Ki Sisa, Shemos 34:34. The Masveh and Hiskashrus with a Rebbi

 Upon returning with the second Luchos, Moshe Rabbeinu was granted a Keren of light, an illumination that bespoke his embodiment of the Torah, as the Kiryas Sefer says in the Hakdama. This light frightened everyone, so he covered his face. He removed the cover only when he spoke to Hashem and when he taught Klal Yisrael what Hashem had imparted to him.

ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדת ביד־משה ברדתו מן־ההר ומשה לא־ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו

וירא אהרן וכל־בני ישראל את־משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו

ויקרא אלהם משה וישבו אליו אהרן וכל־הנשאים בעדה וידבר משה אלהם

ואחרי־כן נגשו כל־בני ישראל ויצום את כל־אשר דבר ה אתו בהר סיני

ויכל משה מדבר אתם ויתן על־פניו מסוה

ובבא משה לפני ה לדבר אתו יסיר את־המסוה עד־צאתו ויצא ודבר אל־בני ישראל את אשר יצוה

וראו בני־ישראל את־פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את־המסוה על־פניו עד־באו לדבר אתו

The Gemara in Chagiga 16a says that one who looks at three things weakens his eyesight: the rainbow, Kohanim during duchening, and a "Nasi." 

דרש רבי יהודה ברבי נחמני מתורגמניה דריש לקיש: כל המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות: בקשת, ובנשיא, ובכהנים. בקשת — דכתיב: ״כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם הוא מראה דמות כבוד ה׳״. בנשיא — דכתיב: ״ונתת מהודך עליו״. 

The Maharsha there says that this is because they carry with them something of the Ziv HaShechina, and "lo yirani ha'adam vachai," and suma is k'meis.

כל המסתכל בג' דברים עיניו כהות כו'. מקרא לא מייתי אלא דבג' דברים איכא דמות וזיו שכינה והיה קבלה בידו דעיניו כהות במסתכל בהם והא ודאי במסתכל בשכינה ממש א"א להיות חי כמ"ש כי לא יראני האדם וחי אבל הכא במסתכל בדמות וזיו של שכינה קאמר גם שאינו מת מ"מ עונשו שעיניו כהות שהוא דמות מיתה כמ"ש ג' חשובין כמת סומא כו':

It is clear that this ״ונתת מהודך עליו״ refers to the keren ohr of Moshe, because of the Medrash Tehillim 21, which equates the וייראו מגשת אליו in our parsha by the keren of light with the "וייראו אותו כאשר יראו את משה by Yehoshua and states that this was a result of ונתתה מהודך עליו :

מדרש תהלים (בובר) מזמור כא 

"גָּדוֹל כְּבוֹדוֹ בִּישׁוּעָתֶךָ הוֹד וְהָדָר תְּשַׁוֶּה עָלָיו" (תהלים כא ו) הוד של רב, והדר של תלמיד, כענין שנאמר: "ונתתה מהודך עליו" (במדבר כז כ). מהודך ולא כל הודך. והיכן ניתן לו ליהושע? ר' יודן אמר: בירדן ניתן לו. במשה כתיב: "וייראו מגשת אליו" (שמות לד ל), וביהושע כתיב: "וייראו אותו כאשר יראו את משה" (יהושע ד יד).

Question: If the luminous countenance of Moshe Rabbeinu was so fearsome, indeed dangerous, such that he covered it to protect all that saw him, why did he not cover his face when he taught Klal Yisrael Torah?

Certainly there was the benefit described in the Ramban, that everyone that saw and heard him knew that when he said "I am your God," he was repeating verbatim the words of Hashem, and not his own thoughts. (One might ask, on the contrary, there is a greater concern of misinterpretation when a man that shines with supernal light says "I am your God."  I suppose the answer is that because Moshe was careful to cover his face all the time except when giving over Hashem's words, it was clear to everyone that when he had the mask on, he was functioning as Moshe ben Amram, and when he removed his mask he was delivering a message from Hashem.)

רמב"ן ויקרא יח ב

וטעם דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם כאילו הוא אומר "ואמרת אליהם בשמי אני ה' אלהיכם" וכן קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם (ויקרא י״ט:ב׳) ואפשר כי הטעם כי בצאת משה מלפני השם בלא מסוה ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה איננו צריך לומר להם "כה אמר ה'" כי ידוע להם כי רוחו ידבר בו ומלתו על לשונו לא ידבר מעצמו וכן במקומות רבים במשנה תורה כך ידבר כמו והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום ונתתי מטר ארצכם ונתתי עשב בשדך (דברים יא יג טו) ואין משה הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות ומצמיח עשב בשדה אלא ה' יתברך 

But that does not explain why he couldn't say "Koh Amar Hashem." There has to be a direct reason for removing the mask while teaching Torah.

Reb Moshe, in the new Kol Rom, says that the light was the Hod of Hashra'as HaShechina that rests on those that learn Torah, just that for Moshe it was open and brilliant, and for others, it is internal - 

האור שקרן מעור פניו של משה הוי הוד של השראת שכינה לאלו שעוסקים בתורה, והוא היה למשה בגלוי ולכל ישראל הוא בפנימיות

Therefore, when Klal Yisrael was learning Torah, they, too, had this light, and they were worthy to see the light shining from the face of Moshe Rabbeinu.

ולכן בעת שלמדו את התורה אצל משה גם להם היה אור זה בפנימיותם, והיו ראויים לראות באור שהיה על פניו.

The idea that this light shines from every oseik baTorah is also found in the Zohar, and it doesn't matter much whether it is the light of Hashra'as HaShechina or the Ohr Haganuz.

 (בראשית א׳:ג׳) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. אמר רבי יוסי, ההוא אור אתגניז ואיהו אזדמן לגבי צדיקיא לעלמא דאתי. כמה דאוקמוה, דכתיב, (תהילים צ״ז:י״א) אור זרוע לצדיק. לצדיק ודאי סתם. וההוא אור לא שמש בעלמא, בר יומא קדמאה. ולבתר אתגניז,  ולא שמש יתיר. רבי יהודה אומר, אלמלי אתגניז מכל וכל, לא קאים עלמא אפילו רגעא חדא, אלא אתגניז ואזדרע כהאי זרעא דעביד תולדין וזרעין ואיבין, ומניה אתקיים עלמא. ולית לך יומא, דלא נפיק מניה בעלמא, ומקיים כלא דביה זן קודשא בריך הוא עלמא. ובכל אתר דלעאן באורייתא בליליא, חד חוטא נפיק מההוא אור גניז, ואתמשיך על אינון דלעאן בה

But even with Reb Moshe's pshat, that when they were learning they were worthy to see the light, that when they were learning it did not frighten or harm them, there has to be a reason why is was necessary for Moshe to take off the mask when he taught them Torah.

The answer, of course, is that a  talmid has to see his rebbi when he learns, as the Netziv says in 34:35.

הוריות י"ב

"וכי יתביתו קמי רבכון, חזו לפומיה דרבכון, שנאמר: (ישעיהו ל') והיו עיניך רואות את מוריך".

עירובין י"ג

אמר רבי: האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי — דכתיב: ״והיו עיניך רואות את מוריך״.

It is true that the Mahrsha sees this as a purely rational, technical idea - that facial expressions communicate more than words alone.

הוה מחדדנא טפי כו'. דבהסברת פנים הוה מחדדי טפי דיש להבין בקריצת עינים וברמיזת שפתים והיינו רואות את מוריך שמראה לו  פנים טפי וק"ל:

But others, including the Radbaz, learn that there is more to it.

אמרו בספרי החכמה כי בהיות האדם מתכוון אל רבו ונותן אליו לבו תתקשר נפשו בנפשו ויחול עליו מהשפע אשר עליו ויהיה לו נפש יתירה וזה נקרא אצלם סוד העיבור בחיי שניהם. וזה הוא שנאמר "והיו עיניך רואות את מוריך"

The Radbaz, of course, was among the greatest of the Mekubalim and among the greatest of the poskim. The Arizal learned in his yeshiva, he was on the Beis Din with the Beis Yosef, and in general he was a living Sefer Torah by the standards of his generation of malachim. Every word he says has to be measured like diamonds.

Here you see that he says that in order to understand Torah properly, you need a kesher to a rebbi, and that is created by looking at him and hearing his divrei Torah.

