Questions for Va'eira

 1.   The חובות הלבבות (פתיחה to שער עבודת אלקים) writes that gratitude is appropriate only in proportion to the benevolent intent of the actual or intended benefactor, and not to someone who did good for you unintentionally.  What do we see in our parsha that seems to be inconsistent with this Chovos HaLevavos.

2.  Where does it say that a Jew who has lost his faith has more faith than someone who never believed.

3.  The Gemara (Brachos 38a) says that a bracha should be phrased in the past or present tense- Creator of/Who has created. She’hakol bara, she’hakol nihyeh, borei minei mezonos,  Yotzer ha'adam, Ashe yatzar es ha'adam be'tzalmo, etc. When it comes to bread, one opinion is that you must follow this form and say motzi lechem, which is past and present, and you cannot say Hamotzi, because, in his opinion, hamotzi means “he will.”  What is a proof from our parsha that hamotzi means future, not past tense, and how can you deflect the proof.

4.  Where do we see that the Torah does not necessarily transcribe conversations verbatim, that some words are changed. 

5.   You would think that ending a miracle is much easier than making a miracle. Nature is the law of physics, it takes force to interfere with and change nature, so all you have to do is remove that force to allow nature to resume. Where do you see that this is not true - that once a miracle happens, it becomes natural, and ending it requires a neis, Divine intervention?

6.  Only in one of the makkos did Moshe give the Mitzrim advice on how to protect themselves from harm. Which? and what do you think the strategy was. 

7.  Some tefillos are supposed to have a form or a posture. For some you sit, for some you stand, for some you bow down, for some you stand with your feet together. What form of Tefilla do we see in the parsha that is no longer practiced.

1.   The חובות הלבבות ( פתיחה to שער עבודת אלקים) writes, that gratitude is appropriate only in proportion to the benevolent intent of the actual or intended benefactor, and not to someone who did good for you unintentionally.  What do we see in our parsha that seems to be inconsistent with this Chovos HaLevavos.

וְנֹאמַר, כִּי מִן הַיָּדוּעַ אֶצְלֵנוּ כִּי כָל מֵטִיב אֵלֵינוּ אָנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת לוֹ כְּפִי כַּוָּנָתוֹ לְהוֹעִיל לָנוּ וְאִם יְקַצֵּר בְּמַעֲשֵׂהוּ לְדָבָר שֶׁיִּקְרֵהוּ יִמְנָעֵהוּ מֵהֵיטִיב אֵלֵינוּ הוֹדָאָתוֹ חוֹבָה עָלֵינוּ כֵּיוָן שֶׁנִּתְבָּרֵר לָנוּ כִּי דַּעְתּוֹ עָלֵינוּ לְטוֹב וְכִי כַּוָּנָתוֹ לְהוֹעִיל לָנוּ. וְאִם תַּגִּיעַ לָנוּ שׁוּם טוֹבָה עַל יְדֵי מִי שֶׁלֹּא כִּוֵּן בָּהּ אֵלֵינוּ יִסְתַּלְּקוּ מֵעָלֵינוּ חִיּוּבֵי הַהוֹדָאָה לוֹ וְאֵין אָנוּ חַיָּבִין בָּהּ.

"We state that it is evident that if anyone benefits us, our obligation of gratitude to him is in proportion with his intention to help us. Even if he actually falls short, owing to some mishap which prevents his benefiting us, we are still bound to be grateful to him, once we have determined that he desired to good for us and his intention is to be of benefit to us. On the other hand, should we obtain any benefit through one who had no such intention, the duties of gratitude to that person would not apply and we are under no such obligation."

What do we see in our parsha that seems to be inconsistent with this Chovos HaLevavos.

--Aharon did the first three makkos,  The Medrash (quoted in רש"י שמות ח/יב and ז/יט) explains that Moshe could not hit the water or the earth as an expression of gratitude that they saved him when he was born, and when he killed the מצרי.  According to the Chovas Halevavos, the concept of Hakaras HaTov would not apply to lifeless and unconscious objects.

Rav Zilberstein says three answers.

א. משה רבנו התכוון להנות מהיאור וכן מהעפר

ב. המהות של העפר והמים היא לשימוש האדם וכן להגן על האדם ולכן הסברא אומרת שיש כלפיהם חיוב הכרת הטוב 

 תכלית הבריאה להיטיב לברואיו - The purpose of everything which was created is to serve man. (Berachos 6b). Only man has Bechira to choose not do do Hashem's will. Thus, anything done by any other creation is for the sole purpose of man's benefit.  Therefore man must have הכרת הטוב and show gratitude to any creation which has given him benefit. The statement of the Chovos Halvavos is not relevant in regard to benefits received from creations other than man, since the purpose of everything done by all other creations is always to benefit the man. Thus Moshe's Gratitude to the water and the sand is not in contradiction with the rule of the Chovos Halevavos.

ג. אם משה רבנו היה מכה את העפר והיאור זה היה מעשה ביזוי לדברים שהטיבו לו ולכן הקב"ה מצווה שמשה לא יכה אלא אהרן יכה, שלא ראוי לבזות את מי שנהנה על ידו

The last, that even when there is no din of hakaras hatov, you should not disgrace the object/person from whom you benefited, is the most obvious answer, as the Gemara (BK 92b says

אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: בירא דשתית מיניה – לא תשדי ביה קלא? אמר ליה, דכתיב: ״לא תתעב אדמי – כי אחיך הוא, ולא תתעב מצרי – כי גר היית בארצו״.

Rashi

דשתית מיניה - ששתית מינה כבר בצמא:

לא תשדי ביה קלא - מוט"א בלע"ז כלומר דבר הנצרך לך פעם אחת שוב לא תבזהו:

Shitta

בירא דשתית מיניה מיא וכו'. קלא חתיכה של קרקע כמו פתק ביה קלא כלומר שלא תלכלך אותו אזהרה לאדם שלא יהא מזיק לחברו שנהנה ממנו. גאון ז"ל.

Moshe was not acting on the basis of the “hakaras hatov” the Chovas Halevavos is talking about. He did not want to do bizayon to these things.

My rebbi, Rav Rudderman, in Sichos Avodas Levi p 119, says it was hakaras tov, not like the Chovos HaLevavos.

I would answer with something I've written elsewhere, about the issur of taking revenge, because we ought to see the suffering as ordained by God and not the result of a person's wickedness; on the other hand, we are told to be makir tov to benefactors, and we can not say "Oh, it was God's will, and that person is just a puppet in God's hand, so I owe him nothing."

2.  Where does it say that a Jew who has lost his faith has more faith than someone who never believed.

--6:12

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר, הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה

Earlier, the passuk said that Bnei Yisrael did not listen to Moshe (6:8-9)

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

3.  The Gemara (Brachos 38a) says that a bracha should be phrased in the past or present tense- Creator of/Who has created. She’hakol bara, she’hakol nihyeh, borei minei mezonos,  Yotzer ha'adam, Ashe yatzar es ha'adam be'tzalmo, etc. When it comes to bread, one opinion is that you must follow this form and say motzi lechem, which is past and present, and you cannot say Hamotzi, because, in his opinion, hamotzi means “he will.”  What is a proof from our parsha that hamotzi means future, not past tense, and how can you deflect the proof.

---6:3-7

וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם, וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי הֹ ‘וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִיְ ה’ אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.

Hamotzi sounds like simple future. Hashem is telling them what He is going to do. But it can be read as future perfect- I will bring you to Eretz Yisrael, and you will know that it was I Who took you out.

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם … וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִיְ ה’ ...הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם

 

4.  Where do we see that the Torah does not necessarily transcribe conversations verbatim, that some words are changed. 

8:21-22.

וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה' אֱלֹהֵינוּ, הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ.

The passuk says that Moshe told Pharaoh they could not serve God in the city, because they had to sacrifice sheep, the object of Egyptian worship, and they would get stoned.  The passuk refers to sheep as תועבת מצרים, the 'abomination' of Mitzrayim, because such worship, to us, is an abomination. He definitely did not tell Pharaoh that worshipping sheep makes them an abomination. He must have told Pharaoh they were going to sacrifice the animal the Egyptians worship, without the insult, but the Torah's record of the conversation edited it with the pejorative.

(I realize it might have been a play on words, that he said something like "the dread" of Mitzrayim, which could mean fearsome or dreadful. And there's the comment by SDL that it was an Egyptian word which, transcribed to Hebrew, acquires a whole new meaning:

כי תועבת מצרים נזבח: אמר ר' ישועה (הביאו ראב"ע) כי משה כתב כן לגֶנוּת ע"ז, אבל לפרעה אמר אלהי מצרים, וכן נראה דעת רש"י בפירוש ראשון, ורש"י בפירוש שני וראז' פירשו מה שזביחתו תועבה למצרים; ונ"ל כי תועבה כמו קדש וחרס, וכמו sacer בלשון רומי, ענינם דבר מופרש, שאסור להשתמש בו. ואחרי ימים ושנים מצאתי כי בלשון מצרי uab גם ethuab מורים טהרה וקדושה, וכן suab וגם tubo ענינם purificare, ונ"ל כי שרש תעב הוא מעיקרו לשון מצרי וענינו טהרה וקדושה, והעברים השתמשו בו להורות על ההפך, וכן הארמים אמרו סאב להורות על הטומאה, תחת כי suab היה מורה בלשון מצרי טהרה

But I'm going with pashut pshat, as said by Rashi and the ibn Ezra.. To use SDL's comment to argue that the words of the Torah are exact transcriptions, without ח'ו any editorial changes, would be too ironic.)

