Asking a Tzadik to Daven For You.

We all are familiar with the Gemara in BB 116a that

 כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים. 

 I came across something very similar in  the Sifri in Bamidbar 11:2, brought here in Rashi.

ספרי במדבר פ״ו:א׳

ויצעק העם אל משה. וכי מה היה משה מועילם, והלא אין ראוי לומר אלא ויצעק העם אל ה'! ומה תלמוד לומר ויצעק העם אל משה? היה ר' שמעון אומר: משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על בנו, והלך לו הבן ההוא אצל אוהבו של מלך, אמר לו: צא ובקש לי מאבא. כך הלכו ישראל אל משה, אמרו לו: בקש עלינו מלפני המקום. 

From the baal haRokeiach, and directly relating to our discussion, see there note 21:  https://www.beureihatefila.com/files/Machnisei_Rachamim_1.pdf

The Rokeiach is particularly relevant to people who go to kevarim and so forth to ask for intercession and tefilla.  

Coincidentially, I saw the following dvar torah that touches on this topic on my father in law's desk.  This is from one of his forthcoming Sefarim. His approach, of course, is more nuanced, and avoids the haughty "I'm a misnageid, I don't go to anyone for brachos or tefillos, that's just avoda zara," and the ignorant shunting off the avoda of tefilla to the rebbe. Here it is, with his permission.

וישמע אלקים את קול הנער (כא, יז)

פרש״י, מכאן שיפה תפלת החולה מתפילת אחריםעליו והיא קודמת להתקבל. ויש לעיין האי ליישב דברי רש״י עם מה דאיתא בבבא בתרא (קט"ז ע"א)

דרש ר' פנחס בר חמא כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים שלפי מה שמבואר מדברי רש״י שתפילת עצמו קודמת להתקבל, למה ילך אצל חכם לבקש עליו רחמים.*

ונראה לבאר, שרבי פנחס בר חמא מיירי כשאין החולה יכול לתפלל על עצמו, לכן אמרינן שילך אצל חכם ויתפלל עבורו, אבל אם יכול החולה להתפלל ודאי יתפלל על עצמו, קודם שיבקש מהחכם להתפלל עבורו. וכן מדוייק הלשון ״כל שיש לו חולה בתוך ביתו", שמשמעו אנשים אחרים כגון בני ביתו, שהם יבקשו מהחכם להתפלל בעד החולה, שעדיף תפילת החכם מתפילתם, אבל על החולה עצמו לא נאמר שילך אצל חכם.

עוד אפשר לומר, אף שבדרך כלל מתקבל תפילת החולה קודם, מ״מ לפעמים אינו מתקבל מטעמים הכמוסים. ולכן, אם לאחר שהתפלל החולה בעד עצמו אינו נראה שנתקבל תפילתו, אזי ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, ואפשר יצטרף תפילתו עם תפלת החכם להתקבל.

נמצא, כל שיכול החולה להתפלל, ודאי יתפלל על עצמו תחילה. ואחר כך אם ירצה ילך אצל החכם (ובפרט אם לא ראה שנתקבל תפילתו), שאין מי שיאמר שאין תועלת בתפילת החכם. ואדרבא מלשון רש״י משמע שאפילו תפילת אחרים מועלת, שהא כתב ״תפילת החולה קודמת להתקבל,, משמע שתפילת שניהם מתקבל אלא שתפילת החולה מתקבל תחילה, וא״כ כ״ש שמועלת תפילת החכם. [וכעין זה מצינו אצל אבא חלקיה, ש״קדם עננא מהך זוית דקיימו דביתהר (תענית כג, ב), שממון שהיתה יותר זכותים לאשתו, תפילתה קדמה להתקבל.]

[והיה מקום ליישב הקושיא מצד אחר, כי הנה הביא רבי פנחס בר חמא מקור לדבריו, ממשלי (טז,יד), ״חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה״, ו א״ כ משמע שתכלית תפילת החכם, הוא להסיר כעס ותימה מאת רבש״ע, שמועלת ע״י זכותיו של החכם, וכן פירש הגר, א (שם). ולפי״ז יש לפרש, דודאי יתפלל החולה בעד עצמו שיתרפא מחליו, כי הוא מכיר את נגעי לבו, אבל גם ילך אצל החכם, כדי להשתכך את כעס הרבש״ע מחמת אהבת החכם. אמנם לפי מה שכתב הרש״ש על הרשב״ם, אין ענין חמת המלך שייך לחולה, עיי״ש.]

אמנם עדיין יש לעורר על דברי רש׳׳י, מהא דאיתא בברכות (ה, ב), כשחלש ר׳ יוחנן נתן ידו לרבי חנינא והעלהו מחליו, ופריך הגמרא למה לא עשה כן ר׳ יוחנן לעצמו, הלא אנו רואין שהצליח ר׳ יוחנן להעלות רבי חייא בר אבא מחליו, ומשני "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין״. אלמא שעדיף כח אחרים להוציאו ממצבו יותר מעצמו, ואילו הכא אמרינן שתפילת החולה עדיף מתפלת חבירו.

ויש לפרש, שנתינת יד להתרפאות הוא ענין סגולה, ודבר סגוליי אינו נעשה על ידי עצמו. ודבר זה דומה לענין של ברכה, שאין האדם מברך את עצמו מאחר שהוא ענין סגוליי, והיינו שאמרו חז׳׳ל ״לא תהא ברכת הדיוט קל בעיניך׳ (ברכות ז,א), שמכיון שהוא ענין של סגולה אין אנו יודעין למי שייך הסגולה. אבל התפילה שהוא דבר טבעי, לבקש מאביו שבשמים שימלא בקשותיו, (עיין מהרש׳׳א קדושין כט,ב ד׳ה אפשר), אזי עדיף תפלת עצמו להתקדם להתקבל מתפילת אחרים, וכמו שביארנו.

ונראה לתת טעם, למה יפה תפילת החולה וקודמת להתקבל. שתפילת החולה כולל בתוכו יותר תוכן מתפילת אחרים ואפילו אם הוא חכם, כי רק החולה יכול למסור הרגשי לבו, וכל שהתפילה יותר מפורט ומורגש מקובלת יותר. משל למה׳׳ד דומה, למי שצריך בירור הלכה, כששולחו ע״י שליח לאו דוקא יעריך אותו השליח עם כל פרטיה ודקדוקיה, כי א׳׳א למסור לשליח רגשי לבו, ולכן אין ביכולת השליח לפרט השאלה כראוי. (וכעין זה כתב היפה תואר על המדרש(נג, יד), ״כי הוא מתפלל מתוך צרתו״).

