Prayer for the Foolhardy

For example, if someone capriciously ignores the warnings and advice given by the preponderance of medical professionals and contracts an illness. 

Should one pray for them? Would prayer do any good? 

זֶ֣ה דַ֭רְכָּם כֵּ֣סֶל לָ֑מוֹ וְאַחֲרֵיהֶ֓ם בְּפִיהֶ֖ם יִרְצ֣וּ סֶֽלָה

This might apply to someone that takes up smoking, or who does not have any psychological or physical problem but becomes morbidly obese simply because he enjoys eating. Or as one acquaintance of mine, now a shochein afar who dug his grave with his fork, said to my father when asked why does he eat whole fat sour cream instead of low fat, "Because it tastes so much better!" If you took the risk to earn a living, or for any other important reason, of course that is defensible, and part of the reality of being human. Similarly, even though all vaccinations involve some risk, the risk is not greater than that of food poisoning when eating chopped liver or anisakis from shushi, and we do that anyway. But what if you did it for no good reason, for the thrill, or just out of contrariness. You engage in the sport of Free Diving, or you climb Everest. 

Or you don't wear a mask and don't avoid close proximity with others during a pandemic. 

Rav Asher Weiss addressed the question already, so I am putting his words here for you below. Of course, he did a better job than I ever could, and he says "Absolutely yes, you have to daven for him!  What kind of question is that?" But I don't know if I agree with his conclusion. 

It goes without saying that my friends in my shiur, all fine and good people, strongly disagreed with me. 

Reb Chaim Brown also indicates that one ought to pray that they realize their error. 

After all, we are given the gift of teshuva.

In any case, I think that this may not be a sin, but if you tempt fate, and you lose the draw, I don't see what whining is going to accomplish.  I say this because of the Hagahos Yaavetz in Eiruvin 29b, the Kometz HaMincha, and the Baal Haturim.

Harav Weiss brings the Hagahos Yaavetz and disagrees with him.  

The Baal HaTurim in Chayei Sarah, speaks about eulogizing someone who died because of his own negligence. Remember, Sarah didn't "kill herself." She just complained to the RBSO about Avraham Avinu. But under middas hadin, that counts as "causing your own death."

 ולבכתה. כ''ף קטנה שלא בכה אלא מעט לפי שזקנה היתה א''נ שהיתה כמו גורמת מיתתה שמסרה דין ועל כן נענשה היא תחלה והמאבד עצמו לדעת אין מספידין אותו

As I discuss elsewhere, we probably don't pasken like this Baal HaTurim as far as being maspid, and we're melamed zechus to the nth degree. But when it comes to davening for the person's recovery, I think we might.  Perhaps if a man squanders God's gifts of health and wealth and talent out of laziness or negligence, if he or she chooses to risk his life because of willful stupidity, he has earned his punishment, and it's not fair to take away what a man earned fair and square. He chose his path, respect his autonomy and let him walk. 

Along the same lines we find the (famous) Kometz Hamincha that states that there is no mitzva to save (or at least no issur to ignore) someone that is, in sound mind, trying to harm himself.  Number 237.

קומץ המנחה  (לבעל המנחת חינוך) מצוה רל"ז

נראה לכאורה דאם אחד מאבד עצמו לדעת, ויכול אחד להצילו, אפשר דאינו מוזהר על הלאו דלא תעמוד על דם רעך. לא מיבעיא דעל העשה והשבותו לרבות אבידת גופו ודאי דאינו מצווה, כי העשה דהשבת אבידה אינה נוהגת בממון באבידה מדעת וכו', אלא אף על הלאו אינו מוזהר. וראי' מהא דמקשה הש"ס בסוגיין למה לי הלאו על טובע בנהר, הא מוהשבותו לו נפקא ליה לרבות אבידת גופו, הא יכול לומר דנפ"מ במאבד עצמו לדעת, דאינו מצווה על אבידת גופו כמו דאינו מצווה על אבידת ממונו מדעת, א"כ על כן כתבה התורה הלאו הזה. אלא ע"כ דגם בלאו זה אינו מוזהר ומצווה. כן נראה לי ברור.

Almost everyone argues with him, if only because of לאפרושי מאיסורא. Even secular society recognizes that allowing a suicide to proceed harms society as a whole. But some agree, like R Reuven Margolios in Margolios Hayam in San 43a.  Also, I just saw that Rav Zilberstein seems to agree with the Kometz Hamincha and the Hagahos Yaavetz, although he holds that there is so much confusion regarding Covid-19 that a person could reasonably plead that he was misled and it was an innocent error.

If the definition of morality is 'what the Torah commands," then when there's no mitzvah, and certainly where there ought to be a mitzva and the Torah excludes this case, it is not commendable to do it. That is, as we've discussed elsewhere, the opinion of our many baalei machshava.