5.   You would think that ending a miracle is much easier than making a miracle. Nature is the law of physics, it takes force to interfere with and change nature, so all you have to do is remove that force to allow nature to resume. Where do you see that this is not true - that once a miracle happens, it becomes natural, and ending it requires a neis, Divine intervention?

---In 8:5-9,

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי, לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ, רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה. ווַיֹּאמֶר לְמָחָר, וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ. חמישיזוְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ, רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה. חוַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה, וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה. טוַיַּעַשׂ יְהֹוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה, וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת.

This is especially so in light of the Gemara Sukkah 14a that “ha’atiru” is a very strong form of tefilla.

We find the same idea after Kiras Yam Suf, that it required the same degree of Divine intervention as splitting the sea in the first place.

 

6.  Only in one of the makkos did Moshe give the Mitzrim advice on how to protect themselves from harm. Which? and what do you think the strategy was. 

---Barad. 9:18-19

הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָהֿ וְעַד עָתָּה.

וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה, כׇּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ.

Why? The Alshich says it was so that when they chased Klal Yisrael, they could have horses to pull their chariots, and Hashem would administer the coup de grace of Mitzrayim. If all the horses died, they couldn’t have chased us into the Yam Suf.

 

7.  Some tefillos are supposed to have a form or a posture. For some you sit, for some you stand, for some you bow down, for some you stand with your feet together. What form of Tefilla do we see in the parsha that is no longer practiced.

---9:29

וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה’

This was not exclusive to those circumstances or to Moshe Rabbeinu. Example: Radak in Yeshaya 1:15

ובפרישכם.  הרי"ש בחיר"ק תחת סגול כדברכם, פרישת כפים היא לתפלה כמו אפרוש כפי אל ה' ואיך לא תבושו ותפרשו אלי: כפיכם ששפכו דמים, לפיכך אני אעלים עיני מכם ולא אקבל תפלתכם אפילו תרבו תפלה ותצעקו כל היום, ורבותינו זכרונם לברכה דרשו הפסוק בנשיאת כפים בכהן ואמרו כל כהן שהרג הנפש לא ישא כפיו שנאמר ובפרישכם כפיכם ידיכם דמים מלאו:

Also Gaon there in Yeshaya says that the difference between raising the hands by duchening and by davening is that by duchening, the palms face downwards, and by tefilla, the palms face upwards.

 ובפרשכם כפיכם גו׳ – מבואר בזוהר בתפלה ובברכת כהנים שניהם בנשיאת כפים, אלא שבברכת כהנים בהפרשה, היינו הכפות למטה ואחורי הידים למעלה להושיט הברכה מלמעלה למטה, ובתפלה הכפים למעלה להעלות התפלה מלמטה שיקובל למעלה. וכנגדם ב׳ רקיעין, מעון ומכון, כמו שכתוב השקיפה ממעון גו׳ (דברים כ״ו:ט״ו) לברך וכתיב שמעת השמים מכון וגו׳ והם עין ואזן, עין להשגיח ואזן לשמוע, וזה שכתוב כאן ובפרשכם כפיכם היינו גם כן אעלים עיני ההשגחה וההשקפה לברך גם כי תרבו תפלה אינני שומע ממכון שבתי השמים.

And Pirkei d’Rebbi Eliezer 44

אמר משה ליהושע: בחר לנו אנשים בית אבות אנשים גבורי חיל, יראי שמים, וצא הלחם בעמלק. ומשה אהרן וחור עמדו במקום גבוה בתוך מחנה ישראל, אחד מימינו ואחד משמאלו. מכאן אתה למד ששליח צבור אסור להתפלל אם אין שם שנים עומדים אחד מימינו ואחד משמאלו. וכל ישראל יצאו חוץ לאהליהם וראו את משה כורע ומשתחוה על ברכיו והם כורעים על ברכיהם, נופל על פניו ארצה והם נופלים על פניהם ארצה, פירש את כפיו לשמים והם פורשים את ידיהם לשמים. מכאן אתה למד ששליח צבור המתפלל כך, כל העם עונים אחריו. והפיל הב"ה את עמלק ואת עמו לפי חרב.

In face, Tshuvos Be’er Sheva 71 asks why we no longer do this, and speculates that it might be because it became emblematic of Christian prayer.

מנעורי תמהתי למה אין אנו נוהגים להתפלל בזקיפת ידים למעלה כמו שנהגו אבותינו מעולם כמו שנאמר הרמותי ידי אל ה' עליון וגו' ות"א ארימית ידי בצלו קדם ה' וכו' ובבראשית רבה בפרשת חיי שרה בפסוק ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק איתא אמר רב הונא צפת שידו שטוח בתפלה אמרה ודאי אדם גדול הוא לכך שאלה עליו עכ"ל.

וכמו שנאמר כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה' וגו' וכמו שנאמר והיה כאשר ירים משה ידו וגו' ויהי ידיו אמונה עד בא השמש ות"א והואה ידוהי פרישן בצלו עד דעאל שמשא וכמו שנאמר ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה' וגו' וכפיו פרושות השמים וגו' וכאלה רבים ותניא בפרקי רבי אליעזר בפ' מ"ד שצריך להעמיד אחד לימין ש"ץ ואחד לשמאלו כדכתיב ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד וכו' והביאו הטור א"ח בהלכות תענית בסימן תקס"ו ובהלכות יום הכפורים בסימן תרי"ט וכן המרדכי ביומא והגהות מיימוני ושאר פוסקים ולכן כשם שאנו למדין מתפלת משה שצריך להעמיד אחד לימין ש"ץ ואחד לשמאלו למה אין אנו למדין ג"כ מתפלת משה שצריך להתפלל בזקיפת ידים למעלה.

ואי אפשר לומר שלא היו נוהגין להתפלל כך בזקיפת ידים למעלה אלא דוקא אנשים רשומים חשובים וגדולים כגון האבות ונביאים ומלכים ולכן אין אנו נוהגין עכשיו להתפלל כך בזקיפת ידים למעלה משום דמחזי כיוהרא.

דהא ליתא שהרי בפרקי רבי אליעזר בפרק הנ"ל אחר דקאמר מכאן אתה למד שש"ץ אסור להתפלל אם אין שם שנים עומדים וכו' אמר וז"ל וכל ישראל עומדים חוץ לאהליהם ורואים למשה פורש כפיו אל השמים והם פורשים כפיהם אל השמים וכו' עכ"ל.

ובגמרא אמרו חז"ל אסור לאדם לעמוד שלש שעות כפיו פרושות השמים ובזוהר נמי מצינו בהרבה מקומות רבי פלוני זקף ידיה ומצלי ובפרשת נשא בפסוק כה תברכו בתוספתא האיר עינינו בסוד זקיפת ידים למעלה וז"ל פקודא דא לברכא כהנא ית עמא בכל יומא בזקיפו דאצבען וכו' עד עשר אצבען מתערי שכינתא לשריא עלייהו מתערי עשר דרגין אחרנין לעילא לאנהרא וכלא בשעתא חדא ועל דא אסיר ליה לבר נש לזקפא אצבען למגנא אלא בצלותא ובברכאן ובשמא דקב"ה והא אוקימנא דאינון אתערו דשמא קדישא ורזא דמהימנותא זקיפו דאצבען ממנן בההוא זקיפו דלהון עשרה שליטין וכו' עכ"ל.

ולזה נתכוון נמי הרמב"ן ז"ל ברמיזותיו דוק ותשכח ולא נעלם מעיני הא דאמרינן בפ"ק דשבת רבא פכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מריה וכו' ולכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תפלה וז"ל מניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה וביראה וכו' עכ"ל.

אמנם כבר תמהני טובא על רבא גופיה וכל הנגררים אחריו למה לא התפלל ג"כ בזקיפת ידים למעלה כמו אבות העולם וכי הם לא התפללו ג"כ כעבדא קמי מריה כמו רבא.

ולולא דברי הרמב"ם הנ"ל הייתי מפרש דרבא התפלל על כל פנים בזקיפת ידים למעלה אלא שעם זקיפת ידיה פכר ידי' ומצלי וקל להבין.