מיהו אין טעם זה מתיישבת כ״כ, כי כאן תפילת האחרים על ישמעאל היתה של הגר אמו, ובודאי יש לאם החולה הרבה צער, ולפעמים אפילו יותר מהחולה עצמו, ואפילו הכי אמרינן שתפילת החולה;ישמעאל, נתקבלה תחילה.

ובכל אופן, ברורים דברי רש״י, שעדיף לחולה תפילת עצמו מתפילת אחרים.

ולכן צריכים להשים לב, מה שעושים הרבה אנשים כשנמצאים בצער או במצב קשה, שבאים אצל החכם ומוסרים לפניו צרותיהם, שאל יחשוב האדם שמאחר שיתפלל החכם בעבורו, כבר עשה כל מה שצריך ואין עליו עוד לעשות. שלפי מה שמבואר כאן שתפילת החולה עצמו יפה לו וקודמת להתקבל, אין לחולה להפסיק מלהתפלל בעד עצמו ולפרט נגעי לבו לפני אביו שבשמים, שתפילתו מועיל הרבה יותר מתפילת החכם. ובפרט מה שמצוי פעמים הרבה, שמעולם לא בקשו מחכם שיתפלל עבורם, ורק בקשו ממנו דברי ברכה וחיזוק, שבודאי ימשיכו להתפלל. כי כבר ביארנו שאין ענין הברכה מענין התפילה ואיננו דומה לו כלל, שהברכה הוא ענין של סגולה משא"כ התפילה, וא״כ בודאי אין הברכה שוה לתפילת החולה.

*(עיין מה שפירש המאירי על הגמרא (שם), וז״ל ילך אצל חכם וילמוד הימנו דרכי התפילות ויבקש רחמים עכ״ל, ולפי״ז אין מקום לקושיא זו.)

Mazel Tov at a Siyum or Chag Hasmicha

Over the last months I've attended a grandson's siyum on Shas, another grandson's siyum on Shisha Sidrei Mishna, and a Chag Hasmicha at my son's Kollel, Kollel Horaah of America in Marlboro, NJ.

At every single event, someone said that saying Mazal Tov is out of place, because these occasions are the result of hard work and discipline and have nothing to do with mazal. You don't say mazal tov on Ameilus!

This has been attributed to the Briskers (an attribution that has been validated,) and (which I do not believe) to Reb Moshe. 

Whoever said it, I, and Gandalf, disagree. 

“Do you wish me a good morning, or mean that it is a good morning whether I want it or not; or that you feel good this morning; or that it is a morning to be good on?”

Mazal Tov is not a statement that what you have is the result of mazal, and it is not "congratulations".  It is a wish and a bracha that you will have good mazal in the future, and that is very, very appropriate. When a person makes a siyum, or gets smicha, you are celebrating three things.

1.     You join in your friend's happiness of a great goal attained after disciplined and dedicated hard work. You (if you are not suffering from ASD, or a psychopath who is indifferent to other's emotions) are happy that the other person has worked so hard and has accomplished something so precious.

2.     You celebrate the new kedusha in the world. Unlike those that say "מאי אהני לן רבנן," you know that every talmid chacham that rises another darga of sincere Yedias HaTorah makes the world a better place and brings it closer to the Ribono shel Olam. That is a simcha for everyone!

3.       A. Now that this person has finished a section of the Torah, the next time he learns it he will be learning a different Torah. אינו דומה! Anyone that has learned Eiruvin knows that after learning it once, you know very little. After chazering, it becomes a new masechta. Now that you've learned it, you need mazal and siyata dishmaya that when you learn it again, it will reveal its secrets and you will be zocheh לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא.  

        B. Now that this person has assimilated a body of knowledge, and kal vachomer when he has hetter horaah, he has the opportunity to put his knowledge to use in his own life and in that of others. For that, you need mazal for siyata dishmaya that you should use it well.

        C. When a person gets smicha, or learns a significant limmud, he is like a sefer Torah. He might have the opportunity to spread his knowledge, to teach, to influence, to be a leader. Or he might just go home and do nothing with all that he has. We all know there are great poskim and lomdim who are crowned Kings of the world, and others, of equal or greater stature, that have to stand in line to buy Challah erev shabbos and you can barely find a minyan for his levaya. What is the difference? Mazel!  Even a sefer Torah needs mazal - one beautiful and holy sefer will lie gathering dust until it cracks and crumbles from age and disuse, and the other is used every krias hatorah. ( נשא קל"ד."תקוני הזהר צ״ט ב, "דכלא תליא במזלא אפילו ספר תורה שבהיכל) So if anyone needs the bracha of mazal tov, it is someone that finished a masechta or a new musmach.

This bothers me. How can the Briskers be so narrow minded that they don't realize that the mazel tov by a siyum is a blessing for the future? Bishlema when the Brisker Rov was told on a yortzeit that his father's neshama should have an aliyah, he got angry and said "Why are you saying that to me? Talk to the wall!" But a mazel tov by a siyum is treif?? I assume this is because the Brisker idea of a glorious future is that they emulate exactly and not one iota more their heroes of the past. Their future is the past. With that mindset, it is understandable that they interpret any good wishes by a siyum as an assessment of how well you've recreated the past, not a hope of dynamically achieving a fruitful and beautiful future. 

I guess they hold that the Gemara in Megilla 6b,

 גואמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי  אל תאמן. לא יגעתי ומצאתי אל תאמן. יגעתי ומצאתי תאמן. דהני מילי בדברי תורה

means that all that matters is ameilus. But I can't see how that's possible. After all the ameilus, you need special mazal to become a marbitz Torah and be mechaven el ho'emes.

In any case, the mussar haskeil is that you can and should say mazal tov by a siyum and by a chag hasmicha. The Brisker Rov says No; Eisenberg, for what it's worth, says Yes. Just as by a wedding, you wish the chasan and kallah good mazal on the new world they hope to create, so, too, by a siyum and smicha, you wish the chasan haneshef good mazal with his new kedusha and Torah.

Drasha Shavuos 2022 תשפ'ב

The most important element in attaining gadlus in Torah is unremitting ameilus. But after ameilus, and even after knowing kol hatorah kulah, there are other factors that make a difference in the quality of your Torah.

