Balak and the Shaar HaBechina

Bamidbar 23:23

כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל

I'd like to suggest a new pshat in this passuk, connecting it to the pesukimim in Tehillim 66 and 46,

לכו וראו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם

and 

לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ

and also relating to the Chovos HaLevovos' Shaar HaBechina.  

From Rav Moshe Yaakov Kanner, Dos Iddishe Vort, Summer 1991

 א טיפערער בליק אין די נפלאות הבורא
A Deeper Look at the Wonders of the Creator

 מערסטנס איז אבער דער רושם אן אויבערפלעכליכער, א צייטווייליקער. נישט לאנג נעמט עס ביז דאס דערשטוינטקייט לאזט זיך אויס און דער מענש ווערט צוריק אריינגעזויגן אין די שמאלע גרענעצן פון זיין וועלטל ן שוין פאלט אויף אים דער דרימעל פון גלייכגילטיקייט. ער געוואוינט זיך צו צודער נייער אומגעבונג, עס זאגט אים שוין באלד גארנישט, כבולעו כך פולטו... ווידער זונקען זיינע געדאנקען אינעם גריבעל פון קליינגעלט, פון דברים של מה בכך... דאס קורצזיכטיקע התפעלות איז צעגאנגען מיט׳ן ודנט, א בלימעל האט אין אים אנגעפאנגען בליען, אבער גלייך געצאנקט האט עם, גלייך איינגעטריקענט...
Usually, the impression is superficial, fleeting, it doesn't take long before the amazement goes away and the person once again is bounded by small horizons of his little world.  וואלט ער אבער, שטייענדיק ביי די וואונדערן פון דער יצירה, פארטיפט די בליקן זיינע און אנגעבינדן די מחשבה צו וואס ער זעט איצט פאר די אויגן, וואלט ער נאר דערהערט דעם מעכטיקן אויסרוף פון ישעיה הנביא: ״שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה״...

But if he would, standing there before the wonders of the creation, have deepened his gaze, and connected his analytical faculty with that which was before his eyes, he would have perceived the powerful proclamation of Yeshayah the Prophet, "Raise heavenward your eyes and see Who created all this..."

 ער וואלט דאן גייסטיק מיטגעוואקסן מיט די פלאנצן ארום אים, און זיך געהעכערט א טפח איבער דער ערד. עם וואלט זיך אין אים דערוועקט, א שטראם פון שירה, פון בענקשאפט, פון אנערקענונג, פון נחלי אמונה... רבינו בחיי אבן פקודה, האט ארום דעם אויסגעבויט דעם ״שער הבחינה״,  אין וועלכן ער קלערט אויף, ווי אויף יעדן איד ליגט א פליכט זיך צו באטראכטן אין די נפלאות הטבע. כמעט ביים אנפאנג פון זיין ״חובת הלבבות״, האט ער דעם דאזיקן טויער אוועקגעשטעלט און אים באצירט מיט אן אויסוואל פון ראיות און ביישפילן. אזוי געזונט, שכלדיק, און דאך פול מיט שירה... יעדעם ווארט, א פערל. יעדער זאץ, באגאסן מיט אזויפיל חכמת חיים, מיט אזא רייכקייט פץ מחשבה. ביים אפלערנען דעם שער הבחינה, בלייבן מיד דערשטוינטע, פונקט ווי שטייענדיק פאר די פלאי הבריאה אליין...

 ער ווייזט דארט אויף דעם חיוב זיך צו באטראכטן אין יעדע איינצלהייט פון דער בריאה, יעדער לויט זיין פארשטאנד און באגריף, און איין־צו־זען די וועלטן פון חכמה וועלכע זענען אין זיי פארבארגן: זייער פאנאנדערטיילונג, זייער אייגנארטיקייט, ווי אלעס הארמאניזירט אויפ׳ן האר, אלעס רופט ארויס אחדות ומציאות הי, אלעס ווייזט אויף איין שורש...

 אט וועט ער זיך איבערצייגן אין די טובות וועלכע דער בורא עולם טוט מיט זיינע באשעפענישן. ער וועט אנערקענען דאס איידעלע, דאם גייסטיקע אין יעדן נברא, דער איבערנאטירליכער כח וואם גיט זיי לעבן און עסענץ, ואתה מחיה את פולס...

 די נפלאות פון דער נאטור, אין וועלכע ער איז זיך מתבונן, וועלן אים דינען ווי שטאפלעך פון א לייטער, וואו ער וועט זיך הייבן מער און העכער אין השגה און דבקות, טאקע דערפאר ווייל ער פארשטייט איצט גיכער, וויפיל הכרת הטוב ער איז שולדיג...

 רבינו בחיי אבן פקודה, פירט אדורך איינציקווייז די פארשידענע אפטיילונגען אין דער בריאה און במיוחד דאס וועזן פון מענטש אליין. דער גאנג פון ״בחינה״, פון באטראכטן זיך אין דער בריאה, זאגט ער, איז דער נאענסטער און זיכערסטער וועג, מיט וועלכען א מענטש קען צוקומען צו זיינע

 פליכטן, צו זיין תכלית. צו דעם וואס ער דארף וויסן אץ צו וואם ער דארף זיין... דערפאר האט דער חובת הלבבות, אוועקגעשטעלט זיין שער הבחינה נאך פריער ווי דער שער עבודת האלוקים... (כדי בעסער צו פארשטיין די שפראך פון חובת הלבבות איז זיכער ווערט זיך צו באנוצן מיט׳ן פירוש ״לב טוב״, וועלכער איז קובע ברכה לעצמו).

 און אזוי פלעגן טאקע א טייל פון אונזערע גדולי האומה, טרעפן זיך אן ארט אויף דבקות, דווקא אונטערן פרייען הימעל, אויף די בערג, אין פעלדער און וועלדער, דארט האבן זיי בחוש געשפירט, די גימטריא, ווי ״הטבע״ באטרעפט ״אלקים״.

 לאמיר איצט טייערע ליינער, אויפמאכן דעם תנ״ך און זען ווי בעיקר אויף צוויי שטעלן אין ספר כתובים, ווערט ארומגענומען דער גאנצער חללו של עולם, און געשילדערט די פילפארביקייט פון דער בריאה.
 אויף איין ארט רעדט דער בורא צום מענש און אויף דער אנדערער, דער מענש צום בורא...

Every hedonistic snowboarder goes out into the mountains and the forests and feels an expansion of his soul, and it does absolutely nothing for his spirituality.  The Chovos HaLevovos in his Shaar HaBechina says that you can come to a high madreiga of understanding what the Ribono shel Olam wants from His world by carefully experiencing and thinking about the Teva, but this assumes that you're coming with the basics, that you know there's a borei olam, and you bedavka are looking so that you can see Him and understand Him.  Then, what you see reinforces your faith and awe.  

And more than that.  Some people only can have hispaalus and faith from miracles, but ultimately, that is not the best source of emunah and dveikus, as the Rambam says in Yesodei HaTorah 8:1.  An honest thinker will come to emuna and dveikus through simply seeing מה פעל אל!  

Nedarim 32a-

תני אהבה בריה דרבי זירא: כל אדם שאינו מנחש, מכניסין אותו במחיצה שאפילו מלאכי השרת אין יכולין ליכנס בתוכה; שנאמר: "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" וגו' 

Rashi

שנאמר כי לא נחש. כל זמן שאינו מנחש מה כתיב בתריה כעת יאמר ליעקב כלומר עדיין יהא אותו עת דמלאכי השרת יהיו שואלין אותו שאינו מנחש מה פעל אל לפי שהוא נכנס למקום שאין מלאכי השרת יכולין ליכנס

It's not only talking about nichush and dorshei asidos.  It means that you shouldn't have to go looking for baalei mofeis.  Just look at the messages the Ribono shel Olam left for us in His Briyah.