ושמא י"ל מאחר שנמצאו נוהגים אומות העולם עכו"ם להתפלל כך בזקיפת ידים למעלה כמפורסם לכן אין אנו נוהגים עכשיו להתפלל כך וכה"ג אמרו רז"ל בפסוק לא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך אף על פי שהיתה אהובה לפני הקב"ה בימי האבות עכשיו שנאה מאחר שעשאוה אלו כנעניים חק לע"א כן נ"ל:

Va'eira 2:14, Noda Hadavar. Bein Adam l'Chaveiro.

 From Harav Shmuel Birnbaum in Tiferes Shmuel.  Followed by Reb Meir Simcha examining the same question, but with a very different approach.  Followed by a thought about where they intersect. 

Harav Birnbaum

בגודל החיוב להיזהר בבין אדם לחבירו

ב, יד אכן נודע הדבר

ומדרשו, נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך. (רש"י)

צ"ע כיון שבמצרים ירדו כלל ישראל למ"ט שערי טומאה עד שכמעט נשכח כל הדרך שלימד אברהם אבינו לבניו כמש"כ הרמב"ם )יובא להלן( והיו במצב של "ואת ערום ועריה", וא"כ למה היה קשה כל כך למשה רבינו להבין את העבודת פרך של הגלות. 

וז"ל הרמב"ם (פ"א מהלכות ע"ז סוף הלכה ג) "ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה', עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים, וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן". 

וכן איתא בחז"ל שכלל ישראל נפלו כל כך למ"ט שערי טומאה עד שהוצרך הקב"ה להוציאם ק"צ שנים לפני הזמן של ארבע מאות שנה, כדי שלא יפלו יותר עד לשער החמשים ח"ו שאז כבר יהיה מאוחר. 

ועוד אמרו חז"ל, שבשעת קריעת ים סוף הים לא רצה ליבקע באמרה "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה", ולמה יאבד האומה של מצרים מפני כלל ישראל. וא"כ מה היה קשה כל כך למשה רבינו, שתמה "מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות" וכו'. 

וי"ל כשראה משה רבינו עד היכן היתה עבודת הפרך, ואיך הם מררו כל כך את חייהם, כגון שפרעה היה רוחץ את עצמו בדמם של ילדי ישראל. לפיכך אמר משה רבינו, שאפילו עם מה שירדו במ"ט שערי טומאה עדיין אינו מובן למה הם נרדים כל כך ב"וימררו את חייהם". שבעבירות שבין אדם למקום אע"פ שירדו כל כך אפילו בחטא עבודה זרה, היה עדיין תמיהה גדולה אצלו, כי הרי הקב"ה הוא מאריך אף, ועיין במסכת ראש השנה (יז:) "ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה". ופירש"י "ה' ה'. מדת רחמים אני מרחם קודם שיחטא ואני מרחם אחר שיחטא אם ישוב". ועיין במסכת גיטין (פח:) "אמר רב אחא בר יעקב שמע מינה מהרה דמרי עלמא תמני מאה וחמשין ותרתי הוא", פירש"י "ש"מ מהרה דמרי עלמא. כמנין ונושנתם דהא כתיב כי אבד תאבדון מהר". ושם איירי בחטא של עבודה זרה, שאע"פ שכתוב שם בפרשת ואתחנן שאם יעבדו עבודה זרה בארץ ישראל יגלו מהר" מן הארץ, ה"מהר" הזה לא נתקיים עד שמונה מאות וחמשים ושתים שנה של אריכות אפים. ומזה אנו רואים גודל מדת ארך אפים של הקב"ה, שממתין לנו לשוב בתשובה. 

וסיפר המשגיח רבי יחזקאל לעוינשטיין זצ"ל, שבימי מלחמת העולם הראשונה, כשסבלו כלל ישראל צרות רבות רח"ל, והחפץ חיים זצ"ל היה מקבל "טלגרם" מהרבה עיירות שהיו מבשרים לו הבשורות הלא-טובות ר"ל שאירעו. ובכל פעם שקרא החפץ חיים הטלגרם, היה החפץ חיים מתפלל להקב"ה וטען, "רבש"ע למה סובלים אחינו בני ישראל כ"כ הרבה צרות, ואם תאמר שגם הגוים סובלים ככה, אומר אני ישראל מאיר שאני סובר שכלל ישראל סובל הרבה יותר מהגוים", וחזר ואמר זאת כמה פעמים. וזהו כעין מה שתמה משה רבינו "מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות". אבל כשראה את הדלטוריא שיש בהם, דהיינו החטאים של בין אדם לחבירו, כגון מה שהלשינו עליו לפרעה, שרצו בזה שיהרג, ואכן ניסה פרעה להורגו. ולפיכך משה רבינו הוצרך לברוח למדין להציל את חייו, אז הבין משה ואמר אכן נודע הדבר, "רואה אני שהם ראויים לכך". 

והדברים מבהילים עד מאוד, איך שחסרון של בין אדם לחבירו הוא גרוע יותר מפגם של חטאים בין אדם למקום ואע"פ שחטאו בע"ז ונפלו למ"ט שערי טומאה, הפגם של בין אדם לחבירו גרוע יותר. ונמצא שאם היה ה'בין אדם לחבירו' מתוקן ביניהם, היתה מגינה על קושי השעבוד, על אף מדרגתם השפלה שבבין אדם למקום. 

ובפרט האיסורים של לשון הרע ורכילות ומוציא שם רע, הם האיסורים החמורים ביותר של איסורי בין אדם לחבירו, ובספר חפץ חיים מנה כל כך הרבה עשין ולאוין וארורין שמקושרות לאיסורים אלו.

הקב"ה מאריך אף בחטאים של בין אדם למקום יותר מחטאים של בין אדם לחבירו

ועיין בדברינו בפרשת נח, על מה שאמרו "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" (רש"י ו, יג). וצ"ע היתכן שגזל גרוע יותר מעבודה זרה וגילוי עריות. וביארנו שם, שהקב"ה הוא "א-ל רחום וחנון וארך אפים", ומצד החטאים של בין אדם למקום הוא מאריך אף [וכמבואר במסכת גיטין הנ"ל "ואבדתם מהרה", מהרה דהקב"ה שמונה מאות וחמשים ושתים שנה, שאפילו בחטא של ע"ז, הקב"ה מאריך אף] וממתין שיחזרו בתשובה. אבל אם הקב"ה רואה שאין מדת הרחמים בין בני אדם, והאחד בולע את חבירו, הרי זה יכול לגרום שהקב"ה יסיר מדת רחמנותו מעליהם ר"ל. וממילא, אע"פ שהגזירה היתה בגלל כל החטאים שעברו על ע"ז וג"ע, אבל אלו היו חטאים של בין אדם למקום, שהקב"ה מאריך אף. אבל כשחטאו בבין אדם לחבירו בגזל וחמס, אז "נחתם גזר דינם". שכל זמן שאחד מרחם על חבירו, הקב"ה מרחם עליו ג"כ, שאפילו אם חטא, הקב"ה יאריך אף עד שישוב בתשובה. וכן שאמרו חז"ל (שבת קנא:) "כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים". 

ועוד אנו למידים ענין זה מההבדל שבין דור המבול לדור הפלגה. עיין ברש"י בפרשת נח (יא, ט) וז"ל "ומשם הפיצם. למד שאין להם חלק לעולם הבא, וכי אי זו קשה של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו, ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם, אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר שפה אחת ודברים אחדים, למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום". והרי שגרוע יותר בעיני הקב"ה חסרון השלום בין בני אדם, יותר מאיסורים של "פשטו יד בעיקר" ואע"פ שרצו לבנות מגדול להלחם בהקב"ה ר"ל. 

וכן מבואר ענין זה מההבדל שבין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני. עיין במסכת יומא (ט:) "מקדש ראשון מפני מה חרב מפני ג' דברים שהיו בו ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים" וכו' "אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים". והנה חורבן בית ראשון שנחרב מפני הג' חמורות, גלו לבבל למשך שבעים שנה. ואחר שבעים שנה היו יכולים לחזור לארץ ישראל ולבנות הבית שני. אבל בית שני שנחרב בגלל שנאת חינם, עדיין אנו בגלות ועדיין לא זכינו להגאל ולחזור לארץ ישראל בגאולה שלימה. 

וכן מצינו שבימי אחאב הרשע שהיו עובדים לבעל, והוא היה אחד מהמלכים שאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין צ.). כשרצה אחאב להרוג את נביאי ה', ועובדיה החביא אותם, לא היה אף אחד שהלשין עליו לאחאב לגלות מקומם. ולכן כיון שלא היתה בהם דילטורין, כשהיו יוצאים למלחמה היו מנצחים. אבל בימי דוד המלך אע"פ שהיו דבקים בה' ולא עבדו ע"ז, אבל כיון שהיה בהם דלטוריא, כגון דואג שהלשין על נוב עיר הכהנים וגרם להם ליהרג, כשהיו יוצאים למלחמה לא היו תמיד מנצחים. 

וידוע שהגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל שהפיץ תורת המוסר בעולם, עיקר עבודתו היה לחזק עניני בין אדם לחבירו. וכן השקיע כוחות שכל אדם יזהר בממונו של חבירו, לדאוג על הפרוטה שלו. ועיקר עבודתו היתה שיזהרו בני אדם על בין אדם לחבירו לא פחות ממה שזהירים על בין אדם למקום. 