Bava Metzia 85b

כי הוו מינצו ר' חנינא ור' חייא אמר ליה ר' חנינא לר' חייא בהדי דידי קא מינצית ח"ו אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי אמר ליה ר' חייא לר' חנינא בהדי דידי קא מינצית דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל מאי עבידנא אזלינא ושדינא כיתנא וגדילנא נישבי וציידנא טבי ומאכילנא בשרייהו ליתמי ואריכנא מגילתא וכתבנא חמשה חומשי וסליקנא למתא ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה חומשי ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי ואמרנא להו עד דהדרנא ואתינא אקרו אהדדי ואתנו אהדדי ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל היינו דאמר רבי כמה גדולים מעשי חיי

We see from Rav Chiya's method of ensuring the permanence of Torah that if you want Torah to have a kiyum, it has to be learned in kedusha and tahara, and that any admixture of tumah weakens its kiyum. Total kedusha and tahara, absolute guaranty of permanence.

A similar thought is found in Sukka 45b on the passuk in Shemos 26:15

תניא נמי הכי: 'עצי שטים עמדים' - שעומדים דרך גדילתן. דבר אחר: 'עמדים' - שמעמידין את ציפוין. דבר אחר: 'עמדים' - שמא תאמר אבד סיברם ובטל סיכויין, תלמוד לומר 'עצי שטים עמדים', שעומדים לעולם ולעולמי עולמים.

It is said from the Gaon and from the Maharsha that the reason the Krashim are eternal is that they were planted from seed by Yaakov Avinu in Knaan for use in the Mishkan , transported to Mitzrayim, brought to the Midbar, and fashioned by Betzalel and Uri ben Chur, every moment in perfect kedusha and lisheim shamayim. Such a yetzira is eternal. Of course, this is not an all or none. The more kedusha, the less shelo lishma, the more kiyum the Torah has.

But I do not understand what Rav Chiya's proved as far as his argument with Rav Chanina. Rav Chanina and Rav Chiya, the gedolei hador, were arguing. Rav Chanina said "With me you argue? My mind is so glatt and deep from my learning Torah that if c'v Klal Yisrael would forget the Torah, I could recreate it purely from my chochma and seichel hayashar." Rav Chiya answers, "With me you argue? I made sure that Torah will never be forgotten from Klal Yisrael." So what? That makes Rav Chiya a bigger lamden? It makes him a great benefactor. It makes him a great teacher. But how does that mean that his piskei halacha are one iota better?

We see from here that if your Torah is more similar to the Torah as it was given on Sinai, then it is more emes le'amito; you have greater siyata dishmaya to be omeid on the emes. By being marbitz Torah in such a manner, Rav Chiya's Torah was domeh to the Torah of Mattan Torah that was given to the whole Klal Yisrael. Mimeila, he had more siyata dishmaya to be mechaven el haemes.

We see the same idea is the Sefer Hamikna in Kedushin 30a. What would you say if there were an argument between a father and a grandfather about who gets to learn with a boy? Pashtus, the father wins. It says limadetem es bneichem, it's mitzvas haav al haben. Here is what the Baal Hafla'ah says.

שם מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר חורב וכו' נראה לפרש מפני שאמרו חז"ל אינו דומה לשומע מפי הרב או ששמע מפי התלמיד וכן מצינו בכל דור ודוד מימות משה רבינו ע"ה שנתמעט ההשגה כפי ריחוק המקבלי' זה מזה והארכנו בזה בפתיחו' ספר מס' כתובות ובשאר מקומות וזה הטעם שאמרה תורה שילמד את בן בנו אף על גב שמחוייב בנו ללמדו שהוא אביו אלא שאינו דומה ממה שיקבל מבנו למה שיקבל ממנו לכך חייבה התורה לאבי אביו שהוא עדיף טפי וכיון שמצינו ששכר הגמול המלמד את חבירו תורה הש"י משפיע לו חכמה וכמו שאמרו מתלמידי יותר מכולם וכן בהופכו העונש הוא במיעוט החכמה וכמו שאמרו חז"ל בפסוק עשיר ורש נפגשו ומפורש בחידושינו בפסוק ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל שדרשו חז"ל שהי' זקן ויושב בישיבה שע"י כן בירך ה' אותו בחכמה העליונה הכוללת הכל ופירשנו בזה מה שאמרו חז"ל איזהו חכם הלומד מכל אדם אף על פי ששם חכם הוא מורה שהוא מלמד לאחרי' מ"מ נקרא לומד מכל אדם שהוא מקבל מהם שעל ידם הקדוש ברוך הוא משפיע לו חכמה וכן הוא הגמול הזה שהוא מכווין ללמד את בן בנו כדי לקרב קבלתו כן הקדוש ברוך הוא מקרב קבלתו כאילו קיבלו מהר חורב וק"ל  

And look at the Maharsha in Yevamos 14a. 

לא נמנעו ב"ש לישא וכו' לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו. הגם שא"א שיהיו שני הדעות אמת לאמתו מ"מ מצד השלום ואהבה שהיה ביניהם כולם אמת כמ"ש בחגיגה (ג:) כי כולם דברי אלהים חיים נתנו מרועה א' וק"ל:

He starts by saying that they can't both really be right (אמת לאמתו), but because of the shalom between them they are all emes. What does that mean? Because of Shalom, emes becomes emes le'amito?

The Gemara in Chagiga the Maharsha brought

ואף הוא פתח ודרש (קהלת יב, יא) דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד...בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב (שמות כ, א) וידבר אלקים את כל הדברים האלה

but that Gemara says nothing about Shalom creating Emes.

Maybe the Maharsha is thinking about the gemara in Eiruvin 13b,

א"ר אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים הן והלכה כב"ה וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלקים חיים מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי ב"ש ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן

(The Ritva there in Eiruvin, however, is incompatible with the Maharsha's words that only one can be אמת לאמתו, but they don't have to shtim with the Ritva.  

אלו ואלו דברי אלקים חיים. שאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהו שניהם דברי אלקים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם.)

With the Maharsha and the Gemara in Chagiga, it could be that Reb Chiya was saying that as far as psak halacha goes, there is a din that learning and teaching Torah in a manner that reflects the original Mattan Torah gives you the home field advantage for halacha psukah.

We have a similar idea in Tosfos BB10b.

Gemara

דיוסף בריה דרבי יהושע חלש אינגיד אמר ליה אבוה מאי חזית אמר ליה עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה אמר ליה עולם ברור ראית

Tosfos

עליונים למטה ותחתונים למעלה. פי' ר"ח דאמרו הגאונים שקבלה בידם רב מפי רב דעולם הפוך היינו שראה שמואל דהוה יתיב קמיה דרב יהודה תלמידיה משום דמיחה בשמואל בפר' במה בהמה (שבת נה) גבי ההיא איתתא דאתיא וצוחא קמיה דשמואל ולא אשגח בה א"ל רב יהודה לית ליה למר אוטם אזנו מזעקת דל וגו':

How does that make Reb Yehuda the Rosh Yeshiva and Shmuel, his life long rebbi, the talmid?