As the Chovos HaLevavos says, 

כל היודע לחשב כתקופות ומזלות ואינו מחשב עליו הכתוב אומר  והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פעל ה ׳ לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. ואמרו מניין שחייב אדם לחשב בתקופות ומזלות שנאמר (דברים ל) ושמרתם ועשיתם כי היא תכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון ונו׳ איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חשבון תקופות ומזלות ואמרו הוי מהשב הפסד מצור, כננד שברה ושכר עבירה כנגד ה פסדה. ואמרו אלמלא נתנה תורה לישראל למדנו צניעות מחתול ועריות מיונת ודרך ארץ מתרננול ונזל מנמלה, וכבר התבאר חיוב הבחינה בברואים והבאת תראיות מסימני החכמה ואתה דע לך 

NOTE: 

We also wrote on this topic, quoting Reb Mottel Pagremansky, in '06.

Tisha Ba'av Mukdam

A friend sent me the following (from the official website.)

GUIDELINES FOR THE USE OF PROFESSIONAL TITLES

Graduates of Yeshivat Maharat are conferred as “toreh toreh” – a decisor of Jewish law. We encourage our graduates to use the professional title most appropriate to them, in consultation with the communities they serve.

Wittingly or un, I believe that this is an allusion to Kinah 22 for Tisha Ba'av.

תורה תורה חגרי שק והתפלשי באפרים. אבל יחיד עשי לך ומספד תמרורים. על תופשי משוטיך ופורשי מכמורים

This Kinah used to mean

Oh, Torah, Torah! Gird yourself in sackcloth, wallow in ashes.  Take up mourning as for an only son, recite a bitter elegy, over those who held your oars and spread the nets....

It has acquired a new meaning, apropos of the moment.

Toreh Toreh!  O, gird yourself in sackcloth, lie sprawled in ashes, 
bitterly grieve the tragedy that has befallen you, for those who have seized your rudder, those who cast nets to trap you.

Perhaps they should wear a special שק for the occasion.

Beis Shammai and Beis Hillel

Here are two interesting mahalchim to explain the essential difference between Shammai and Hillel.  I don't have much to to add, but usually I learn something from comments and that makes it worth it.  The two are the Malbim (beginning of Chukas, Bamidbar 19:1 in the Torah Ohr) and Rav Zevin (Le'or Hahalacha, להסבר מחלוקות בית שמאי ובית הלל, page 304.)  I would have posted this in Korach (כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו) but the Malbim is in Chukas.  The explanations are not merely simple, they are intentionally simplistic, in the same way that many fundamental truths can appear to be simple.


Malbim, part 1-

 אולם אם יש בכח אדם אחר חוץ ממשה להגיע למדרגה זו שיהיה מופשט מן החומר לגמרי עד שיהי׳ הגוף אל הנפש רק כלבוש שיכול לפשטו וללבשו בכל פעם ושהנפש הפנימית לא תרגיש כלל במכאוב הגוף ובצערו או בענגו וטובו, בזאת נחלקו החכמים בדור ודור ורבים היו שפרשו את עצמם מן הישוב למדבריות והמיתו את חומרם לגמרי כמ״ש שאם ימות יחיה ועזבו אח העולם ומאסו בו והם הנקראים במליצת חז״ל מתי מדבר כמו שית׳ אח״ז, ויש שהי' דעתם שאחר שנתערבו כחות הנפשיות בהחומר אחר חטא אדם הראשון א״א שיתפשט מן החומר לגמרי כל עודו בחיים, וכבר בארתי במקום אחר שהי׳ בזה חלוקי דעות בין ב״ש לב״ה, ששמאי הי׳ אומר על כל בהמה נאה זו לשבת והלל היה אומר ברוך ה׳ יום יום , ששמאי הי׳ פורש א״ע מעניני העולם לגמרי ועסק רק בצרכי השבת שמורה על השבח הגדול שהוא עוה״ב כמ״ש מי שטרח בע״ש יאכל בשבת, ולא נהנה מהעולם רק מה שהוא הנאה רוחניית שהיא ענין השבת, והלל הי׳ דעתו שאין לעזוב את העולם לגמרי והי׳ אומר ברוך ה׳ יום יום, ומי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ב״ש פוסלים וב״ה מכשירים, שהסוכה מציין מזיגת העולם ועניניו שיוצא מדירת קבע לדירת עראי, ולשטת ב״ה די אם ראשו ורובו בסוכה הגם ששלחנו בתוך הבית, ר״ל הגם שאוכל ושותה ושלחן ערוך לו בתוך הבית שהוא בחיי עוה״ז ואינו פורש מן העולם לגמרי לענות נפשו ולצער עצמו באכילה ושתיה, וב״ש פוסלים כי הם ס״ל שצריך לפרוש מעניני העולם מכל וכל ושלא ליהנות שום הנאה גשמיית רק לומר זו לשבת 

Malbim, part 2-

וכבר אמרנו שבענין זה היו מחולקים בית שמאי ובית הלל, ששמאי והנמשכים אחריו היה דרכם למאס בעולם הזה ולעזוב כל עניני החומר, והלל והנמשכים אחריו היו אומרים שאין לעזוב את העולם, וכבר אמרו שבית שמאי ובית הלל נחלקו אם טוב לו לאדם שנברא משלא נברא, כי בית שמאי קצו בעולם הזה ודעותיו ומאסו בו, והשתדלו תמיד להפשיט הנפש מן הגוף... וכבר כתב האריז"ל שמה שאין הלכה כבית שמאי וכרשב"י הוא מפני גודל מעלתם שלא עסקו בתורת העולם הזה כלל רק בתורת עולם האצילות כי התורה מתפשטת בכל עולם ועולם, והם נפרדו מן העולם הזה ועסקו בתורת השכליים הנפרדים, והתורה כפי סודותיה בעולמות העליונים הלכותיה משונים מכפי ענינה בעולם הגופים, ואמרו שבשמים פוסקים כבית שמאי וכרשב"י, ושכן יפסקו ההלכה לעתיד לבא כשיתפשטו הנפשות מן הגופים, שאז תהיה ההלכה למטה כמו שהיא בעולם העליון.שאז תהיה ההלכה למטה כמו שהיא בעולם העליון  ועל זה אמרו כי תורה חדשה מאתי תצא, שתהיה התורה למטה כמו שהיא אתי למעלה..

meaning, the fundamental difference between Bais Shammai and Bais Hillel in Avodas Hashem is whether to withdraw from Olam Hazeh into Kedusha or to bring Kedusha into Olam Hazeh. He ties in multiple machloksim, amazingly, as well as the petirah of Rabbah.
Bais Shammai felt that shevach to Hashem is engendered by reducing our influence, and thus our interaction, with umos ha'olam - the parei hachag decreased as we approached the am l'vadad yishkon of Shemini Atzeres. As we withdraw into kedusha, we need be mefarsem less to olam hazeh and focus on our own olam d'kedusha in a private communion with Hashem. Similarly yamim hanichnasim: we are praising Hashem that we only have x number of days to be involved in this interaction with olam Hazeh pirsum.

Bais Hillel says that shevach is davka bringing kedusha into olam Hazeh, and each day adds kedusha to this world. And since the object of this avodah is this olam Hazeh kedusha, ma'alim bakodesh.  A classic example is the machlokes about sitting in the sukkah while the table is in the house.

