Before Ne'ila Yom Kippur Pei Vov 2025

I began by singing this paragraph from Shachris:

אִמְרוּ לֵאלהִים:

תְּהִלָּתו מָלְאָה הָאָרֶץ. מַעֲבִיר כִּלָּיון וָחֶרֶץ. מֵשִׁיב אַף וְחָרון וָקֶרֶץ. שֶׁוַע מְחַנְּנָיו יִרֶץ. לָכֵן יִתְגָּאֶה ה' אֲדונֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ:

and I translated it. That means that unlike every other nation, every single year, an existential decision is made. What other nation has to face this? Why do we have to wake up to hear that the Ayatollahs said that Israel is a "one bomb country"? And how many missiles did they have pointed at our children and friends? Thousands of deadly missiles and thousands of deadly warheads. In the thirties, the decision was made, and it was against us. On October 7, the decision was against us. But Baruch Hashem, after the disaster of October 7th, the Ribono shel Olam protected us with hashgacha pratis, again and again, so much that you have to be willfully blind to not see it.

We all know this is true. Every Jew in the world knows, in his heart, that it is true. So I ask you what the heathen captain of the boat asked Yonah HaNavi: 

ויקרב אליו רב החבל ויאמר לו מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך אולי יתעשת האלהים לנו ולא נאבד

The boat is about to be twisted into splinters, and we all are about to drown, why on earth are you sleeping? Now is the time to sleep? Now is the exact moment to call out to God to save us! As I said before Tekiyos, now is the time to be awake, not to sleepwalk. 

Do you know why Yonah went to sleep? Because Hashem told him "Go north!" and he, in direct contradiction of Hashem's command, davka ran in the opposite direction.  At this point, he was sure there was no chance Hashem would listen to him. But he was wrong!

The story of Menashe:

DH II 33:11

וַיְדַבֵּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל־מְנַשֶּׁ֥ה וְאֶל־עַמּ֖וֹ וְלֹ֥א הִקְשִֽׁיבוּ׃ 

וַיָּבֵ֨א יְהֹוָ֜ה עֲלֵיהֶ֗ם אֶת־שָׂרֵ֤י הַצָּבָא֙ אֲשֶׁר֙ לְמֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר וַיִּלְכְּד֥וּ אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה בַּחֹחִ֑ים וַיַּאַסְרֻ֙הוּ֙ בַּֽנְחֻשְׁתַּ֔יִם וַיּוֹלִיכֻ֖הוּ בָּבֶֽלָה׃ 

וּכְהָצֵ֣ר ל֔וֹ חִלָּ֕ה אֶת־פְּנֵ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו וַיִּכָּנַ֣ע מְאֹ֔ד מִלִּפְנֵ֖י אֱלֹהֵ֥י אֲבֹתָֽיו׃ 

וַיִּתְפַּלֵּ֣ל אֵלָ֗יו וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙ וַיִּשְׁמַ֣ע תְּחִנָּת֔וֹ וַיְשִׁיבֵ֥הוּ יְרוּשָׁלַ֖͏ִם לְמַלְכוּת֑וֹ וַיֵּ֣דַע מְנַשֶּׁ֔ה כִּ֥י יְהֹוָ֖ה ה֥וּא הָאֱלֹהִֽים׃

Yerushalmi Sanhedrin 10:2

אַמַר רִבִּי לֵוִי. מוּלָא שֶׁלִּנְחוֹשֶׂת עָשׂוּ לוֹ וְנָתְנוּ אוֹתוֹ בְּתוֹכָהּ וְהָיוּ מַסִּיקִין תַּחְתָּיו. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁצָּרָתוֹ צָרָה לֹא הִנִּיחַ עֲבוֹדָה זָרָה בָעוֹלָם שֶׁלֹּא הִזְכִּירָהּ. כֵּיוָן שֶׁלֹּא הוֹעִיל לוֹ כְּלוּם אָמַר. זָכוּר אֲנִי שֶׁהָיָה אָבִי מַקְרֶא אוֹתִי אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד יי אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹלוֹ. כִּי אֵל רַחוּם יְי אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבוֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם. הֲרֵי אֲנִי קוֹרֵא אוֹתוֹ. אִם עוֹנֶה אוֹתִי מוּטָּב וְאִם לָאו הָא כָל אַפְּיָא שָׁוִין. וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְסַתְּמִין אֶת הַחַלּוֹנוֹת שֶׁלֹּא תַעֲלֶה תְפִילָּתוֹ שֶׁלִּמְנַשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רִבּוֹנוֹ שֶׁלְּעוֹלָם. אָדָם שֶׁעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל אַתָּה מְקַבְּלוֹ בִתְשׁוּבָה. אָמַר לָהֶן. אִם אֵינִי מְקַבְּלוֹ בִתְשׁוּבָה הֲרֵי אֲנִי נוֹעֵל אֶת הַדֶּלֶת בִּפְנֵי כָל בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה. מָה עָשָׂה לוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. חָתַר לוֹ חֲתִירָה מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁלּוֹ וְשָׁמַע תְּחִינָּתוֹ. הָדָא הִיא דִכְתִיב וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִינָּתוֹ וַיְשִׁיבֵיהוּ.

What does that mean, that if Hashem doesn't accept his teshuva other baalei teshuva will despair? How many Menashes were there? He was the greatest of ovdei avoda zara, he made it universal in Klal Yisrael, he murdered so many, and Hashem needs to accept his teshuva so nobody else will despair? And what kind of teshuva was it? It was not just disrespectful, it was full of chutzah. But all that does not matter. His teshuva was accepted. Whatever you may be, you are not Menashe. Whatever thoughts of teshuva you might have, they are better than his. 

I want to ask each of you a question. Are you the same as you were ten years ago? Are you a better person, or not? Are you more charitable, or less? Are you more or less serious about davening? Are you more irritable? I think most of you will say we are not who we were ten years ago, certainly twenty years ago. To be human is to change, life is change. You have changed and you will continue to change. The only question is, how is it going to happen? Are you just the product of your environment, just floating and reactive, or are you going to decide what direction you're going in? And you can make that choice, and you can make it happen. As hard as you think it may be, as unlikely as you think it may be, you do not have to do it on your own. You can ask the Ribono shel Olam to help you.

ור' אלכסנדרי אמר הכי רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה .... יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם. רבא אמר ..... יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא אחטא עוד

Now is the moment to wake up, decide where you want to be in ten years, and and to ask the Ribono shel Olam to help you get there in His middas HaRachamim. 

Before Yizkor Yom Kippur Pei Vov 2025

Do not read this if you expect an edited piece. This is nothing more than ראשי פרקים. This is here only so that someone who needs a good intro to Yizkor on Yom Kippur has a framework that worked well for me. I was up at five in the morning on Yom Kippur because I had nothing new (in a place where they remember what I said in the past!) I came across Rav Carlebach's vort, and I was saved.

Synopsis: Baruch sheim; Hashem's name as written in the Mikdash; meisim being judged;  the line between olam hazeh and olam haba, the line between the world of gashmiyus and the world of ruchniyus, the line between the past and the present, the living and the dead, the line is erased on Yom Kippur. 

Inspired by Rav Shlomo Carlebach's sefer Maskil l'Shlomo volume ויקרא שבועות page 72 on Achrei Mos.

https://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=67926&st=&pgnum=72&hilite=

The Tur 619 to say Baruch Sheim loud.

How does this help for the problem of Moshe not having said it, two ways of explaining it from Pesachim 56. (If you want to see everything everyone ever said about this, another (unrelated) Carlebach in חבצלת השרון has a piece on it.)

Similar, Brachos 63 that in the Mikdash no Amein, only BSK. He explained elsewhere that BSK is shevach to the "Sheim Etzem" when it is revealed, i.e., when you say the Sheim Hashem kiksivaso. There are two places this happens. According to the Ritva Taanis 16 this is true all year in the Mikdash. (But many others say that even in the Mikdash, only during duchening and on Yom Kippur, and this vort works better with that approach). Second, according to Rabbeinuu Yona and the Gaon you should have kavana of the Sheim in Krias Shema as it is written. Mimeila, since the reason we say BSK quietly is that in this world, the shevach is incomplete because the Malchus is not evident, as is says in Pesachim 50 about Dayan emes in this world but kulo tov umeitiv in olam haba. Since we have kavana to the Sheim in Krias Shema, there is a desire to say BSK, but we can't, so we say it quietly.

In Sotah 38 it says that you say the Sheim in the mikdash because ושמו את שמי in general in the Mikdash, or בכל מקום rearranged for Birkas Kohanim.

But it's shver, if there's a drasha of זה שמי לעולם meaning לעלם, how can the Mikdash be different? 