והנה אמרו חז"ל במדרש הגדול (שמות ח) "כל הכופר בטובתו של חבירו לסוף כופר בטובתו של הקב"ה". "און אז מען דערהערט יענעם, דערהערט מען דער רבש"ע" ]מתוך שזהיר בין אדם לחבירו, יזהר גם בבין אדם למקום[. שרק אם מרגיש את חבירו ורצונו, מתוך זה יוכל גם להרגיש את הבורא עולם ולעשות רצונו. 

ובזמנינו השנאה של הערביים היא כל כך גדולה, עד שמוכנים ליהרג ולאבד עצמם רק כדי להרע לכלל ישראל ר"ל. והוא דבר פלא ואין זה מדרכי מלחמה. וממילא אנו צריכים להתבונן מה אנו יכולים לעשות שיהיה זכות להנצל מסכנתם. ובודאי שעל ידי החיזוק בעניני בין אדם לחבירו ובזהירות בכבוד חבירו, לכבדו ולהחשיבו, ולא תהיה שנאת חינם או לשון הרע ח"ו בינינו, יהיה זכות גדול להסיר שנאתם הגדולה מעלינו, ולזכות לשמירה עליונה 

מי שמצטיין בין אדם לחבירו, זוכה להטבה עד אין שיעור

ויש להוסיף, דידוע שמדה טובה מרובה, ואם ייטיב אדם לחבירו ויעשה חסדים עמו ויחשיבו ויכבדו ויחזקו, ויזהר ככל מה שיוכל במצוות שבין אדם לחבירו, אז יהיה "אכן נודע הדבר" לטובה, שהקב"ה ייטיב עמנו בגלל השלימות בבין אדם לחבירו, אפילו אם איננו שלימים עדיין לגמרי בבין אדם למקום. 

וההטבה מהקב"ה יהיה כל כך בשפע, עד שנתמה "מה עשו ישראל שיזכו להטבה גדולה כל כך יותר מכל שבעים אומות". ואחר כך כשנתבונן בהצטיינות של בין אדם לחבירו שיש בכלל ישראל, יהיה "אכן נודע הדבר", שהוא בגלל שמצטיינים במצוות של בין אדם לחבירו. 

וכמו אב ואם, כשרואים השלום והאחדות בין בניהם ובנותיהם, כמה הנאה הוא להם, עד שהוא כמו שניתוסף לו "עשר שנים" של חיים. ק"ו הקב"ה האב הרחמן, כמה הנאה ונחת רוח יש לו מזה כשרואה שבניו חיים בשלום ומטיבים אחד להשני

According to Reb Shmuel, the difference is that the essence of bein adam lechaveiro is middah of rachamim, and the Ribono shel Olam responds to this with rachamim, even when the people are guilty of the aveiros chamuros. Scrupulous adherence to Bein adam lamakom, on the other hand, does not involve rachamim, and therefore does not evoke rachamim.

Reb Meir Simcha in Beshalach

 In 14:22, Reb Meir Simcha points out that the relative severity of בין אדם לחבירו vis a vis בין אדם למקום reverses depending on whether the sin is being done by an individual or by the tzibur as a whole.

והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. בהתבונן בדרכי התורה נראה כי במצות מעשיות כמו עו"ג ועריות יש כרת וסקילה ושאר מיתות ומלקות לא כן בנמוסיות ומדות כמו מחלוקת לשון הרע רכילות גזל אין מלקות דהוי לאו הניתן לתשלומין או דהוי לאו שאין בו מעשה, אולם זה דוקא ביחיד העושה אבל אם הצבור נשחתין בזה מצאנו להיפך בירושלמי דפאה דורו של דוד כולם צדיקים היו וע"י שהיו בהן דילוטורין היו נופלים במלחמה כו' אבל דורו של אחאב עובדי עו"ג היו וע"י שלא היו בהן דילוטורין היו יורדים למלחמה ומנצחין בו שאם הצבור נשחתין בעו"ג ועריות ע"ז נאמר השוכן אתם בתוך טומאותם אבל בנמוסיות ומדות לשון הרע ומחלוקת ע"ז כתוב רומה על השמים כו' כביכול סלק שכינתך מהם. 

וגדולה מזו אמרו שבמקדש ראשון היו עו"ג עריות כו' ובמקדש שני היו עוסקין בתורה ובמצות כו' מפני שנאת חנם ושם שאלו מי הם גדולים תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים כו' הרי דאם הצבור נשחתין במדות גרוע יותר מאם נשחתין במצוות ולכן אמר ר' יוחנן חלק דף ק"ח וראה כמה גדול כוחו של חמס שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם גזר דינם אלא על שפשטו ידיהם בגזל דכתיב הנני משחיתם כי מלאה הארץ חמס שעל עריות דין צבור יש להם והי' מרחם עליהם אבל על נמוסיות לא יתכן ולכן על חלול שבת בעוה"ר שנתפשט אז יכולים לקוות כי יאחר להם כי הם צבור ואף בעו"ג אמרו בספרי והנפש ונכרתה שאין הצבור נכרתין, אבל כיון שפרצו בנמוסיות הולכים בחרבות וחצים לחמוס ולגזול ונשחתו במדות כי המה כחייתו טרף אז נקום ינקם ד' ולא יאחר, כי איך נחשוב להם אם כיחידים הלא על מצוות הן נכרתין ואם כצבור הלא על נמוסיות הן יתמו, 

וכן בדור המבול על גזל לבד היה דנן כיחידים אבל כיון שהשחית כל בשר דרכו אם היה דן אותן כל יחיד לעצמו היה נכרת וע"כ דדן אותם בהצטרף כצבור והיו נכרתין עבור הגזל 

ולכן מצאנו שעל העגל שהי' החטא בעו"ג מחל הקב"ה להם ונתרצה להם אבל על מרגלים שהי' לשון הרע וכפיות טובה לא מחל להם ונגזר במדבר הזה יתמו. 

ובזה אתי שפיר המדרש שהובא בילקוט והמים להם חומה מלמד שעמד סמאל ואמר רבש"ע לא עבדו עבודה זרה ישראל במצרים ואתה עושה להם נסים, כו' ונתמלא עליהם חמה וביקש לטובען (לכן כתוב חמה חסר וי"ו) היינו דעל הנסים שעשה להם בהוציאם ממצרים לא טען משום דהגם דהיו נשחתין במצוות כמו שעבדו עו"ג והפרו ברית מילה אבל מאושרין היו במדות שלא הי' בהן לשון הרע והיו אוהבין זה את זה יעוי"ש מכילתא בא פ"ה ולכך בצבור הקב"ה עושה להן נסים אבל במים כשנחלקו לד' כתות ויש שאמרו נשוב מצריימה הלשין שצריך לדון אותם כיחידים והן נכרתין על עו"ג והיך אתה עושה להן נסים ודו"ק. 

אמנם המסתכל יראה דבקרא קמא כתיב והמים להם חומה בוי"ו רק בכתוב השני כתוב בלא וי"ו וע"ז דרש המדרש שנתמלא חימה והוא דבאמת אמר להם משכו מעו"ג והדבקו במצוות והם עשו תשובה על עו"ג שהאמינו בד' וכן מלו עצמם ובשר בניהם ועבדיהם ולכן לא הי' לצעוק להסם על שהשי"ת עשה להן נסים במצרים בהוציאם ביד רמה בעמוד אש וענן רק כאן שאמרו מצרים אנוסה מפני ישראל כי ד' נלחם להם במצרים הלא הודו כי ד' נלחם וחזרו בהן לנוס מפניהם אם כן גם הם עשו תשובה (ומפני זה זכו לקבורה רשב"ם דף קי"ח) ע"ז צעק הלא גם ישראל עבדו ע"ג במצרים ונמחל להם א"כ מפני מה הללו נצולים והללו יהיו נטבעים ע"ז השיב הקב"ה שוטה כו' וכי מפני ישוב עבדוה הלא לא עבדו אלא מתוך שעבוד ומתוך טרוף דעת אבל התשובה שפירש מעו"ג ושחטו תועבת מצרים לעיניהם היו מתוך הישוב ומתוך ההרווחה דששה חדשים בטל השעבוד מהם כיון שהחלו המכות אבל המצרים הוא להיפך דעבדו עו"ג מתוך ההרווחה והשלוה והתשובה הי' מתוך הטרוף שנהממו בים ולכן הם נטבעים וישראל עושה להם נסים יתן השי"ת שבנ"י ישובו לד' מתוך הרווחה אמן.