I do realize that I am conflating eulogy/hagomeil and prayer, but I think they ought to have the same rules.

 Here is Rav Weiss's Teshuva, followed by an article that quotes R' Zilberstein's answer. I can't vouch for the article. 

במה ששאל לדעתי במי שנהג ברשלנות גמורה ובבואו בין אנשים לא שמר מרחק, ולא לבש מסכה ונדבק בקורונה ומצבו חמור, אם ראוי להתפלל לרפואתו.

ומעלת כבודו ביסס שאלה זו על דברי הגמ' בעירובין: "תנו רבנן לא יאכל אדם בצל מפני נחש שבו. ומעשה ברבי חנינא שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו, וחלה ונטה למות, ובקשו חביריו רחמים עליו וחיה, מפני שהשעה צריכה לו".
ולכאורה יש לתמוה במה שאמרו שחבריו בקשו עליו רחמים מפני שהשעה צריכה לו, דמשמע הא לאו הכי לא היו מבקשים עליו רחמים. ומצינו בזה שני ביאורים שיש ביניהם נפ"מ להלכה: 

א. כתב הריטב"א "ואף על פי שכדאי היה לחוב בעצמו שעבר על דברי חכמים".

ב. בהגהות היעב"ץ כתב שאילולי שהשעה צריכה לו לא היו מתפללין עליו "מפני שגרם רעה לעצמו והכניס עצמו בסכנה, נתחייב בנפשו".
הרי שלדברי שניהם, אכן אילולי שהשעה צריכה לו, לא היו מתפללין לרפואתו, אלא שנחלקו בטעם הדברים, לדברי הריטב"א משום שעבר על דברי חכמים, ולדעת היעב"ץ משום שהכניס עצמו לסכנה.
ונפקא מינה לגבי נידון דידן,
דלפי דברי הריטב"א בנידון דידן, לא עבר על דברי חכמים. שהרי לא מדובר על תקנת חז"ל כמו איסור גילוי, אך לפי היעב"ץ גם בנידון דידן הכניס עצמו לסכנה ואין ראוי להתפלל בשבילו.
ושאל מעלת כבודו אם צריך לחשוש לדברי היעב"ץ ולהמנע מלהתפלל לרפואתו.
וטרם אבאר דעתי, תמה אני על ניסוח השאלה, דמשמע מיניה דבמקום ספק יש לחשוש לחומרא לדברי היעב"ץ ולא להתפלל,
הלא פשוט דאם יש ספק בדבר ודאי יש להחמיר ולהתפלל לרפואת החולה, דמה עבירה יש להתפלל על החולה, אף אם פשע במחלתו. ומאידך אמרו "כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא", וכבר הארכתי במצוה זו לבקש רחמים על החולה במנחת אשר במדבר, עי"ש.
ב. הלא שערי תירוצים לא ננעלו, והלא שאלה זו לא נשאלה ע"י רש"י ותוס' וכל שאר רבותינו הראשונים, ולא מצינו התייחסות לשאלה זו אלא בדברי הריטב"א בלבד. ונראה שלא ראו בזה כל קושיא, וכשאין קושיא לא צריך לתרץ.

וע"כ נראה שכל שאר הראשונים פירשו כמ"ש בקרן אורה שם שכונת חז"ל שתפילת חבריו נתקבלה ור"ח זכה לרפואה וחיים מפני שהשעה צריכה לו.
וכך משמע מפשטות לשון הגמ' שלא אמרו "ובקשו עליו חבריו מפני שהשעה צריכה לו", אלא אמרו "ובקשו חביריו רחמים עליו וחיה, מפני שהשעה צריכה לו". והרבותא דאעפ"י שנגזרה הגזירה וכבר נטה למות, מ"מ נתקבלה תפלתם משום שהשעה צריכה לו.
ג. הלא שאלה זו שאל גם רבינו המהרש"א שם, וכתב לפרש דאף שרב חנינא בן דוסא היה בעל מעשה ותפילותיו תמיד נתקבלו, לא התפלל על עצמו כיון שהשעה צריכה לו, וחבריו הם שביקשו עליו, עי"ש בפירושו המחודש.

ואפשר שרבי חנינא אמר לחבריו לפי בקיאותו בנחשים ובתורת הרפואה שאין כל חשש לחייו, ואעפ"כ לא סמכו חבריו על חכמתו והרבו בתפילה מפני שהשעה צריכה לו.
ומכל מקום נראה עיקר להלכה שאין לקבוע הלכה בענין חמור שכזה להמנע מלהתפלל לרפואתו של אדם מישראל, עפ"י דברי אחד הראשונים, כאשר כל שאר הראשונים לא עסקו בענין זה, ושערי תירוצים לא ננעלו.
הלא יסוד ההלכה הוא שלחנו הערוך של הבית יוסף שעליו פרס משה רבינו את המפה, ולא מצינו בדבריהם הלכה זו.
ומשום כך נראה פשוט להלכה דאף כאשר האדם הסתכן בפשיעתו, וגם כאשר עבר על דברי חכמים, ודאי עשה תשובה, וחייבין להתפלל ולהעתיר לרפואתו.

