Shemos, 1:15. Shifra and Puah.

The Gemora in Sotah 11b says that Shifrah and Pu'ah were Yocheved and either Miriam or Elisheva. They were given these different names here only to describe the work they did— in their work as midwives, they straightened the bent limbs of newborn children (m'shaperes es havlad) and calmed them by cooing to them (po'oh ehl havlad). Reb Yerucham asks, these women were great nevios; couldn’t they be described with names that are more dignified? It seems like the equivalent of referring to Albert Einstein as “the customs clerk.” He answers that great people don’t do little things. A truly great person invests his actions with greatness. When they did their work as midwives, every move they made was deeply thought-out and appropriately manifestated their spiritual greatness.

This is like what I heard from my father shlita about the Medrash Talpios that “Chanoch tofer manolim hoyo, ve’al kol tefira omar Boruch shem kvod...” Chanoch was a cobbler, and on every stitch he would say Boruch Sheim kvod.... Ovi Mori said, b’derech mussar, that this does not mean that while his hands worked, his mind was far away in the spiritual realms. It means that every stitch he sewed reflected kiddush Hashem. He worked with the highest kavono to make shoes that would benefit their user, that would be water-tight, and would last, and would be worth more than the person would be paying for them. The idea is the same— a gadol will do even the most mundane task with gadlus.

There is an important lesson here. A person that goes to work must remember who he is at every moment. He cannot compartmentalize his life into “ben Torah” and “working man.” He is a ben Torah at all times, and his work, both the way he works and the purpose of his work, should reflect clearly who he is.

I found that Rav Dessler says this too.

 מכתב מאליהו  

חלק א המשא ומתן הטוב, עמוד לד

חלק א קונטרס החסד עמ' 34

בתורה כתוב "ויתהלך חנוך את האלקים", ואמרו חז"ל שהיה תופר מנעלים ועל כל תפירה היה מייחד יחודים לקונו. ושמעתי בשם רבינו ישראל מסלנט זצ"ל שביאר כי אין הכוונה שבשעת תיפרתו היה דבק במחשבות עליונות, שזה אסור על פי הדין, כי איך יפנה דעתו לדבר אחר, בשעה שעוסק במלאכת אחרים, אלא תוכן היחודים ששם על לבו בכל תפירה שתהיה טובה וחזקה, למען יהנו מהמנעלים אשר ינעלם. ככה דבק במדת קונו אשר ייטיב ויהנה לזולתו, וככה ייחד לו יחודים, כי אינו חפץ 

בדבר אחר זולת החפץ לדבק במדות קונו

and

(כרך ראשון קונטרס החסד עמ' 34) כתוב בזה"ל: בתורה כתוב ויתהלך חנוך את האלקים, ואמרו חז"ל "כי חנוך תופר מנעלים היה, ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד יחודים לקונו" (עיין מדרש תלפיות ערך חנוך). ושמעתי בשם רבנו ישראל מסלנט זצ"ל שביאר המאמר הזה ביאור נחמד, ויאמר, כי אין הכוונה שבשעת תפירתו היה דבק במחשבות עליונות, שזה אסור על פי הדין, כי איך יפנה את דעתו לדבר אחר בשעה שעוסק במלאכת אחרים אשר שכרוהו? אלא תוכן הייחודים שהיה מייחד הוא, אשר שם על לבו ומחשבתו בכל תפירה ותפירה כי תהיה טובה וחזקה, כי יהיו המנעלים טובים, למען יהנה מהם אשר ינעלם. ככה דבק חנוך במידת קונו אשר ייטיב ויהנה לזולתו, וככה ייחד לו ייחודים, כי לא חפץ חנוך בשום דבר אחר זולת החפץ האחד והשאיפה המיוחדת לידבק במידת קונו וכו'.עיי"ש.

Interestingly, I found this little piece on this Reb Yisrael.