I heard from my brother that his colleague, Rav Shabsi Bulman, said that this particular Malbim was a favorite of his father, Rav Nachman Bulman ZTvK"L, who reviewed it constantly.  (What I reproduced above is a small part of it.)  I also got a fascinating note from Rabbi Dr NJS as follows-

absolutely!
40 + years ago Rav Bulman called me into his study for a pre bar mitzva chat. This malbim is what we learned [for parshat teruma]

Rav Zevin gives many examples that show that the difference of perspective is whether to focus on the actual (Beis Hillel) or the potential (Beis Shammai.)  This includes increasing the number of candles as Chanuka proceeds, or decreasing the number; Rosh Hashanna for trees when they are blossoming, the fifteenth of Shvat, or when the rain that enables their blossoming has finished falling, the beginning of Shvat; whether the bracha on fire is me'orei ha'esh, or Maor ha'esh, which the Gaon says refers to the original source of fire at bri'as ha'olam.  If you read this to mean ma'aseh/kavana, then it explains the story of the Ger as well.

In a good example of eilu v'eilu, the Malbim really ties into Rav Zevin's axiom: Beis Hillel looks at the apparent reality and action, which is to make this world kodesh. Beis Shammai looks at the underlying concept - to drive out tum'a. Basically,  it is a before or after the chait approach.

I don't understand Reb Tzadok, but if you do, you might decide that he, too, incorporates both approaches.

אך הענין, דבית שמאי ובית הלל נקראו במשנה (עדיות פ"א מ"ד) אבות העולם, וכן נקראו בזוהר הקדוש אבהן דעלמא, והיינו דהלל היה מסטרא דרחמי דרגא דאברהם, ושמאי היה מסטרא דדינא גובה דרגה דיצחק, וכן כתב האריז"ל שלעתיד יהיה ההלכה כבית שמאי, והוא על פי מה שאמרו רז"ל שבתחלה עלה במחשבה לברא העולם במדת הדין, ואחר כך שתף הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין... ועל כן בעולם הזה שמתנהג על פי ההנהגה שהקדים השי"ת מדת הרחמים למדת הדין הלכה כבית הלל, אבל לעתיד כשיתוקן כל הפגם של הנחש והיה כמו שעלה במחשבה, עשה האלקים את האדם ישר, ויוכל העולם להתנהג במדת הדין יהיה ההלכה כבית שמאי, וכן עם צדיקים הקב"ה מדקדק אפילו כחוט השערה, שהם יוכלו להתנהג כפי המחשבה... (חנוכה ח, וראה שם עוד

ועי' בס' 'אהבת יונתן' בהפטרת אחרון של פסח (בד"ה באופן אחר) שכתב וז"ל: "איזו מחלוקת שסופה להתקיים זו מחלוקת הלל ושמאי, דבזהר איתא לעתיד יפסקו הלכה כבית שמאי דאלו ואלו דברי אלקים חיים כו' וזהו מאמרם (אבות פ"ה מי"ז) איזו מחלוקת שסופה להתקיים מחלוקת בית שמאי ובית הלל דלעתיד יפסקו כמותם", וכן פי' החיד"א בפתח עינים ובזרוע ימין אבות שם,

Reb Micha Berger commented that with this in mind, it is interesting to see the Maharal on Avos ch. 1. We are told the machloksin multiplied "shelo shimshu es rabosam". Hillel was nasi, his job was to run an orderly society. Shammai was av beis din. Talmidim who don't get to know their rebbes' weltenschaung deeply would confuse how they behave in their roles with their actual approach to Torah. And so, we get to the rachamim vs din divide that R' Tzadoq discusses. 

Reb Micha also points out that the Rogotchover says something very similar to Rav Zevin, and that Rav Zevin brings it down in several places.  I found it in Rav Zevin's introduction to the Tzafnas Paaneiach, where he quotes it from   צפנת פענח, מכתבי תורה, מכתב רפ"ט

תנו רבנן: ב"ש אומרים שמים נבראו תחלה ואח״כ נבראת. הארץ וב״ה אומרים ארץ נבראת תחלה ואח״כ שמים (חגיגה יב, א.) שמים וארץ הם שני הדברים המבטאים את הצורה ואת החומר. ב״ש סבורים, שהצורה היא המכרעת, על כן היא תחילה — עיקר וב״ה סבורים, שהחומר הוא הקובע, שהוא התגשמות המציאות בפועל 

 זו שיטת ב״ה דחומר נברא תחילה ואח״כ הצורה היולית, אך ב״ש ס״ל להיפך דצורה היולית נבראת תחילה ואח״כ חומר וזה באמת בכל התורה דעיקר צורת הדבר

For a  v e r y  t h o r o u g h discussion of the Rav Zevin type of approach, I recommend something Rav Chaim B sent me, compiled from several shiurim by the Lubavitcher- http://www.sichos-in-english.org/books/beacons-on-the-talmud-sea/01.htm
Reb Chaim also sent a link to an interesting vignette involving the Rebbe, where he explained why he did not bring what seemed to be a pretty obvious example.  (That website says the kashe was asked by "a Ponovitch graduate!", but first of all, Ponevezh doesn't graduate anyone, unless he means the Bendheim Yeshiva le'Tzeirim division.  Second, the answer is pretty obvious, and if he "graduated" from Rav Shach's shiurim, he wouldn't have asked it in the first place.  Maybe, like Reb Zeira, he was mispallel that he should forget everything he learned in Ponevezh before he went to the Rebbe.)

Update and contrite apology: Reb Chaim says that Reb Yosef Engel does bring a raya from the case I said was obviously not a raya.  Outside my brief spells of megalomania, I am certain that I am not a bigger lamdan than Reb Yosef Engel, so I guess it's a case of "obvious only after hearing the pshat."

By the way, as an example of my having said that this is intentionally simplistic, this is where the Malbim brings the Baal HaAkeida's analysis of the concept of Tumah.   עומדים ברום עולם.


If you're interested in a paper that characterizes the machlokes as being "anthropocentric or theocentric," here it is.  

Chukas. Chukim and Mitzvos Sichliyos

Some Mitzvos are Chukim, given without explanation or self-evident rationale.  Others manifest a morality that would be clear to any decent person.  For example, kibud av v'eim is a mitzvah that expresses a universal and self-evident morality.  One does not need the Ribono shel Olam to tell him to respect and honor his parents.  A person that does not honor his parents is rightly seen as repugnant, and one who hurts or dishonors them as a monster.

This distinction has practical application.  The Aruch HaShulchan (last siman in Choshen Mishpat, 427:10) says that the reason we do not make a bracha upon putting up a maaka is because it is a mitzva sichlis, and you do not make a birkas hamitzvos on a mitzva sichlis.  You only make a bracha on a mitzva that one would only do because of Hashem's commandment, because "asher kidshanu b'mitzvosav," a mitzva that declares our special relationship with the Ribono shel Olam.

The difference between the classic "chok," Parah Adumah, and the classic "mitzva sichlis," Kibbud Av v'eim, is highlighted in the sugya of kibbud av, Kiddushin 31a, in the story of Dama ben Nesina.  

בעו מיניה מרב עולא: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד

באשקלון ודמא בן נתינה שמו, פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים ריבוא שכר, והיה מפתח

מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. אמר רב יהודה אמר שמואל, שאלו את ר' אליעזר: עד

היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן

נתינה שמו, בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר, ורב כהנא מתני: בשמונים

ריבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. לשנה האחרת נתן הקב"ה שכרו,

שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם, שאם אני

מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי

בשביל כבוד אבא. וא"ר חנינא: ומה מי שאינו מצווה ועושה - כך, מצווה ועושה עאכו"כ דאר"ח

גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה

Dama shone in his kibud av, and we were given the opportunity to shine through fulfilling the chok of parah adumah.