I believe that Harav Kooperman misunderstands Reb Meir Simcha. I misunderstood Reb Meir Simcha for most of my life, until my brother Akiva corrected me. Most people think he is saying aveiros of middos ra'os, when endemic, remove the din Tzibbur, and with it, the special rachamim on the tzibbur. They are not inherently worse, but they have the effect of bittul of zechus hatzibbur. When zechus hatzibbur is gone, they are punished quickly for other more serious aveiros. That is not what he is saying. He is saying that endemic bad middos elicit a terrible punishment for the aveiros themselves. That from yachid to tzibbur is not a quantitative difference, it changes how the Ribono shel Olam views the severity of the sin. 

Reb Meir Simcha does not explain why this would be true. But that has to be pshat in Reb Meir Simcha.  

Rav Shmuel's approach and Reb Meir Simcha's approach are very different. Still, I think Rav Shmuel's approach might explain the logic of Reb Meir Simcha's observation, assuming that Reb Meir Simcha's נימוסיות and מידות mean rachamim. Klal Yisrael is a nation of rachamim.   The relationship between Klal Yisrael and the Ribono shel Olam, beginning from Avraham Avinu, is based on the harmony of rachamim. When the midda of rachamim no longer defines the nation, there is no harmony. This is worse than Avoda Zara, because it goes to the root of the kesher between nation and God. 

Discussion

Does this mean that when you are mekayeim הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, if you do like Reb Nachman bar Yitzchak in Pesachim 113: 

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מִצְוָה לִשְׂנֹאתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִרְאַת ה׳ (שׂוֹנְאֵי) רָע״.

then the net result is negative, because you are hating him for his sins באל'מ and by doing so you are causing a פרצה in באל'ח? I do not know. I do know that the Rambam is meshameit the memra of Reb Nachman bar Yitzchak, for what it's worth.

Questions for Shemos

1. The Parsha starts with the words (1:6) וַיָּמׇת יוֹסֵף וְכׇל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא׃

The Rashbam says that means the seventy who came in the beginning of the galus. Is this literally true? Were none of the original seventy still alive?

R Chaim Kanievsky in Taama d'Kra brings that the Maharil Diskin listed five who were still alive: סרח, יוכבד, שאול בן הכנענית, אפרים, ובלע בן יששכר

Reb Chaim adds four more: זרח, פרץ, חצרון בן פרץ, ואזני.

Proof they were still alive is pretty obscure, except for Yocheved, assuming that you know that she was counted as one of the seventy because she was נולד בין החומות.  We know she was alive because besides being named in Va'era, it is clear from 2:1, וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי.  Bas Levi, Levi's daughter, that she was Yocheved.

So what's pshat in כֹל הַדּוֹר הַהוּא? (I don't have my Maharil Diskin here.) 

Believe it or not, כל does not necessarily mean all.  Please see my conversation with Menachem regarding לכל אשר יקראוהו באמת. 

Gary Schreiber said maybe it is like כי מתו כל האנשים. Over there, the מתו and the כל do not mean what they seem to mean. Rashi brings from נדרים סד that

 כי מתו כל האנשים - מי הם דתן ואבירם חיים היו אלא שירדו מנכסיהם והעני חשוב כמת  

so maybe here, too, meisu kol means they were no longer influential. 

2.  Chazal tell us that Klal Yisrael multiplied at an amazing rate, six born at the same time. But we see at least one person was born a single. Who? and Why?

Moshe. Because the bracha only was experienced by the tribes that were enslaved- 

1:12,  וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ

Shevet Levi was not enslaved (Ramban Bamidbar 3:14), so they did not have multiple births. This is why all the future census numbers show Shevet Levi as the smallest of the Tribes.

In fact, the same logic meant that Shevet Levi was not allowed to take the wealth of Mitzrayim, as R. Mordechai HaKohen writes in his Sifsei Kohen (beginning of Korach):

שמעתי שכשאמר הקב"ה למשה דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו וגו', ולא נאמר זה אלא לישראל שהוא להם חלף עבודתם, אבל שבט לוי שלא היו בעבודה לא הותר להם והוא גזל בידם, כי אחת מז' מצות בני נח הוא הגזל. ולזה שבט לוי לא הקריבו קרבנות עם הנשיאים שלא היה להם קערת כסף מזרק כסף כף אחת עשרה זהב, והם כולם עניים מחזרין על הגרנות, ושום אחד מבני לוי לא פשט יד לא בביזת הים ולא שאלו ממצרים, וקרח היה נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו, והיה הולך מבית לבית וחומד ורואה איך היו כל אחד ואחד מישראל נוטלים ממונם של מצרים, נכנסה חמדת הממון בלבו, כשראה הקב"ה כך גילה לו המטמון, דחציפותא אפילו כלפי שמי מהני, וכמו שארז"ל בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, אמר לו הקב"ה אתה חומד ממון שאינו שלך טול ממון רב, אבל אותו תראה וממנו לא תאכל, ועליו נאמר ואץ להעשיר לא ינקה.

This raises the question, why was Moshe was praised (Sotah 13a)

תָּנוּ רַבָּנַן: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבוֹת מִצְוֹת עַל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁכׇּל יִשְׂרָאֵל כּוּלָּן נִתְעַסְּקוּ בַּבִּיזָּה, וְהוּא נִתְעַסֵּק בְּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת וְגוֹ׳״.

if he wasn't allowed to take any bizah anyway. Maybe in distinction to Korach, who resented his exclusion, Moshe was just not interested and ran to take care of the atzmos Yosef.

The Chida asks this question in Sotah in Pesach Einayim.

ודע שמכאן יש להעיר על מ"ש הרב שפתי כהן על התורה פ' קרח דכל שבט לוי היו עניים שלא לקחו מהביזה ולא שאלו ממצרים לפי שהיה שכר שעבוד ושבט לוי לא נשתעבדו ושבט לוי אף שהיו רואים ישראל מלאים מכסף וזהב וכל טוב ארץ מצרים הם לא היו חומדים שום דבר אך קרח היה חומד ממון הרבה ונזדמן לו אוצר א' מיוסף הצדיק ע"ה לרעתו ע"ש באורך. ואיברא שטעמו ונימוקו עמו. וכבר אמרו בספרי פ' שופטים שאין שבט לוי נוטל חלק מהביזה כשיכבשו הארץ ופסקו הרמב"ם פי"ג דשמיטה והיא מצוה מתרי"ג. אמנם כעת לא אתיא זכירה אם נמצא ברז"ל בש"ס או במדרשים ששבט לוי לא לקחו בביזת מצרים וביזת הים אף שעדיין לא נצטוו. ולכאורה יקשה דאם כל שבט לוי בביזה לא שלחו את ידם מהו שבח משה רבינו ע"ה שלא נתעסק בכסף וזהב ושבחו רבנן בש"ס ומדרשים וזהר הקדוש ח"ב דף מ"ו הלא משפט אחד לכל שבט לוי דאינם נוטלים שלא נשתעבדו ורחמנא אמר ועבדום ועינו אותם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ואפשר דהגם דכל שבט לוי לא נטלו חלק שאני משה רבינו ע"ה שהוא המוציא ונגאלו על ידו. ועוד אפשר לומר במ"ש הרב ש"ך עצמו פ' בראשית דפרעה קין ומשה רבינו ע"ה הבל ולפי שלקח הצאן והגיזה והולדות נתחייב הוא וכל עמו שיקח מהם כסף וזהב ומרגליות כדכתיב ונמצא ישלם שבעתים כל הון ביתו יתן הוא עצמו שנא' וישאילום בעל כרחם ע"ש באורך. [ולפ"ז יומתק מש"ה לא חמור אחך מהם נשאתי כלומר חמור א' מתשעים חמורים שלקח כל א' מישראל מהביזה כמ"ש פ"ק דבכורות וכונתו דאף שהביזה שלי דפרעה קין ואני הבל ונתחייב לשלם לי כל הון ביתו עכ"ז לא לקחתי אפילו חמור אחד מהביזה. ור"ת לא חמור הבל בגימטריא עם הכולל. ובזה יומתק משז"ל דבר נא באזני העם בבקשה ממך צא ואמור לישראל וכו' דכיון דהביזה שלו יעשה דרך בקשה ודוק והארך]:

אמור מעתה כיון שהביזה עיקרה למשה רבינו ע"ה זהו שבח גדול למשה רבינו ע"ה שלא נתעסק כלל בביזה אף שהיא חלקו וז"ש בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו ע"ה להפליג הדבר שהביזה שלו ולקחוה ישראל והוא לא נגע בה וחכם לב יקח מצות ודוק:

 

3.  Who was born just as the harsh slavery began and was therefore named "Bitterness."

Miriam.  Rashi Shir HaShirim 2:13

הַגֶּשֶׁם. שֶׁהוּא טַרְחוּתוֹ שֶׁל סְתָו, חָלַף וְהָלַךְ לוֹ. כְּלוֹמַר, שְׁמוֹנִים וְשֵׁשׁ שָׁנָה שֶׁל קשִׁי הַשִּׁעְבּוּד נִגְזְרוּ עֲלֵיכֶם וְהָלְכוּ לָהֶם. מִשֶּׁנּוֹלְדָה מִרְיָם, הִקְשׁוּ הַמִּצְרִים שִׁעְבּוּד עַל יִשְׂרָאֵל, וּלְכָךְ נִקְרֵאת מִרְיָם עַל שֶׁמֵּרְרוּם:

 

4.  Why wasn’t Yocheved afraid that the teiva with Moshe would float away down the river?

Because she did not put it in the river. She put it in amidst the reeds in the swampy area on the edge of the river.