Evidently, being נושא בעול עם חבירו makes your Torah more emes le'amito. Why? Because that is what Mattan Torah was like, it was ויחן ישראל, it was davka davka because כאיש אחד בלב אחד. Torah that comes from that middah is כנתיתה.

The same goes for the Gemara BB22a.

דתניא (דברים ד, ט) והודעתם לבניך ולבני בניך וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע 

If you are kovei'a ittim, whether it is for an hour or half an hour, you can not do it with one eye on TikTok and one eye on the Chumash. You have to be totally immersed for as long as your seder lasts.

When I said this in Shul, I ended with words of encouragement. I said that for adults, making the commitment to be kovei'a ittim is hard. We are not so mutable as we were as when we were young. But Torah is different. This determination is what is required, and when you make that conscious and sincere decision, you will have siyata dishmaya to acheive it.  That is precisely the lesson of the entire Yomtov. I heard (from Rabbi Avrohom Bukspan from Rabbi Frand Junior from Rabbi Doniel Pransky) a great pshat in a Rashi in Megillas Rus 2:3

ותלך ותבוא ותלקט בשדה אחרי הקצרים

Rashi

וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה. מָצִינוּ בְמִדְרַשׁ רוּת, עַד לָא אֲזָלַת אָתַת? שֶׁהוּא אוֹמֵר "וַתָּבוֹא", וְאַחַר "וַתְּלַקֵּט". אֶלָּא שֶׁהָיְתָה מְסַמֶּנֶת הַדְּרָכִים קֹדֶם שֶׁנִכְנְסָה לַשָּׂדֶה, וְהָלְכָה וּבָאָה וְחָזְרָה לָעִיר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סִמָּנִים וְצִיּוּנִים שֶׁלֹּא תִטְעֶה בַּשְּׁבִילִין וְתֵדַע לָשׁוּב:

What is the Medrash telling us? Why do we need to know this? It seems totally uninformative.  But the pshat is that the navi is telling us what Rus was like, that she was obsessively meticulous and planned out. She did not go anywhere before knowing exactly how to go and exactly how to come back. But when it came to her decision to become a Jew and follow the Torah, she knew very well that everything she was used to, everything set in her world, was no longer reliable. She knew absolutely nothing about where her future would take her, but she said 

ותאמר רות אל־תפגעי־בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל־אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלהיך אלהי

באשר תמותי אמות ושם אקבר כה יעשה יהוה לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך

She did what Klal Yisrael did at Sinai. Unlike the other nations that asked מה כתיב ביה, we said נעשה ונשמע, come what may. We trusted the Ribono shel Olam, and we decided to through our lot with the Torah. 

זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה  

So take advantage of what the Yomtov offers. Make that commitment, whether for a half hour or whatever, but that half hour is sacrosanct. You are in the עולם האמת, focus, learn in kedusha and tahara, and bring the experience of Mattan Torah into your own life. 

Tzav. Three He'aros on Zerizus

 1. Rashi in the beginning of the parsha:

צו את אהרן. אֵין צַו אֶלָּא לְשׁוֹן זֵרוּז מִיָּד וּלְדוֹרוֹת; אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּיוֹתֵר צָרִיךְ הַכָּתוּב לְזָרֵז בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס (ספרא):

Rashi in Devarim 1:16:

ואצוה את שפטיכם. אָמַרְתִּי לָהֶם הֱווּ מְתוּנִין בַּדִּין – אִם בָּא דִּין לְפָנֶיךָ פַּעַם אַחַת, שְׁתַּיִם, וְשָׁלוֹשׁ, אַל תֹּאמַר כְּבָר בָּא דִּין זֶה לְפָנַי פְּעָמִים הַרְבֵּה, אֶלָּא הֱיוּ נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים בּוֹ (שם):

Rav Bergman (Ma'amarim here in Tzav) points out that Mesinus in the context of din means moving slowly - as in Brachos 20a,

כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא סבר דבת ישראל היא קם קרעיה מינה אגלאי מילתא דכותית היא שיימוה בארבע מאה זוזי א"ל מה שמך אמרה ליה מתון אמר לה מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא:

Rashi there:

מתון מתון - לשון מאתן:

ד' מאות - ב' פעמים ב' מאות כלומר השם גרם לי לשון אחר מתון מתון לשון המתנה אם המתנתי הייתי משתכר ד' מאות זוז:

So what does Tzav connote? Alacrity or deliberation? Rav Bergman answers that there is physical atzlus and there is mental atzlus. A person that is mentally lazy will answer questions by rote. A person that is a mental Zariz will think through the question and the circumstances and quickly review the basis for the psak.

So Zrizus is always speed and alacrity. But in the case of psak, it means to be mentally agile and quick, and to use every iteration of a question as an opportunity to reexamine old certainties.

2.  From Reb Yerucham.  The word tzivui was used in regard to the exact same dinim in Tetzaveh. Two ziruzim were needed, exactly as the Mesillas Yesharim says in perek 7. I am widely known as something of an expert on atzlus, so trust me when I tell you that the Ramchal is right. Sometimes you decide something needs to be done, and somehow you congratulate yourself on your strength of character as demonstrated by your decision, and the self-congratulatory satisfaction replaces the actual motivation to get it done. The same happens when you begin a project that takes time and work, and after a day or two..... 

3.  Reb Moshe, in the new Kol Rom, says that the instruction of zerizus is particularly important in the parsha of Olah. A person brings an olah, which seems to yield very little practical benefit to anyone, and it reminds him that our efforts are not tied to our success. The Ribono shel Olam decides what will succeed and what we will have. A person might use this faith, this sharp spiritual perception, to justify sloth. So the Torah says No, whatever you choose to do for a parnassah, don't do it half heartedly. Do it with energy and diligence and focus - with Zerizus!

(You need to see it inside, but I can't quote it verbatim because A, it's copyrighted, and B, even if I decided it's ok to steal someone's hard work, it's not available online.)

Vayikra. Nochach and Nistar, Second and Third Person by Korbanos. Ich und Du

The instructions of Korbanos are in third person- he. See 1:3, 1:14, 1:10, 3:1 - יקריב אתו, והקריב מן התרים,  זכר תמים יקריבנו, אם־זכר אם נקבה תמים יקריבנו . 

However, the Korban Mincha is stated in second person- you. See 2:11, 2:12, and 2:13 - אשר תקריבו, קרבן ראשית תקריבו , וכל קרבן מנחתך במלח תמלח. 