The Gemara there also contrasts metzuveh ve'oseh with eino metzuveh ve'oseh.  גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, one who does a mitzva because he is obligated to do so is greater than one who does so voluntarily.  Even though the reward for voluntary mitzvos is less, Dama, who had no mitzva of kibbud, was rewarded with great wealth.  Imagine, the Gemara says, how great the reward is for one who is metzuveh ve'oseh.

But what about kibbud av for us?  We do have a mitzva of kibbud av, so we are metzuveh ve'oseh.  On the other hand, it is a mitzva sichlis, so we would do it anyway, just as Dama did.  Is that called Metzuveh ve'oseh?  

The reason I ask is because it could be that it's only called "doing it because of the tzivui" when you wouldn't do it otherwise.  If  you would do it even without the tzivui, it's not the tzivui that is motivating you.  For example, the Beis Halevi I've brought several times about Oneis: If you would do the aveira even if you weren't under duress, you have no petur oneis.

שמות, ד"ה וירא

ומזה יצא למי שהיא פרוץ באחת ממצות ה׳ , אע״נ דלפעמים נתרחש לו אונס שלא יכול לקיימה מ״מ לא מקרי אונס  וכמו בשמירת שבת ונדומה דלפעמים אנוס הוא לעשות מלאכה או עבור חולה ר״ל וכדומה מ״מ לא מקרי אונס רק לאותם שהיו שומרים אותו אם לא היה האונס, אבל המחלל שבת כשאינו אנוס, גם במלאכה שהוא אנוס מקרי מחלל, וכן הוא בכל האיסורים

So does this svara apply here?  If you would do the mitzvah anyway because it's sichlis, maybe you're not called doing it because of the tzivui.

The Netziv in Yisro points out that it is by Kibud av (Shemos 20:12) that the Torah says  כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' א-להיך נותן לך, which appears to connect kibbud av with Eretz Yisrael.  What is the connection?  He says that we should do Kibbud Av not as a mitzva sichlis.  We should do kibbud av because the Ribono shel Olam commanded us to do it.  Therefore, as with all other mitzvos, the primary locus of the mitzva is Eretz Yisrael, where the kedusha is so much greater.

אלא בא המקרא בזה ללמדנו עיקר גדול. דכבר כ׳ הרמב״ן בפרשה תולדות ובכ״מ שהתורה ומצותיה אע״ג דמצות שאין תלויות בארץ נוהגות אפי׳ בחו״ל. מכ״מ מיוחדות המה יותר בא״י. וע״כ נקראת תורת אלהי הארץ. והדבר מובן שלפי זה גם יעודיה אע״ג שישנם בחו״ל מ״מ יותר משמשים ומגיעים בא״י

מעתה היתה הדעת נותנת שזה הכלל אינו אלא במצות שבין אדם לשמים ואין הדעת אנושי נותן עליה. הוא שהסברא נותן שעיקר שכרה מיוחד בא״י. משא״כ כיבוד או״א שהוא דעת אנושי בזה אין סברא לחלק בין א״י לחו״ל. מש״ה כתיב במצוה זו של כיבוד או״א ג״כ על האדמה ללמדנו דאחר שהיא מ״ע הכתובה בתורה. הרי היא ככל חוקי התורה שאין בהם טעם ושכל אנושי

The Netziv is saying that we should do Kibbud Av v'Eim like we do all the Chukim of the Torah, like we do Parah Adumah, like we do Lulav and Esrog- not because the seichel or the heart tells us to do it, but rather because the Ribono shel Olam tells us to do it.

This idea can be found elsewhere as well.  

In the Piyut for Shavuos, it says 

אמן ומינקת בך מתעסקים. בשלך תחלה כאזור דבקים. נעות שוע ותחן מפיקים דורשים לצורם היות בן חובקים. השתפו שניהם עמו עסוקים. ונוצרת ונולדת לעתיחקים. זכוך והביאוף בברית להקים • חבקוך ברכים ושדים מניקים. מרף חקיף זנים ומשקים. יגיעת עמלם עמך מחלקים. כשר ומוסר מחנכים ומחזקים. לשון למורים ודברים עתיקים. מתקנים עזר ולהשיאך זוקקים. נושאים פלל עבורך ולאל זועקים.  סמכם במאכל ובמשתה ובתפנוקים. ענדם  בכסות נקיה בחשוקים. פנה לגערתם לבל יהו מצוקים צפה למוסרם ולא תרדף רקים. קים כבודם ומוראם כחוקים. רבות  אורך ימים ומעון מנקים. שום לכבודו ולמוראו גוזר ומקים . תחת כן הודוהו  מלכי ארקים

The Sfas Emes brings this piyut and says 

בדיבור כבד אמר בפיוט, קיים כיבודם ומוראם כחוקים. ויש להבין הלא מצות כיבוד אב ואם היא מן המצוות השכליות, ואינה מכלל החוקים. ונראה דהנה מצד תשלום גמול שהוא דבר שהשכל מחייב יש לאומות גם כן אחיזה במצוה זו, וכמו שכתב מהר"ל בהאי נכרי באשקלון דמא בן נתינה שמו, ועל כן עשו נמי היה מקיים כיבוד אב. ובכן אם ישראל מקיימין מצוה זו מפאת שהשכל מחייב לתשלום גמול, יש לעשו נמי חלק במצוה זו, ולזה באה המצוה שיסלק את זה שהשכל מחייב, אלא יעשה המצוה מצד המצוה שבה, כאילו היתה חוקה לבד, ובזה מסלקין כח עשו.    שבועות תרע"ו

(If you want to see the piyut inside, A  B  C  D )

In fact, even the Aruch HaShulchan we mentioned above says we should do Sichliyos as if they were "Shim'iyos,"  (i.e., chukim.) 

  דהאיש הישראלי מחוייב לעשות גם מצות שכליות לא מפני השכל אלא מפני צווי הקב״ה כמש״כ והיה עקב תשמעון את המשפטים וכו׳ כלומר אפילו המשפטים תשמע מה שצותה התורה ולא תעשה מפני שכלך אלא כשארי מצות השמעיות

Clearly, there is a ma'alah to do even mitzvos sichliyos not because of the seichel but because Hashem commanded us to do them.  If we would do it only from seichel, it would be less of an avdus of the Ribono shel Olam.  So we should remember to do even mitzvos sichliyos because of Hashem's commandment, not only because we are good and decent people.  When we do that, we are certainly doing it as a metzuveh ve'oseh.  Unlike the petur of Oneis, the fact that you would do it anyway does not take away from the din of metzuveh.  The difference is that for the pettur of Oneis, you need that it should not be called your maaseh.  If you have dual motivation, then it still is your maaseh.  But by mitzvos, it doesn't matter if you have two reasons to do it.  If one of the reasons is the tzivui, then you're doing it because of the tzivui.

Still, the other question remains:  Even after we have established that it's called "doing it because of the tzivui," do we have the greater reward that pertains to a metzuveh ve'oseh? What is the reason for the greater schar? 

תוספות מסכת עבודה זרה דף ג. עמוד א

גדול המצווה ועושה - מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו

תוספות מסכת קידושין דף לא. עמוד א

גדול המצווה ועושה - נראה דהיינו טעמא דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור

תוס' הרא"ש קידושין דף לא.   והיינו טעמא דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער תדיר שירא שמא יעבור וצריך לכוף את יצרו יותר ממי שאינו מצווה שאם ירצה יניח וכו

Now that we've seen Tosfos, we can answer the question.  Certainly a Mitzvah Sichlis can be called Metzuveh Ve'Oseh.  But does a person who does a Mitzvah Sichlis receive the greater schar of a metzuveh?  The answer is very simple.  If he is דואג ומצטער יותר פן יעבור, then he gets the schar of a metzuveh.    If we do the mitzvah only because our seichel tells us to, then it would be like Eino metzuveh.  If, however, we keep in mind that we're doing the Mitzvah because the Melech Malchei HaMelachim commanded us to do the Mitzvah, then it falls under the heading of Metzuveh ve'Oseh.  It doesn't matter that you also would choose to do it because it is inherently and genuinely good and moral.  What matters is that you know that you have no choice, that you have to do it because of the Tzivui, because then you will be דואג ומצטער יותר פן יעבור.