2:3

וְלֹא־יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח־לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת־הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל־שְׂפַת הַיְאֹר׃

 Rashi- ותשם בסוף. הוּא לְשׁוֹן אֲגַם

 

5.  Once, Moshe is criticized for taking on himself to act like a judge. Later, people (Rashi says it was the same two people) ask that Hashem should judge him. 

2:14

וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהׇרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת־הַמִּצְרִי

 

5:21

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא יְהֹוָה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת־רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת־חֶרֶב בְּיָדָם לְהׇרְגֵנוּ׃

 

6.  Where in our parsha do we see that Hatzola is a good name for a lifesaving ambulance, and also a good name for a pirate ship.

3:22

וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל־בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם׃

 

7.  In the story of Yosef and the wife of Potiphar, Yosef uses the word “Lechem” as a metaphor for a married woman.

Breishis 39:6

ויעזב כל אשר לו ביד יוסף ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל

Where do we find the same use of the word in our Parsha.

Shemos 2:20

ויאמר אל בנתיו ואיו למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם

When Yisro heard about this gallant unattached man, he immediately thought about marrying off one of his daughters. Both Moshe and Yisro knew that it was a good idea, as explained by Rabbeinu Bachay.

קראן לו ויאכל לחם. שמא ישא אחת מכם מלשון (בראשית לט) כי אם הלחם אשר הוא אוכל.

ויואל משה.  מה ראה משה ליטפל ביתרו עובד ע"ג אלא היה משה בורח מפני פרעה ומתירא ממנו שמא יגלגל עלילות בכל מקום שהוא כדי שיהרגוהו ועל כן הלך להתחתן עם אחד הכהנים שהם כומרים לע"ג מפני שהיו כל נכסיהם בני חורין אין למלך עליהם שום נגישה ולא שום תביעה כענין שכתוב (בראשית מ״ז:כ״ו) רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה וכתיב כי חק לכהנים מאת פרעה, ועל כן רצה להתחתן עם אחד מהם ושישא בתו אחר שנתגייר, ומה שבחר יתרו מן הכהנים מפני שהיו לו בנות רבות כדי שיעשה לו זול וירצו בו לאלתר ולא ידקדקו עמו ומזה אמר ולכהן מדין שבע בנות כי מה צורך להזכיר שהיו לו שבע בנות אלא שמן הטעם הזה רצה להטפל במקום ההוא ורצה להשבע להם בדבר שכן דרשו רז"ל ויואל משה אין אלה אלא שבועה כך שמעתי מפני הרב רבי דן ז"ל.

A man with seven daughters does not look too closely into the history of a prospective son in law.

8.  In general usage, the word Achron means last. Where do we find the word “אחרון” means second, not last.

וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן׃

וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן־הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת׃

The most famous example is what Hashem said to Chaggai (2:9)about the second Beis HaMikdash,

גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן

 

9.  Which plague did Moshe warn Pharaoh about first.

The last one, Makkas Bechoros. Rashi points this out.

4:23

כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.

 

10.  In this parsha, the terms Kohen, Levi, and Yisrael are used. Kohen and Levi are used to indicate a personal status, not a tribal connection. The term Yisrael, that until now was only used as “Bnei Yisrael,” the sons of Yisrael, is used to mean a member of a nation called Yisrael.

3:16

לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר, פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם.

Yisro is called a Kohen in 2:16, וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת

Aharon is called a  Levi in 4:14. וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא  

 It would have been sufficient to say Aharon, your brother. The appellation HaLevi must have distinguished him in some way, because of some special personal status or quality.

Questions for Vayechi

1. Are you allowed to swear an oath when fulfilling it is תלוי בדעת אחרים, when fulfilling it requires someone else’s approval.

Yes. See 47:29-30

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.  וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה.

But then in 50:5-6 he had to ask Pharaoh’s permission, and he mentions the oath.

אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה.וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ.

Ramban and Seforno say he swore because he knew that Pharaoh would not give him permission to bury Yaakov outside of Mitzrayim unless he had sworn an oath to do so.

Or you can say that an oath means you will do everything in your power. It is not a guarantee.

 

2.  Is one allowed to take an indirect route to a burial if doing so will be an honor for the deceased?

Yes. The Netizv says that this is why they eulogized Yaakov on the east side of the Yarden when they brought him from Egypt.

ויבואו עד גורן האטד אשר בעבר הירדן – באמת ההולך ממצרים מערבה דרומה של ארץ ישראל לחברון מזרחה, אין צריך להגיע לירדן כלל, אלא בהגיעו נגד חברון מעקם דרכו לצפון ובא לחברון. אבל יוסף הקיף מהלכו הלאה כדי שיתוספו במהלכו הרבה ממואב וכנענים היושבים על יד הירדן. ומזה שנינו במסכת כלים (פ״א מ״ז) ׳ומסבבים לתוכן מת עד שירצו׳, הרי דדרך לסבב בנשיאה ממקום למקום עד שמגיע למקום קבורה, והוא לכבודו של מת.

Oznaim l’Torah says they may have taken this route because they were afraid of attack by the local nations.

 

3.  Who is the only person the Torah described as being sick. And why didn’t they call the doctors until that person had died?

Yaakov.

Because the Rof’im were undertakers.

 

4.  Three times a person in on a bed in the parsha. One time he bends, one time he sits, and one time he lies down.

47:31 וישתחו ישראל על ראש המיטה

  48:20 ויתחזק ישראל וישב על המיטה

  49:33ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסף רגליו אל המיטה

5.  There are sets of two names in the parsha that have the same gematria - but with an error of one, a good example of the עם הכולל rule.

Baal HaTurim in 48:5- אפרים ומנשה בגימטריא ראובן ושמעון.    But in fact, ראובן ושמעון equals 725, and אפרים ומנשה equals 726. You see you can be one off in Gematria.

 

6.  Which Shevatim did not get a personal bracha that is recorded in this parsha.

Rashi 49:8 - Reuven, Shimon, and Levi.

The Ralbag says that he did give each a bracha, but here he was just telling them what the future held for them.

רבים יתמהו מזה לפי שכבר ימצאו מבניו שלא ברך אותם כמו הענין בראובן ושמעון ולוי עד שהוכרחו לומר שכבר ברך אותם איש כברכתו ולא נזכרו אלו הברכות ואולם מה שנזכר מזה הוא מה שהודיע אותם מה שיקרם באחרית הימים

Vayigash. Why Yaakov Desired to See Yosef before He Died

 45:28

ויאמר ישראל רב עוד־יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות

From Harav Shmuel Birnbaum, printed in his Tiferes Shmuel.

למה הדגיש יעקב ענין "ואראנו"

מה, כח ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות

צ"ב שהרי יעקב האמין כבר שיוסף חי, וא"כ למה אמר "אלכה ואראנו", ולא אמר אלכה ואשב ואהיה עמו. גם קשה למה הוסיף "בטרם אמות", דזה מובן מאליו שרוצה לראותו לפני שימות. 

וי"ל ע"פ יסוד שאמר רבי איצלע פטרבורגר זצ"ל, שהגם שבעוה"ז יכול כל אדם לראות פניו של צדיק גדול, ואפי' את פני גדול הדור, אבל בעוה"ב יש מקום וחופה מיוחדת לכל צדיק וצדיק לפי מדריגתו, ואין אדם יכול להיכנס לחופת מי שגדול הימנו. וכמו דאיתא במס' ב"מ (פה:) "כמה גדולים מעשי חייא, דאפי' ר' יוחנן לא היה מעייל בעלמא דקשוט אצל ר' חייא וכו', בכולהו מצי לאסתכולי בהו לבר מגוהרקא דר' חייא דלא תסתכל ביה", ומובא שם שאחד הסתכל ונעשה סגי נהור. 

וכן היה אומר הגאון ר' אלחנן ווסרמן זצ"ל, שכל אחד ישתדל כאן בעוה"ז לקבל פני החפץ חיים זצ"ל, משום שבעוה"ב לא כל אחד יזכה לבוא למקומו לראותו. 

ולכן כאשר ראה יעקב אבינו את העגלות, וכפי פירש"י היו העגלות סימן לסוגית עגלה ערופה שהוא הסוגיא האחרונה שלמדו יחד, וכששמע מה שאמר שאין לו טענות עליהם כשם שאין לו טענות על בנימין, וכן ראה את השפע הגדול ששלח לו, וזה היה אע"פ שהוא המושל במצרים שהוא מקום השטוף בזימה, וראה ש"עוד יוסף בני חי", שנשאר עם התורה כמו שהיה בהיותו בבית אביו. 