In Shmoneh Esrei, all brachos follow the format of Nochach/Nistar, with one exception. Modim could follow the same format and end with Hatov Shemo, veLo na'eh lehodos. But it doesn't. It is stated in second person - hatov shimcha, lecha na'eh lehodos.

Reb Yaakov Emden in Beis Yaakov says that the eighteen verses in Yehi chevod correspond to the brachos in Shmoneh Esrei. It has been pointed out that all but one are lashon nistar - the fourth verse, Hashem Shimcha leolam va'ed Hashem Zichrecha ledor vador. It seems that this verse corresponds with Modim. 

Why? What is the common denominator?

Rav Bergman (Shaarei Orah/Maamarim/Vayikra) points out that whereas other korbanos yield a benefit to the baalim, this is not true by a minchas nedava. No kapara at all (he quotes the Steipler in Zevachim as stating this) and the baalim never ever eats any of it. Even a Kohen doesn't eat from his own Mincha, because it's kallil. (This is an oddity that I never saw an explanation for until now!) Indeed, when discussing the Minchas Chotei, the Torah does not use the lashon nochach.

Lechoira, you can ask that one of the Menachos mentioned above is the Minchas Ha'Omer, that is mattir Chodosh, which is a tremendous benefit. But, remarkably enough, the Sifra says that the Torah introduces the parsha of Minchas Haomer with Im to teach you that you should be makriv as a nedava, not for the toeles of hetter - ואם תקריב מנחת בכורים!

ספרא, ויקרא דבורא דנדבה, פרשה יג ב-ג

[ב] ר' שמעון אומר "ואם תקריב מנחת בכורים לשם" – זו מנחה באה חובה. יכול נדבה? כשהוא אומר (ויקרא כג, י) "והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן" למד שאינה באה אלא חובה.

[ג] ואם כן למה נאמר "ואם"? לומר אם אתם מביאים אותה לרצון מעלה אני עליכם כאילו נדבה הבאתם אותה, ואם אין אתם מביאים אותה לרצון מעלה אני עליכם כאילו לא הבאתם אותה אלא לצורך עצמכם.

Pretty cool, no?

Rav Bergman has a different mehalach, but I would suggest that the common denominator is that both by Modim and by Korban Mincha, you are not there to get anything. By Modim, you're not saying "Give," you're saying "thank you for what you've given." Sure, there are plenty of unctuous sycophants who only express gratitude to ingratiate themselves, but that is not the intent of the bracha of Modim. 

The idea is that in both cases, one is approaching the Ribono shel Olam with absolutely no self interest, only to express respect and love and gratitude. Such a person is a ben bayis, not an outsider, and the relationship is Ich/Du, Lashon Nochach.

Vayakhel, Shemos 35:30, 31. Betzalel ben Uri ben Chur l’matei Yehudah....Chochmoh, tvunoh, vodaas.

Originally published in 2007. It's very good, so I'm putting it in the front of the line.

Reb Meir Simchah here (Meshech Chochmoh) asks, why does the possuk list Betzalel’s yichus selectively, noting specifically his ancestors Chur and Yehudah.

He answers that one is faced with the possibility of the ultimate sacrifice, of martyrdom, close and meticulous rational analysis is untimely. When Nachshon and Shevet Yehudah were faced with the test of whether they would jump into the Red Sea, and when Chur was faced with a mob of hysterics demanding an Eigel, if Nachshon and Chur had indulged in careful critical analysis and deep consideration of the alternatives and ramifications, they never would have moved: they would have suffered from “the paralysis of analysis.” But they had the deeper wisdom and strength to do what needed to be done without hesitation, and what they did echoes throughout all time. He brings an epigram from the Chosid Yaavetz– "analysis saps the strength of the will."   דהחקירה תעכב [ברצון הפנימי] מלמסור נפשו על קדוש השם יתברך

So, middoh k’neged middoh, Hashem filled Betzalel with wisdom. When the time came, and there was a need for careful and prudent wisdom, Hashem granted that as a gift to the descendant of these two people who had shown they knew the limits of chochmoh.

Reb Meir Simcha 35:30

ראו קרא ד' כשם כצלאל כו' כן חור למטה יהודה כו' הענין דמסירת נפש צריך להיות שלא בחקירה והתחכמות יתירה ויהודה מסר עצמו בים במסירת נפש כמו דאיתא בתוספתא דסוטה וכן חור מסר עצמו בעגל דהחקירה תעכב [ברצון פנימי] מלמסור נפשו על קדוש השי"ת כעדות יעב"ץ החסיד לכן אמר שבעבור זה שלא חקרו ולא נתחכמו יותר מדאי לכן וימלא אותו בחכמה ובדעת כו' והבן 

Reb Meir Simcha ends his discussion with with “vehovein.” He clearly means to say that his pshat is not just his usual standard of a brilliant and deep vort, or a new iteration of a truism. And the reason is because at first glance, he seems to be advocating imprudence and foolhardiness! This, obviously, is not what he wants us to come away with. We are all too familiar with the delusional extremists whose acts of 'martyrdom' fill the newspapers. What, then, does he mean?

The answer is this: Reb Meir Simcha is not saying that there is an alternative to prudent wisdom. He is saying that along with chochmas hatorah, you have to develop another kind of chochmoh, and that is the chochmoh of mussor and hashkofoh. This is what the Torah means by "chochmo, tevuna, voda'as. Only when you combine Chochmas Hatorah with the Binoh of mussor and hashkofo do you come to Da'as, the knowledge of what needs to be done right now. If you only have the wisdom of havonas hatorah, you are lacking a crucial part of what a ben Torah must develop. People talk about ‘the fifth shulchon oruch.’ Everyone has their own opinion of what comprises this part of shulchon oruch, and it is usually cited in support of some unsupportable and foolish opinion that contradicts daas torah. In fact, however, this part of Shulchon Oruch is not an alternative to the first four parts. The fifth shulchon oruch is the mussor and hashkofoh that cannot be written on paper. Only if a person knows and understands kol hatorah kuloh, and he also is a godol in hashkofoh and mussor, only then can he trust that his kol demomoh dakoh comes from an inculcated sense of what the right thing to do is.

My father (Shlitah) Hareini Kapparas Mishkavo, liked to say that if someone would open a store that sold common sense, it would go bankrupt, because everyone thinks he has plenty of common sense. In fact, though, common sense is a rare and precious commodity. The same is true regarding the Tevunoh VoDa'as the Torah mentions here.