The lesson here is that learning Torah requires a kesher to a Rebbi. When that kesher is created, the light of the Torah that he has is shared with his talmid. This does not happen with a tape recorder or a book. It is personal and intimate.  As explained by Rav Chatzkel Levenstein -  

תלמידי הגה"צ רבי יחזקאל לוונשטיין זצ"ל שאלוהו: מדוע שיחה הנשמעת מטייפרקורדר אינה משפיעה כל כך חזק כמו שיחה ששומעים מפי החכם עצמו? והוא ענה: בשיחה מוקלטת חסר הצלם אלוקים"

This concept of creating a kesher with a rebbi in order to be spiritually elevated is found in other sefarim, primarily among the Chasidim, which has been inflated into a serious problem. For example, the Breslevers are famous for saying 

“הריני מקשר עצמי.., לכל הצדיקים האמיתיים שבדורנו , ולכל הצדיקים האמיתיים שוכני עפר קדושים אשר בארץ המה, ובפרט לרבינו הקדוש, צדיק יסוד עולם, נחל נובע מקור חכמה, רבינו נחמן בן פֵיגֶא, זכותו יגן עלינו, ועל כל ישראל, אמן.

But it's not only the Breslevers. It is pretty fundamental in Chabad as well. From the Sefer HaTanya:

בכל דור ודור יש ראשי אלפי ישראל שנשמותיהם הם בבחינת ראש ומוח לגבי נשמות ההמון ועמי הארץ... יניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים, ראשי בני ישראל שבדורם... על ידי דביקה בתלמידי חכמים קשורות נפש ורוח ונשמה של עמי הארץ ומיוחדות במהותן הראשון ושורשם שבחכמה עילאה

On the other hand, Reb Chaim in Nefesh HaChaim, describing Avodah Zara deoraysa:

נפש החיים שער ג פרק ט

ומהם שהיו משתעבדים ומזבחים ומקטרים לאיזה אדם שראו שכח ממשלת מזלו גדול מאד. בחשבם שע''י השתעבדם ועבודתם אליו יעלה מזלם עם מזלו.

ומהם אף שלא היתה כוונת עבודתם להשפעת הנאות עוה''ז. אבל כוונתם היתה להשיג עי''ז איזה השגות שכלים שחמדו להם. כמו חכמת הקסמים וכיוצא איזה השגות.

ומהם שהתדבקו לעבודת איזה אנשים כדי להמשיך השפעת אמונת אמון ועניני עתידות. וזהו הכל עכומ''ז גמורה. ובכלל לא יהיה לך אלהים אחרים כמ''ש הכל הרמב''ן ז''ל בפירושו על התורה שם. ועיין לק''ת ס''פ נח בענין דור הפלגה:

ואפילו להשתעבד ולהתדבק באיזה עבודה לבחי' רוה''ק שבאיזה אדם נביא ובעל רוה''ק. גם זה נקרא עכומ''ז ממש. כמו שמצינו בנבוכדנצר שהשתחוה לדניאל. ג''כ לא בעבור שהחזיקו לאלוה בורא כל. אלא שכיון בהשתחויתו להשתעבד ולהתדבק לרוח הקדש שבו. כמ''ש (דניאל ב׳:מ״ו) באדין מלכא נבוכדנצ' נפל על אנפוהי ולדניאל סגיד ומנחה ונחחין וכו' מן קשוט די אלהכון הוא אלם אלהין כו' וגלה רזין. די יכלת למגלא רזא דנה ושם (סי' ד') ועד אחרין על קדמי דניאל כו' ודי רוח אלהין קדישין בי' וכו'. ורז''ל אמרו (סנהדרין צ''ג א') הטעם שלא היה דניאל בעת ציווי ההשתחוי' לצל' שאמר דניאל איזיל מהכא דלא לקיים בי פסילי אלהיהם תשרפון. ונ''נ אמר ג''כ יזיל דניאל מהכא דלא לימרו קליי' לאלהי' בנורא. וע' ז''ח רות ס' ע''ב. ובב''ר פ' ל''ו ובתנחומא ר''פ ויחי וכן אתה מוצ' בדניאל וכו' מה כתיב באדין מלכא נבוכדנצ' וכו' ומנחה ונחחין אמר לנסכא לי' אבל דניאל לא קיבל למה שכשם שנפרעין מעובדי עכומ''ז כך נפרעין מהעכומ''ז עצמה. וכן אמרו שם זה הטע' גם על יעקב אבינו ע''ה שלא רצה ליקבר במצרים הרי שקראו ז''ל ענין זה עכומ''ז. אף שהכוונה היתה לרוח אלהין קדישין דבי'.

I am not competent to decide whether Reb Chaim's definition would cast Breslevers, and to some extent most Chasidim, as ovdei avodah zara deoraysa, and if you can bring rayos from reality, it is apparent that the war against Chasidus is long finished, and they won. But I do know that because of a technicality, it does not matter. Avoda Zara requires specific acts, and talk is not among them. As Reb Chaim goes on to say,

ועם כי עיקר אזהרת הכתוב על כל העבודה זרה הנ"ל היינו בארבע עבודות דוקא. אמנם עתה שעבודת התפלה ובהשתעבדות כוונת הלב הוא במקום עבודת הקרבן ודאי גם על זה שייך האזהרה וזהו שאמר הכתיב שמות זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו היינו שלא לכוין חס ושלום בשום עבודה וענין לאיזה כח פרטי מכחות שקבע הבורא יתברך כי שם אלקים משותף לכל בעל כח פרטי שיהיה כידוע וכמו שנתבאר לעיל רק לכוין לשם העצם המיוחד לו יתברך לבד שפירושו מהוה הכל היינו כללא ומקורא דכל הכחות כולם כנ"ל וזהו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד רצה לומר שכל הכחות פרטיים שנמשכים מהויי"ה ברוך הוא המה מאוחדים ונקבצים בכחו יתברך שמו כלל מקור אחדותו הוהוא מצד התחברותן יתברך עם העולמות 

Still, one has to wonder. For us Bnei Yeshiva, non-chasidim, followers of the derech of Reb Chaim, is there a problem taking the Radbaz literally? Even if it is not יהרג ואל יעבור, is it not fort a hashkafa that we totally reject?

The answer is, no, of course not. As Reb Moshe said in the Kol Rom at the beginning, we are talking about a Rebbi Talmid relationship that arises from teaching and learning. The kesher created by this act of lilmod ule'lameid is not Avodah Zara, it is exactly what mesoras Hatorah is meant to be, it is pure Avodas Hashem.

So the answer to the questions we posed is that the mesora of Torah requires a personal, direct, visual, intimate connection between Rebbi and Talmid. Without dwelling on it, the term the Radbaz uses, סוד העיבור, is meant seriously. When that happens, Klal Yisrael had no fear of the "קרן עור פניו" because that "Torah התקשרות" between Rebbi and Talmid elicited within Klal Yisrael the very same Karnei Ohr that Moshe Rabbeinu had.    

I once printed these mugs and gave them to certain members of my shiur.

UPDATE:

I asked two of my grandchildren the question. Their answers are better than mine. One of them, Yaakov Jofen, is named after his great grandfather, Rav Yakov Jofen the Rosh Yeshiva of Beis Yosef in Flatbush. The other is Moshe Eisenberg, named after his great great grandfather, Reb Moshe Feinstein. Yakov said something deep, something his namesake would have enjoyed. Moshe said what Reb Moshe says in his Kol Rom.

Moshe's answer was, like Reb Moshe's that I mentioned above, that the Kedusha of Torah protected them. The light from Moshe Rabbeinu was kedushas haTorah, and when they were learning, that light was in them as well. 

My nephew, Harav Yitzchak Buchalter, added something important to Reb Moshe's answer.  He pointed out Rashi in 34:30,

וייראו מגשת אליו. בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל עֲבֵרָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא פָשְׁטוּ יְדֵיהֶם בַּעֲבֵרָה מַהוּ אוֹמֵר? וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כ"ד) – וְלֹא יְרֵאִים וְלֹא מִזְדַּעְזְעִים, וּמִשֶּׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אַף מִקַּרְנֵי הוֹדוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הָיוּ מַרְתִּיעִים וּמִזְדַּעְזְעִים (ספרי):

Rashi/the Sifri is saying that the fear was a consequence of their yerida. It makes perfect sense that when they were שקוע in לימוד התורה that they would be able to look and not be harmed or afraid.