ומזה התעוררה אצל יעקב התפעלות עצומה על גדלותו של יוסף, שעומד זה יותר מעשרים שנה בנסיונות אדירים כ"כ, ואילו יעקב אבינו לא נתנסה בנסיונות כאלו {להמכר לעבדות, אשת פוטיפר, בית האסורים, בנות צעדה עלי שור}, ומטעם זה חשב יעקב דאפשר שיוסף גדל מהנסיונות אפילו יותר מיעקב [עיין ב"מ (פד:) שאשתו של רבי אלעזר ברבי שמעון כשנפטר בעלה, ורצה רבינו הקדוש לישא אותה לאשה, היא לא הסכימה, שאמרה "במעשים ידענא דהא קביל עליה יסורי", שכיון שעבד את ה' מתוך יסורין, אמרה שממילא בעלה היה גדול מרבינו הקדוש]. ולכן אמר "אלכה ואראנו בטרם אמות", כי שמא לא אזכה לראותו בעוה"ב כי יהיה במדרגה גבוהה ממני. 

ויש בזה חיזוק גדול לבחורים הגרים באמריקה שהוא נבנה על רדיפת הגשמיות, ומסובבים בנסיונות של פריצות, דביום אחד בלבד באמריקה יכול אדם להכשל בראיות אסורות יותר מכל ימי חיינו באירופה, ]אף שגם שם היו נסיונות של השכלה וציונות וכדומה[. ואם יעמוד בנסיונות אלו, יתכן שאפי' גדולים וצדיקים של הדורות הקודמים לא יוכלו לעמוד במחיצתו ולראותו. וכעין מה שאמר ריש לקיש (יומא ט:) "א"ל ריש לקיש אדרבה אחרונים עדיפי אף על גב דאיכא שעבוד מלכיות קא עסקי בתורה". וזהו חיזוק גדול לעמוד בכל הנסיונות, כי גדול חלקו בעוה"ב, וכפי שיעקב אבינו בחיר האבות הקדושים חשש שמא לא יזכה לראות בעוה"ב את יוסף מפני שעמד בנסיונות

בדברי רבי איצל – האב ובנו בעולם הבא

אמנם מסתבר שהבן יוכל לראות את אביו או את אמו בעולם הבא, אע"פ שיהיו במדריגה גבוהה יותר ממנו, כי לא מסתבר שהקשר המשפחתי ינותק כליל. אמנם בכגון זה שאביו הוא גדול בתורה ודאי ראוי לכל הפחות לשאוף להגיע למדרגת אביו, כי אם אין לו שום שייכות למדרגת אביו, ואעפ"כ הוא ימצא בקרבת אביו, ירגיש שם בעצמו "וואס טוסטו דא" [- מה אתה עושה כאן], ולכן מטעם זה גופא ישאוף לגדול בתורה, וממילא ירגיש שם נוח עם אביו

ועוד מסתבר שאם האדם מתקשר בקשר של תורה עם גדול בתורה, יזכה גם בעולם הבא להיות במחיצתו, דהקשר של רב ותלמיד הוא כמו קשר של אב לבן, כדדרשו חז"ל עה"פ "ושננתם לבניך" – אלו התלמידים. וצריך האדם להשתדל, שמצד אחד צריך להשתדל להיות קרוב לגדולי תורה, ומצד שני צריך לעבוד להגיע למדרגתם, כדי שלא ירגיש לא נוח בהיותו במחיצתם

Different version of the story, also involving the Chofetz Chaim:

מסופר כי רבנו החפץ חיים זי"ע, הסביר לפני קבוצת בחורים צעירים את הפסוק שאמר יעקב אבינו "עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות". למה יעקב אבינו רצה כל כך לראות את יוסף טרם מותו? – הטעים החפץ חיים זי"ע ואמר , כי מקומו של האדם בעולם העליון נקבע לפי הניסיונות שיש לו בעולם הזה. לכן יעקב אמר לעצמו בענוותנותו, הרי לא אזכה לראות את בני יוסף בגן עדן, בגלל שיוסף עמד בניסיונות קשים ומרים – המקום שלו יהיה יותר גבוה ממני. אלך פה בעולם הזה לראותו בטרם אמות, כי שם בעולם הבא לא אוכל לראותו... המשיך החפץ חיים זי"ע ואמר לבחורים שהיו אצלו, תדעו לכם, גם לי היו הרבה ניסיונות, אולם אתם נמצאים בזמן הרבה יותר קשה, עם ניסיונות הרבה יותר קשים, ודווקא הניסיונות האלו ירימו אתכם יותר לגבהים. יתכן שלא אזכה לראות אתכם בעלמא דאתי, לכן אני שמח לראות את פניכם בעלמא הדין.

(There's a third version out there that combines I and II. Reb Elchonon brought bachurim to see the Chafetz Chaim, and was told that the Chafetz Chaim was tired and weak so he could not see them. The Chafetz Chaim heard him and told the Shamosh to let them in. Reb Elchonon went in and told him, Rebbi, even though you want to do a chesed and let them in, I can not accept that. It is too hard for you. The Chafetz Chaim answered, do you think I want to see them because it is a chesed for them? No, I want to see them because it is a chesed for me (and continue with the second version of the story.))

I heard the essential idea used by the Satmarer. Dr Moller from Washington Heights once came to see him, and the Chasidim in the inner sanctum treated him as you would expect they would treat a civilized jacket-and-hat-wearing Yekke. The Rav said to them you should be grateful for every moment that you are allowed to see him here, because in the Olam Ha'emes, you will not be allowed to come within his daled amos.

The main purpose of this post is to highlight an idea that goes much farther than a simple האדם יראה לענים וה' יראה ללבב. Here we see that so precious are an individual's efforts to overcome nisyonos, that the Bechir Ha'Avos, Yaakov Avinu, decided that that Yosef, having remained a tzadik after his brothers sold him and after twenty two years in Mitzrayim, might be so great, that in Olam Haba, Yaakov would not be zocheh to see him.  But there is another thought here that deserves attention.

Rav Birnbaum makes a comment to accentuate what it was that Yaakov saw that demonstrated how great Yosef was, 

 וכששמע מה שאמר שאין לו טענות עליהם כשם שאין לו טענות על בנימין, 

This is an important point. The Ohr HaChaim stresses this. He says (45:26) that Yosef had to craft a strategy and put things into place such that the Shevatim should not be ashamed to admit what they did, that Yaakov would not be angry at them, so he said that it was Hashem's will, and he gave them gifts, and made it clear that he had no hatred for them. 

עַד שֶׁנִּתְחַכֵּם וְהֶאֱכִילָם וְהִשְׁקָם וְנָתַן לָהֶם דָּמִים וְהֶרְאָה לָהֶם כִּי הוּא עִמָּהֶם בְּלֵב שָׁלֵם. גַּם נִגְלָה הַדָּבָר כִּי מֵה׳ יָצָא וְיָדְעוּ וַדַּאי כִּי לֹא שׁוֹמֵר הוּא לָהֶם אֵיבָה, וְגַם בְּאֶמְצָעוּת כֵּן הוּסְרָה בּוּשָׁה מֵאֲבִיהֶם, כִּי יֹאמְרוּ אֵלָיו כִּי כֵן גָּזַר הַגּוֹזֵר, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָסוּק (בראשית מה:ח) ״לֹא אַתֶּם״ וְגוֹ׳ וְאָז גִּלָּה לָהֶם.

This showed Yaakov that not only did Yosef remember the Torah that he learned, but that he still retained the mussar of a ben Torah. Knowledge might be retained despite personal changes and the passage of time. But the mussar of a ben Torah? The pnimiyus, the adinus, the נושא בעול עם חבירו gadlus, of a Ben Torah, that is so easy to lose. The ability to be mochel, and the careful thought put into ensuring that Yaakov would not be angry and the Shevatim not ashamed, showed that the effect of his limud haTorah was still strong, that עוד יוסף בני חי.

Questions for Vayigash

  1. After all his brothers bowed to him, why did Yosef continue to hide his identity until he could no longer hold himself back?  The dream had been fulfilled. What was he waiting for? 

My guess is that Yosef thought that the point of the dream was not just that the brothers bow, but that they remain his servants forever.

The Netziv says that he was waiting for Yaakov to come and bow to him. He would never want Yaakov to bow to him as himself, so he planned a complicated subterfuge wherein Yaakov would bow to him either out of respect for the crown he wore or thinking he was Pharaoh.

 וכך הענין שיוסף תקע עצמו לדבר החלום שעתיד השמש להשתחוות לו. והוא אביו. והרבה להשתדל ע״ז עד כה ולא עלה בידו כמש״כ לעיל. ע״כ עלה בדעתו שיבא לקראתו בבגדי מלוכה ומכש״כ לפי מה שכתוב בסה״י שפרעה שלח לו הכתר. והי׳ סבור יוסף שיעקב יכירנו מ״מ וישתחוה לו מפני כבוד המלוכה. או אפי׳ אם לא יכיר אותו ויהי סבור שהוא פרעה וישתחוה לו. יהא בזה האופן מתקיים החלום. אבל באמת לא הכירו יעקב מתחלה וכסבור שהוא פרעה והשתחוה לו שהרי כבר נודע לו שפרעה גזר שיבואו לשם ויהיו משועבדים אליו. ואח״כ הראה עצמו יוסף לאביו והי׳ לאביו תרעומת בלבו עליו כי אע״ג שיעקב שמר דבר החלום ולא התקנא בו. מ״מ לא באופן שיוסף עצמו יהא גורם לדבר להשפיל את אביו לפניו.