He answers that inside the mechitzos of the Mikdash it has dinim of Olam Haba.

So, too, he says, is the nature of Yom Kippur in zman. Pirkei d'Rebbi Eliezer 46,

וְאִלּוּלֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים לֹא הָיָה הָעוֹלָם עוֹמֵד, שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר בָּעוֹלָם הַזֶּה וּלָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר ״שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא״ – שַׁבָּת הָעוֹלָם הַזֶּה, שַׁבָּתוֹן הָעוֹלָם הַבָּא.

Also, Yoma 20, Hasatan = 364, minus YK. Since in Olam haba the Satan is battel, יתמו חטאים מן הארץ, and in Yoel 2 ואת הצפוני ארחיק מעליכם.

Bottom line: The Mikdash is like Olam Haba for hazkaras hasheim, and Yom Kippur is also like Olam Haba.

We do not have a Beis Hamikdash, but we still have kohanim doing the avoda in a holy place. Chazal say that we learn many dinim of how to daven Shmoneh Esrei from והיה מחניך קדוש, which is about the army camp of soldiers who are fighting and sacrificing and suffering to protect Klal Yisrael. Every army camp in Eretz Yisrael is like the Beis Hamikdash, and unfortunately, there have been so many korbanos! 

I have said in the past that the essential Yizkor is davka Yom Kippur, when the meisim are also judged. 

Those holy neshamos, of the sacrifices in Eretz Yisrael, of parents and grandparents and relatives, all are here today, because on Yom Kippur, the line between the living and the dead, between Olam Hazeh and Olam Haba, between ruchniyus and gashmiyus, that line has been erased. In light of all they did for us, in return for the love they showed us, they are entitled to something from here. Today, you can do something for them. You can remember them by making the world a better place, by bring more kedusha into the world, by giving tzedaka in their name, or just by mentioning their name in the world of the living. It's hard to know how interested the neshamos are in what goes on in this world, as far away as they may be, everyone appreciates a package from home. And on Yom Kippur, on this day when all the worlds are connected, they are not far away at all.

NOTE:

After Yomtov, my wife called Rebbitzen Jofen, Harav Carelbach's daughter, and told her we used this vort. She said that she is very familiar with it, and that he once added something to it.

The "hosafa" is raises the whole vort a level.

Rav Carlebach said that the word Tachrichin, תכריך, appears only once in Tanach, in Esther 8:15. 

וּמׇרְדֳּכַ֞י יָצָ֣א ׀ מִלִּפְנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ בִּלְב֤וּשׁ מַלְכוּת֙ תְּכֵ֣לֶת וָח֔וּר וַעֲטֶ֤רֶת זָהָב֙ גְּדוֹלָ֔ה וְתַכְרִ֥יךְ בּ֖וּץ וְאַרְגָּמָ֑ן וְהָעִ֣יר שׁוּשָׁ֔ן צָהֲלָ֖ה וְשָׂמֵֽחָה׃

There, it is a garment of glory and צהלה ושמחה. This is so different from our use of the word, for the simple cloth used for meisim and בכי תמרורים. But, Rav Carlebach said, this is a mistake. The tachrichin we use for burial are not בגדי מתים.  They are בגדי תחיית המתים. 

We can say the same about the kittel we wear on Yom Kippur. It has many symbolic meanings. But if we think about it as a beged meisim, it is important to remember that, especially on a day when we stand amidst all the neshamos, that it is really a beged of techiyas hameisim.

After Kol Nidrei Pei Vov 2025

Yom Kippur of Hei alaphim toph shin pei vov is here. We are going to reach for the sky, we are going to be malachim in human form. I hope we have siyata dishmaya to do teshuva shleima and Hashem should be mekabel our teshuva and forgive us for all our failings and raise us up to the highest madreiga.

So now, the day is here, and we are primed, we spent a month preparing, we are ready to experience the tremendous hisorrerus of Yom Kippur.

I want to point out that there is a little bit of wistfulness to this whole enterprise, a sense of “ah, if only….”, starting from the chumros we take on for the Aseres Yemei Teshuva.

From Harav Shmuel Birnbaum

המעלה הגדולה של הרצון להטיב דרכו ולהתקרב להקב"ה

"אף מי שאינו נזהר מפת של עכו"ם, בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר". (OC 603)

וצ"ע, הלא משמע שיתכן שיחזור לאכול פת עכו"ם אחר יום כפור. ואם כן איזה מעלה יש בזה שנזהר בימי עשרת ימי תשובה, אם יתכן שהוא יחזור אח"כ להתנהג כמו מקודם. ועוד צ"ע, קושית ה"יד הקטנה", האם אדם המתחרט על מעשיו הרעים בימים הנוראים ומקבל על עצמו קבלות לשנות ולהטיב דרכו, ולאחר זמן במשך השנה הוא שב להנהגתו הישנה של השנה שעברה, וכן הדבר חוזר ונשנה שנה אחר שנה, האם יש ערך לחרטתו וקבלותיו שעושה, או שאינם שוים מאומה.

ויש לומר שזה גופא שהוא מראה שהוא רוצה לעשות רושם טוב בימי הדין, הוא חשוב מאוד לפני הקב"ה ויש לזה גם ערך גדול. ועצם אמירת הוידוי שאומר שהוא מתחרט ורוצה לעזוב את דרכו הרעה ולבחור בטוב, וכל קבלותיו שעושה כדי להטיב דרכו ולעלות בעבודת ה', אף אם במשך השנה הוא נופל לתוך הנהגותיו הישנות. במה שהשתדל מאד למצוא חן ולהיות אהוב לפני הקב"ה, זה בעצמו חשוב מאוד ובשביל זה הקב"ה אוהב אותו מאוד. 

וזה מעלה במה שמשתדל לעשות דבר למצוא חן בעיני הקב"ה. והיינו שאינו נוהג בעשרת ימי תשובה בגדר של "שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך", אלא הוא מראה בזה שרוצה למצוא חן בעיני ה', במה שמחזק עצמו בענינים אלו ובשאר ענינים. ונמצא שעיקר הענין אינו רק במה שאינו אוכל פת עכו"ם בימים אלו, אלא במה שהוא מראה שדואג ומשתדל לעשות דבר בשביל הקב"ה כדי למצוא חן בעיניו. וזה בעצמו הוא זכות לזכות בדינו.

ועיין בדברינו בפרשת תולדות על הפסוק (25:28)" ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו", ועיין בפירש"י לעיל "יודע ציד. לצוד ולרמות את אביו בפיו". ותמוה איך היה יכול עשו לרמות כ"כ את יצחק אביו, הלא הבנים עדיין היו נערים כדכתיב ויגדלו הנערים, וממילא יצחק שהיה בתוקף גבורתו איך יתכן שלא הבין את פנימיותו של עשו.

ועוד צ"ע, דעשו היה עושה עבירות חמורות, כדאיתא במס' ב"ב (16b) "אמר ר' יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום, בא על נערה המאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה". היתכן שיצחק לא ידע מכך מאומה וחשבו לצדיק. וביותר צ"ע וכי שייך לומר שיצחק אבינו יאהב את עשו רק משום מעלה זו "כי ציד בפיו", אפילו ששאל שאלות כאלו, כלפי שאר מעשיו.

וי"ל שיצחק אהב את ההשתדלות של עשו, שהראה כמה הוא רוצה להיראות טוב בעיני אביו, והגם שידע שעשה כן לרמותו והכיר את פנימיותו הרשעה, ואף הוציא את רשעותו לפועל, מ"מ עצם הדבר שהוא רצה למצוא חן בעיני אביו הוא היה הדבר שיצחק אהב, כי ראה בזה דבר חשוב שעשו משתדל לכל הפחות להראות שהוא אדם טוב. ויצחק אבינו החשיב מעלה זו, ומצד זה אהב אותו

ולפי דברינו נוכל להבין קצת מדוע רצה יצחק לברך את עשו, כי בזה שרצה להראות טוב לפני אביו סימן הוא שעדיין יש בו לחלוחית של טוב, ויש לחזק אותו על ידי נתינת הברכות, וקיווה יצחק אבינו שאז ייטיב דרכיו. ובאמת שבנתינת הברכות לעשו היה רוצה יצחק לקרבו, בזה שבירכו ונתן לו מינוי ואחריות לפרנס את יעקב, בזה יקבל עשו תשוקה גדולה להטיב מעשיו לגמרי.

....

... ולפיכך במה שאנו משתדלים, ובפרט בימי הרחמים האלו, להטיב דרכנו ולעשות קבלות כדי למצוא חן בעיני הקב"ה, בזה יתעורר האדם בפנימיותו להטיב דרכיו לגמרי.