Yaakov's answer I never would have thought of. He said that they were only afraid when "a man" shone with the light of God. But when Moshe was teaching them Hashem's words, he was representing and channeling the Ribono shel Olam, שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, and it made perfect sense for him to shine with divine light. Just like it was natural for Har Sinai to be קולות וברקים ועשן ואש, it was natural for Moshe to appear like that. In his swift mashup of an answer, he said that it was both the shock of the uncanny, of the Godlike visage of the Man, and the discomfort that they were merely men while he was the ideal, the perfected man.  

Beshalach, Shirah. Bird Food, in Three Parts.

 I Bird Food for Birds

II Bird Food for People

III People Food for Birds

Section I deals with the issue of feeding wild birds on Shabbos, which is generally prohibited, but commonly done on Shabbos Shira.  

The discussion in Section I is well known. 

Section II speaks about the odd minhag of eating cooked whole grain on Shabbos Shira, such as wheat kernels or buckwheat, things that we would generally think of as bird food.

Although this minhag is brought in the Bach, it is little-known.  

Section III addresses the Rav Huna problem.  Rav Huna in Taanis says that it is prohibited to feed animals food that is meant for people, such as bread or bread crumbs, or even vegetables that are sold in the market. Rav Huna was so makpid on this that he spent his own money to buy whatever vegetables were left unsold erev Shabbos and threw them into the river to ensure they would not be fed to animals.

I am told that Rabbi Heinemann paskens that if one has food that is fit for people, and the choice is whether to feed it to animals or throw it in the garbage, one must throw it in the garbage and let it rot. Rabbi Heinemann is one of the generation's Gedolei HaPoskim and a man of magnificent middos and yashrus haseichel. Having said that, the idea severely distresses what the Mahari Veil would accurately describe as my daas baal habayis. I don't really care much who paskens like Rav Huna, although I will cover that briefly; what I want is to discuss is  how Rav Huna learned the many mishnayos that seem to contradict him, and to understand what Rav Huna's reasoning was, ending with some idle speculation about Rav Huna anticipating Marx and Keynes.

Section I; Bird Food for Birds    

Shabbos 155b; Chazal prohibited feeding animals on Shabbos if they do not depend on you for their food. 

נותנין מזונות לפני כלב, ואין נותנין מזונות לפני חזיר. ומה הפרש בין זה לזה? זה מזונותיו עליך, וזה אין מזונותיו עליך.

The basis of the issur is that it is unnecessary effort and conflicts with Shabbos rest. As the Ramban says in Shabbos, it is   דכל דשכיחי להו מזונות טרחא בכדי הוא

Because of this, the Mishna Berura (from Magen Avraham) paskens that you can't throw food to birds on Shabbos Shira.

324:sk31- note that he does not say not assur, just "ואינו נכון," which is also the nusach of the Magen Avraham. I suppose this is because the lashon of the Gemara is not "assur," but rather "ein," that it is inappropriate to be matri'ach or to demonstrate tircha. (I know that this is not pashut, and it is possible that the two are used synonymously, as appears from the Beis Yosef in sk10.)

יש נוהגין ליתן חטים לפני עופות בשבת שירה ואינו נכון שהרי אין מזונותן עליך:

The Aruch Hashulchan there sk:3 is mattir.

יש מתרעמים על מה שהמנהג בשבת שירה לזרוק חטין לפני העופות, והרי אין מזונותן עליך (מג"א שם). אבל נראה לי דמנהג ישראל תורה, שהרי אין אנו טורחים בשבילם אלא בשבילנו, דמרגלא בפי ההמון שהעופות אמרו שירה על הים, ולכן אנו מחזיקין להם טובה, ואם כן הכוונה כדי לזכור שמחת שירת הים, ולית לן בה, ויש מי שכתב כיון דכונתינו לשם מצוה - מותר (ת"ש).

The Nesivos in his Mekor Chaim also is mattir - and his hetter applies year round. Just put the food where there are no birds at the moment, and if they come later, it's not your problem. This certainly would apply where you have leftover bread and you have to get it out of the house anyway. Instead of throwing it into the garbage, you can just put it out in the back.

ולי נראה דלא נאסר רק כשנותן לפניהם דמינכרא לכל שטורח בשבילם, וכאן דמניח לפני החלון מאי קעביד. 

Similarly, the אשל אברהם  (Butschatsch) is mattir putting out the bread if you had to get rid of it anyway. 324:11.

 גם דאין ליתן בשבת ויו"ט מזונות לפני בע"ח שאין מזונתם מוטל עליו מכל מקום כשמשליך מאכל מידו בלאו הכי והי' זורק למקום אחר י"ל שמותר לזרוק לפני בע"ח כן נ"ל וכ"ש אם בלאו הכי הי' זורק שם 

In our time, Rav Ovadiah was mattir as well.  He says that since it is not for the animals, but for the minhag, it might be muttar, so 

הנח להם לישראל, יש להם על מה שיסמוכו  

Section II; Bird Food for People

I think that cooked whole wheat kernels or buckwheat groats are more bird food than people food. This is not just my opinion. This is clear in OC 208:4 and Mishna Berura there sk15. Nonetheless, there is an obscure minhag to eat cooked whole grain on Shabbos Shira, either relating to the Man or to birds or just general Yetzias Mitzrayim. As my friend Rabbi Yitzchak Resnik once said, "It's symbolic," the point being that knowing that it is meant as a symbol invites interpretation; and exactly what event it originally commemorated or what emotion is was originally meant to elicit doesn't really matter.

Here is an excellent brief on the topic by הרב צבי וינברג.

מקור אכילת חיטים בשבת שירה מובא לראשונה בב"ח (או"ח סי' רח אות ג' ד"ה ומ"ש והתוספות), שדן לגבי ברכה על אכילת חיטים שלמים, ובתוך דבריו כתב: "ולכן יש ליזהר לפי המנהג שאוכלין בשבת שירה חיטין שלמים מבושלים, שאין לאוכלן אלא בתוך הסעודה".

במנהגי אמשטרדם (פ"ג סעי' ו' אות ז) מובא, שבשבת שירה אוכלים קוגל מחיטים זכר למן. בספר 'נוהג כצאן יוסף' (מנהגי פרנקפורט פ' בשלח עמ' קצג אות ג'), כתב: 'ונוהגין לאכול חיטין בשבת שירה, ושמעתי סמך לזה בשלח נוטריקון בשבת שירה לאכול חיטין'.

ב'עוללות אפרים' (לבעל ה'כלי יקר' ח"ג אות שעז עמ' קכג), הביא מנהג זה והוסיף, שכן נוהגים לאכול חיטים בחתונות, וביאר שם הטעם שאוכלים בשבת שירה ע"פ דברי חז"ל (ברכות נז.), שחיטים רומזים ל'שלום', ובזמן ששלח פרעה את העם נעשה שלום בגבול בית ישראל, עי"ש.

בליקוטי מהרי"ח (ח"ג עמ' קטו) מביא בשם ספר 'הדרת קודש' (דף מ), להביא טעם למנהג זה, ע"פ מה שמובא בספר נחל קדומים (להחיד"א במדבר כג,ה), בשם רבינו אפרים עה"ת, שמהמן נעשה כגרעיני חיטה מגובלין כעיסה שיש בה מים, וזהו "ודגן שמים נתן למו" (תהלים עח, כד), וכיון שבשבת בשלח קורין את פרשת המן, לכן נוהגין לאכול חיטים זכר למן שירד כחיטין.

בספר הקדום 'כח יהודה' (כת"י), על מנהגי פפד"מ (להג"ר יהודה בינגא זצ"ל, הובא בס' פרדס אליעזר) כתב טעם מקורי למנהג אכילת חיטים בשבת שירה, ע"פ ההלכה ששואלין ודורשין שלשים יום קודם הפסח בפרטות הלכות פסח ודיניהם וחומרותיהם. ומנהג זה בא להזכיר לכל ישראל בחדש שבט, לתקן ולהכין לקנות חטים למצה של פסח, אפילו שזה יוצא שני פעמים שלשים יום לפני פסח.

אולם כיון שצריך לזה הרבה טירחות והכנות ויגיעות ושמירות וטחינה ורקידה ואפייה וכדו', ובלבד שאין כל עתים שווים בימות החורף, ולפעמים אין כתקון לטחינות החטים מפני הקרירות בכל אותו הזמנים. לכן היו הקדמונים זריזים ומקדימים עצמם לתקן מפרשת בשלח לקנות חיטים לפסח כדי שימצא בביתם חטים מוכן לזמן הטחינה לקמח של מצה.

Section III; People Food for Birds.

This is the real reason for the post.

Rav Huna in Taanis 20b, 

אמר ליה רבא לרפרם בר פפא לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דהוה עביד רב הונא אמר ליה בינקותיה לא דכירנא בסיבותיה דכירנא דכל יומא דעיבא הוו מפקין ליה בגוהרקא דדהבא וסייר לה לכולה מתא וכל אשיתא דהוות רעיעתא הוה סתר לה אי אפשר למרה בני לה ואי לא אפשר בני לה איהו מדידיה וכל פניא דמעלי שבתא הוה משדר שלוחא לשוקא וכל ירקא דהוה פייש להו לגינאי זבין ליה ושדי ליה לנהרא וליתביה לעניים זמנין דסמכא דעתייהו ולא אתו למיזבן ולשדייה לבהמה קסבר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה

Rashi

אין מאכילין אותן לבהמה. משום ביזוי אוכלין ומחזי כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם אי נמי משום דחסה תורה על ממונן של ישראל וזרק לנהר והולכין למקום אחר ומוצאין אותם בני אדם ואוכלין אותן כך שמעתי: 

משנה ברורה קע"א י"א

 כגון אגוזים וכו' - שהם קשים ואינם מתמעכים ומיירי שזרקו במקום נקי דאל"ה אסור אפילו באגוזים וכדלקמיה בסעיף ד'. כשרואין אוכלין מונחים על הארץ אסור לילך ולהניחם אלא צריך להגביהם אם לא במקום דאיכא למיחש לכשפים כגון ככר שלם [עירובין ס"ד]. איתא בגמרא [תענית כ'] דרב הונא סובר מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה [וה"ה לעופות] אמנם בא"ר מסתפק אם הלכה כר"ה בזה ועיין במחצית השקל שמצדד דאם אין לו דבר אחר להאכיל כ"א מאכל אדם לכו"ע מותר ואפשר דמשום זה נוהגין העולם היתר להאכיל לעופות פת:

Rav Huna's shitta is perplexing on its face, a perplexity that is expressed in the Rishonim.

First. There seem to be numerous mishnayos that contradict this idea, and even Rav Huna is a baal memra of a sugya that seems to contradict it.

Second. The whole idea is totally not understandable. We're not talking about bread. We're talking about bunches of leftover vegetables. What is wrong with giving leftover food to animals?  This is a בעיטה בטובה??? This is bal tashchis???  And in order to prevent this "sin," this "sin" that the merchants - not him; the local storekeepers - might chalila feed their leftover scallions to their cows,  for this he had to spend his cash money???

Third.  Even given the basic idea, how likely is it that throwing it into the river is going to benefit the downstream poor? Is this a wise and prudent use of money?? Bishlema if it's bizui ochlin, maybe it's worse to be mevazeh ochlin than it is to be mevazeh money that can be used to buy ochlin. It's muttar to throw money. But if it is התורה חסה, why wouldn't that apply even more to Rav Huna's money? And were the merchants all Jews, that Rav Huna was worried about their money?

If we pasken like Rav Huna, not only would it be assur to give people food to animals, it would certainly be assur to spend money to buy food for animals unless you are obligated to take care of them, מזונותן עליך. If you stam want to buy bird seed to thrown out for the sparrows, how could that be muttar according to Rav Huna, especially according to Rashi's second pshat? If התורה חסה means that it's assur to waste people food on animals, kal vachomer it's assur to waste money that could buy food on animals that you have no obligation to take care of.

So you have to say that the two pshatim in Rashi are entirely disparate. The mehalach of one tzad yields a completely different halacha than the other. According to ביזוי, Rav Huna either wanted to prevent bizayon to the food; (I find it hard to believe that he wanted to prevent the merchants from being over on bizui.) We do find such a concept by bread on the ground, that every passer-by is obligated to move the bread to a place where nobody will tread on it. (Brought in Mishna Berura 171sk11, same place he brings Rav Huna.) Rav Huna is just expanding that halacha to all food in addition to bread, and even to the extent of not feeding it to animals in addition to preventing it from being stepped on. If it a din of התורה חסה, then Rav Huna's action, his spending money to prevent feeding it to animals, must have been for purposes of demonstration: "Look, see what I am doing, I am making sure that good food goes to a better purpose than just giving it to animals. You, too, should not waste your money by giving people food to animals."  All this is possible, but not found anywhere in the Mefarshim.

It is not only me. The Rishonim also express their perplexity with Rav Huna's idea.

Ritva Shabbos 156b

הא דתנן מחתכין את הדלועים לפני בהמה פירש רש"י ז"ל מחתכין את הדלועים התלושים. ומיהו סתמייהו לאו למאכל בהמה קיימי אלא לאדם ע"כ. ונראה מדבריו דהא נמי בכלל פלוגתא דר' יהודה ות"ק דהיינו ר"ש דפליגי במקצת במוקצה. ולא נהירא דהא ודאי ליכא מידי דחזי לאדם ולא חזי לבהמה דהא פת סתמא לאדם קיימא, ובודאי לא אסר ר' יהודה לתת פתו לפני בהמה. ומה שאמרו פסחים  ע"ב דמוכן לאדם אינו מוכן לכלבים אינו אלא לענין דבר שהיה עושה למאכל אדם ונדחית בשבת ממאכל אדם והוא עומד למאכל בהמה כגון נבלה שנתנבלה בשבת וכגון בני מעים דאסרות לעיל קמ"ב ע"ב וכיוצא בהם אבל כל זמן שהן ראויים עדיין לאדם דכ"ע מותרים הם לבהמה דברי הכל  

Tosfos HaRosh there

קנו ב מתני מחתכין את הדלועין פרש"י התלושין ומיהו סתמא לאו למאכל בהמה קיימי אלא לאדם וקשיא לי מאי נפקא מינה אם לאדם קיימי אטו לא מצי למיתב לחם ובשר לבהמה משום דקיימי לאדם 

Tosfos HaRosh in Taanis on 20b

פרק סדר תעניות אלו מאכל אדם אין מאכילין כתב הראב"ד לא ידעתי למה אי משום זלזול אוכלים כ"ש כשמשליכין אותם לנהר איכא זלזול טפי שהרי הולכים לאבוד לתת פת לבהמה ושמא איכא זלזול כשנותנו לפני יאמרו כשמשליכו לנהר כעובדא דשמואל וליכא ישוב אלא משום שכיחא שיירתא כה ב כאן 

The Raavad, quoted by the Chida in Taanis in Pesach Einayim:

קסבר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה כתב הראב"ד לא ידעתי למה אי משום זלזול אוכלים כ"ש כשמשליכין אותו לנהר איכא זלזול טפי שהרי הולכין לאיבוד ועוד וכי אסור לתת פת לבהמה ושמא בדבר מרובה איכא זלזול כשנותנו לפני הבהמה אבל כשמשליכו לנהר יאמרו אירע בהם דבר שלא היו ראוים לאכילה שאין דרך בני אדם להשליך אוכלים לנהר ולאבדם בידים ועוד כשמשליכין במים מוליכן הנהר למקום אחר ובני אדם לוקחין אותם וליכא איבוד אוכלים

The Meiri in Taanis brings the Raavad, and disagrees.

וכלי אדם אין מאכילין אותם לבהמה ופירשו גדולי המחברים מפני בזוי אוכלים ואעפ"י שבמעשה זה אמרו שהיה משליכם בנהר הם סוברים שההשלכה כנהר אין בה בוזוי שבני אדם מוצאים אותם ואוכלים, או שמא תולין הם באי זו סבה. 

ומ"מ גדולי המפרשים (הקשו) והרי אמרו מחתכים את הדלועים לפני הבהמה אעפ"י שהם מאכל אדם, ואף בשנשרפה בשאין ראוי לאדם או שאינו מוצא מי יקנם ואינם צריכות לו, והותר בכך שלא להביאם להפסד אבל לקנות ולהאכיל לבהמה לא, אטו תמרים וחרובין אין נותנים אותם לבהמה או אפילו פת? עד שהם תירצו שלא נאסר אלא כדבר מרבה אבל כדבר מועט מותר. 

 ואין הדברים נראים שאם מטעם זלזול הוא מה לי מרבה מה לי מועטי. 

ויש מפרשים שלא אסרוה אלא בשיש לו להאכילה מצד אחר אבל אין לו מותר, וכמו שאמרו במסכת שבת ח האי דאפשר ליה בדשערי ואכיל בדחיטי עובר משום בל תשחית. ואף זה אין נראה לי דודאי במעשה זה הרבה היה להאכיל לבהמה. 

אלא יראה לי שלא על כל אוכל אדם אנו אוסרים שהרי התמרים והדלועים אוכלי אדם הן וכן החרובים ואין נמנעים מלתתם לפני בהמה ולא אף הפת כמו שכתבו גדולי המפרשים אלא לא נאמר אלא על מאכל שסתמו ומינו מאכל אדם ושהוכן למאכל אדם בפרט בשעה זו אבל הוכן לבהמה אעפ"י שסתמו מאכל אדם אין חוששים לו 

Now we will deal with the apparent contradictions to Rav Huna.

1. I'm starting with a trivial little question, but someone needs to ask it, and that's me.

Shmuel II 12:3, in the fictional story Nassan HaNavi told Dovid HaMelech:

ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדו מפתו תאכל ומכסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת

It may have been a fiction, but it was meant to be believed.  How does Rav Huna explain that the man gave his shepsaleh bread from his table? It's people food, it is assur to give it to an animal. 

As we will see, there are many exceptions given to Rav Huna's issur. The Mishna Berura above brings from the Machtzis HaShekel that (שמצדד) it may not apply where you have nothing else to feed your animal, and this would explain Nassan HaNavi's sheep. I personally think that even Rav Huna would agree that it is normal for a person to "love" a pet, and in that case, he would be mattir to share food with it.

Along the same lines, the Ksav Sofer (OC 33) says that Rav Huna was not talking about any animal that you own. The fact that you benefit from your animal's eating is mattir giving them whatever you want. לעניית דעתי his raya from the Mishna in Challa 1:8 is not a raya, and to say that Rav Huna was mattir for any animal that you own is impossible, because then he wouldn't have to buy the leftover vegetables from the merchants and throw them into the river. But lemaiseh, he's the Ksav Sofer and he is mattir.

2. As the Meiri brought, Rav Huna is shver from מחתכים את הדלועים לפני הבהמה in Shabbos 156b  Rashi says they are people food, and so according to R Yehuda they are muktza for animals and according to R Shimon they are not.  Similarly, Shabbos 155a,

 אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה, בין דקה ובין גסה. רבי יהודה מתיר בחרובין לדקהת. 

3. Kedushas Sheviis means that you have to use food for its highest and best use. Therefore, you can't give people food to animals: This is brought in the Rambam Shmita 5:5, quoting from the Tosefta:

פירות המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה לחיה ולעופות. הלכה הבהמה מאליה לתחת התאנה ואכלה אין מחייבין אותו להחזירה שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול:

The Braisa states the issur as only pertaining during Sheviis and because of the kedusha of the peiros. Otherwise, it would be muttar. How would Rav Huna learn the Tosefta? According to him, it is assur all year round. True, during Sheviis it is an issur deoraysa mamash and not just a middah ra'ah, but how could the Braisa say that the issur is exclusive to Sheviis?

4. Mishna Challah 11:8

עסת הכלבים, בזמן שהרועים אוכלין ממנה, חיבת בחלה, ומערבין בה, ומשתתפין בה, ומברכין עליה, ומזמנין עליה, ונעשית ביום טוב, ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח. 

As the Ksav Sofer (OC 33) asks, if mezamnin, then it must be people food. If it's people food, how can it be muttar to give it to animals. I don't think this is such a kashe. It's called Isas Klavim because it is often given to animals, so it's not like normal people food. 

5. Psachim 23a, Tos dh קוצר לשחת ומאכיל לבהמה. 

אלא מאכיל לבהמה היינו אפילו חיטין גמורין

Although it is easy to answer that raw wheat is not in its current form people food, as we mentioned above from OC 208:4 and Mishna Berura there sk15. Still, if Rav Huna's issur is התורה חסה, then wheat should be no less assur than bread.

So it is clear that there are many Mishnayos and Braisos that seem to be incompatible with Rav Huna's issur. The Rishonim deal with many of them, and propose many loopholes in the issur that would resolve these problems. They are:

1. Rav Huna's din does not apply to animals you own. (Ksav Sofer OC 33.) Others say that this is true only where you have to buy them food and using people food would save you money - such as a dairy farmer that has a deal with a big bakery to take their stale bread and feed it to his cows.

2. It does not apply where you have nothing else to feed them (Meiri brought above, which he rejects, Machtzis Hashekel 171:sk1, Shoel uMeishiv II:72.)

3. It does not apply where the animal is suffering or might get sick or die.

4. It does not apply where the food is going to spoil soon. (Pardes Yosef Chayei Sara (24:19,) Beis Baruch on Chayei Adam (45:35.)

5. It only applies by large amounts, not by small amounts. (Meiri above, which he rejects.)

6. It only applies where the food was brought here and prepared now for people, like the din of Zimun or Hekdesh. Otherwise, even if it is perfectly good for people, the issur does not apply. (Meiri above.)

I don't need to tell you that all these teirutzim are dochak and are hard to read into the story of Rav Huna, who paid for the unpurchased vegetables and threw them into the river. True, that river might have been the lifeline of the communities it passed through and whatever floated by would be snatched up, but to say that none of the heteirim applied to the animals in Rav Huna's city is a very big dochak. What the Meiri says about the first teirutzim he brings, I say about the Meiri's pshat and all the other pshatim. But then, what do I do with Rav Huna?? I don't know. I remain perplexed.

The fact remains that the Magen Avraham, the Aruch HaShulchan (171:sk5,) and the Mishna Berura in 171 all are machmir, despite the many poskim that are mattir, like the Elya Rabba.  And Rav Huna was so worried about this, not that he would do the issur but that the local merchants might come to do the issur, that he paid for all the leftover produce out of his pocket to prevent this from happening. 

Still and all, if you want to put out your crusts and crumbs for the local birds, which is certainly what my mother's family did in Kelm, I don't think you have to worry.  If you are still worried, then put it into the cholent, or make a leftover-bread kugel, or save it all for Erev Pesach and burn it.

To be perfectly honest, what Rav Huna did seems to be a good example of a bal achrayus ensuring that producers would continue to bring produce to market and not shrink supply, while also preventing the poor from relying on an unpredictable welfare program. Sometimes, produce has to be purchased and destroyed to balance the market; to prevent overproduction (because producers knew that overproduction would not be rewarded by Rav Huna,) or underproduction (because producers knew that they would not lose if demand lagged) of vital commodities, a Keynsian intervention safeguarding effective supply and demand. Of course, only a fool would suggest that Ravina and Rav Ashi did not understand Rav Huna as well as he does.

Lechem Mishna is Deoraysa and Outweighs Chanuka

 Just a surprising Taz that tangentially relates to Chanuka.

Mechaber in 678:

נר של שבת קודם לנר של חנוכה

מי שאין ידו משגת לקנות נר חנוכה ונר שבת יקנה נר שבת מפני שלום ביתו [וע"ל סי' רס"ג סעיף ג'] ואם יש לו לשל שבת ואין לו לנר חנוכה וליין לקידוש היום יקנה לנר חנוכה משום פרסומי ניסא:

Taz there:

כ' הר"ן וב"י אף ע"ג דקידוש דאורייתא ונ"ח דרבנן, כיון דאפשר לקדש על הפת שמן לנ"ח עדיף ע"כ. ולפי זה אם אין לו פת, אז פת עדיף, שצריך לקדש עליו מדאורייתא. 

אבל הרמב"ם כ' כאן דנ"ח וקידוש היום שניהם מד"ס, ונ"ח עדיף מקידוש היום משום פרסום נס. וא"כ אפי' אין לו פת נ"ח עדיף. 

אבל נראה דלענין פת דכ"ע פת קודם, דמ"ש בסי' רע"א דקידוש קודם לצרכי סעודה נרא' דהיינו שאר צרכי סעודה כגון תבשילין, וקראוהו בגמ' בפרק ע"פ כבוד יום. אבל הפת דלחם משנה הוא קודם ליין קידוש. דהא לחם משנה לכ"ע דאורייתא, כדאמר ר' אבא בפ' כ"כ דכתיב לחם משנה. ושלש סעודות ג"כ דאוריי' ופת בעינן כדאי' בסי' רע"ד. וא"כ כ"ש שהיא קודם לנ"ח שאינו אלא מדרבנן כנ"ל:

So according to the Taz, the order of importance is:

• Lechem Mishneh, because it is Deoraysa.
• Neir Shabbos, because of Shalom Bayis, and Shalom Bayis is very weighty, as in  גדול שלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים
• Neir Chanuka, because of Pirsum.
• Wine for Kiddush.