In Parshas Titzaveh, 30:7, it says B’heitivo es haneiros yaktirenu. The ketores is brought in middle of the hatovas haneiros. While this is a well known halachah which many of us say before pesukei de'zimra every day, did you ever wonder why this is so? Why must we interrupt the preparation of the menorah in order to burn the ketores? Where do we find a Gzeiras Hakasuv that requires that Oseik Bemitzvah should davka stop in middle to do a different mitzvah? Reb Moshe in the original Dorash Moshe says that a talmid chochom (the menorah) needs to have a sense of smell (the ketores) – to be able to discern that something is wrong even when nothing apparent is evident, to be able to sense when people are using the Torah to trick others into following false philosophies. He brings Sanhedrin 93b about the Melech Hamoshiach who is “morach v’do’in.” He explains that this is not a din of nevu’ah, it is simply a sense that every yorei shomayim develops to some degree.

This is what Reb Meir Simcha is talking about. A talmid chochom that does not develop this extra sense, and who relies on just his wisdom, is incomplete, and he should remember that the ketores is an essential part of the hatovas hamenorah.

Here is what bothers me. Why was this quality necessary, or relevant, to davka Betzalel? Of course you need kavana, and chachma, and daas, to fabricate the keilim and invest them with kedusha. As we have said elsewhere, the degree and quality of kavana is an essential part of the keilim and the begadim, no less than in writing a Sefer Torah. But why this particular techunas hanefesh? There was no mesiras nefesh involved here.

My nephew, Harav Yitzchak Buchalter, suggested the following. We know the story said about the Ramak, who said in a drasha that total bitachon will mean the Ribono shel Olam will take care of you 100%. A simple Jew listened, and sold his horse and wagon, we all know the story. The lesson is that the talmidim of Reb Moshe Cordevero were each and every one a gadol in Chochma and Mussar and Kabbala. But they were not simple Jews, they were great thinkers. As such, they had the problem the Chosid Yaavetz described. When Betzalel made the keilim, he had to have the deep wisdom of the heart, which entails dakusdikkeh kavanos that are entirely outside of a normal person's comprehension. To make the keilim with these kavanos required a faith in siyata dishmaya that the kavanos were exactly as they needed to be, with no sfeikos at all. 

  A young medical school student I met, Reb Jacobowitz from Baltimore, said the following, and I think it's superb. Chazal tell us again and again that Betzalel and Ahaliav and indeed all the craftsmen were איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו, which means they didn't apprentice, they didn't practice, they were inspired with divine wisdom and skill which expressed itself in their sublime work.  As the Ramban says in 35:21,

כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' (דה''ב יז ו) לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר 

 If so, the type of chochma needed here is beyond learned chochma. It is the tevunas haleiv that was exemplified by Nachshon and Chur, a direct connection to kedusha and truth. 

Ki Sisa, Shemos 34:34. The Masveh and Hiskashrus with a Rebbi

 Upon returning with the second Luchos, Moshe Rabbeinu was granted a Keren of light, an illumination that bespoke his embodiment of the Torah, as the Kiryas Sefer says in the Hakdama. This light frightened everyone, so he covered his face. He removed the cover only when he spoke to Hashem and when he taught Klal Yisrael what Hashem had imparted to him.

ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדת ביד־משה ברדתו מן־ההר ומשה לא־ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו

וירא אהרן וכל־בני ישראל את־משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו

ויקרא אלהם משה וישבו אליו אהרן וכל־הנשאים בעדה וידבר משה אלהם

ואחרי־כן נגשו כל־בני ישראל ויצום את כל־אשר דבר ה אתו בהר סיני

ויכל משה מדבר אתם ויתן על־פניו מסוה

ובבא משה לפני ה לדבר אתו יסיר את־המסוה עד־צאתו ויצא ודבר אל־בני ישראל את אשר יצוה

וראו בני־ישראל את־פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את־המסוה על־פניו עד־באו לדבר אתו

The Gemara in Chagiga 16a says that one who looks at three things weakens his eyesight: the rainbow, Kohanim during duchening, and a "Nasi." 

דרש רבי יהודה ברבי נחמני מתורגמניה דריש לקיש: כל המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות: בקשת, ובנשיא, ובכהנים. בקשת — דכתיב: ״כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם הוא מראה דמות כבוד ה׳״. בנשיא — דכתיב: ״ונתת מהודך עליו״. 

The Maharsha there says that this is because they carry with them something of the Ziv HaShechina, and "lo yirani ha'adam vachai," and suma is k'meis.

כל המסתכל בג' דברים עיניו כהות כו'. מקרא לא מייתי אלא דבג' דברים איכא דמות וזיו שכינה והיה קבלה בידו דעיניו כהות במסתכל בהם והא ודאי במסתכל בשכינה ממש א"א להיות חי כמ"ש כי לא יראני האדם וחי אבל הכא במסתכל בדמות וזיו של שכינה קאמר גם שאינו מת מ"מ עונשו שעיניו כהות שהוא דמות מיתה כמ"ש ג' חשובין כמת סומא כו':

It is clear that this ״ונתת מהודך עליו״ refers to the keren ohr of Moshe, because of the Medrash Tehillim 21, which equates the וייראו מגשת אליו in our parsha by the keren of light with the "וייראו אותו כאשר יראו את משה by Yehoshua and states that this was a result of ונתתה מהודך עליו :

מדרש תהלים (בובר) מזמור כא 

"גָּדוֹל כְּבוֹדוֹ בִּישׁוּעָתֶךָ הוֹד וְהָדָר תְּשַׁוֶּה עָלָיו" (תהלים כא ו) הוד של רב, והדר של תלמיד, כענין שנאמר: "ונתתה מהודך עליו" (במדבר כז כ). מהודך ולא כל הודך. והיכן ניתן לו ליהושע? ר' יודן אמר: בירדן ניתן לו. במשה כתיב: "וייראו מגשת אליו" (שמות לד ל), וביהושע כתיב: "וייראו אותו כאשר יראו את משה" (יהושע ד יד).

Question: If the luminous countenance of Moshe Rabbeinu was so fearsome, indeed dangerous, such that he covered it to protect all that saw him, why did he not cover his face when he taught Klal Yisrael Torah?

Certainly there was the benefit described in the Ramban, that everyone that saw and heard him knew that when he said "I am your God," he was repeating verbatim the words of Hashem, and not his own thoughts. (One might ask, on the contrary, there is a greater concern of misinterpretation when a man that shines with supernal light says "I am your God."  I suppose the answer is that because Moshe was careful to cover his face all the time except when giving over Hashem's words, it was clear to everyone that when he had the mask on, he was functioning as Moshe ben Amram, and when he removed his mask he was delivering a message from Hashem.)