(I realize that reading the Netziv/Aruch Hashulchan/Sfas Emes, you can get the idea that you should do the mitzva of tzedaka and kibbud av ONLY because of the tzivui.  In my humble opinion, that is wrong, as wrong as those who think that the din of כשם שמברכים על הטוב means that the bracha of Dayan ha'emes should be said with a smile.  What I think the pshat is that the Torah wants these mitzvos to make us into baalei chesed, baalei tzedaka, and loving and dedicated children, not solipsists that don't care if the other person lives or dies "so long as I can do my mitzva."  True, you do the mitzva because of the tzivui, but in order that it create in you the middah of chesed and hakaras hatov because the Ribono shel Olam wants you to be a baal chesed and makir tov.)

Having said all that, I want to say over something that might be useful for a Bar Mitzva bachur.  I have a friend, Harav Shimon Kalman Goldstein, who was very close with Reb Elya Meir Bloch's son in law and Rosh Yeshiva in Cleveland, Harav Dovid Barkin, who was a talmid of Reb Shmuel Rozovsky.  He said over from Reb Shmuel that we see in Tosfos that Metzuveh ve'oseh means דואג ומצטער תדיר שירא שמא יעבור.  People think that when a boy turns thirteen, he is a metzuveh ve'oseh.  In a sense, that's true.  But as far as Tosfos' pshat in metzuveh...... 

עס איז יתכן אז א מענטש איז שיין 70 יאר אלט און ער איז נאך נישט געקומען צו מצווה ועושה

 It is possible that a man is already seventy years old and he has not yet come to being a Metzuveh Ve'Osseh.

Come to think of it, this is useful not only for Bar Mitzva bachurim.  It's also useful for me.



IMPORTANT UPDATE:
A COMMENT SENT TO ME BY REB AVI LENCZ:  
The Shittah in Bava Kamma 86a says

 גדול המצווה ועושה מפרש רבינו תם דוקא בדברי׳ שאם לא נכתבו ראויין להכתב כגון שבעה מצוות דבני נח דאמרי׳ לעיל • מהר״י כהן צדק ז״ל

Which, of course, is 180 degrees off of what we proposed in the beginning, and pretty far from the maskana as well.  This is going to be on my mind over Shabbos.  Davka by sichliyos?  Why? What does that mean?
Reb Avi wrote "I assume that he means that by non-rational mitzvos there is no schar for an eino metzuveh."   I think that would also be a massive chiddush.
I found a sefer Imrei HaTzvi that also found this massively perplexing.  He says a pshat (that I don't like) and says 
 והרבה יגעתי לפרשם ולא עלה בידי לפרשם בדרך נכון באופן אחר וה' יושיעני ויזכני להבין דבריו הקדושים

Here's a suggestion.  The Shitta means that the greater Schar for the metzuveh stems from disregarding the rational motivation and doing it only because of the tzivui. That can only work where there's a rational motivation to disregard. 

Korach, and the Mechila of a Talmid Chacham

Rav Steinman שליט"א has been especially busy lately.  Besides the endless demands on his time for his help and opinion and brachos for matters involving Torah and the community and the poor and the sick, he has lines of people out the door who are coming to ask him for mechila (as per his grandson.)

The problem is that there have been differences of opinion in the Torah community about important matters of policy, and while there is probably nothing wrong with choosing sides, many people stupidly talked with chutzpah and azus against Rav Steinman.  Naturally, some of them began to suffer terrible things in their lives and the lives of their loved ones, and they realized that it was because of being mevazeh a talmid chacham and tzadik.  So they're all coming to ask mechilla.  I wish them well, and I hope that Rav Steinman's wholehearted mechilla will help, but it's not at all clear that his mechilla will save them.  Fortunately for them, Rav Steinman's opinion is that if they are sincerely repentant and they personally ask for mechilla, the mechilla of the Talmid Chacham will save them from punishment, and it's logical that his shitta would be accepted by the Beis Din Shel Maalah where he was the victim of the bizayon.

We recently read of Miriam's punishment for being disrespectful to Moshe Rabbeinu.  Certainly, Moshe was mochel his older sister with a whole heart, but she was punished anyway.

Why didn't Moshe Rabbeinu's mechila help?  Why was Miriam punished? Why didn't his mechila make it as if nothing had happened?  As far as the Adas Korach, Moshe wasn't mochel them.  But theoretically, would Moshe Rabbeinu's mechilla have saved Korach and his people?

So here is the question of the week:
If a Talmid Chacham, a Gadol HaDor, is maligned, and he forgives the person who did it, is that person absolved?

(Speaking against Moshe Rabbeinu involved two sins- denigration/bizayon of a Talmid Chacham and Lèse-majesté/moreid b'malchus, because Moshe Rabbeinu also was the leader and king of that generation.  But in the parsha of Miriam, and, lehavdil, the parsha of Korach, it appears that the main aveira was speaking against Moshe Rabbeinu as Talmid Chacham, the conduit through which Klal Yisrael received the Torah.)

The Gemara (Kiddushin 32b) says that a king cannot absolve acts of disrespect against him.  A king's mechila on his honor is not a mechila. But a Talmid Chacham that is mochel on his kavod, the mechila is effective.

אמר רב מתנה הלכה כאיסי בן יהודה א"ר יצחק בר שילא א"ר מתנה אמר רב חסדא האב שמחל על כבודו כבודו מחול הרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול ורב יוסף אמר אפי' הרב שמחל על כבודו כבודו מחול שנאמר ויי' הולך לפניהם יומם אמר רבא הכי השתא התם הקדוש ב"ה עלמא דיליה הוא ותורה דיליה היא מחיל ליה ליקריה הכא תורה דיליה היא הדר אמר רבא אין תורה דיליה היא דכתיב ובתורתו יהגה יומם ולילה איני והא רבא משקי בי הלולא דבריה ודל ליה כסא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע וקמו מקמיה לרב מרי ולרב פנחס בריה דרב חסדא ולא קמו מקמיה איקפד ואמר הנו רבנן רבנן והנו רבנן לאו רבנן ותו רב פפא הוה משקי בי הלולא דאבא מר בריה ודלי ליה כסא לר' יצחק בריה דרב יהודה ולא קם מקמיה ואיקפד אפ"ה הידור מיעבד ליה בעו Rashiהכא תורה דיליה היא. בתמיה הכבוד תלוי בתורה ואינו יכול למחול על כבוד התורה שהיא של הקב"ה ובתורתו יהגה. כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה בתחילה היא נקראת תורת השם ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו רבנן. אתם חכמים וחשובים בעיניכם שלא עמדתם מפני ורבנן חביריכם דקמו מפני לאו רבנן נינהו ובלשון תימה אמר להם הידור. לנוע מעט כאילו רוצה לעמוד מפניו

It stands to reason that if a Talmid Chacham can be mochel on his kavod beforehand, and allow others to treat him without special deference, he ought to be able to forgive an insult after it is made.  The svara is that the Torah is "his," and he is the baal davar on what is his own.  If so, Moshe Rabbeinu should have been able to be mochel.

However, the Rambam (TT 5:11, based on Kid 32b) says that mechilla only removes the obligation of "Kavod."  Even after mechilla, one must give "Hiddur" to a Talmid Chacham.