3. A change in trop indicates a change from a form of present tense to past tense, from ‘(joined him) coming’ to ‘came.’

46:26 and 27. See Rashi.

כׇּל־הַ֠נֶּ֠פֶשׁ הַבָּאָ֨ה לְיַעֲקֹ֤ב מִצְרַ֙יְמָה֙ יֹצְאֵ֣י יְרֵכ֔וֹ מִלְּבַ֖ד נְשֵׁ֣י בְנֵי־יַעֲקֹ֑ב כׇּל־נֶ֖פֶשׁ שִׁשִּׁ֥ים וָשֵֽׁשׁ׃ כזוּבְנֵ֥י יוֹסֵ֛ף אֲשֶׁר־יֻלַּד־ל֥וֹ בְמִצְרַ֖יִם נֶ֣פֶשׁ שְׁנָ֑יִם כׇּל־הַנֶּ֧פֶשׁ לְבֵֽית־יַעֲקֹ֛ב הַבָּ֥אָה מִצְרַ֖יְמָה שִׁבְעִֽים׃

Rashi

כל הנפש הבאה ליעקב. שֶׁיָּצְאוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לָבֹא לְמִצְרַיִם; וְאֵין "הַבָּאָה" זוֹ לְשׁוֹן עָבָר אֶלָּא לְשׁוֹן הוֹוֶה, כְּמוֹ בָּעֶרֶב הִיא בָאָה (אסתר ב' ד'), וּכְמוֹ וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן (בראשית כ"ט), לְפִיכָךְ טַעְמוֹ לְמַטָּה בָּאָלֶ"ף, לְפִי שֶׁכְּשֶׁיָּצְאוּ לָבֹא מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא הָיוּ אֶלָּא שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ, וְהַשֵּׁנִי, כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים – הוּא לְשׁוֹן עָבָר, לְפִיכָךְ טַעְמוֹ לְמַעְלָה בַּבֵּי"ת, לְפִי שֶׁמִּשֶּׁבָּאוּ שָׁם הָיוּ שִׁבְעִים, שֶׁמָּצְאוּ שָׁם יוֹסֵף וּשְׁנֵי בָנָיו, וְנִתּוֹסְפָה לָהֶם יוֹכֶבֶד בֵּין הַחוֹמוֹת.

Meaning mil’ra ba-ah’ means “coming to Mitzrayim.” Mil’ra ba’ah means came. 

(I said "a form of present tense" because Rashi in Vayigash, 29:3, says that Hebrew has no real present tense. 

וגללו. וְגוֹלְלִים, וְתַרְגּוּמוֹ וּמְגַנְדְּרִין, כָּל לְשׁוֹן הוֹוֶה מִשְׁתַּנֶּה לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן עָתִיד וּבִלְשׁוֹן עָבָר, לְפִי שֶׁכָּל דָּבָר הַהוֹוֶה תָּמִיד כְּבָר הָיָה וְעָתִיד לִהְיוֹת:)

4. The Torah clearly makes a distinction among the mothers of the Shevatim by only explicitly describing one as Yaakov's wife. Who was it?

Only Rachel is called the Yaakov’s wife.

46:15, אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב

46:18, אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה

46:19, בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן.

46:25, אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה

5. Among the seventy, which two women are mentioned by name. 

Dina and Sarach. Chazal say that Yocheved was born on the way in and counted, but she was not mentioned by name.

6. Where do we see that preparation for a mitzva is part of the mitzva, and that the rule that it is better to do a mitzva yourself than to have someone do it for you applies even to that preparation.

46:29 - וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה 

It is possible that this is not a raya. It could be that in Kibbud Av, part of the mitzvah is the public demonstration that you, no matter how great you are, respect him and want to serve him. So what we call preparation is really part of the mitzva of kibbud. This is how R' Chaim Kanievsky zt”l (Da’as Noteh, Vayigash pg. 321) learns this.

7. Four times the neck is mentioned.

Yosef cried on Binyamin's neck, and Binaymin on Yosef's; and when Yosef saw Yaakov it says "He cried on his neck." It is a machlokes Rashi and Ramban who on whose. Rashi, Yosef on Yaakov, but not Yaakov on Yosef because Yaakov was saying Krias Shema. Ramban- only Yaakov on Yosef, because a son shows honor to the father by kissing his hand, not hugging him and kissing him on the neck. Only Yaakov would do that.

8. Were individuals of Bnei Yisroel allowed to leave Egypt before Hashem took them out.

(This is not like Rashi. It is said from R Chatzkel Abramsky.)  Hashem told Yaakov 46:4, אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה. This means that even individuals were not allowed to leave until Hashem took them. We find the same expression by the first galus Bavel, in Yirmiahu 27:22, 

בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם נְאֻם ה'וְהַעֲלִיתִים וַהֲשִׁיבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה.

We know there was a restriction from what Chazal tell us was the fate of those from Ephraim who miscalculated the ארבע מאות שנה and left early and were all killed by attackers. But that was more along the lines of the shvuah in Kesuvos 111 שלא יעלו ישראל בחומה. We are talking about individuals.

9. How many great grandchildren did Yaakov have when he came to Mitzrayim.

Apparently, four. 

46:12

וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרוֹן וְחָמוּל

46:17

וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל.

However: it is important to know that the Netziv says that Yaakov came with many more people. He had just as many daughters as sons, and he had many other great grandchildren. The reason they are not mentioned is because the number 70 includes those singular individuals who contributed in a unique way to the creation of Klal Yisrael. 

Netziv in 46:7

בנותיו ובנות בניו. פרש״י יוכבד ושרח. והפלא לומר שבני יעקב לא הולידו כולם רק זכרים ולא נקבות. אלא נראה דגם המה הולידו הרבה נקבות אלא שלא היו בכלל שבעים נפש. ולא עוד אלא דיעקב עצמו היו לו עוד בנות מנשיו כמשמעות הכתוב לעיל ל״ה ויקומו כל בניו וכל בנותיו אלא שלא נזכרו בשמם משום שלא הי׳ בהם ענין נוגע לאומה ישראלית כמו שאירע ע״י דינה ואל תתמה שהרי גם בא״א איכא תנא בב״ב דקמ״א שהי׳ לו בת. ולא נזכרה בתורה משום שלא יצא ממנה זכרון בישראל לדורות. וה״נ הי׳ ביעקב אבינו. ולא תקשה ממה שכתוב כל הנפש הבאה לבית יעקב שבעים דודאי הי׳ יותר משבעים. אלא שבעים אלו היו מכוונים נגד שבעים שרי אוה״ע כמש״כ בשירת האזינו בפסוק בהנחל עליון גוים. וגם היו משונים מטבע שארי ב״א שהרי שמעון ולוי בני י״ג הרגו עיר ומלואה אע״ג שהיו כמה אנשים שלא מלו עצמם כמש״כ לעיל שם ל״ד כ״ד. וער ואונן נשאו אשה להוליד וכן פרץ הוליד בני ז׳ וח׳ ודינה בת שש כבר היתה ראויה לאיש לרדוף אחריה וכן היו כל שבעים נפש. משא״כ שארי בנים שהולידו לא היו אלא כשארי ב״א. ע׳ מש״כ להלן מ׳ כ״ג בבני מנשה:

10.  Who was the leader of the Shevatim?

Not the bechor, Reuven. Not the ones dedicated to Torah and Hora'ah, Levi and Yissachar. Clearly, Yehuda. He was the one who pleaded for Binyamin to Yosef. True, he convinced Yaakov to send Binyamin by saying that the ultimate responsibility to bring him home was his, and he he had the most to lose. The penalty for failure would be to to lose his olam haba.  But all this proves that he alone took the initiative and the risk of sending Binyamin. Also, he was sent by Yaakov to prepare Goshen for their arrival, not the two who even then were dedicated to learning, Levi and Yissachar.  Yehuda was the leader of the Shevatim at that point. 

Extra, because the answer is not entirely in this parsha. 

What name in this parsha is the most popular name in the Torah, i.e., that the most individuals shared the name.  All the individuals with this name lived in the period covered in Sefer Breishis.

Chanoch.

Chanoch bechor of Reuven, 46:9.

Chanoch son of Kayin, 4:17

Chanoch father of Mesushelach 5:18

Chanoch the grandson of Avraham and Keturah. 25:1-4

א וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. ב וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ. ג וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁים וּלְאֻמִּים. ד וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה.