From the great Rav Yochanan Zweig:
And you shall guard the matzos... (12:17)
Rashi (ad loc) explains that guarding the matzos entails being very meticulous in their preparation in order to prevent them from becoming chometz (leavened). Rashi goes on to quote the Mechilta (Bo, parsha 9), "R' Yoshia says - Do not read the word 'matzos' rather read it 'mitzvos' - just as people do not allow the matzos to become chometz (by delaying the process to completion), so too they shouldn't allow mitzvos to become "leavened." Rather, if an opportunity to do a mitzvah presents itself, do it immediately."
In other words, just as we have to be meticulous in our process preparing dough to become matzo (eliminating all unnecessary delay), so too we must have the same attitude of immediacy toward fulfilling mitzvos.
Yet the analogy seems flawed; if one delays doing a mitzvah, he can do it a little later or, at the very worst, he lost an opportunity. But if one fails to prepare the dough for matzos properly, he has created a far worse situation: he now has chometz on his hands, which on Pesach is a serious transgression. How are these two ideas analogous?
Generally, people delay or push off doing things they wish to avoid doing. Procrastination is usually not a problem of time management or of planning. People simply delay doing things they don't want to do. If we ask our children to clean up their room, even if they finally acquiesce, getting them to actually do it is often a battle. Imagine if after finally getting them to pick up their room we now ask them to set the table, and then clear and wash the dishes. Pretty soon they will begin to resent doing things we make them do and begin to object.
Unfortunately, doing mitzvos can fall into the same rut. If one doesn't perceive mitzvos as opportunities, but rather as onerous obligations, one will begin to resent doing them. Pretty soon one will delay and push off fulfilling them. Eventually, those delays will become noncompliance, which leads to nonobservance. When we force our children to get up, wash their hands, daven, make brachos, and the like, we are actually well on our way of getting them to resent doing mitzvos. In other words we are on the derech of getting them "off the derech."
We must slowly educate our children that mitzvos are really opportunities. Chazal tell us exactly how to do this; give them incentives every step of the way. Show them that learning Torah and doing mitzvos can be rewarding. When it comes to doing things like studying Torah and mitzvos the Gemara (Pesachim 50b) teaches, "Metoch shelo lishma ba lishma - if one begins by doing things for a selfish reason he will eventually come to do it for the proper reason."
After a while a person begins to realize how meaningful it is to begin the day off with a conversation with Hashem, or how intellectually stimulating and enjoyable studying Torah can be. There are very few mitzvos that aren't accessible to the emotions or intellect.
This is what Chazal mean by we should not delay fulfilling mitzvos. We should perceive every mitzvah as an opportunity for ourselves; not merely as something we have to do.
עד כאן לשונו
Reb Moshe in Kol Rom on 12:28:
ואמרתם זבח־פסח הוא ליהוה אשר פסח על־בתי בני־ישראל במצרים בנגפו את־מצרים ואת־בתינו הציל ויקד העם וישתחוו
וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה יהוה את־משה ואהרן כן עשו
Rashi:
וּמַהוּ כן עשו? אַף מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ
...על פי מה שאומרים בתפלת אהבה רבה בחל יום "ללמוד וללמד". ולכאורה קשה, שהרי רק רבנים וראשי ישיבות מקיימים את ה"ללמד" אבל סתם בני אדם אינם מקיימים אותו ומדוע תקנו לכל ישראל לומר נוסח זה.
וביאור הדבר הוא, שע"י המצות והמעשים טובים שאדם עושה הוא מלמד לאחרים. דעל ידי שאחרים רואים איך הוא מקיים מצוות בשמחה ובטוב לבב לומדים ממנו לעשות כן.
....
וזה מה שהעידה תורה על משה ואהרן במה שכתבה תורה "וכן עשו" שכל בני ישראל היו מודים שמשה ואהרן "כן עשו בכל כוחם לעבודת ה', ....
Reb Moshe in Dorash -
ושמרתם את המצות (יב יז) פרש"י ר' יאשיה אומר אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות. אף שמסיק כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה אלא אם באה לידך עשה אותה מיד, מ"מ הוא גם לענין מה שנאמר בקרא זה ממש דהוא לענין שמירה. דאף שברור שאינו חמץ נמי אין יוצאין ידי מצוה כשנזדמן שלא נחמצו, כבצקות נכרים שראינו שאינם חמץ שמותר לאכול בפסח אבל אין יוצאין ידי מצות מצה, כך הוא במצוות שבנזדמן המצווה בלא כוונה ועשיה לא יצא, דהוא מקור להא דמצוות צריכות כוונה דגם זה עושה להחשיב כנעשה בכוונה ובמחשבה למצוה ולא שרק נזדמן זה, ואף למ"ד א"צ כוונה צריך לומר דגם הוא מצריך כוונה , מדחזינן שאם נתכוין שלא לצאת אינו יוצא גם לדידיה, וא"כ גם הוא סובר דבלא כוונה אף שעשה המצוה אינו יוצא, אלא הוא סובר דכל אדם מצד שודאי רוצה לקיים מצוות כהחזקה שכתב הרמב"ם [גירושין ספ"ב] בטעם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, שלכן ברור אם היו שואלין אותו אם רוצה בקיום המצוה שיש בזה שנזדמן לו היה אומר שרוצה, הוא ממילא כמתכוין. וממילא ידעינן מהאי קרא שיותר ראוי שיצטרך לעמול ולהתייגע במעשה מצוה שלא יבוא בהזדמנות, אלא יבוא במעשה ויגיע כפיו. ואולי מכיון שעוסק בתורה או במצוות אחרות לא איכפת לן כל כך מה שבא לו בקלות מאחר שאינו בטל ממצוות, אבל לאנשים בטלים ודאי עדיף טובא מה שצריך לעמול ולהתייגע במעשה המצוה, כהילפותא מקרא דושמרתם דמצות שלא סגי במה שנזדמן שאינו חמץ אלא צריך שיהיה בהשתדלות שלא תחמיץ.
from here we see that all mitzvos need kavana. Even if you hold ein tzrichos, that's only because stama lishma. Otherwise, kavana misnagedes would not matter. So you see that everyone agrees that all mitzvos need lishma.Reb Elchonon in Kovetz, Pesachim 171 -
קעא שם ע"ב בפלוגתא דרבה ור"י דרבה ס"ל דאם כוון לשם מצה ולשם תודה כשירה, דתודה כשירה למצה, ור"י ס"ל דתודה פסולה למצה, וע"כ בכוון לשם מצה ולשם תודה לא הוי לשמה דצריך לכוון לשם מצה כשירה, וזה כוון לשם מצה פסולה, ומבואר מזה, דבלשמה ולשם דבר אחר תלוי בזה, אם אין שני הדברים סותרין זא"ז הוי לשמה, ואם הדברים סותרין לא מיקרי לשמה, וה"ט דשוחט לשם חטאת ולשם שלמים פסול, דשניהן סותרין זא"ז, דחטאת א"א להיות שלמים ושלמים א"א להיות חטאת. ובמצות אם תקע לשיר ולמצוה יצא אפילו למ"ד מצות צ"כ דאין המחשבות סותרות מיהו התם בלאו הכי אינו ענין לדיני לשמה דבלשמה אין הדין על האדם שיכוין אלא שיהא הדבר מיוחד לשם כך והיכא שהוא מיוחד מאליו אין צריך כוונת האדם כלל כמו בקדשים דסתמן לשמן קיימי ואם אין הדבר מיוחד מעצמו צריך האדם ליחדו על ידי מעשה שעושה לשמו ודין היחוד הוא שיהא מיוחד לשם כך ולא בשיתוף דבר שני אבל במצות צ"כ הדין הוא רק על האדם שיכוין לשם מצות ובזה נראה דלא מהני לומר סתמא לשם מצוה קיימא דמ"מ האדם לא כוון למצוה וכך אם כוון למצוה ולשיר יצא לכו"ע דהרי כוון למצוה משא"כ בלשמה דהוא ענין יחוד על החפץ צריך יחוד שלם ולא בשיתוף.
Biyur Halacha 460 end of DH Ein Lashin
עוד כתב (הפמ"ג) דהך לשמה יראה דיוציא בפה, ובדיעבד סגי במחשבה וזה בלישה ואפיה דמצה משום דסתמא לשמה משא"כ בטחינה וקצירה צ"ע עכ"ל והנה מדבריו נראה דאם לא חשב הישראל בשעת לישה ואפיה לשם מצה אפילו בדיעבד אינו יוצא בה וכן משמע מרש"י דף ל"ח אהא דאיתא שם חלות תודה אם עשאן לעצמן אין יוצאין בהן ידי חובתן בפסח משום דכתיב ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח ופירש"י ושמרתם וכו' לשם מצה כל שימור שאתה משמרה התכוין לשם מצה של מצוה ומשמע מלשונו דסתמא לא מהני ואינו דומה למאי דקי"ל לגבי קדשים דסתמא לשמה קאי משום דהקדישו מתחלה לשם עולה או שלמים ומשו"ה תלינן דבעת העבודה עומד ג"כ לשם זה משא"כ בעניננו אמנם בחידושי הריטב"א לפסחים מצאתי שכתב דאם לש ישראל להעיסה כיון דכל דקעביד לפסח קעביד זהו כפירש לשם מצוה ודוקא בשעת לישה דסתמא קיימא להכי אבל שימור דקצירה שאין סתם קצירה לכך צריך שיזכור לשם מצוה כדאמר רבא ובעכו"ם שאין לו חלק במצוה אפילו בשעת לישה לא עביד לשם מצוה וה"ה לענין חש"ו ע"ש. הא קמן דס"ל דבישראל גדול סתמא לשמה קאי [וקצת תימה מי עדיף זה מכתיבת ס"ת באזכרותיהן דסתמא שלא לשמה כדאיתא בהניזקין וגם בדף מ"ה ע"ב ורשב"ג עיבוד לשמן וכו' עיי"ש היטב] וצ"ע:
So you have the Pri Megadim saying that the circumstances of lisha and afiyah create an automatic status of Lishma which satsifies the requirement of Shmira l'sheim mitzva. The Biur Halacha says that the comparison to kodshim, where we circumstances create a status of lishma, is suspect: A korban was made kadosh, so it has an inherent designation for avodah, such that all that follows is in fulfillment of that designation. Matza, on the other hand, that was not harvested with lishma, circumstances do not create a status of lishma. But he brings a Ritva that says that if a Jew does the kneading it is stama lishma.
עונג יום טוב ב
גם העונג יו"ט נקט כעין דברי הגרב"ד זצוק"ל "מ ס י נד"ס ומעמס כמרי ז"ל ולא דמי כלל ללישת מצה לשמה דהתם אין זה מטעם שמייחד העיסה לקיים בה מצות מצה רק דבעינן שיהא שמור לשם מצה היינו שיכוון שאפיה זו הוא כדי לעשות ממנה מצת מצוה וכו' ולא בעינן אלא שתשמר עסה זו לשם מצה והוי רק בגדר כוונה דבעינן שיכוון בשעת לישה שיאכל ממנה מצה
ותדע שהרי גבי עיבוד לשמה כתב בתשובת עבודת הגרשוני סי' ס"ה ותשובת רע"א סי' ג' ראם עבד עור על מנת שאם ירצה יכתוב עליו ס"ת ואם ירצה יכתוב עליו דבר חול פסול משום דקיי"ל אין ברירא בדאורייתא ואלו גבי דבר חול תנן בפסחים רף ל"ה חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו אינו יוצא בהם למכור בשוק יוצא בהם וקאמר שם דף ל"ת מ"ט אמר רבא כל לשוק אימלוכי אמליך אי מזדבין מזדבין ואי לא מזדבן איפוק ביה אנא וקשה לכאורה
הא קיי"ל בדאורייתא אין ברירא ואמאי מהני הא דדעתו אי לא מזדבין איפוק ביה עיי"ש שבאר שקושיא זו היא רק אליבא דרב יוסף דאמר הטעם דבעינן שימור לשם מצה הנאכלת לשבעה ופרש"י שם דלדידיה לא מהני אם שמר לשם זבח ולשם מצה דזבח מתאכל ליום ולילה ומצה בעינן שיהא ראוי לשבעה א"כ קשה אמאי אם עשאן למכור בשוק יוצא בהם משום דאמר אי לא מודבנא איפוק ביה אנא הא אין ברירה ולא הוי שימור לשם מצה הראויה לשבעה לפי
אבל לפי מש"כ א"ש דכיון דשימור אינו בגדר יחור ולא בעינן ליהר עיסה
לשם מצה רק שיהא כוונתו שמשמרהו שלא תחמיץ בכדי שתהא ראויה למצה הנאכלת לשבעה ולא איכפת לן אי מייחדה לשם מצה ולשם דבר אחר והוי רק בגדר כוונה ולא איכפת לן בחשש ברירה דמכ"מ האי גברא איכוון לשם שימור רמצה אי לא מזדבני דדוקא דבר שצריך לייחדו לאיזה דבר שייך אין ברירה אבל בדבר שהוא רק בגדר כוונה הוי כוונה אע"ג ראין ברירה דכמו שאין שייך תנאי בדבר דהוא בגדר כוונה כן אין
שייך בו חשש ברירה ושימור דמצה בגדר כוונה הוא שמשמרה מהימוץ כדי שתהא ראויה למצה הראויה לשבעה עכ"ד והיינו דהעונג יו"ט מחלק בין לשמה הציצית וס"ת תפילין ומווזות ללשמה דמצה דבציצית בעינן יחוד וקביעה בציצית גופא שיתייחדו לשמה ולמצוותה משא"כ בלשמה דמצה דאינו רק בגדר כוונה ואינו נתפס בחפצא גופא שמיוחד לענין מצות מצה ע"כ לא שייך כאן החסרון דברירא שרק היכא דבעי קביעה ע"ז אמרינן שאם לא הוברר בשעת החלות אין כאן חלות כלל ולא סגי שיתברר אח"כ מה שאין כן אם הוא רק כוונה בעלמא
No comments:
Post a Comment