(although to be honest, I don't know what the Taz holds about the kedima between Lechem Mishneh and Neir Shabbos. Maybe Shalom Bayis is docheh the deoraysa of Lechem Mishneha just like it's docheh mechikas Hashem. I doubt it, but I don't know. It's not a blank check to be docheh every mitzva deoraysa. However, it could be argued that just as in Brachos 20a it is mashma that כבוד הבריות  is docheh by a שב ואל תעשה, and Tosfos in Shvuos 30b applies it generally, maybe the same is true for שלום בית.  I have a Rabbi/Chaplain friend that uses Shalom Bayis like a battering ram, but that's just him. Most likely the deoraysa would come first, especially since most Rishonim hold that כבוד הבריות is never docheh, not even by a שב אל תעשה.)

(Another thing - Shalom Bayis by Neiros is lav davka for a married couple, ( Rashi שבת כ"ג ע"ב- שבני ביתו מצטערין לישב בחשך: and כ'ה: ובמקום שאין נר אין שלום שהולך ונכשל והולך באפילה:) because if it were, all the rules of kedima would only apply to a married couple, and nobody says that's the case. If so, it's hard to know where this idea of kedima of the kind of Shalom Bayis that you shouldn't walk on a lego comes from. It must be just a svara of Chazal with no makor but itself.)

The Aruch Hashulchan also holds that the drasha of Lechem Mishneh is a real deoraysa.

274 sk 4:

גרסינן בשבת (קי"ז:): "אמר ר' אבא: בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, דכתיב: "לחם משנה". כלומר במן כתיב: "ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה, שני העומר לאחד", והך 'לחם משנה' מיותר, דהווה ליה לכתוב 'לקטו שני העומר לאחד', ואין זה אלא כפל דברים. ולזה דרשינן שזהו עניין בפני עצמו, והכי פירושו - דהלחם של סעודות שבת תהיה משנה. ובמכילתא איתא גם כן: 'לחם משנה - ר' יהושע אומר לחם כפול' ע"ש. ונראה שזהו דין תורה ולא אסמכתא בעלמא, דבאמת הך 'לחם משנה' מיותר לגמרי כמ"ש.

However, according to those that hold that eating a meal bichlal on Shabbos is an asmachta derabanan, as brought in the Pri Megadim (291 MZ 1), then of course Lechem Mishneh would be derabanan as well and the Taz's order would not pertain.

UPDATE:

In a comment, R Abbie Jakubovic asked as follows:

If lechem mishneh is d’oraysa, why does the Gemara in Beitzah (21b) say that if someone forgets eruv tavshilin they can only bake pas achas and not be matir 2 challos to be able to do the d’oraysa?

I responded 

Goooot gefregt! I have no answer. If with an eiruv you can bake two, then the no-eiruv hetter of the minimum ought to include two as well because of the Deoraysa.

Especially since the Mishna Berura there in תקכ"ז ס"ק ס"ב says

{סב} בצמצום פת אחד - היינו אפילו פת גדול שיהיה די לו לכל השבת והתירו לו בכל זה כדי חייו משום כבוד שבת. ופשוט דאם יש לו פת אחד שנשאר לו מיו"ט אסור לו לאפות משום לחם משנה:

Especially interesting that he says ופשוט הוא. 

-Good, he doesn't pasken like the Taz. But Pashut? Maybe it's pashut to the Mishnah Berura that nobody paskens like the Taz.  

But the question remains, how did the Taz understand that Gemara?  Especially when the Gemara goes on to say that it's also muttar for him to light a candle, presumably lekavod Shabbos. Especially since the Gemara is mattir for him to light a neir, presumably lekavod Shabbos. 

דאמר רב הונא: מי שלא הניח עירובי תבשילין — אופין לו פת אחת, ומבשלין לו קדרה אחת, אומדליקין לו את הנר.

Vayeishev, Breishis 37:3, Ben Zekunim, Chanuka, (and Keats.)

The Baal Haturim here says that זקונים is an abbreviation for the five orders of Mishnayos that Yaakov had learned with Yosef.

זקנים. נוטריקון זרעים קדשים נשים ישועות מועד:

Everyone wants to know why he didn't learn Taharos with him. There are so many 'meileh' (in modern English, "meh,") teirutzim out there: "He was a bachur, so he didn't learn ALL of Taharos with him, because a bachur does not learn Niddah," or "Yaakov saw that Yosef was 100% pure in the middah of Yesod, so there was no need to learn Taharos," or "Taharos requires your own ameilus, not just hearing it from a Rebbi," or "to learn Taharos, you need מי יתן טהור מטמא, and that required that Yosef experience the tumah of Mitzrayim," or "he began learning Mishnayos at ten, and at one a year, he only got to five of the six." 

I appreciated how Rav Steinman put it in the Ayeles Hashachar. Instead of flailing around with unconvincing answers, he puts a better focus on the question:

הבעל הטורים כתב זקנים נוטריקון זרעים קדשים נשים ישועות מועד ויל"ע אם הי' סיבה שלא למדו גם סדר טהרות או דעדיין לא הספיקו 

But still, it seems לעניות דעתי, that focusing the question on "Why" is off target, and mimeila, the answers are useless. Even if one of those answers would be acceptable, it wouldn't explain the Baal HaTurim. The Baal Haturim could have read Taharos into the word זקונים by writing it מלא and using the vav for "ודעת." Even more, if there was no reason for the Baal Haturim to find this remez davka to five and not six, he should have just skipped it. Who says there has to be a remez to Sidrei Mishnayos, especially if it just doesn't work?  

The question ought to be, "What was the Baal HaTurim's reason for deciding that this should be a reference to five of the six sidrei Mishhah." 

Then I saw what Rav Bergman says in his Shaarei Orah/Maamarim, and I was reminded that טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צנא דקרי. 

Rav Bergman doesn't ask why he didn't learn Taharos, he just points out that had Yosef learned Seder Taharos, he would have learned Negaim. Had Yosef learned Nega'im, he would have known the Rambam (Perek 16) in the end of Tzaraas:

הצרעת הוא שם האמור בשותפות כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה. שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת. ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת. ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת. וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע. שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו. אם חזר בו יטהר הבית. אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו יטהרו. ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע. ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה י"י אלהיך למרים בדרך. הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר והאיש משה ענו מאד ואע"פ כן מיד נענשה בצרעת קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם. וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי כענין שנאמר וקול כסיל ברוב דברים. ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים כענין שנאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק. ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם כענין שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דברים ומתעתעים בנביאיו. ומתוך כך באין לדבר באלהים וכופרין בעיקר כענין שנאמר ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על י"י אלהיהם. והרי הוא אומר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ מי גרם להם לשית בשמים פיהם לשונם שהלכה תחילה בארץ. זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר. אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה. לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה. שנאמר אז נדברו יראי י"י איש אל רעהו ויקשב י"י וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי י"י ולחושבי שמו:

Mimeila, you can say that all the Baal HaTurim means is that Yosef was a Ben Zekunim - that he knew everything, but he did not know Taharos as well as he should have. Had he fully understood and embodied the knowledge of Taharos, he would have been more careful about how he spoke about his brothers.

The pshat is one of those classical cases where as soon as you hear the teretz, you say, well of course, I knew that. PSA; You didn't.

Reb Chaim Brown added a thoughtful insight. Instead of using the Rambam, you could simply say that since Taharos is called Da'as in that passuk-

 (שבת ל'א:, אמר ריש לקיש: מאי דכתיב ״והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו׳״. ״אמונת״ — זה סדר זרעים. ״עתיך״ — זה סדר מועד. ״חוסן״ — זה סדר נשים. ״ישועות״ — זה סדר נזיקין. ״חכמת״ — זה סדר קדשים. ״ודעת״ — זה סדר טהרות. ואפילו הכי, ״יראת ה׳ היא אוצרו״.)

there must be a fundamental connection between that subject and pshuto kimashma'o, Da'as.  Gufa Yosef's behavior was a rayah that there was a chisaron in Da'as on his part, and this shows that he was lacking in the yesod of Seder Taharos. (One thing needs to be expanded- what kind of da'as that relates to Taharos would have helped Yosef to avoid antagonizing his brothers.)

Reb Chaim once used this to explain the story of Chanuka. Since the main pegam of what we call "Yavan" is their anthropocentric and materialistic view of Da'as, it was the purity of the Pach Hashemen that signalled the success of the Chashmona'im. Tahara, and the Da'as of Torah, is the antithesis of Chochma Yevanis, a da'as that does not stem from Kedusha and Tahara.  

EVEN more - you realize that it is the shemen for the menora we are talking about, the menora that represents Man's understanding of Godly knowledge. So it is perfect - the symbol of the victory over the Greek Da'as of Tumah, is the Shemen that burned in the Menora that symbolizes the Da'as of Tahara. Of course it had to be absolutely tahor!! Da'as Torah is Taharah, and Tahara is Da'as Torah.

That the Menora symbolizes Da'as of Torah is Aleph Beis. But just to be sure, here are mekoros.

ב"ב כ"ה עמוד ב

אמר רבי יצחק הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום ורבי יהושע בן לוי אמר לעולם ידרים שמתוך שמתחכם מתעשר

ברכות נ"ז עמוד א

הרואה שמן זית בחלום — יצפה למאור תורה, שנאמר: ״ויקחו אליך שמן זית זך״.

פרי צדיק בהעלותך ט:ב

ענין הדלקת המנורה הוא שיהיה בא והאיר לי שהוא בחינת אור תורה שבעל פה מצד האדם.

נציב העמק דבר שמות כז:כ בדיוק כמו ר' צדוק

-באריכות בענין כפתור ופרח ושבעת הקנים

In light of the above, it is ironic that Keats' "Ode on a Grecian Urn," ends with the words    

   "Beauty is truth, truth beauty,"—that is all

        Ye know on earth, and all ye need to know. 

Perhaps we would say it differently. Keeping in mind the Pach HaShemen, we would title it "Ode on a Yerushalmi Urn,"  and we would say

   "Taharah is truth, truth Taharah,"—that is all

        Ye know on earth, and all ye need to know. 

__________________________________________________________

From Reb Chaim Kanievsky: 

Rabbi Reuven Chaim Klein tells us that Rabbi Chaim Tzvi Lehrfeld asked this question to Reb Chaim Kanievsky, and Reb Chaim answered that in early times, Taharos was included in Kodshim.  I've seen this elsewhere, but I don't remember the makor that this was the case. 

Coincidentally, I came across the scintillatingly luminous new sefer from Artscroll “Rav Chaim Kanievsky on Chumash”. This vort is included, and the singularly gifted translator, who was tasked with elucidating and sourcing the often cryptic words of Rav Chaim, asked his contacts in Beis HaRav whether a source for this assertion could be found. He was told that Rav Chaim said this misevara, and this is how he presented the vort:  

Rav Chaim explained that it seems that originally Kodshim and Taharos were a single Seder; they deal with the same basic set of laws — a requirement to approach that which is sanctified with the utmost purity, whether entering the Mikdash or eating kodesh. Taharos are required for Kodshim, and there is no way to fulfill Kodshim without Taharos. Once the discussions of the Tannaim became numerous, it was decided to split them onto separate Orders. At this juncture, though, they were still united, and therefore Taharos is not mentioned separately.

It goes without saying that when Reb Chaim Kanievsky says a pshat in the Baal HaTurim, it is as reliable as it would be if the Baal HaTurim said it himself.

Af al pi kein, I think the Baal HaTurim would like Rav Bergman's pshat.

A Puzzling Thought from Reb Akiva Eiger on Mashiv HaRuach

 OC 114:5

בימות הגשמים אם לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו.

Reb Akiva Eiger there, 114 sk 5

מחזירים אותו. נלע"ד בליל שבת אם שכח לומר משיב הרוח דאין מחזירי' דהא אם התפלל רק מעין שבע יצא כדאית' בסי' רס"ח במג"א סקט"ו אף בברכות מעין שבע אינו מזכיר גשם א"כ במה שהתפלל סדר התפלה כראוי רק שלא הזכיר גשם הא לא גרע ממעין שבע וצל"ע לדינא:

So, he says it may be that if you forget Mashiv HaRuach Friday night, you don't repeat Shmoneh Esrei. Proof - since you can be yotzei Shmoneh Esrei Friday night by listening to the Mei'ein Sheva, and the Mei'ein Sheva does not mention Mashiv HaRuach, you see that Mashiv Haruach is not essential for the nusach of Shmoneh Esrei Friday night.  (I've seen this brought lehalacha, because Reb Akiva Eiger's צריך לי עיון is plenty to create a safek brachos.)

My question: Why would this be true? Why would missing Mashiv HaRuach for six months mean that you weren't yotzei Shmoneh Esrei, and punkt Friday night it doesn't matter.

The truth is, it's not really a kashe on Reb Akiva Eiger. Once Reb Akiva Eiger pointed out that Mei'ein Sheva does not include Mashiv, and that you're yotzei with Mei'ein Sheva itself, then the question is, if Mei'ein Sheva is really a tefilla gemura, why doesn't it contain Mashiv Haruach? It should!

(Please do not tell me "But what about הביננו?" Havineinu is said after the full nusach of the first three, including Mashiv, and followed by the full nusach of the last three.)

Maybe there's something different about Friday night, but I doubt it, because aderaba, rainfall davka Friday (and Wednesday) night is most propitious. Taanis 23 - 

גשמיכם בעתם בלילי רביעיות ובלילי שבתות, שכן מצינו בימי שמעון בן שטח שירדו להם גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב 

Maybe there's something about ויכולו that alludes to Geshem. If there is, I haven't found it. Yes, the following pesukim mention that no rain had fallen before Adam davenned, but that is not in Vayechulu.

So I'm stuck. I'd appreciate your thoughts.

UPDATE:

The Reb Akiva Eiger is really not well known, so it was a real surprise when Rav Bukspan came up with a tshuva from Rav Wosner exactly on this topic. 

Here is the question.

Someone mistakenly said Ha'el hakadosh in his quiet Shmoneh Esrei, and it was suggested that he doesn't have to repeat because of Reb Akiva Eiger. 

As far as Hamelech, as Rav Wosner says, Reb Akiva Eiger's raya for Geshem is not fully applicable to the question of Hamelech. It is true that Reb Akiva Eiger's opinion in 583:3 is that if you say Ha'eil instead of Hamelech in מעין שבע you do not have to repeat it, but mei'ikar hadin you are supposed to say Hamelech, unlike Geshem, which does not appear there at all. So even if you wouldn't have to repeat מעין שבע if you say Ha'Eil hakadosh, it could be this is because there is a kullah in מעין שבע to the extent of not requiring repetition bedieved, but that does not apply to the personal Shmoneh Esrei.  Whereas the fact that Geshem is not there at all indicates that mentioning Geshem is not important on Friday night, not even in the personal Tefilla.

Rav Wosner also addresses the question of Geshem. He says that first, Reb Akiva Eiger's idea is very hard to accept - it is a puzzlement.  He is docheh the raya;  and I have to say that his dichui of Reb Akiva Eiger's raya is not very convincing. Who cares that this is the nusach? הא גופא קשה, why is the nusach like that?? Then he says that it seems from the Biur Halacha at the end of רס"ח that he holds not like Reb Akiva Eiger.  

He paskens that you can not rely on Reb Akiva Eiger, certainly not on Hamelech, but also not on Geshem, and you have to repeat Shmoneh Esrei.

Vayishlach, Breishis 32:8. Vayiroh Yaakov me’ohd vayeitzer lo. What did Yaakov Fear?

This was originally posted in 07, and I haven't gotten any smarter. I am adding something Larry (BlackLeibel) Schwartz ע'ה showed me from the Satmarer and several good updates.

The passuk says that when Yaakov prepared for his confrontation with Eisav, he was stricken with fear and with terrible trepidation. Why the double expression?

Rashi explains that his yirah was because he might be killed, and his tzarah/distress was because he might have to kill others. 

ויירא ויצר. וַיִּירָא שֶׁמָּא יֵהָרֵג, וַיֵּצֶר לוֹ אִם יַהֲרֹג הוּא אֶת אֲחֵרִים (בראשית רבה ותנחומא):

You would think that the second half is testament to Jewish rachamim, the recognition that killing a human- no matter how much he deserves it or how immediate his threat is- brutalizes the killer and leaves indelible spiritual trauma. 

Or you might think that it is along the lines of the Gemara (Ber 32b) כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר (ישעיהו א, טו): “וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם וכו’ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ”, or Dovid Hamelech’s preclusion from building his Beis Hamikdash because “דם לרב שפכת ומלחמות גדלות עשית לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני” 

But you would be wrong. I have not found one mefareish of Rashi– or the Medrash Rashi is based on– that learns pshat like that. The only one that says that derech was Golda Meir. Golda Meir may deserve our love and gratitude for her loving and courageous heart and for what she did for Klal Yisrael, but a mefareish of Chumash she was not. 