הרב יוסף הלוי שישא

'חנוך תופר מנעלים': צדקת הצדיק

על דברים בשם ר"י סלנטר בספר "מכתב מאליהו"

בספר 'מכתב מאליהו' מאת הגאון רבי א"א דסלר זצ"ל (כרך ראשון קונטרס החסד עמ' 34) כתוב בזה"ל: בתורה כתוב ויתהלך חנוך את האלקים, ואמרו חז"ל "כי חנוך תופר מנעלים היה, ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד יחודים לקונו" (עיין מדרש תלפיות ערך חנוך). ושמעתי בשם רבנו ישראל מסלנט זצ"ל שביאר המאמר הזה ביאור נחמד, ויאמר, כי אין הכוונה שבשעת תפירתו היה דבק במחשבות עליונות, שזה אסור על פי הדין, כי איך יפנה את דעתו לדבר אחר בשעה שעוסק במלאכת אחרים אשר שכרוהו? אלא תוכן הייחודים שהיה מייחד הוא, אשר שם על לבו ומחשבתו בכל תפירה ותפירה כי תהיה טובה וחזקה, כי יהיו המנעלים טובים, למען יהנה מהם אשר ינעלם. ככה דבק חנוך במידת קונו אשר ייטיב ויהנה לזולתו, וככה ייחד לו ייחודים, כי לא חפץ חנוך בשום דבר אחר זולת החפץ האחד והשאיפה המיוחדת לידבק במידת קונו וכו'.עיי"ש.

ושמעתי כמה פעמים מאחד מזקני הרבנים זצ"ל שהתפלא מאוד על הביאור הזה, שהרי הביטוי 'מייחד ייחודים' מכוון בדרך כלל לסתרי תורה נעלים וקדושים, ואיך אפשר לסלפו ולהורידו לתפירת מנעלים, למלאכת שוסטער בלעז? ושוב ראיתי שבספר מעשה איש (תולדות החזון איש) כתוב שהחזון איש אמר על זה שאסור לומר כן, ומייחד יחודים הוא כפשוטו.

בכדי לברר הנושא, צריך קודם כל לעיין במקור הדבר. במכתב מאליהו נאמרו הדברים בשם 'מדרש תלפיות' ערך חנוך. מדרש תלפיות איננו מדרש חז"ל כמו מדרש רבה ותנחומא, אלא חובר בידי הרב ר' אליהו הכהן איתמרי זצ"ל מרבני איזמיר לפני כשלוש מאות שנה, מחבר ספר שבט מוסר, והוא ליקוט מאמרי חז"ל זוהר ושאר ספרי הקבלה לפי נושאים. בספר ההוא ציין שהמאמר מקורו בעשרה מאמרות להרמ"ע מפאנו, מאמר אם כל חי (ח"ג סי' כב). וז"ל שם: והוא [חנוך] היה תופר מנעלים בפועל... והיה חנוך באמונתו מכווין בהם לקשור העולמות התחתונים שיהיו תיקונים לרגלי שכינה... ועל כל תפירה ותפירה היה מכוון ואומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וכו' (עיי"ש בפירוש יד יהודה).

וראיתי שבספר קדשי יהושע סי' תכב (חיברו חתנו של הרב דסלר, הרב גלדצלר זצ"ל) כתוב שבפסח תשי"ב היה הרב דסלר אצלו במאנסי, "והקשיתי אז למו"ח דמאמר זה תמוה מכמה אנפין, ולא אאמין שיצא דבר זה מפי קודשו דגאון ישראל מסלנט". ועיי"ש שהאריך למצוא מקורות למאמר הנ"ל. "ועוד הקשיתי למו"ח זצ"ל, ניתי ספר ונחזה, אם הלשון מוכיח דחנוך בעת שהיה תופר מנעלים היה מייחד יחודים ממש, או דכל כוונתו בכל תפירה שתהיה המנעל טובה וחזקה", ואחרי העיון בדברי הרמ"ע מסיק בזה"ל: "הרי מפורש שהכוונה במייחד יחודים דחנוך באמונתו כוון בהם לקשר העולמות התחתונים שיהיו תיקונים לרגלי השכינה, ועל כל תפירה ותפירה היה מכוון ואומר ברוך שם כבוד מלכותו, יש בזה קשר ויחוד כל ההיכלות עליונים. ומפורש בהדיא שהיה מייחד יחודים ממש" וגו'. ואחר אריכות נפלאה לבאר כל העניין הגבוה הזה ממש ממסד עד טפחות הוא כותב: "והשיב לי מו"ח זצ"ל על אתר באנפין נהירין, דודאי אתה צודק דחנוך היה מייחד יחודים עילאין כדכתבו כל המקובלים, ולא חולק הגרי"ס על כל אבות הקבלה, אלא חידושו של הגרי"ס הוא דהייחודים של חנוך בעת שהיה תופר מנעלים של אחרים, הם יחודים של לאו דאונאה ובמצוות עשיית חסד עם זולתו", ועיי"ש פירושו.