הרב המובהק שרצה למחול על כבודו בכל הדברים האלו או באחד מהן לכל תלמידיו או לאחד מהן הרשות בידו. ואע"פ שמחל חייב התלמיד להדרו ואפילו בשעה שמחל

The peirush Avodas Hamelech, (also here) (from Harav Menachem Krakovsky, a talmid of Reb Chaim and the Netziv, Reb Moshe Feinstein's first cousin, my wife's first cousin twice removed, the son in law of Reb Elyah Pruzener,) says that even after mechila, bizayon is assur.

ואע"פ שמחל חייב התלמיד להדרו ואפילו שמחל. כפל רבנו הדברים, והכונה דאפילו אם מוחל גם ההידור מ"מ חייב התלמיד להדרו, ולכאורה צ"ב מנין לו לרבנו הא, והרי מקור דבריו הוא מעובדא דרבא דאקפיד על רב מארי ורב פנחס בני רב חסדא דלא קמו מקמיה אע"ג דדלי להוא כסא וכן רב פפא דאקפד על ר' יצחק בריה דרב יהודה שם, משום דאפילו הכי הידור בעו למיעבד ליה, ושם הרי אקפדו על זה, ומנין שאף בשעה שמוחל גם ע"ז שחייב לעשות הידור וצ"ל דס"ל לרבנו דאם אינו עושה הידור הוא בגדר בזיון, וראיה לזה דהרי אמרו בתורת כהנים ובמדרשים שהבאנו לעיל איזהו הידור שאמרה תורה והדרת פני זקן שלא יעמוד במקומו ולא ישב במקומו וכו' ואמרו בפ"ז דמס' דרך ארץ זוטא איזהו מכבד וכו' ואיזהו מבזה לא ישב במקומו וכו' הרי דאם אינו עושה הידור בכלל בזיון הוא, וזהו טעמם דרבא ודר"פ דאקפידו על שלא עשו להם ההידור והרי הם מחלו על כבודם, ובעל כרחך דזהו בזיון ובזיון אין הרב יכול למחול ועי' בשו"ע סי' רמ"ב סל"ב לא משמע כן, ויהיה בזה דעת רבנו כדעת הראב"ד ז"ל דאף שהרב יכול למחול על כבודו אבל לא על בזיון והוא משום דלגבי בזיון שוב לאו תורה דיליה הוא ואינו יכול למחול, ואף דרבנו ס"ל באבידה בזקן ואינו לפי כבודו דרשאי להחמיר על עצמו אף דזהו בגדר בזיון וכבר ראיתי למחברים שרוצים לתלות שיטת הראב"ד ז"ל לענין בזיון בפלוגתא זו, ולדעתי אין דין זה שייך למבזה כבודו בשביל כבוד שמים וקיום מצוה, והארכתי בזה במקום אחר לתרץ קושית הטורי אבן ז"ל על שיטה זו מהא דאמרו בקדושין ל"ב ברב הונא דקרע שיראי באפי בריה וקאמר ודלמא רתח וקא עבר על לפני עור, ומשני דמחיל ליה ליקריה הרי דיכול למחול גם בזיון, אבל אכ"מ יותר

The Turei Even Megilla 28 also brings from the Rivash quoting the Raavad that mechilla does not help for Bizayon.

. וי״ל דאע״ג דהרב רשאי למחול על כבודו הני מילי כגון בקימה והידור רשאי למחול עליהם כיון דתורה ליליה היא אבל לתת כבודו לאחר אם הוא ע״ה כבודו לאחר לא יתן דאיכא משום משנאי כדפירש״י שגורם לבני אדם לשנאותו שהרואה ת״ח שפל לפני ע״ה אומר אין נחת רוח בתורה . ואיכא זלזול לכבוד התורה ולומדיה . וכה״ג כתב הריב״ש בתשובה סימן (רכ) בשם הראב״ד דאע״ג דהרב שמחל על כבודו מחול דתורה דילי' היא היינו במידי דלית בי׳ בזיון אלא באותן דברים שחייב אדם לנהוג כבוד לרבו מחמת תורתו כגון לעמוד מפניו וכיוצא בזה יכול למחול. אבל על בזיונו אינו יכול למחול אדרבה אסור למחול דהתורה מתבזה בכך. ודמי למאי דאמר התם האב שמחל על כבודו, כבודו מחול דליכא למימר שהאב יכול למחול לבן לומר לו דברי חרופי' וגדופי׳ והיינו דאמר בפ״ג דיומא דת״ח צריך שיהא נוקם ונוטר כנחש לדבר תורה

(At the end of that piece, the Turei Even changes it a little and says that a father's mechilla might help, but even so, a Rav's mechilla is neither mattir nor metaheir bizayon.)

The Brisker Rov says something along the same lines.  He says that the Rambam holds that the Mechila discussed in Kiddushin refers to the special obligation of kavod that a talmid has to his rebbi.  But the general honor due to a Talmid Chacham cannot neither be forgone nor forgiven.  The Brisker Rov is brought down in Shiurei R Dovid Povarsky BM II page 351

ולפי"ז כתב עוד, דהנה בגמ  בקידושין שם (דף לב :) איתא, דאף דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול, אפ"ה הידור בעי למיעבד, [ולכן הקפידו רבא ורב פפא על שלא קמו מפניהם, ע"ש] ופירש"י [הידור בעי למיעבד] לנוע מעט כאילו רוצה לעמוד מפניו, ע"כ .
משמע דמעיקר הדין באמת אינו מחויב לקום, כיון דפקע חיוב ההידור ע"י שמחל, וכן מבואר בשאילתות, ורק דהקפידו שם משום דעכ"פ אינהו בעו למיעבד ליה הידור קצת, כאילו רוצים לעמוד מפניו, ואע"פ שאין בזה שום דין של חיוב.
אכן כתב הגרי"ז דהרמב"ם שם (פ"ה הי"א) כתב, ואע"ג שמחל , "חייב" התלמיד להדרו ואפי' בשעה שמחל, ע"כ, משמע מדבריו דאף אחר המחילה איכא חיוב הידור.
וביאר הגרי"ז דהרמב"ם סובר דכל הנידון אי רב שמחל על כבודו כבורו מחול, הוי רק לענין חיוב הכבוד  שנוהג ברבו  מובהק , דאין זה מדין מצוה בעלמא רק יסודו הוא מדין חיוב שמחויב התלמיד לרבו, וע"ז הוא דשייך ענין מחילה,  אבל הדין הידור דנוהג בכל ת"ח , דביסודו הוי מצוה ככל מצות דעלמא, לא שייך מחילה ע"ז, דאין זה חיוב להת"ח , ולאו בדיריה תליא מילתא למחול ע"ז
ולפי"ז כתב דמדויק היטב מה שכתב הרמב"ם הרב ה"מובהק" שרצה למחול על כבודו, הרשות בידו.דדוקא ברבו מובהק, שיש בו דיני כבוד ומורא, דהוי חיוב לרבו, מהני מחילתו אבל ברבו שאינו מובהק , שאין בו דין כבוד ומורא, רק רין הידור הנאמר על כל ת"ח, לא מהני מחילה ע"ז וכמש"נ ע"ש.
ועכ"פ לפי"ז א"ש דאבדת חכם שאינו רבו אינה קודמת לאבדת אביו, כיון דלאביו הוי חיוב לאביו , משא"כ חכם הוי רק מצוה בעלמא, ודוקא ברבו מובהק דהוי ג"כ חיוב אליו [מדין כבוד ומורא שמחויב תלמיד לרבו] , בזה בעינן לטעמא דרכו קודם משום דמביאו לחיי העוה"ב

Rav Steinman is quoted in the A'aleh Be'Samar, page 174, as having discussed this.  He said over a story with the Beis Haleivi.  A shochet came with a shailah, and the Beis Halevi paskened it was treif, and the shochet got very angry and yelled at the Beis Halevi and used strong language against him.  The next day, an ox suddenly went crazy and killed him.  The Beis Halevi was very upset, because he was afraid the shochet was punished for his behavior toward the Rov, but Reb Chaim calmed him by saying that he himself heard his father say "I am mochel, I am mochel," so it wasn't his father's fault.

Rav Steinman asked, but if so, why did the shochet die the next day in such a shocking manner?  Wasn't it clear that his death was related to his chutzpah?  He answers, again, that for some things, mechilla does not help.  But, and this is important, he lessens the impact of this story by saying 

אלא דמכ"מ נראה שאם הקצב עצמו היה בא לבקש מחילה, יתכן דמהני, כיון שבא ונכנע לפני התלמיד חכם ומבקש מחילתו מתכפר לו.

But he then said that he saw the Turei Even that implies that even then the mechilla doesn't help.  Even so, in his Ayeles HaShachar by Miriam he says that he believes that when the rasha comes with contrition and asks for mechilla afterwards, that the mechilla does help:

החפץ חיים (הל׳ לה“ר כלל ח׳ סﬠיף א׳) כתב שאסור לספר לה׳׳ר אפי׳ ﬠל קרוב אף דרגילות הוא כמה פﬠמים שלא יקפיד האיש שנא' הגנות ﬠליו ﬠל המספר מצד אהבת הקורבה אשר ביניהם, ובבמ׳׳ח (אוח ב׳) כתב שזה נלמד ממﬠשה דמרים שמשה רבינו לא הקפיד כמ“ש והאיש משה ﬠניו מאד כמש"כ הרמב׳׳ם ואﬠפ"כ נﬠנשה מרים בצרﬠת.
והנה בברכות (י׳׳ט א׳) אמרינן אר׳׳י כל המספר אחרי המת כאלו מספר אחרי האבן, איכא דאמרי דלא ידﬠי ואיכא דאמרי דידﬠי ולא אכפת להו, ומשמﬠ שזה הטﬠם שאין איסור לדבר ﬠליהם לה׳׳ר, ולכאו׳ לדברי הח׳׳ח הנ"ל הרי יש איסור אפי' כשלא מקפיד ומה מוﬠיל שלא אכפת להם.
ובהמשך הגמ׳ שם איתא איני והאמר ר׳׳פ חד אישתﬠי מילתא בתרי' דמר שמואל ונפל ﬠליו קנה גדול וכבד, ומתרצת הגמ׳ שאני צורבא מרבנן דקוב׳׳ה תבﬠ ביקרי׳ ﬠי׳׳ש, ולפי׳׳ז אﬠ׳׳פ שהמת לא מרגיש או לא אכפת לו מ"מ הקב"ה תובﬠ ﬠל בזיון הת“ח.
ולפי"ז המדבר לשון הרﬠ ﬠל ת׳׳ח אפי׳ אם ימחל לו ויתכפר הלה׳׳ר מ“מ הקב׳׳ה תובﬠ את בזינו, ואפשר דכשבא לבקש מחילה מהת׳׳ח ומכניﬠ את ﬠצמו הרי זה מכפר גם ﬠל חלק זה, ויתכן שגם אם מרים היתה מבקשת מחילה ממשה היא לא היתה נﬠנשת בצרﬠת.

Along the same lines, Reb Meir Simcha says pshat in ארור מקלה אביו ואמו on Har Gerizim/Eival in Devarim 27:16 is that if a parent is mochel on his/her kavod, and the child slights them, he treats them with disdain, with Kalus, he is arur.  This is despite the mechila.

 שמקניט אביו ומצערו מפני שיודע שאביו ימחול לו שחש על עונשו של בן יותר מהבן לכן אררו ע״ז. ולכן לא שביק רב לבריה למשקל מניה סילוא דלמא חביל ביה (סנהדרין פ״ד) ולמחול ליה דקאי בארור

The Rivash mentioned in the Turei Even, and the Rambam, talk about the minhag to impose a penalty for bizayon of a talmid Chacham.  
Rivash:

והפיוס שצריך עם הארץ לפייס החכם הוא בשני פנים שיפייסיהו בדבריו לבקש ממנו מחילה ומטה(?) בכל מיני רצוי. וזולת זה חייב ליטול ליטרא זהב על כל פעם ופעם שביזהו ונותן אותה לחכם.... וקנס זה גובין אותה בכל מקום

(The discussion of the penalty actually was part of the shailah in the Rivash, but in the teshuva he agrees that it's pashut.)
Rambam TT 10:12

אע"פ שהמבזה את החכמים אין לו חלק לעוה"ב אם באו עדים שבזהו אפילו בדברים חייב נידוי ומנדין אותו בית דין ברבים וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום ונותנין אותה לחכם.

Rambam Chovel uMazik 3:5

ואם בייש תלמיד חכם חייב לשלם לו בושת שלימה אע"פ שלא ביישו אלא בדברים כבר נפסק הדין שכל המבייש תלמיד חכם אפילו בדברים קונסין אותו וגובין ממנו משקל שלשים וחמשה דינר מן הזהב שהוא משקל תשע סלעים פחות רביע וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ: 

It's true that the Rama (YD 243:7) says that our Talmidei Chachamim are not on that madreiga and are not given a Litra of gold.

אין דין ת"ח בזמן הזה לענין שיתן לו המבייש ליטרא דדהבא (מהרי"ק שורש קס"ג ומהרי"ו סי' קס"ג) ומ"מ יקנסו הב"ד המבייש לפי המבייש והמתבייש (ריב"ש) ובלבד שלא יתחיל החכם במריבה לבזות בני אדם שלא כדין ויגרום בזה שיבזוהו ויתרסו נגדו (ג"ז שם) ומ"מ אף אם התחיל החכם קצת אין רשות לכל אדם להחציף נגדו לענות לו בעזות (הגהות מרדכי דקדושין) והכל לפי ראות הדיינים

But the Rama agrees that some kind of knas is imposed, even bazman hazeh.  If you want to cut corners and give less, then that aggravates your bizayon of the Talmid Chacham.

So, the answer to the question of the week is, probably not.  Maybe if the mechilla is in response to teshuva gemura and a personal apology, and, according to the Rambam and the Rivash, you have to pay the Chacham a Litra Zahav for every time you were mevazeh him.  But even then, if there's an element of chillul hashem, and there usually is, then good luck to you.



Note:

Here is language of the Beis Yosef:

שכל הקובע עתים בתורתו וחכם במקומו עד שמכבדין אותו הכל בשביל תורתו ובא אחר וביזהו הרי זה כמבזה תורתו שהרי הכל חוששין לתורתו ומכבדין אותו מחמתה וזה אינו חושבה ומבזה אותו הרי זה כאומר שאינו חושש לתורתו.ואף תלמיד חכם זה בשתו מרובה שכל שאחרים מכבדים אותו וזה מבזה בשתו מרובה והילכך נותן לו דמי בשתו. שאם אין אתה אומר כן אף אנו נאמר שלא נאמרו דברים אלו אלא בגדול כרבי יהודה בר חנינא שבו הוא שעשה רשב"ל מעשה. ומכל מקום צריך לדקדק בדבר היטב שיהא אותו תלמיד חכם נוהג כשורה הולך בנחת עם הבריות ומשאו ומתנו באמונה עמהן כדרכן של תלמידי חכמים הא לאו הכי הוא עצמו מבזה עצמו ומבזה תורתו ומשניא עצמו ותורתו ואין אחרים חייבים בכבודו.

and the Levush:

ועכשיו בזמנינו זה אין דנין דין זה לתלמיד חכם שיתן לו המבייש ליטרא דדהבא, מפני שצריך שגם התלמיד חכם יהא נוהג כשורה, הולך בנחת עם הבריות ומשאו ומתנו באמונה עמהם, אשר בעונותינו אין זה מצוי בינינו.