רפאנו ה' ונרפא, הושעינו ונושעה, שבורא רפואות ישלח דברו וירפא כל חולי עמו ישראל וימנע מגפה מנחלתנו, ונזכה לבשורות טובות ישועות ונחמות.

************************

Rav Zilberstein.  Source

UPDATE:

ON10/20/2020, "ASSOCIATES" OF RAV ZILBERSTEIN STATED THAT THIS IS A FALSE ATTRIBUTION. I doubt that that is the case - I think a forgery would have been stated more strongly and less nuanced. 

And, this recording is evidence of his strong position against scofflaws.

בהכרעה שיצאה מתחת ידי הגאון רבי יצחק זילברשטיין, רבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק, ואחד מגדולי פוסקי ההלכה בדורנו, הוא קובע כי ישנם מקרים בהם אין להתפלל על אדם שהלך בלי מסכה על פניו – וחלה בנגיף הקורונה.

וכך נשאל: בבית כנסת מסוים נאמרים פרקי תהילים על חולים על ידי תלמיד חכם צדיק, המשמש גם כמוהל, ורבים מגישים לו שמות שיתפלל עליהם. והנה אחד המתפללים שאינו בקו הבריאות, מגיע לבית הכנסת ללא מסכה על פניו. גם כאשר פנו אליו כמה מהמתפללים וגם הת”ח המדובר וביקשו ממנו שיעטה מסכה על פניו, הוא מסרב בכל תוקף.

אמר לו הת”ח: הרי אתה מאבד את עצמך בידיים, ואם תחלה, אל תבוא אליי שאתפלל עליך!

לאחר מספר ימים אכן חלה האיש ההוא בקורונה, ואף אושפז במצב קשה. בני משפחתו פנו אל הת”ח שיתפלל עליו בזמן הבריתות שהוא עורך.

אמר הת”ח שהוא לא רוצה להתפלל עליו ‘כי הזהרנו אותו שהוא מאבד עצמו לדעת ושלא יבוא אליי שאתפלל עליו.  שואל התלמיד חכם: האם הוא צודק בסירובו

להתפלל על החולה הזה?

השיב על כך הגאון רבי יצחק זילברשטיין: “התלמיד חכם אינו צודק. שהרי החולה גם מתחילה לא היה בקו הבריאות, ואולי אף לא היה צלול בדעתו לגמרי. בנוסף לכך, מאחר שהבלבול רב, יש אנשים הסוברים שאין צורך לעטות מסכה ויש בלבול גדול בעולם.

ה’מנחת אלעזר’ דן האם אדם שהכניס עצמו לסכנה כדי להציל את רכושו וניצל בדרך נס, צריך לברך הגומל, והוא קובע שאין צריך לברך.

מעשה שהיה ביהודי שסחר באבנים טובות והלך ברחוב וחבילת אבנים בידו. לפתע הגיח שודד שהיה חמוש בנשק וניסה לגזול את החבילה ממנו. למרות שהיהודי ידע שלשודד יש נשק לא מסר את החבילה אלא החל לברוח בריצה עקלקלה. השודד ירה ולא הצליח לפגוע בו.

היהודי הגיע אלינו ושאל האם לברך הגומל. השבנו לו שהוא פרא-אדם על שהכניס עצמו לסכנה, כי מן הדין היה חייב למסור את כספו ולא לסכן את עצמו, ולכן שלא יברך הגומל.

גם ב’לב חיים’ להגאון רבי חיים פלאג’י כתב שאדם ששתה סם המוות והסתכן, והרופאים הצליחו להצילו, אינו מברך הגומל כי הוא הביא את הצרה על עצמו ובידיו.

בכל זאת פסק רבי רבי חיים פלאג’י לברך הגומל משום שהוא עשה זאת מתוך מצוקה גדולה של רעב חזק. כאשר אדם נמצא ברעב כזה ועושה מעשה התאבדות, אין להאשימו, והוא נחשב שוגג.

לסיכום: אדם הפוגע בעצמו אין צריך להתפלל עליו, ואין לו לברך הגומל. אבל אם לפני פעולתו הקיצונית הוא היה במצב קשה, או שהיה חולה, יש להתפלל עליו; ואם ניצול, עליו לברך הגומל”.