רמב"ן ויקרא יח ב

וטעם דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם כאילו הוא אומר "ואמרת אליהם בשמי אני ה' אלהיכם" וכן קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם (ויקרא י״ט:ב׳) ואפשר כי הטעם כי בצאת משה מלפני השם בלא מסוה ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה איננו צריך לומר להם "כה אמר ה'" כי ידוע להם כי רוחו ידבר בו ומלתו על לשונו לא ידבר מעצמו וכן במקומות רבים במשנה תורה כך ידבר כמו והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום ונתתי מטר ארצכם ונתתי עשב בשדך (דברים יא יג טו) ואין משה הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות ומצמיח עשב בשדה אלא ה' יתברך 

But that does not explain why he couldn't say "Koh Amar Hashem." There has to be a direct reason for removing the mask while teaching Torah.

Reb Moshe, in the new Kol Rom, says that the light was the Hod of Hashra'as HaShechina that rests on those that learn Torah, just that for Moshe it was open and brilliant, and for others, it is internal - 

האור שקרן מעור פניו של משה הוי הוד של השראת שכינה לאלו שעוסקים בתורה, והוא היה למשה בגלוי ולכל ישראל הוא בפנימיות

Therefore, when Klal Yisrael was learning Torah, they, too, had this light, and they were worthy to see the light shining from the face of Moshe Rabbeinu.

ולכן בעת שלמדו את התורה אצל משה גם להם היה אור זה בפנימיותם, והיו ראויים לראות באור שהיה על פניו.

The idea that this light shines from every oseik baTorah is also found in the Zohar, and it doesn't matter much whether it is the light of Hashra'as HaShechina or the Ohr Haganuz.

 (בראשית א׳:ג׳) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. אמר רבי יוסי, ההוא אור אתגניז ואיהו אזדמן לגבי צדיקיא לעלמא דאתי. כמה דאוקמוה, דכתיב, (תהילים צ״ז:י״א) אור זרוע לצדיק. לצדיק ודאי סתם. וההוא אור לא שמש בעלמא, בר יומא קדמאה. ולבתר אתגניז,  ולא שמש יתיר. רבי יהודה אומר, אלמלי אתגניז מכל וכל, לא קאים עלמא אפילו רגעא חדא, אלא אתגניז ואזדרע כהאי זרעא דעביד תולדין וזרעין ואיבין, ומניה אתקיים עלמא. ולית לך יומא, דלא נפיק מניה בעלמא, ומקיים כלא דביה זן קודשא בריך הוא עלמא. ובכל אתר דלעאן באורייתא בליליא, חד חוטא נפיק מההוא אור גניז, ואתמשיך על אינון דלעאן בה

But even with Reb Moshe's pshat, that when they were learning they were worthy to see the light, that when they were learning it did not frighten or harm them, there has to be a reason why is was necessary for Moshe to take off the mask when he taught them Torah.

The answer, of course, is that a  talmid has to see his rebbi when he learns, as the Netziv says in 34:35.

הוריות י"ב

"וכי יתביתו קמי רבכון, חזו לפומיה דרבכון, שנאמר: (ישעיהו ל') והיו עיניך רואות את מוריך".

עירובין י"ג

אמר רבי: האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי — דכתיב: ״והיו עיניך רואות את מוריך״.

It is true that the Mahrsha sees this as a purely rational, technical idea - that facial expressions communicate more than words alone.

הוה מחדדנא טפי כו'. דבהסברת פנים הוה מחדדי טפי דיש להבין בקריצת עינים וברמיזת שפתים והיינו רואות את מוריך שמראה לו  פנים טפי וק"ל:

But others, including the Radbaz, learn that there is more to it.

אמרו בספרי החכמה כי בהיות האדם מתכוון אל רבו ונותן אליו לבו תתקשר נפשו בנפשו ויחול עליו מהשפע אשר עליו ויהיה לו נפש יתירה וזה נקרא אצלם סוד העיבור בחיי שניהם. וזה הוא שנאמר "והיו עיניך רואות את מוריך"

The Radbaz, of course, was among the greatest of the Mekubalim and among the greatest of the poskim. The Arizal learned in his yeshiva, he was on the Beis Din with the Beis Yosef, and in general he was a living Sefer Torah by the standards of his generation of malachim. Every word he says has to be measured like diamonds.

Here you see that he says that in order to understand Torah properly, you need a kesher to a rebbi, and that is created by looking at him and hearing his divrei Torah.

The lesson here is that learning Torah requires a kesher to a Rebbi. When that kesher is created, the light of the Torah that he has is shared with his talmid. This does not happen with a tape recorder or a book. It is personal and intimate.  As explained by Rav Chatzkel Levenstein -  

תלמידי הגה"צ רבי יחזקאל לוונשטיין זצ"ל שאלוהו: מדוע שיחה הנשמעת מטייפרקורדר אינה משפיעה כל כך חזק כמו שיחה ששומעים מפי החכם עצמו? והוא ענה: בשיחה מוקלטת חסר הצלם אלוקים"

This concept of creating a kesher with a rebbi in order to be spiritually elevated is found in other sefarim, primarily among the Chasidim, which has been inflated into a serious problem. For example, the Breslevers are famous for saying 

“הריני מקשר עצמי.., לכל הצדיקים האמיתיים שבדורנו , ולכל הצדיקים האמיתיים שוכני עפר קדושים אשר בארץ המה, ובפרט לרבינו הקדוש, צדיק יסוד עולם, נחל נובע מקור חכמה, רבינו נחמן בן פֵיגֶא, זכותו יגן עלינו, ועל כל ישראל, אמן.

But it's not only the Breslevers. It is pretty fundamental in Chabad as well. From the Sefer HaTanya:

בכל דור ודור יש ראשי אלפי ישראל שנשמותיהם הם בבחינת ראש ומוח לגבי נשמות ההמון ועמי הארץ... יניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים, ראשי בני ישראל שבדורם... על ידי דביקה בתלמידי חכמים קשורות נפש ורוח ונשמה של עמי הארץ ומיוחדות במהותן הראשון ושורשם שבחכמה עילאה

On the other hand, Reb Chaim in Nefesh HaChaim, describing Avodah Zara deoraysa:

נפש החיים שער ג פרק ט

ומהם שהיו משתעבדים ומזבחים ומקטרים לאיזה אדם שראו שכח ממשלת מזלו גדול מאד. בחשבם שע''י השתעבדם ועבודתם אליו יעלה מזלם עם מזלו.

ומהם אף שלא היתה כוונת עבודתם להשפעת הנאות עוה''ז. אבל כוונתם היתה להשיג עי''ז איזה השגות שכלים שחמדו להם. כמו חכמת הקסמים וכיוצא איזה השגות.