Shlach, Bamidbar 14:23. The Meraglim. Appreciating Eretz Yisrael

(with the author's permission)
From Stories from the Land of Israel by Rabbi Chanan Morrison of RavKookTorah.org

(expatiated)

"And [the spies] began to speak badly about the land that they had explored." (Num. 13:32)
A dispirited discussion took place at Beit HaRav, Rav Kook's house in Jerusalem, not long after the end of World War II. The Chief Rabbi had passed away ten years earlier; now it was his son, Rabbi Tzvi Yehudah Kook, who sat at the head of the table.

One participant at the Sabbath table had brought up a disturbing topic: the phenomenon of visitors touring Eretz Yisrael and then criticizing the country after returning to their homes. These visitors complain about everything: the heat, the poverty, the backwardness, the political situation - and discourage other Jews from moving here, he lamented.

Rav Tzvi Yehudah responded by telling over the following parable, one he had heard in the name of Rabbi Samuel Mohilever, the rabbi of Bialystok.

-The Failed Match-

There was once a wealthy man who sought the hand of a certain young lady. She was the most beautiful girl in town, and was blessed with many talents and a truly refined character. Her family was not well-off, so they were eager about a possible match with the prosperous fellow.

The young woman, however, was not interested in the match. Rich or not, the prospective suitor was known to be coarse and ill-mannered. She refused to meet with him.

The father asked her to at least meet with the young man in their home, so as not to embarrass him. After all, one meeting doesn't obligate you to marry him! To please her father, the young woman agreed.

The following Sabbath afternoon, the fellow arrived at the house as arranged, and was warmly received by the father. Shortly afterwards, his daughter made her entrance. But her hair was uncombed, and she wore a faded, crumpled dress and shabby house slippers. Appalled at her disheveled appearance, it did not take long before the young man excused himself and made a hurried exit.

What everyone says about this girl - it's not true, exclaimed the astonished young man to his friends. She's hideous!

Rav Tzvi Yehudah stopped briefly, surveying the guests seated around the table. Superficially, it would appear that the brash young fellow had rejected the young woman. But in fact, it was she who had rejected him.

The same is true regarding the Land of Israel, the rabbi explained. Eretz Yisrael is a special land, only ready to accept those who are receptive to its unique spiritual qualities. The Land does not reveal its inner beauty to all who visit. Not everyone is worthy to perceive its special holiness.

It may appear as if the dissatisfied visitors are the ones who reject the Land of Israel, he concluded. But in fact, it is the Land that rejects them!

A thoughtful silence pervaded the room. Those present were stunned by the parable and the rabbi's impassioned delivery. Then one of the guests observed, Reb Tzvi Yehudah, your words are suitable for a son of your eminent father, may his memory be a blessing!

-Seeing the Goodness of Jerusalem-

Rav Tzvi Yehudah's response was indeed appropriate for Rav Kook's son. When visitors from outside the country would approach the Chief Rabbi for a blessing, Rav Kook would quote from the Book of Psalms, "May God bless you from Zion" (128:5).

Then he would ask: What exactly is this blessing from Zion? In fact, the content of the blessing is described in the continuation of the verse: "May you see the goodness of Jerusalem."

The rabbi would explain: The verse does not say that one should merit seeing Jerusalem; but that one should merit seeing 'the goodness of Jerusalem.' Many people visit Jerusalem. But how many of them merit seeing the inner goodness hidden in the holy city?

And that, he concluded, is God's special blessing from Zion.

(Stories from the Land of Israel. Adapted from Malachim Kivnei Adam, pp. 227-278, 230)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

NOTES:

1.  Perhaps Rav Tzvi Yehuda was thinking about the passuk in Shir HaShirim 2:3, כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי, as I heard it explained by the Novardeker Rosh Yeshiva Zatzal, Hagaon R Avraham Jofen.  The Medrash there says

כתפוח בעצי היער. ר' הונא ורבי אחא בשם רבי יוסי בן זמרא: מה התפוח הזה, הכל בורחין ממנו בשעת השרב. ולמה כן? לפי שאין לו צל לישב בצלו, כך ברחו אומות העולם משבת בצל הקדוש ברוך הוא ביום מתן תורה. יכול אף ישראל כן? תלמוד לומר: בצלו חמדתי וישבתי. חמדתי אותו, וישבתי. אני הוא שחמדתי אותו ולא האומות

The point of the Medrash is that the Tapuach, the "apple tree," has very poor shade.  Many people that seek shelter there become irritated- strangely, they find it worse than no shade at all!- and run away from it to find more hospitable conditions.  But there are some for whom the Tapuach is such a joy and privilege that when they find one and seek shelter there, they have a matchless and indescribable pleasure.  Of course it's indescribable!  You can only understand it if your soul understands the spiritual joy that it comprises.  If you haven't attained that level, you simply will be incapable of appreciating it.  That is what the passuk says:  בצלו חמדתי,  I yearned for its shade, וישבתי, and finally I found it, and I sat under its branches, and then פריו מתוק לחכי, what a pleasure it was, only then could I appreciate what a treasure I had. For others, it is torture, and they run away from it.   For me, it is Gan Eden.

There are some things that you can only appreciate in direct proportion to your ruchniyusdikeh hachana.  One is Torah.  As Rav Avraham Yitzchak Kook says (Orot HaTorah 7:4) if a person does not enjoy learning Torah, it is a symptom of a dangerous spiritual flaw.  You can't "force yourself to love the Torah."  All you can do, and what you must do, is find and correct the spiritual flaw, and then the love of limud haTorah will come naturally.

מעוט מתיקות נעימת התורה בא מחסרון בטבע הישראלי של הנשמה, שצריכין לתקנה על ידי תשובה מכוונת לחסרון זה. וכיון שנותנים את הדעת לתקן את החסרון מיד חוזר האור העליון של הטבע הקדוש של הנשמה לזרח, וחוזרת מתיקות התורה להתחיל להגלות.

Another is, as the Gemara in the beginning of Yoma says, Hashra'as HaShechina, such as the Chanukas HaMishkan and Yom Kippur and Mattan Torah.

Finally, Eretz Yisrael.  Without the proper wisdom and refinement, you will simply not see what is there.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

2.  This morning (עש"ק שלח תשע"ה, June 2015) I said this over in Shul, and Harav Shlomo Tennenbaum added something that is exactly on target.  He said that he saw this in the name of the Chafetz Chaim, said over by his son in law Rav Aharon HaKohen, (mechaber of עבודת הקרבנות.)  Our passuk (14:23) says

 אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבתם וכל מנאצי לא יראוה

The Chafetz Chaim said that the repetition in this passuk  (אם יראו .....לא יראוה) tells us that it applies not only to the Meraglim, but to all generations, forever.  A מנאץ might live in Eretz Yisrael, but לא יראוה, he does not see it.  He sees only with his physical eyes, but his eyes see only a tiny slice of the spectrum, and he is missing the glorious rainbow of what there is to be seen. Just as Yishmael and Eliezer, who were דומה לחמור, saw nothing on הר המוריה, so too מנאצי השם might live in Eretz Yisrael, but all they see is dust and gravel and thorn and gashmiyus.  Only a maamin who lives in Eretz Yisrael truly sees it.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

3.  A commenter self-identifying as Dovid Leib was hakking a tchainik that what I'm writing about is really just choosing wishful thinking over empiricism.  I say that the whole of Klal Yisrael and our hashkafa is the triumph of the spirit over the mundane, and of our sublime hashkafa over the dismal face of reality.  If you can't accept that simple and fundamental idea, then this is indeed not for you.