וכל הדברים שכותב ומפרש חתנו הגדול של הרב דסלר הם אמת וצדק, אבל רק לפי נוסח הסיפור התמוה הנמצא במכתב אליהו. ובכדי להסיר התלונה מאדמו"ר קדוש ישראל מסלאנט זצללה"ה (כך תיאורו הרב דסלר זצ"ל בכתביו), הנני נותן לפניכם מה שכתוב בקונטרס אחד של זכרונות על קהלת פראנקפורט מאיש אחד יוצאי העיר ההיא, בשם ליאופאלד אופנהיימר. הקונטרס נכתב באנגלית, וז"ל בתרגום ללשה"ק:

ר' ליב ראף, אחד ממייסדי הקהילה הנפרדת, היה לו בית כנסת פרטי בביתו. האיש הזה שהיה עסקן ציבורי היה מזמין רבנים מחוץ לעיר לבוא לבית הכנסת שלו, וביניהם ר' ישראל סלנט ז"ל. הוא ביקש ממנו לתת דרשה שם, אולם ר' ישראל סירב, ונימק את סירובו היות שדרכו בדרוש הוא לדרוש מוסר אל הקהל, אולם מוסר הוא כמו תרופה מדצי"ן, וכאשר הרופא רושם תרופה צריך הוא לדעת מקודם מה שהחולה צריך. ר' ישראל טען שאינו מכיר את הציבור ההוא, ומה שטוב עבור תופר נעליים אינו טוב לתופר בגדים. בחדרו הקטן של תופר נעליים אני מדבר בסגנון אחר ממה שאני מדבר בחדרו הקטן של תופר בגדים. וא"כ מה אתה אומר בשטיב"ל של תופר מנעלים? "חנוך תופר מנעלים היה, שבכל תפירה ותפירה היה מקדש את ה'" (כך הוא הלשון במקור בלשון הקודש). לכן, האם אתה היית מבקש מתופר נעליים שלפני כל תפירה ותפירה שהוא "יורד לטהרה ושיגיד תפלות ותחנונים" (גם זה שם בלשה"ק)? אם כן לא היה גומר אף זוג נעליים אחד בחייו. אלא מה הייתי אומר לו, "חנוך היה אומן נפלא, עד שהעולם אמרו עליו תראו חנוך זה שהוא צדיק גדול וגם הוא תופר נעליים מעולה. זהו הקידוש השם שהיה [חנוך] עושה בכל תפירה". עד כאן תרגום דבריו.

הנה עתה, בצירוף העובדה ההיא עם המקור מאת רמ"ע מפאנו, אפשר להגיד בוודאות שרבי ישראל כל רז לא אנס ליה לגבי חנוך. שכשאמר בלשון מליצה שאינו דורש שירד לטהרה, ר"ל לטבול, ושיגיד תפלות ותחנונים, רמז בזה שידע היטב כל העניין של מייחד יחודים על בוריו, שבלשונו של הרמ"ע נקרא עבודת הקודש שלו תפירת נעליים, ויש בהגדרה הזו סודות גבוהים בסתרי תורה. אולם מי שקורא את לשון הרמ"ע מבלי להעמיק בדבריו יוכל להבין שחנוך היה תופר נעליים פשוטו כמשמעו. ולכן אמר הגרי"ס, שכשהוא מדבר אל שוסטע"ר פשוט בכדי לעודדו במלאכתו, היה אומר לו דברים פשוטים, שחנוך תופר מנעלים אומן טוב היה, ושבכל תפירה ותפירה היה מקדש את השם.

ולפענ"ד לפי נוסח הסיפור הזה שמצאתי, הוכחתי בס"ד שההשגות דמעיקרא אינן כנגד הגרי"ס, אלא כנגד נוסח סיפור שאינו מדוקדק כלל, וצדקת הצדיק במקומה עומדת.