבי האיי גאון.

ובהלכות רבתי׳ מצאתי בא״י מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין. ובכתב ידו נמחק על ידי חופה וקידושין.

But Yam shel Shlomo there

https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14088&st=&pgnum=9

וכתב רבינו האי גאון, שאין להוסיף על ידי חופה וקדושין, וכן דעת הרמב"ן, והטעם, שאין קדושת ישראל תלוים בכך, והרא"ש )סימן י"ב( והגהת מימוני )ה' אישות פ"ג אות ע'( כתבו, שהאידנא נהגו לומר על ידי חופה וקידושין, וכן נראה, כדי שיהיה סמוך לחתימה מעין חתימה, ואמת שהרבה קדושה תלוי בה, והוא דבר הגורם לכמה קדושות ופרישות, כשאתה מתכוין, איך החמירו ישראל בקדושתם, אפילו בדבר המותר, קל וחומר באסור להם, גם יש בו שבח, ודוגמא למתן תורה, שהקדוש ברוך הוא קידש לישראל בקדושי התורה, שהיא מורשה, אל תקרי מורשה, אלא מאורסה )ברכות נ"ז ע"א(, וענן על ההר, כעין חופה, וישראל זכו לאותה קדושה

and more importantly, Reb Yaakov in Emes l'Yakov in Ki Seitzei says that the issurei kiddushin are called לא יבא בקהל; and their inclusion in Sefer Devarim proves that marriage is the foundation of kedushas Klal Yisrael, and it is through marriage that a person enters Khal Hashem.  This is a good explanation for why Birkas Chasanim requires a minyan - it is a perfect example of a davar shebikdusha in its pivotal role in the establishment of kedushas Klal Yisrael.

Or you could take the easy way out and refer to the Gemara in Sotah 17a that

דריש ר"ע איש ואשה זכו שכינה ביניהן לא זכו אש אוכלתן 

It might work for drashos, but it's weak. Just because you're giving them a bracha and hoping that they will have a placid and loving marriage does not mean that you are creating that matzav. You don't need a minyan when you say זאלסט דו דערלעבן משיח. 

Another possibility- Chazal want us to give the Chasan and Kallah the great gift of kedusha. That is why the first line in Maseches Kallah is

כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה מה נדה שלא טבלה אסורה לבעלה (כנדה) אף כלה בלא ברכה אסורה לבעלה.

Chazal did not want a marriage to begin without a matzav of Hashra'as HaShechina.  Believe it or not, this line has been used to explain the various brachos that precede the mitzva of achilas Matza at the seder, the idea being that it is very important that Achilas Matza be davka in a matzav of Kedusha (obviously there without a minyan, but the idea is the same.) See our discussion of this topic here.

I would be happy to hear your thoughts on the matter. 

As long as you don't say it's a davar shebikdusha because you say שהכל ברא לכבודו in honor of the kohol that is gathered. I think that is just circular reasoning. It's because you need a kahal that you can make that bracha. In fact, we brought above from the Aruch Hashulchan (EH 62:11) that it is because we have these brachos לכבוד הנאספים that Chazal required having a minyan.