From me:

You can't even think about self improvement if you are perfect. You have to say, admit through your actions, that you know that you could be better and that you should be better. This awareness is the touchstone of teshuva, and it does not matter that we are only doing it for a week. It prepares us for the tremendous hisorerus of Yom Kippur. 

But the Ramban says that there is a fundamental reality of being human, and that is that hispailus, hisorrerus, is ephemeral. No matter how greatly we are inspired, even if you saw the Kri'as Yam Suf, מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי, the least of the nation saw more than Yechezkel, who experienced the Maaseh Merkava, the inspiration to change is likely to disappear. We want to be what we are, and we resist change. Not only is hisorrerus quick to evaporate, but it leaves negative space behind, worse than when you started. Plenty of you will recognize what doctors call the rebound effect.  The Ramban says there is only one way to overcome this problem: 

השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ

Ad sheTechpatz: Hisorrerus requires a Cheifetz! A specific and concrete resolution. The only way to prevent the evaporation of Hispailus is to make a concrete resolution to make some real change, as small as it may be. Only then will the effect of the hisorrerus last beyond the day.

How can we keep a roshem of this day?  By being mekabel one thing that you take with you all year. And most importantly, when you do that one little thing, remember that it is because you were mekabel on Yom Kippur. 

You can choose anything,  but it should be small. I suggest this: There are nineteen brachos in Shmoneh Esrei. As far as the rules of Shmoneh Esrei go, the first bracha, Avos, is more essential. But that does not matter for our purposes. The second to last bracha in Shmoneh Esrei is modim. The bracha begins with the word modim and ends with lecha na’eh lehodos. On Yom Kippur, everyone has deep kavana on every single word of Shmoneh Esrei, and nobody is meisiach daas, nobody loses track of where they are holding in davening. You should have such an amazing Yom Kippur that from now on, you will daven with kavana in every word in Shmoneh Esrei forever. But I suggest that you make an ironclad resolution specific to Modim that you will pay attention to every word. (Ironclad resolution advisedly, in light of just having said Kol Nidrei. Ironclad bli neder, I suppose.) That does not mean to obsess or to ponder. It means that your mind and your heart are in gear. Pay attention to what the words mean, and mean every word. This adds a few seconds to your davening, if anything at all. Importantly, remember that you’re doing it because you made the resolution on Yom Kippur. And you should know that there is nothing the Ribono shel Olam loves more than hakaras hatov. 

Could be that you will do this every year, and nineteen years from now you’re going to come to me and say, first of all, my Shmoneh Esrei is taking much too long. Second, what should I do now. But personally, I don’t think you should do the annual bracha campaign. The rigidness will take away from the initiative. But lets do one year at a time.

On Yom Kippur, we should daven like the malachim in shamayim, because we know the Ribono shel Olam is here. And we have to have a strategy, a plan, to make sure that we take this hisorrerus with us for the whole year.

 

Notes: 

1. Source for the Ramban:

Kedushas Levi in Naso/Shavuos:

הוא ע״פ דברי הרמב״ן שפירש על פסוק מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתתפץ (שיר השירים ב.ז). ופירש כשמגיע לאדם איזה התעוררות של יראה ואהבה להבורא ברוך הוא אזי תיכף ומיד יראה לעשות לה כלי, היינו שיעשה תיכף איזה מצוה. דהיינו שיתן צדקה או ישב תיכף ללמוד וכדומה. כי ידוע שהתעוררות הבאה אל האדם בפתע פתאום הוא אור הנשפע עליו מלמעלה ונקרא בחינת נשמה. אזי צריך האדם להלבישה בגוף בכדי שיהיה לה חיזוק ובסיס שלא יהיה מוטה חס ושלום. כידוע למביני מדע. וזה פירוש הפסוק: מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ. כי חפץ הוא מלשון כלי ההיינו התעוררות ההוא שבא אל האדם צריך תיכף ומיד כלי. וזהו עד שתחפץ.

Ramban in Emuna U'bitachon:

ודע כי כל זמן שאדם מחשב בתוך לבו שמו של הקב״ה או אחד מנפלאותיו יש לפניו התעוררות כפי מחשבת מעלת החושב... וקרוב לענין זה מה שאמר הכתוב: אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עה שתחפץ. ואם לא היה כח באדם לעורר הדברים לא היה משביעם שלא לעשות. ופי׳ עד שתחפץ, עה שתצא מן הכח אל הפועל... וזהו עד שתחפץ. שתעשה חפץ על ידי הסיבה ההיא. מלשון רז״ל לאנקוטי חפצא בידיה (שבועות לח.ב) כלומר כלי

2. There is talk about R Yisroel Salanter's קבלה קטנה. That has nothing to do with this.

אור ישראל איגרת ו

ובפרט בעשי"ת היסוד הראשי הוא, להשקיף ולהתבונן על דרכיו ולראות לשמור לכה"פ חלק הקל ממנו לפי מצבו ויראתו, ובזה ינצל מחלק היותר חמור באותה העבירה כנ"ל:

אור ישראל איגרת ז

ומדוע לא נעשה כה לנפשינו, לראות לכה"פ לקיים המצות הקלות לפנינו לקיימם, ולהשמר מהעבירה בבחינה הקלה,

וכן באור ישראל איגרת לא

מצד הפועל. יתחלק כל דבר טוב. באיכות עשיתו לפי צער קיומו. כמאמרם ז"ל (אבות פ"ה) לפום צערא אגרא. וכן כל דבר רע. יתחלק באיכות צער שמירתו. וכל אשר יוסיף צערו כן ימעט בחינתו. כדאמרינן (מנחות מ"ג ב) תניא היה ר' מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מענשו של תכלת וכו'

Rosh Hashannah 2025, First Day before Tekiyos

 R Schwab, in Maayan and On Prayer

Birkas hashachar, last bracha is maavir sheinah. This is the bracha hasmucha for Yehi Ratzon. It's not a random connection, like Borei Nefashos and Tefillas Haderech. This is how Chazal wrote it. What is the connection between the bracha and Yehi Ratzon שֶׁתַּרְגִּילֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ וְתַדְבִּיקֵֽנוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ? No connection is evident. It seems totally incongruous.

Tenuma, between sleep and wakefulness, this should be the first bracha of the day, not the last of the set.

Previous three refer to klal Yisroel.

Who was the first man to sleep? Adam. When does it say he woke? It doesn't. He never woke until Mattan Torah. The kol Shofar of Mattan Torah was עורו ישנים.  By the goyim, woke means the primacy of individual desire over discipline, and the rejection of divine ethics. For us, who received the Torah, our woke is a wakefulness of וְכוֹף אֶת יִצְרֵֽנוּ לְהִשְׁתַּעְבֶּד לָךְ. We do not have to be slaves to our physical and egoistic desires. We can be what we were born to be, true avdei Hashem

Tekias Shofar is the great awakening. Rambam.

אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ כְּלוֹמַר עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם. אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל, הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵיטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. חָטָא חֵטְא אֶחָד הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה וְגָרַם לוֹ הַשְׁחָתָה. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת וְגָרַם לוֹ וְלָהֶם תְּשׁוּעָה וְהַצָּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י כה) "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" זֶה שֶׁצָּדַק הִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם לִזְכוּת וְהִצִּילוֹ. וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה נָהֲגוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהַרְבּוֹת בִּצְדָקָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְלַעֲסֹק בְּמִצְוֹת מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים יֶתֶר מִכָּל הַשָּׁנָה. וְנָהֲגוּ כֻּלָּם לָקוּם בַּלַּיְלָה בַּעֲשָׂרָה יָמִים אֵלּוּ וּלְהִתְפַּלֵּל בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים וּבְכִבּוּשִׁין עַד שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם:

Stop sleepwalking! There are a few precious moments when the alarm wakes us, and we get the clarity to see the truth. The time of Tekias Shofar is that moment, the moment of 

עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם. 

First Night Rosh Hashannah 2025

The Mishna in RH 16 says

בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בר''ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר {תהילים לג-טו} היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים:

Maharsha,

עוברים כו'. בשאר ג' זמנים דקתני במתני' נקט בהו לשון נידון וכאן שינה ונקט לשון עוברין ולמסקנא דלקמן דמתניתין כר"י דגזר דין שלו נחתם ביה"כ וכי קתני מתני' אתחלת דין ניחא כיון דלא נחתם בר"ה לא נקט ביה רק לשון עוברין:

Rav Olshin in Yareiah leMoadim RH 380 says a different teretz. He brings the Maharsha in Sotah about the four kitos, chanafim leitzim shakranim lashon hara that aren't’ mekabel pnei Shechina.

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אַרְבַּע כִּיתּוֹת אֵין מְקַבְּלוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה: כַּת לֵיצִים, וְכַת חֲנֵיפִים, וְכַת שַׁקָּרִים, וְכַת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע. כַּת לֵיצִים — דִּכְתִיב: ״מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים״. כַּת חֲנֵיפִים — דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא״. כַּת שַׁקָּרִים — דִּכְתִיב: ״דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי״. כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע — דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע״, צַדִּיק אַתָּה ה׳ — לֹא יָגוּר בִּמְגוּרְךָ רָע.

The Maharsha points out that the Gemara only brings the end of the passuk, and when you look at the beginning of the passuk, you chap a tzitter. The Passuk in Hoshea is

י֣וֹם מַלְכֵּ֔נוּ הֶחֱל֥וּ שָׂרִ֖ים חֲמַ֣ת מִיָּ֑יִן מָשַׁ֥ךְ יָד֖וֹ אֶת־לֹצְצִֽים׃

He says

ארבע כתות אין מקבלים פני שכינה כו' כת לצים שנאמר משך ידו את לוצצים. ופי' הכתוב תחלתו יום מלכינו שהוא ר"ה ויוה"כ או לעתיד ביום הדין שאז הקב"ה מלכו של עולם החלו שרים לבקש רחמים מלפניו יתברך ומלך העולם משך ידו מן הלצים שלא להכניסם כלל במחיצתן אפילו במקום הדין.

We see two tremendous things in this Maharsha.

Number one: that Rosh Hashannah is more than Din. It is being received in front of the Shechina. As the Gemara in Rosh Hashanna says, the moment of Tekias Shofar is like standing in the Kodesh Kodashim in front of the Aron and the Shechina.

It is not davening from far away, it is personally appearing in Beis Din.  This is why the Mishna says ovrin lefanav instead of Din.

 Number two: People with sins can come in and plead their case. But there are people whose middos are so repulsive, that the RBSO doesn’t want to see them in front of Him. Since these people ein mekablos, they are not even allowed in to plead their case before Hashem. They have to send it in by mail.

We see that besides teshuva for aveiros, it is vitally-  במלא מובן המלה- important to correct bad middos. 

(See Rambam Teshuva 7:3-

אַל תֹּאמַר שֶׁאֵין תְּשׁוּבָה אֶלָּא מֵעֲבֵרוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַעֲשֶׂה כְּגוֹן זְנוּת וְגֵזֶל וּגְנֵבָה. אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לָשׁוּב מֵאֵלּוּ כָּךְ הוּא צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ בְּדֵעוֹת רָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְלָשׁוּב מִן הַכַּעַס וּמִן הָאֵיבָה וּמִן הַקִּנְאָה וּמִן הַהִתּוּל וּמֵרְדִיפַת הַמָּמוֹן וְהַכָּבוֹד וּמֵרְדִיפַת הַמַּאֲכָלוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִן הַכּל צָרִיךְ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. וְאֵלּוּ הָעֲוֹנוֹת קָשִׁים מֵאוֹתָן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַעֲשֶׂה שֶׁבִּזְמַן שֶׁאָדָם נִשְׁקָע בְּאֵלּוּ קָשֶׁה הוּא לִפְרשׁ מֵהֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה נה ז) "יַעֲזֹב רָשָׁע" וְגוֹ':  )

A perfect example can be seen in Ohr Yisrael 26, the story of the "chasid echad" as Reb Yisroel Salanter understood it.

כ״ו

בַּגְּמָרָא בְּרָכוֹת דַּף י"ח הֵבִיאוּ בָּרַיְתָא וְזֶה לְשׁוֹנָהּ. תַּנְיָא מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד. שֶׁנָּתַן דִּינָר לְעָנִי בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה בִּשְׁנַת בַּצֹּרֶת. וְהִקְנִיטַתּוּ אִשְׁתּוֹ וְהָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. וְשָׁמַע שְׁתֵּי רוּחוֹת שֶׁמְּסַפְּרוֹת זוֹ לָזוֹ כוּ' בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם כוּ' עַיֵּן שָׁם. הַדָּבָר מַפְלִיא מְאֹד. מַה לֶּחָסִיד לָלוּן בַּלַּיְלָה בְּבֵית הַקְּבָרוֹת בִּמְקוֹם טֻמְאָה. וְעַיֵּן בְּמַהַרְשָׁ"א בְּחִדּוּשֵׁי אַגָּדוֹת. שֶׁהֵבִיא שֶׁכְּבָר נִתְקַשָּׁה בְּזֶה בְּסֵפֶר עֵין יַעֲקֹב. וְעַיֵּן שָׁם שֶׁזֶּה הֱבִיאוֹ לִשְׁלֹל הַדָּבָר מִפְּשָׁטֵיהּ וְכָתַב שֶׁבְּוַדַּאי הַנָּכוֹן כְּדִבְרֵי הָרִיטְבָּ"א שֶׁדָּבָר זֶה הָיָה בַּחֲלוֹם וְהֶאֱרִיךְ בָּזֶה עַיֵּן שָׁם:

אוּלָם שָׁמַעְנוּ מִפֶּה קָדוֹשׁ אדמו"ר הַגָּאוֹן הֶחָסִיד זצוק"ל. שֶׁאָמַר עַל זֶה בֵּאוּר אֲמִתִּי נִפְלָא עַל פִּי דֶּרֶךְ הַמּוּסָר. שֶׁהַמַּעֲשֶׂה הוּא כִּפְשָׁטֵיהּ בְּהָקִיץ. לֹא בְּחָזוֹן וְלֹא בַּחֲלוֹם. כִּי הִנֵּה הַלָּשׁוֹן וְהִקְנִיטַתּוּ אִשְׁתּוֹ. מוֹרֶה בַּעֲלִיל שֶׁהֶחָסִיד הַזֶּה הָיָה לוֹ הֶרְגֵּשׁ. וְנִתְפַּעֵל מִמַּה שֶּׁהִרְגִּיזָה אוֹתוֹ. וְהִרְגִּישׁ בִּלְבָבוֹ צַעַר וּקְפִידָא. אוֹ גַּם כַּעַס עִנְיָנוֹ. וְכַמְבֹאָר בְּשַׁבָּת דַּף ל'. תָּנוּ רַבָּנָן לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עִנְוְתָן כְּהִלֵּל. וְאַל יְהֵא קַפְדָן כְּשַׁמַּאי. מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהִמְרוּ זֶה אֶת זֶה. אָמְרוּ כָּל מִי שֶׁיֵּלֵךְ וְיַקְנִיט אֶת הִלֵּל יִטֹּל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר אֶחָד מֵהֶן אֲנִי אַקְנִיטֶנּוּ כוּ'. הָלַךְ וְעָבַר עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ. אָמַר מִי כָּאן הִלֵּל מִי כָּאן הִלֵּל כו'. אָמַר לוֹ אַתָּה הוּא הִלֵּל שֶׁקּוֹרִין אוֹתְךָ נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל כוּ' לֹא יִרְבּוּ כְּמוֹתְךָ בְּיִשְׂרָאֵל כוּ'. אָמַר לוֹ הֱוֵי זָהִיר בְּרוּחֲךָ. כְּדַאי הוּא הִלֵּל שֶׁתְּאַבֵּד עַל יָדוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְהִלֵּל לֹא יַקְפִּיד עַיֵּן שָׁם. הֲרֵי שֶׁהַלָּשׁוֹן יַקְנִיט הוּא לְהָבִיא לְמִי שֶׁמַּקְנִיטִים אוֹתוֹ לִידֵי קְפִידָא וָכַעַס. אוּלָם לֹא עָלְתָה בְּיַד הָאִישׁ לְהַקְנִיט אֶת הִלֵּל. כִּי הִלֵּל מִגֹּדֶל עִנְוְתָנוּתוֹ לֹא נִתְפַּעֵל כְּלָל. מִכָּל דִּבְרֵי נִרְגָּן וּבוּז שֶׁל הָאִישׁ. וְלֹא הִרְגִּישׁ וְלֹא בָּא לִידֵי קְפִידָא כְּלָל:

עַל כָּל פָּנִים בְּכָאן שֶׁאָמְרוּ וְהִקְנִיטַתּוּ אִשְׁתּוֹ. מְבֹאָר בַּעֲלִיל שֶׁהֶחָסִיד נִתְפַּעֵל מִדְּבָרֶיהָ מִמַּה שֶּׁהִקְנִיטָה אוֹתוֹ. ובָא לִידֵי קְפִידָא אוֹ גַּם כַּעַס. נִמְצָא שֶׁנִּכְשַׁל הֶחָסִיד הַזֶּה בְּרִפְיוֹן מִדַּת הָעֲנָוָה. כִּי אֵין זֶה מִדַּרְכֵי הַחֲסִידִים הָעֲנָוִים וְהַשְּׁפָלִים בְּדַעְתָּן. לִהְיוֹת מַקְנִיטִים וּמַרְגִּיזִים אוֹתָם. כִּי מִדֶּרֶךְ הָעֲנָוָה הָאֲמִתִּית הוּא. שֶׁלֹּא לְהַרְגִּישׁ כְּלָל מִשּׁוּם דִּבְרֵי נִרְגָּן וְקִנְטוּר. וְלֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הַקְּפִידָא בְּגוֹרַל הָעֲנָוָה בְּשׁוּם עִנְיָן בָּעוֹלָם. וּכְמוֹ שֶׁסִּפְּרוּ בַּגְּמָרָא עַל הִלֵּל. כִּי מִגֹּדֶל עִנְוְתָנוּתוֹ לֹא הִקְפִּיד עַל הָאִישׁ שֶׁרָצָה לְהַקְנִיט אוֹתוֹ. וְכֵן אָמְרוּ חֲזַ"ל בְּסוֹטָה דַּף מ' אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ מֵרֵישׁ הֲוָה אֲמִינָא עִנְוְתָנָא אֲנָא. כֵּיוָן דַּחֲזִינָא לֵיהּ לְרַבִּי אַבָא דְּמִן עַכּוֹ. דְּאָמַר אִיהוּ חַד טַעֲמָא. וְאָמַר אַמוֹרֵיהּ חַד טַעֲמָא וְלֹא קָפִיד. אֲמִינָא לָאו עִנְוְתָנָא אֲנָא. הֲרֵי כִּי יְסוֹד הָעֲנָוָה הוּא. שֶׁלֹּא לְהַקְפִּיד כְּלָל עַל שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם:

וְלָזֶה כַּאֲשֶׁר הִרְגִּישׁ הֶחָסִיד שֶׁנִּתְפַּעֵל מִמַּה שֶּׁהִקְנִיטַתּוּ אִשְׁתּוֹ וּבָא לִידֵי קְפִידָא. וְנִכְשַׁל בְּמִדַּת הָעֲנָוָה. רָצָה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהַשְׁלִים נַפְשׁוֹ בְּמִדַּת הָעֲנָוָה בְּתַכְלִית. וְהִנֵּה יָדוּעַ כִּי יְסוֹד דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה הוּא. עֲזִיבַת הַחֵטְא וְקַבָּלָה עַל לְהַבָּא. אָמְנָם אֵינוֹ דּוֹמֶה הַתְּשׁוּבָה בְּדַרְכֵי הַמִּדּוֹת. לִשְׁאָר עֲבֵרוֹת וּמִצְו‍ֹת מַעֲשִׂיּוֹת. אֲשֶׁר בְּקַל יוּכַל הָאָדָם לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לִהְיוֹת זָהִיר בְּמִצְוָה. וְלִפְרֹשׁ מִן הַחֵטְא. לֹא כֵן בְּדַרְכֵי הַמִּדּוֹת. אֲשֶׁר שָׁרְשָׁם הוּא בִּפְנִימִיּוּת הַלֵּב. וְנִדְרַשׁ עַל זֶה עָמָל וְהִתְבּוֹנְנוּת רַב. לַעֲקֹר מִשֹּׁרֶשׁ אֵיזֶה מִדָּה שֶׁאֵינֶנָּה רְצוּיָה:

וְהִנֵּה בְּדַרְכֵי קְנִיַּת הָעֲנָוָה. שָׁנִינוּ בְּאָבוֹת פֶּרֶק ד' רַבִּי לֵוִיטַס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה. וְעַיֵּן לְהָרַמְבַּ"ם שָׁם בְּפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָה שֶׁכָּתַב זֶה לְשׁוֹנוֹ. רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ נַפְשְׁךָ עַד שֶׁתַּרְחִיק מִמֶּנָּה הַגַּאֲוָה. בְּחָשְׁבְךָ בְּאַחֲרִית הַגּוּף וְהוּא שׁוּבוֹ רִמָּה עַיֵּן שָׁם. הֲרֵי שֶׁדֶּרֶךְ קְנִיַּת הָעֲנָוָה הוּא. הַהִתְבּוֹנְנוּת בְּאַחֲרִית הָאָדָם. כִּי סוֹפוֹ רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְכֵן כָּתַב בְּסֵפֶר מְסִלַּת יְשָׁרִים פֶּרֶק כ"ג בְּדַרְכֵי קְנִיַּת הָעֲנָוָה. שֶׁהוּא הַהִתְבּוֹנְנוּת עַל עִנְיָנִים שׁוֹנִים כוּ'. כִּי בִּהְיוֹת הָאָדָם מִסְתַּכֵּל בִּפְחִיתוּת חָמְרוֹ כוּ'. וּכְשֶׁיַּחֲשֹׁב כְּמוֹ כֵן שֶׁבְּסוֹף כָּל גְּדֻלָּתוֹ יָשׁוּב לְעָפָר מַאֲכָל לְתוֹלַעַת. כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיִּכָּנַע גְּאוֹנוֹ. כִּי מַה טּוּבוֹ וּמַה גְּדֻלָּתוֹ וְאַחֲרִיתוֹ בּוּשָׁה וּכְלִמָּה עַיֵּן שָׁם:

וְעַל כֵּן הֶחָסִיד הַזֶּה שֶׁנִּכְשַׁל בְּרִפְיוֹן מִדַּת הָעֲנָוָה. וְרָצָה לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה וּלְהַשְׁלִים נַפְשׁוֹ בְּמִדַּת הָעֲנָוָה בְּתַכְלִית. הָיָה עָלָיו לְהִתְבּוֹנֵן בְּדַרְכֵי הַמּוּסָר. בִּפְחִיתוּת וְשִׁפְלוּת הָאָדָם. שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְהִנֵּה בְּעֵת אַחֵר הָיָה אֶפְשָׁרִיּוֹת לִהְיוֹת עָמֵל בְּדַרְכֵי הִתְבּוֹנְנוּת הַנִּזְכָּר לְעֵיל בְּהֶמְשֵׁךְ זְמַן מָה. אוּלָם כַּאֲשֶׁר הָעֵת הָיָה עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רָצָה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה וּלְמַהֵר לְהַשְׁלִים נַפְשׁוֹ בְּמִדַּת הָעֲנָוָה. עוֹד בַּלַּיְלָה הַזֶּה. טֶרֶם קוּמוֹ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט בְּיוֹם הַדִּין הַנּוֹרָא. עַל כֵּן רָאָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּאֶמְצָעִים הַיּוֹתֵר חֲזָקִים. לְהַגְבִּיר דַּרְכֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת מִשִּׁפְלוּת וּפְחִיתוּת הָאָדָם. שֶׁיַּעֲשֶׂה רֹשֶׁם וְיִפְעֹל כָּל עֹז עַל לוּחַ לְבָבוֹ:

וְעַל כֵּן הָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. בֵּית מוֹעֵד לְכָל חַי וְסוֹף כָּל הָאָדָם. אֲשֶׁר שָׁם הוּא מֻכְשָׁר בְּיוֹתֵר לְהִתְפַּעֵל מַהֵר מִדַּרְכֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת הַנִּזְכָּר לְעֵיל. שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה וְאַחֲרִיתוֹ בּוּשָׁה וּכְלִמָּה. וְלִקְנוֹת מַהֵר עֲנָוָה וְשִׁפְלוּת הָרוּחַ בְּתַכְלִית. וּמֵעַתָּה לֹא יִפָּלֵא אֵפוֹא מַה שֶּׁהָלַךְ וְלָן בְבֵית הַקְּבָרוֹת. כִּי כָּל מַה שֶּׁהָיָה נָחוּץ לָהֶם לַעֲבוֹדַת ד' יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. וּבִפְרָט לְדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה. לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כָּל עֵצָה וְכָל תַּחְבּוּלָה שֶׁבָּעוֹלָם:

This was a man who got into a fight with his wife Erev Rosh Hashannah, and the experience forced him to realize that he was a ka'asan, and so he must also be a baal gaava, because only a baal gaava can be a ka'asan. We have a protocol on how to deal with the correction of bad middos, but it is a lengthy process, and this was an emergency. It was erev Rosh Hashannah, and it would be a disaster if he came before Hashem with this middah ra'ah. So he had to use the nuclear option to break his midda ra'ah of ga'ava and ka'as: He went to the cemetery and slept in a grave באשר הוא סוף כל האדם.

My son Rav Shlomo told me a story involving a friend. He had been in Meron at the disaster, and ever since then, it really bothered him that such a tragedy could strike a group of people sincerely seeking hisorerus. Two weeks later, he, all of twenty years old, was on a bus with his wife of one month. A terrorist suddenly got on the bus and pointed a gun at them. His wife was sitting, there was a woman in the aisle with a child, and he knocked her down to the floor.  As he was falling with her he was shot. The terrorist was quickly killed, medics got on the bus, and they took him to the hospital. It took four hours for him to get out of danger, but he survived. Afterwards, the medics and doctors visited him, and told him that he had died several times, but chasdei hashem, they pulled him back to life, but they were wondering. Whenever he was semi conscious, he sang something about Tov Hashem lakol verachamav al kol maasav. They wanted to know why he was singing that song. 

He told them very clearly; he had been at Meron and it disturbed him terribly, it shook his faith. Now, he was sure he was dying, because he saved the life of a mother and her child. He felt, at that moment, a terrible resentment. He had just gotten married, he was twenty years old, his whole life he lived as a true ben Torah, and this is his reward? A moment after that thought came to him, he said to himself, wait a second. In one minute, you're going to die, and you are going to be standing in front of the Ribono Shel Olam, in front of His Beis Din. Do you want to come bearing a grudge against the Ribono shel Olam? No, you definitely do not. You want to come with emuna peshuta shleima. So he began repeating the passuk in Ashrei, Tov Hashem Lakol verachamav al kol maasav. 

(similar story from my son Rav Mordechai. He was in a car with a friend, and they were inches away from a disastrous accident at high speed. His friend, understandably, yelled a word you would not say in polite company. BH, they avoided the accident. Mordechai asked his friend, look, you know that if we didn't manage to get away at the last split second, we would both have died. We would come in front of the Malach Gavriel, and he would say to you, "Excuse me, what did you just say?" You really don't want that you be your last word.  This deserves serious attention, because, as HaRav Avraham Wagner writes,

"If the Shechinah sees matters of impropriety — ערות דבר, literally, improper speech — it turns away from us (see Devarim 23:15; Yerushalmi, Terumos 1:4; Mesillas Yesharim ch. 11; Introduction to Sefer Chafetz Chaim). ")

Lesson is that as Rosh Hashannah begins, we are brought lifnei Hamelech. Almost everyone gets a chance to plead their case in front of the Ribono shel Olam. But if your Neshama is repulsive, if you’re a baal gaiva, a shakran, a mesaper lashon hara, you’re not getting in at all. Everyone else is kivnei maron, but not you. You have to send it in the mail. You all know the difference between personal appearance and filling out a sheet and sending it in. What does my Neshama look like? Am I from the kitos the Ribono shel Olam does not allow in? This is a time when you have to get a grip on yourself. If you want the chance to plead before the Ribono shel Olam, you have to let the scales fall away, reach deep inside to be your best self, and you will be able to appear before Hashem, kivnei maron, and Hashem will hear your tefillos for a Gut gebencht yor.

 

Shabbos Shuva Pei Vov 2025

Two short drashos.

Before Musaf:

First, I said that I was not going to do questions on the parsha, because today, only one question really matters- Why did God give us life, and what are we doing with it. I talked a little about the idea of a tafkid, and the Gaon in Mishlei about Neviim being called הרואה, and the disparate ideas about how to tell what you were born to do, which I discuss here:  Tafkid: Every Person is Born With a Specific Mission תפקיד ויעוד

Then the main topic: A discussion of the Minhag Sefarad brought by R Natronai Gaon to fast and say Selichos on Shabbos Shuva.

I got many mareh mekomos from R Yerucham Olshin's Yareiach Lemoadim.

The Rosh in RH 4:14

 להרי״ץ הגיאות ז״ל ואנן מנהגינו מהנך דקיימי מר״ח אלול. ולהתענות בשני ימים טובים של ר״ה ובשבת שבין ר״ה ליום הכפורים הכי אמר מר רב נטרונאי גאון ביו״ט ראשון של ראש השנה אי אפשר לישב בו בתענית משום דמדאורייתא הוא אבל ביו״ט שני ובשבת לית בהו קושיא משום דעשרה יומי אינון משונין מכל ימות השנה. לפיכך נוהגין רבותינו לישב בהן בתעניות בין בחול בין בשבת. ע״כ.

The Tur in 602 brings the minhag to say slichos on Shabbos and disagrees.

ונוהגין בספרד שגם בשבת מרבין לומר סליחות ותחנונים ואני תמיה על מנהגם שהרי אין מריעין בשבת ואיכא מ"ד הרעה בפה פי' לומר העניות והם אומרים עניות ותחנונים ובאשכנז אין נוהגין כן:

Beis Yosef defends the minhag

נראה ליתן טעם למנהגם שהם סוברים דהלכה כמ"ד מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה אויבים או שטפוה נהר לפי שהא דבר נחוץ וכמו שפסק הרמב"ם וכתבו רבינו בסי' תקע"ז וכיון דבעשרת ימי תשובה התפלה נשמעת יותר מבימים אחרים וגם באותן הימים האדם מוכן להיות נגמר דינו בי"ה אין לך דבר נחוץ יותר מזה ומ"מ עכשיו אין העולם נהוג לומר סליחות ותחנונים בשבת זה כלל:

Rav Olshin says the Beis Yosef is not sufficient, because by a siege, the danger is imminent, but during Aseres Yemei Teshuva, there are ten days, you don't have to fast davka on Shabbos.

He offers two explanations. 

One, from the Yaaros Dvash, that the ten days are not a span of which you can choose your moment; every moment is necessary, and one lost moment is irretrievable.

ישעיה הנביא פתח ואמר (ישעי' נה ו) דרשו ה' בהמצאו ואמרו חז"ל (ר"ה יח) אימת בין ר"ה ליוה"כ כי יו"ד ימים אלו מסוגלים לתשובה ובזה יכיר אדם רב טוב מהמקום לברואיו וחפץ חסד וטובת ברואיו כי ימים אלו מיוחדים לתשובה ואשרי אנוש לא יעבור רגע אחד מהן בלי עסק בעבודת ה' והרהור בתשובה

Along the same lines, he brings from the Mishna Berura in 603:sk2 that the seven days after RH before YK correspond with and that day throughout the year, and the Noda BeYehuda that each day rectifies the sins of  that day, and from the Drashos HaTzlach citing the Ari zal that relates this to mafrishin KG seven days before YK. 

Two, he brings from Rav Refoel Hamburger from the Zohar a reification concept- that it's not just that he rectifies the aveiros he did on that day; he actually repairs the damage he did to "the day" itself.

(If this were a real shiur and not just divrei hisorrerus,, I would have said that it is צריך עיון גדול to say you can "repair" a damaged Shabbos by doing farkert from kavod ve'oneg.)

I suggested a different mehalach. I quoted the Gemara in Yoma 87a, 

רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא - לא אתא לקמיה. במעלי יומא דכפורי אמר איהו: איזיל אנא לפיוסי ליה. פגע ביה רב הונא; אמר ליה - להיכא קא אזיל מר? - אמר ליה לפיוסי לפלניא. אמר: אזיל אבא למיקטל נפשא. אזל וקם עילויה, הוה יתיב וקא פלי רישא, דלי עיניה וחזייה, אמר ליה: אבא את! זיל, לית לי מילתא בהדך! בהדי דקא פלי רישא אישתמיט גרמא, ומחייה בקועיה, וקטליה.

to show that בהמצאו is an opportunity, but it is also a danger. That being the case, not using the opportunity increases the danger, and that is why they had a minhag to fast on Shabbos.

Main Drasha, before Mincha:

Asking Hashem to turn someone else's heart to Teshuva.

I brought the story of R Meir and Bruria in Brachos 10a, and the story of Abba Chilkiyah and his wife in Taanis 23b. (The צ"ע is that R Meir accepted his wife's advice, but Abba Chilkiyah apparently did not, because he told the shluchim that this is what he does and this is what his wife does.)

Kasha of the Maharsha. 

מה יועיל בקשתו, הא אמרינן (לקמן לג, ב) "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". ושאנו מתפללים והחזירנו בתשובה שלימה כו' לא קשה כל כך, כיון שהוא כולל את עצמו.  ויש לישב. וק"ל

(Important side observation:

In both cases, it was the wife who made the suggestion. Why? Because they benched licht. Every woman who bentches licht davens that Hashem should help her husband/children/whoever to be shomrei Torah uMitzvos and Yerei'ei shamayim. The kasha and lomdus of הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים is totally irrelevant to women. Their mesora goes back to Sara Imeinu, and it is at least as ancient and important as that of the Yeshiva world, whose mesora only goes back to Moshe Rabbeinu. Reb Meir and Abba Chilkiyah never benched licht, so how would they know of such a tefilla?)