ומהם שהתדבקו לעבודת איזה אנשים כדי להמשיך השפעת אמונת אמון ועניני עתידות. וזהו הכל עכומ''ז גמורה. ובכלל לא יהיה לך אלהים אחרים כמ''ש הכל הרמב''ן ז''ל בפירושו על התורה שם. ועיין לק''ת ס''פ נח בענין דור הפלגה:

ואפילו להשתעבד ולהתדבק באיזה עבודה לבחי' רוה''ק שבאיזה אדם נביא ובעל רוה''ק. גם זה נקרא עכומ''ז ממש. כמו שמצינו בנבוכדנצר שהשתחוה לדניאל. ג''כ לא בעבור שהחזיקו לאלוה בורא כל. אלא שכיון בהשתחויתו להשתעבד ולהתדבק לרוח הקדש שבו. כמ''ש (דניאל ב׳:מ״ו) באדין מלכא נבוכדנצ' נפל על אנפוהי ולדניאל סגיד ומנחה ונחחין וכו' מן קשוט די אלהכון הוא אלם אלהין כו' וגלה רזין. די יכלת למגלא רזא דנה ושם (סי' ד') ועד אחרין על קדמי דניאל כו' ודי רוח אלהין קדישין בי' וכו'. ורז''ל אמרו (סנהדרין צ''ג א') הטעם שלא היה דניאל בעת ציווי ההשתחוי' לצל' שאמר דניאל איזיל מהכא דלא לקיים בי פסילי אלהיהם תשרפון. ונ''נ אמר ג''כ יזיל דניאל מהכא דלא לימרו קליי' לאלהי' בנורא. וע' ז''ח רות ס' ע''ב. ובב''ר פ' ל''ו ובתנחומא ר''פ ויחי וכן אתה מוצ' בדניאל וכו' מה כתיב באדין מלכא נבוכדנצ' וכו' ומנחה ונחחין אמר לנסכא לי' אבל דניאל לא קיבל למה שכשם שנפרעין מעובדי עכומ''ז כך נפרעין מהעכומ''ז עצמה. וכן אמרו שם זה הטע' גם על יעקב אבינו ע''ה שלא רצה ליקבר במצרים הרי שקראו ז''ל ענין זה עכומ''ז. אף שהכוונה היתה לרוח אלהין קדישין דבי'.

I am not competent to decide whether Reb Chaim's definition would cast Breslevers, and to some extent most Chasidim, as ovdei avodah zara deoraysa, and if you can bring rayos from reality, it is apparent that the war against Chasidus is long finished, and they won. But I do know that because of a technicality, it does not matter. Avoda Zara requires specific acts, and talk is not among them. As Reb Chaim goes on to say,

ועם כי עיקר אזהרת הכתוב על כל העבודה זרה הנ"ל היינו בארבע עבודות דוקא. אמנם עתה שעבודת התפלה ובהשתעבדות כוונת הלב הוא במקום עבודת הקרבן ודאי גם על זה שייך האזהרה וזהו שאמר הכתיב שמות זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו היינו שלא לכוין חס ושלום בשום עבודה וענין לאיזה כח פרטי מכחות שקבע הבורא יתברך כי שם אלקים משותף לכל בעל כח פרטי שיהיה כידוע וכמו שנתבאר לעיל רק לכוין לשם העצם המיוחד לו יתברך לבד שפירושו מהוה הכל היינו כללא ומקורא דכל הכחות כולם כנ"ל וזהו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד רצה לומר שכל הכחות פרטיים שנמשכים מהויי"ה ברוך הוא המה מאוחדים ונקבצים בכחו יתברך שמו כלל מקור אחדותו הוהוא מצד התחברותן יתברך עם העולמות 

Still, one has to wonder. For us Bnei Yeshiva, non-chasidim, followers of the derech of Reb Chaim, is there a problem taking the Radbaz literally? Even if it is not יהרג ואל יעבור, is it not fort a hashkafa that we totally reject?

The answer is, no, of course not. As Reb Moshe said in the Kol Rom at the beginning, we are talking about a Rebbi Talmid relationship that arises from teaching and learning. The kesher created by this act of lilmod ule'lameid is not Avodah Zara, it is exactly what mesoras Hatorah is meant to be, it is pure Avodas Hashem.

So the answer to the questions we posed is that the mesora of Torah requires a personal, direct, visual, intimate connection between Rebbi and Talmid. Without dwelling on it, the term the Radbaz uses, סוד העיבור, is meant seriously. When that happens, Klal Yisrael had no fear of the "קרן עור פניו" because that "Torah התקשרות" between Rebbi and Talmid elicited within Klal Yisrael the very same Karnei Ohr that Moshe Rabbeinu had.    

I once printed these mugs and gave them to certain members of my shiur.

UPDATE:

I asked two of my grandchildren the question. Their answers are better than mine. One of them, Yaakov Jofen, is named after his great grandfather, Rav Yakov Jofen the Rosh Yeshiva of Beis Yosef in Flatbush. The other is Moshe Eisenberg, named after his great great grandfather, Reb Moshe Feinstein. Yakov said something deep, something his namesake would have enjoyed. Moshe said what Reb Moshe says in his Kol Rom.

Moshe's answer was, like Reb Moshe's that I mentioned above, that the Kedusha of Torah protected them. The light from Moshe Rabbeinu was kedushas haTorah, and when they were learning, that light was in them as well. 

My nephew, Harav Yitzchak Buchalter, added something important to Reb Moshe's answer.  He pointed out Rashi in 34:30,

וייראו מגשת אליו. בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל עֲבֵרָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא פָשְׁטוּ יְדֵיהֶם בַּעֲבֵרָה מַהוּ אוֹמֵר? וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כ"ד) – וְלֹא יְרֵאִים וְלֹא מִזְדַּעְזְעִים, וּמִשֶּׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אַף מִקַּרְנֵי הוֹדוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הָיוּ מַרְתִּיעִים וּמִזְדַּעְזְעִים (ספרי):

Rashi/the Sifri is saying that the fear was a consequence of their yerida. It makes perfect sense that when they were שקוע in לימוד התורה that they would be able to look and not be harmed or afraid.

Yaakov's answer I never would have thought of. He said that they were only afraid when "a man" shone with the light of God. But when Moshe was teaching them Hashem's words, he was representing and channeling the Ribono shel Olam, שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, and it made perfect sense for him to shine with divine light. Just like it was natural for Har Sinai to be קולות וברקים ועשן ואש, it was natural for Moshe to appear like that. In his swift mashup of an answer, he said that it was both the shock of the uncanny, of the Godlike visage of the Man, and the discomfort that they were merely men while he was the ideal, the perfected man.