The pshatim I saw range from his fear of Yitzchok’s reaction to his fear of killing non-combatants, to a fear that the death of one brother would precipitate the death of the other, as per the concern/nevu'ah Rivkah had expressed. Nobody that I saw says that Yaakov was having nightmares about possibly killing someone who needed killing. I may have missed something, and I would appreciate a mareh makom if you have one.

Leibel Schwartz ע'ה showed me what the Satmarer brings in his Divrei Yoel from the Ateres Tzvi:

He asks, as we did, what would Yaakov be afraid of? הבא להרגך! and באבוד רשעים רנה!  Pshat is that in Eisav were many neshamos of tzadikim, such as Rav Akiva, none of whom would be born if Yaakov killed him, and Yaakov was distressed about preventing these holy neshamos from coming to this world. Or more precisely, ח'ו אם יעקב יהרגם שלא יתענש על ידם. 

I guess it's similar to Moshe Rabbeinu's ויפן כה וכה, that when you are using nissim and ruchniyus to eliminate a threat, you have to be sure that you are not interfereing with a potential tzadik in the future. By Moshe, he saw there were none. Here, Yaakov saw there were, so he was in a predicament.

In any case, you see that he assumes, as we did, that protecting yourself and your family from a violent savage by killing him is nothing to be afraid of.

UPDATE:

Rav Moish Pollack called in a he'ara on the Ateres Tzvi. At this point, Eisav's children were already born, so what does it mean that he was afraid to destroy Eisav's descendants? 

Rabbi Pollack is a talmid chacham, and I am assuming that the basis of his question is correct - that no children were born to Eisav later. If so, I would answer that Yaakov really did not have the option of killing only Eisav. A battle would have involved all of Eisav's children, and Yaakov would have had to kill them all to save himself.

Rav Avraham Bukspan directed our attention to a similar drasha on the passuk in Tehillim 142:2, 

קולי אל ה' אזעק קולי אל ה' אתחנן

The Medrash there says

קולי אל ה' אזעק קולי אל ה' אתחנן. למה ב' פעמים קולי. וכן אמר הכתוב (שם נז ב) חנני ה' חנני. ב' פעמים. אלא כך אמר דוד חנני שלא אפול בידו וחנני שלא יפול בידי. וכן קולי אל ה' אזעק שלא אפול בידו קולי אל ה' אתחנן שלא יפול בידי:

The two drashos are certainly mirror images. But if Rav Bukspan meant it as evidence of how Chazal read Yaakov's words here, I disagree. I do not think it is reasonable to compare David HaMelech's fear of harming the Meshiach Hashem, about whom the Ribono shel Olam said 

וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול אמר לו הקב"ה לדוד דוד שירה אתה אומר על מפלתו של שאול אלמלי אתה שאול והוא דוד איבדתי כמה דוד מפניו היינו דכתיב (תהלים ז, א) שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני וכי כוש שמו והלא שאול שמו אלא מה כושי משונה בעורו אף שאול משונה במעשיו 

with Yaakov's confrontation with Eisav. 

REB CHAIM BROWN to the rescue. 

Reb Chaim showed me something I would never have found, in that the author is not part of the ASU, the Artscroll Universe. I never heard of him, but he seems to have been a man that was not afraid of controversy.  See here and here. 

From Harav Chaim Hirschensohn, his sefer נמוקי רש"י - חידושי הרח"ה, page 53b, in the HebrewBooks site page 124:

... השתדלות המפרשים לבאר מדוע צר לו אם יהרג אחרים, הלא המה רודפים, והבא להרגך השכם והורגו, לא נחוץ כלל, כי גם ההורג בהתר את חבירו צר לו לאדם נכבד שבא לידי מדה זו.

So I guess it boils down to the old machlokes about whether certain mitzvos, even though required and important, can leave a stain on a person's middos. We've discussed this many times, and in this post I have a link to other places plus something from Reb Chaim on the subject.  (There's a whole world out there - the Or HaChaim, the Shiurei Da'as, Reb Aharon, lhbchlch Rav Sternbuch, and others.) Rav Hirschensohn's use of the idea to explain the words of Chazal here is novel, but it is no longer only Golda Meir.

Reb Chaim also showed me the Ksav Sofer that says pshat in the passuk is that Yaakov was bichlal not afraid of getting killed. He had a havtacha. He was afraid that he would have to kill Eisav, and as a result, it would distance him from the Ribono shel Olam and he would end up dying as a result of that richuk. This is all based on the Gemara in Shabbos 149b, 

וְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בְּרֵיהּ דְּבַת יַעֲקֹב: כָּל שֶׁחֲבֵירוֹ נֶעֱנָשׁ עַל יָדוֹ — אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ בִּמְחִיצָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מְנָלַן? ...

מֵהָכָא: ״גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב״, אֵין ״לֹא טוֹב״ אֶלָּא רָע, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגוּרְךָ רָע״ — צַדִּיק אַתָּה ה׳ וְלֹא יָגוּר בִּמְגוּרְךָ רָע. 

So the idea is that it didn't bother him a ki hu zeh that he might have to kill Eisav. What bothered him was being the instrument of middas hadin that brings death to others. (This did not bother Moshe Rabbeinu when he brought the makkos, and it did not bother Moshe or Dovid or Avraham Avinu when they engaged in several wars. Perhaps the difference is whether you're in the War Room or on the battlefield.)  (That Ksav Sofer is also fascinating because in the second half of the paragraph he quotes Reb Yonasan Eibschutz's Luchos Ha'Eidus, where he bitterly complains about the horrible injustice of being a nirdaf from the Chacham Tzvi for the vile and unfounded accusation of following Shabtai Tzvi. It begins on page 148 of the לוחות העדות. I have it in the Otzar, but otherwise it's not available online.)

UPDATE:

Rav Bukspan sent me this geshmakkeh insight into what Chazal meant when they said וַיֵּצֶר לוֹ אִם יַהֲרֹג הוּא אֶת אֲחֵרִים . and relating to the Ateres Tzvi.

AGADAH: CONCERN FOR "ACHERIM" 

QUESTION: The Gemara explains that the Mishnah often refers to Rebbi Meir as "Acherim," because Rebbi, the redactor of the Mishnah, did not want to refer to Rebbi Meir by his name. Rebbi Meir had attempted to unseat Rebbi's father, Raban Shimon ben Gamliel, from his position as Nasi, and therefore Rebbi, in deference to his family's honor, referred to Rebbi Meir as "Acherim."

Rav Naftali Maryles (1828-1890), the Rov of Litovisk and the son of the Yoruslaver Rebbe, Rav Shimon Maryles zt'l, points out that this Gemara reveals a deeper meaning behind the words of Rashi in Parshas Vayishlach. The Torah (Bereishis 32:8) says that when Yakov heard of Esav's impending approach, "he became very afraid, and he was distressed." Rashi explains that he became "afraid" lest he be killed, and he was "distressed" lest he kill others ("Im Yaharog Hu Es Acherim"). Why, though, was Yakov worried that he would have to kill someone else? Yakov was being pursued by Esav, who wanted to kill him, and the Torah teaches that if one person is being mortally pursued by another, then he is bidden to kill the pursuer in order to protect his own life! Why, then, was Yakov concerned?

Also, why does Rashi say that Yakov was afraid that "he would have to kill others (Acherim)"? He should have said that Yakov was afraid that "he would have to kill Esav"! Maharal)

ANSWER: The Gemara in Gitin (56a) relates that one of the Roman leaders, Niron (the Caesar Nero), converted and became Jewish, and one of his descendants was Rebbi Meir. The Romans descended from Esav, as Rashi points out at the end of Vayishlach. Rashi, therefore, is saying that Yakov was distressed that he might be forced to kill Esav and thereby prevent the birth of Rebbi Meir, who was called "Acherim"!

Rav Naftali of Litovisk points out that a similar theme is found in Rashi in Parshas Shemos (2:12). The Torah there teaches that before Moshe Rabeinu killed the Egyptian slave-master, he looked to all sides to make sure "that there was no one." Rashi explains that this means that he looked into the future to make sure that none of the future descendants of this Egyptian would ever convert and become Jewish, and only then did he kill him. (Sefer Ayalah Sheluchah, Parshas Shemos, republished in 2001 by his descendant, Rabbi Ari Maryles. See also Peninim Yekarim, Parshas Vayishlach, and Kanah Avraham.)