Note: important Shelah:

של"ה מסכת יומא, פרק דרך חיים תוכחת מוסר אות רד

כשם שחייב האדם להתפלל על עצמו כך חייב להתפלל על פושעי ישראל, כדאיתא בסוף פרק קמא דסוטה (יד, א) 'ולפשעים יפגיע' (ישעיה נג, יב), מלמד, שהיה משה רבינו מבקש רחמים על פושעי ישראל שישובו בתשובה, ושבו. וכן במסכת תענית (כג, ב) אמרו על אבא חלקיה, כשהתפללו על הגשמים הוא ואשתו, שנענתה היא תחילה לשתי סיבות: אחת, לפי מה שהיתה נותנת היא לעני מקרבא הנאתיה; והסיבה השנית, לפי שהתפללה היא על רשעים שהיו בשכנותה שישובו בתשובה, ושבו...

Igros OC IV:40:13

צריך לומר שהתפילה היתה שלא יהא להם ניסיונות וממילא ישובו, שלא היו חוטאים אלא מחוסר פרנסה וכדומה. וגם שייך להתפלל שהשי"ת יזמין להם שישמעו דברי מוסר מאנשים צדיקים וישובו על ידי זה בתשובה 

Chazon Ish OC p.516

דברים ה' כ"ו מי יתן וגו'. המקום ב"ה מניח את הבחירה ביד האדם, אבל האדם רשאי להכריח את רעהו לעבודתו ית' בין בכפיה בין בפיתוי,  ולא הוי ביטול הבחירה כיון דהמעשה עושה בבחירה, וכל ישראל כאיש אחד. והיינו מי יתן שיהיה בין צדיקי הדור משתדלים לקרב לב כל העם לעבודתו ית', אבל המקום ב"ה אינו נותן בלבם את הקירוב דא"כ לא יתיחס הדבר לברואיו. אמנם אם יש מתפלל לפניו ית' על הקירוב ותפלתו נשמעת, מתייחס הקירוב שעושה הקב"ה לברואיו כיון שנעשה ע"י תפלת נברא. והיינו דאמרו ע"ז ה' א' היה להם לומר אתה תן, ור"ל ועי"ז היה אפשר לו להקב"ה לעשות הקירוב כיון שהוא ע"פ תפלתם.

Rav Dessler 4:271 and elsewhere

הבחירה שאותה אדם צריך לעשות, היא תמיד בין כלל הכוחות המושכים אותו לרע לבין כלל הכוחות המושכים אותו לטוב. הכוחות המושכים לכאן ולכאן, מורכבים משלל גורמים, וביניהם תכונות מולדות, השפעות סביבתיות, כוחות פנימיים וכו', שלבסוף האדם צריך לבחור ביניהם, והבחירה נתונה בידו.

הכוחות המעורבים, שביניהם צריך האדם לבחור, משתנים מאדם לאדם, שהרי אנשים נולדים עם תכונות נפש שונות (קמצן או נדיב, אכזר או רחמן, יכולות לימודית גבוהה או נמוכה וכד'), וכן גדלים במשפחות שונות וסביבות שונות וכו'. ובהתאם לכך, גם נקודת הבחירה אינה שווה אצל כל אדם. כך, למשל, מי שנולד עם אופי אכזרי, ייאלץ להתמודד עם נטיותיו להכאיב או להציק, וזו תהא בחירתו. לעומת זאת, מי שנולד עם אופי רחמני במיוחד, אינו נאלץ להתמודד עם שאלות כאלה, והבחירה שלו תהיה ברמות גבוהות ודקות יותר – כמה להקריב לטובת אדם אחר וכד'. וכך גם במצוות לימוד תורה, למשל, אצל מי שנולד עם יכולת ריכוז נמוכה במיוחד ונטייה לבטלה, ההתמודדות תהיה אם ללמוד בכלל, וייתכן שכל חצי שעת לימוד תיחשב להקרבה; ולעומתו, אצל מי שנולד עם תאוות ידע ויכולות לימודיות גבוהות, הלימוד יהיה מובן מאליו, אך בחירתו תהיה בנקודה דקה יותר – רמת ההקרבה ללימוד וכד'.

so all they asked was that their nekudas habechira be moved up the field, and causing Reb Meir such pain would not be on their agenda.

I suggest a different answer based on a shiur from Rav Rudderman in the Sichos Avodas Levi by Harav Reuven Askowitz זצ"ל.

In Maamar 79 Rav Rudderman talks about how teshuva requires awareness of both the fact that he transgressed Hashem's command, and that what he did was devastating to himself and to the world. If a person does not recognize the harm he caused, his teshuva will be lacking. Obviously, teshuva has an infinite range, as Rabbeinu Yona says. But this is a very important element. A person has to recognize that it's not only bad because Hashem said not to do it, but also Hashem said not to do it because it is terribly bad. It is a tremendous chiddush that teshuva not only is only the transgression, but also on the tuma/pegam/destruction caused by the sin. Our portraits of Dorian Grey are our neshamos, and beyond that, as Reb Chaim says in the Nefesh HaChaim, there is endless harm in the brutalization of the entire briah. 

I said over Rav Rudderman's piece, from Reuven's אתה פתחת בתשובה, to אתה חונן before השיבנו in Shmoneh Esrei, to the Rosh about Asham Talui, to Nachum ish Gamzu, to illustrate what it means to recognize the harm caused by any aveira or midda ra'ah.

Back to the question. If a person sees the damage he caused, it is not hard to be chozer b'tshuva. The tefilla is not that they should have yiras shamayim. The tefilla was that they should take their blinders off, they should have a moment of clear vision, and see what they've done to themselves and to the world. Some people, who are להכעיס, will not care. But most reshoim will see the truth and be chozer b'teshuva.

Two Entirely Different Kinds of Tzedaka

In Selichos we say

לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך

How is chesed different than maasim?  Aren’t chasadim maasim?
R Ahron answers that it means “we are not entitled to ask for chesed from Hashem (as Moshe Rabbeinu did in Va'eschanan,) and we haven't done maasim tovim.”

(I don't have my MRA here, so I don't know how he explains what it means to "not be on the madreigah to even ask for chesed," since chesed by nature is not something you have to earn.)

Reb Moshe in the new Kol Rom on Rosh Hashannah page 193 says:

.... תמוה מה הכוונה "לא בחסד" שבודאי אין לומר שהפירוש הוא שאינו רוצה חסד מהקב"ה, דהרי אדרבה הוא מבקש אח"כ רחמים ממנו.

Ella mai, it means he is not coming to ask for schar on the basis of Chesed that he did, but then what's the difference betweenלא בחסד and לא במעשים? Chesed obviously means a maaseh chesed, so it's also a maaseh.

R Moshe answers that chesed means making yourself into a Baal Chesed, into a person that really loves the poor and weak and sincerely desires to help them, מה שהאדם עצמו נעשה "בעל חסד".   A Baal Chesed doesn't have to overcome his stinginess when he gives Tzedaka- he has to think carefully about when he is required to limit his desire to help others. Just for making yourself into a baal chesed, you have something to ask the Ribono shel Olam for rachamim. Maasim, on the other hand, are the acts of goodness we do because we know we are obligated to do them.  So it means "We cannot claim the ultimate achievement, that we have changed ourselves into Baalei Chesed, and we cannot even say that we have fulfilled our basic duty to help the poor because we are obligated to do so.

Along these lines, I saw a fascinating Sefer haIkkarim, brought by the Avnei Miluim, and others who were mechavein to the Baal haIkkarim, who say that all the special schar for tzedaka is only for those who give tzedaka with love and know that it is a privilege to give things away to the poor. If you give it because you have to, no brachos for you.

 The Avnei Miluim in 71:1 brings Tosfos in BB 8b:

Gemara, 

דרבא אכפיה לרב נתן בר אמי, ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה.

Tosfos,

אכפיה לרב נתן. וא"ת והא בפרק כל הבשר (חולין דף קי: ושם ד"ה כל) אמר כל מ"ע שמתן שכרה [כתובה] בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרים עליה וגבי צדקה כתיב כי פתוח תפתח את ידך לו וכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך (דברים ט״ו:י׳) 

ואר"ת דהאי כפיה בדברים כמו כפייה ועל בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נג.) ועוד תירץ דהכא קבלו עליהם שיכופו אותן הגבאי 

ולר"י נראה דבצדקה כופין משום דאית בה לאו דכתיב בה לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ וגו' 

ולריצב"א נראה דהא דאין ב"ד מוזהרין על מצות עשה שמתן שכרן בצדה היינו דאין נענשין וכן משמע בירושלמי דהמוכר את הספינה וההיא דכל הבשר (שם) דלא הוה מוקיר אבוה וכפתוהו ואמר להו שבקוהו ה"פ אינכם מוזהרין להכריחו עד שיעשה כשאר מצות עשה דאם א"ל עשה סוכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו כדאמר בהכותב (כתובות דף פו: ושם) [וע"ע תוס' כתובות מט: ד"ה אכפייה ותוס' חולין קי: ד"ה כל]:

The Avnei Miluim says one answer from the Maharik,

ומהרי"ק כתב בשם רבינו אליהו דלא מקרי מתן שכרה בצדה כיון דלא כתי' בי' אריכות ימים

and then he says this interesting teretz based on the Sefer HaIkarim.

ולענ"ד נראה לפמ"ש בעקרים דלמען יברכך לא קאי על הגוף הנתינה רק על הא דלא ירע לבבך בתתך לו שהוא נותן בשמחה ובטוב לבב ולא קאי על נתן תתן ע"ש, וא"כ א"ש דכופין על הצדקה ומשום דכיון דאינו נותן ברצון א"כ אין כאן טוב לבב והכפיי' היא על הנתינה לבדה ובנתינה לחודה ליכא מתן שכרה בצדה

The words of the Baal HaIkarim are in מאמר ג' פרק ל'ג א.  Another link - here. 

הדבר הנותן שלמות אל המצוה כדי שיושג על ידה התכלית המכוון בה הוא השמחה, כי השמחה נותנת גמר ושלמות אל הדבר הנפעל, עד שהפעל האחד בעצמו כשיעשה בשמחה ובטוב לב יקרא מעלה, וכאשר יעשה בעצבון יקרא פחיתות, וזה דבר נתבאר במאמר השני מספר המדות לאריסטו, כי הנדיב כשיעשה פעל הנדיבות והוא שמח בפעל ההוא יקרא מעלה, ואם יפעלהו בעצבון יקרא פחיתות. וכן נמצא הכתוב מיעד הגמול על עשית הצדקה בשמחה, אמר נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה׳ אלהיך, תלה הברכה בולא ירע לבבך ולא בנתון תתן לו.

 The Mishna l'melech and the Minchas Chinuch both came up with the idea independently and were mechaven to the Ikarim and to the Avnei Miluim. But one has more courage. 

In Avadim 3:14 the Mishna L'melech says

ועוד היה נ"ל חילוק אחר דאפשר דאין המתן שכר דהענקה אלא על מה שלא יקשה בעיניו אלא שמעניק בלב טוב ובנפש חפצה ואם אינו מעניק לו בלב טוב זהו עונשו שלא יהיה מבורך מה' אבל על הענקה עצמה לא שמענו לא עונש ולא שכר ולפי זה כייפינן ליה וזה היה נ"ל חילוק נכון אלא דקשיא לי צדקה דהתם נמי כתיב ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה וגו' וא"כ נימא דהמתן שכר לא קאי אלא על לא ירע לבבך אבל על הצדקה עצמה ליכא מתן שכר ומש"ה אכפייה רבא

so, oddly, he says the teretz by haanaka, but says it can't be, because then it would answer Tosfos by Tzedaka. Which is what the Avnei Miluim wants to do.

The Minchas Chinuch in 479 also came up with it independently, but prefaces it with לולא דברי....

He says

והנה אם כופין על מצוה זו כמו על שאר מצות כגון לולב וכו' דמכין אותו עד שת"נ דעת הרמב"ם והרבה ראשונים דכופין אך הקושי' הא הו"ל מ"ע שמתן שכרה בצדה וכל מ"ע שמ"ש בצדה אין כופין ותירצו דאיכא לאוין לא תאמץ וכו' וזה כמבואר בתוס' כ"פ בחולין וב"ב ובכתובות גבי רבא דאכפי' לר"נ והתוס' תירצו עוד תירוצים דבאמת אין כופין ואכפי' בדברים או רשות ביד ב"ד או הי' קיצותא דמתא ועיין בב"י סי' רמ"ח דהכריע דכופין דכן דעת רוב הראשונים. ולולי דברי רבותינו הראשונים שכולם תפסו במושלם דצדקה הו"ל מ"ע שמתן שכרה בצדה איני מבין דכתיב בפסוק נתן תתן וכו' ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל וגו' יברכך אם כן אפשר דמתן שכר קאי על טובת הלב אבל על עיקר הצדקה אינו מבואר המתן שכר כלל.

 

Zaitegeh Zachen: 

The Ikarim says that ולא ירע לבבך is not a lav. It is a condition for the Bracha. 

The Ramban, on the other hand, learns that it's a lav- if you give tzedaka, but grudgingly and wishing you didn't have to give it to him, you are over a lav. In his שכחת הלאוין  he says

המצוה הי"ז. שנמנענו גם כן שלא יחר בעינינו בתתנו צדקה לעניים ולא נתן אותה אליהם בעין רעה ונחשוב אותה מיעוט לנו. אבל יהיה זה בעינינו שכר ותועלת ותוספת בממוננו לפי שהוא יתברך ישלם לנו הכל בכמה כפלים. והוא אמרו יתברך: 'נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה י"י אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך'. וזה גם כן זכרו בעל ההלכות.

The Rambam also says that it is a lav, but only if he doesn't give the money.  Rambam Shmitah 9:30,

מי שנמנע מלהלוות את חבירו קודם השמיטה, שמא יתאחר החוב שלו וישמט, עבר בלא תעשה, שנאמר השמר לך פן יהיה דבר וגו'. וחטא גדול הוא, שהרי הזהירה עליו תורה בשני לאוין, שנאמר השמר לך פן וגו', וכל מקום שנאמר השמר, או פן, או אל, הרי זה מצות לא תעשה. והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו, וקראתו בליעל, והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא ימנע אלא יתן, שנאמר נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו וגו'.

It would be fine if the yesod of  the Ikarim were incompatible with the Rambam by Get Me'usah, but I don't think that is true. According to the Rambam by  ( גירושין ב:כ  from Kiddushin 50a)

שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחיב בו מן התורה לעשותו כגון מי שהכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עברה והכה עד שעשה דבר שחיב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העברות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו.

the concept of giving tzedaka unwillingly is self contradictory. Once  you twist his arm, and he grudgingly writes a check (רוצה אני), the act is interpreted as being willing, and not under duress. All you did was to free him from the clutches of his Yetzer Hara and allow his true self to express itself. If it's willing, then he gets the bracha. Does that mean that the shitta of the Ikkarim is fundamentally incompatible with the Rambam, because once you force him to give, he is giving happily? No.

The Rambam never said that if you force a man to do what he is chayav to do that he is happy about it. Willing, yes. Happy, not necessarily.

The Ikarim is not like Rashi, and probably not like the Sifri.

Rashi Devarim 24:19 by שכחה:

למען יברכך. וְאַעַ"פִּ שֶׁבָּאת לְיָדוֹ שֶׁלֹּא בְמִתְכַּוֵּן, קַ"וָ לָעוֹשֶׂה בְמִתְכַּוֵּן. אֱמֹר מֵעַתָּה נָפְלָה סֶלַע מִיָּדוֹ וּמְצָאָהּ עָנִי וְנִתְפַּרְנֵס בָּהּ — הֲרֵי הוּא מִתְבָּרֵךְ עָלֶיהָ

The Sifri:

אמר רבי אלעזר בן עזריה מנין למאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה מעלה עליו הכתוב כאילו זכה תלמוד לומר לגר ליתום ולאלמנה יהיה, והלא דברים קל וחומר אם מי שלא נתכוון לזכות וזכה מעלה עליו הכתוב כאילו זכה המתכוון לזכות וזכה על אחת כמה וכמה

According to Rashi and the Sifri, the bracha is for the metziyus of the poor person receiving it, even if you don't know that he got it.

According to the Ikkarim, if he doesn't give the tzedaka with simcha, he does not get the unique schar of tzedaka.  The Ikarim says הכתוב מיעד הגמול על עשית הצדקה בשמחה, אמר נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה׳ אלהיך, תלה הברכה בולא ירע לבבך ולא בנתון תתן לו.. To me, that means that the schar is for the simcha. In most cases, it's a binary between simcha and ro'a leiv, so ro'a leiv means no simcha. But the same is true for inadvertent. There is no simcha, and no reason for the special bracha. That's the whole point of the Ikarim, that it is the simcha that is the תכלית המכוון.