Ki Savo, Devarim 27:26. How Do We "Uphold" the Words of the Torah?

In the Parsha of the Brachos and Klalos of Har Grizim and Eivel,

 ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם

"Cursed such that will not uphold the words of this Torah to do them."

What is this passuk enjoining us about?  Is it talking about general fulfilment of all the mitzvos of the Torah? But then it should skip "uphold the words of the Torah...."  Why doesn't it just say "one who does not do the Mitzvos- אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת , or אשר לא ישמור? &&&   (By the way, יקיים and  יקים are very distinct from each other.  The former means "fulfill" and the latter, as in our passuk, means "uphold.")  What does אשר לא יקים, "that will not uphold," add?  There are several explanations, and some interesting ideas arise from them.

• Ramban:  To Affirm.  To affirm the divinity and the importance of every word of the Torah.

 אשר לא יקים את דברי התורה הזאת - 

כאן כלל את כל התורה כולה, וקבלוה עליהם באלה ובשבועה, לשון רש"י. 

ולפי דעתי, כי הקבלה הזאת, שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן ייענש, ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור. אבל אם עבר על אחת מהן, כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה, איננו בחרם הזה, כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת, אלא אמר אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות, כטעם קיימו וקבלו היהודים (אסתר ט כז). והנה הוא חרם המורדים והכופרים

The Ramban says that יקים means that he sees all the words of the Torah as the truth, that one who fulfils the Torah will be rewarded, one who transgresses it will be punished.  A person that denies any part of the Torah, or thinks that any word in the Torah is unimportant, is cursed.  According to the Ramban, we would translate יקים as "to elevate," or "to affirm."  As Chaim B put it in his diatribe against Orthopraxy, "One who disbelieves is subjected to the curse of "Arur...". However, says the Ramban, if a person simply violates commandments, e.g. a person who eats pig or does not observe sukkah or lulav, but still believes they are true and that ultimately there is reward and punishment, that person is not subject to the curse in the parsha."

This concept is also found in Sanhedrin, Cheilek, 99a, except that in Cheilek it's not talking about arrur, it's talking about a passuk that says הכרת תכרת.

תנו רבנן (במדבר טו, לא) כי דבר ה' בזה ומצותו הפר הכרת תכרת זה האומר אין תורה מן השמים ד"א כי דבר ה' בזה זה אפיקורוס ד"א כי דבר ה' בזה זה המגלה פנים בתורה ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר הכרת תכרת הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא

 מכאן אמר רבי אליעזר המודעי המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה והמלבין פני חבירו ברבים אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא 

תניא אידך כי דבר ה' בזה זה האומר אין תורה מן השמים ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו זהו כי דבר ה' בזה ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה מקל וחומר זה מגזרה שוה זו זה הוא כי דבר ה' בזה  

This idea is stated in the Rambam as well, and used by Rabbeinu Yonah and the Chafetz Chaim.

Rambam in his 13 ikkarim in Peirush Hamishna says that one who believes but sins is called Yisrael.  One who doesn't believe is not called Yisrael.

וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם, ונתברר בה אמונתו בה', הוא נכנס בכלל ישראל, ומצווה לאהבו ולרחם עליו, ולנהוג עמו בכל מה שציווה השם יתברך איש לחברו מן האהבה והאחווה. ואפילו עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאווה והתגברות הטבע הגרוע, הוא נענש כפי חטאיו, אבל יש לו חלק לעולם הבא, והוא מפושעי ישראל. 

וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות, הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא צדוקי ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, ומצווה לשונאו, ועליו נאמר "הלא משנאך ה' אשנא". 

Rabbeinu Yonah is in Rabbeinu Yonah Shaarei Teshuva 1:6

ועתה בינה שמעה זאת, כי הוא עיקר גדול. אמת כי יש מן הצדיקים שנכשלים בחטא לפעמים, כענין שנאמר (קהלת ז, כ): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אכן כובשים את יצרם מאת פניהם, ואם יפלו בחטא פעם אחת לא ישנו לו, ונקוטו בפניהם, וחוזרים בתשובה. אך כל אשר אינו נזהר מחטא ידוע ואינו מקבל על נפשו להשמר ממנו, גם אם הוא מהעונות הקלים, אף על פי שהוא נזהר מכל העבירות שבתורה, קראוהו חכמי ישראל (חולין ד, ב) "מומר לדבר אחד", ואת פושעים נמנה, וגדול עונו מנשוא. כי אם אמור יאמר העבד לרבו: כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד - כבר שבר עול אדוניו מעליו, והישר בעיניו יעשה, ועל הענין הזה נאמר (דברים כז, כו): "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" - ביאורו, אשר לא יקבל על נפשו לקיים כל דברי התורה מראש ועד סוף, ויורה על זה "אשר לא יקים לעשות", ולא אמר "אשר לא יעשה אותם".

Chafetz Chaim in Shemiras HaLashon says

ואם ח״ו נעשה הדבר אצלו כמו הפקר שאינו מקבל ע״ע להשמר ממנו עובר עוד על ארור שלישי והוא ארור  את כל דברי התורה הזאת לעשות אותם שפירושו אשר לא יקבל על עצמו לקיים את כל התירה והוא נקרא מומר לדבר אחד עי״ז כיון שבשאט נפש עובר על איסור החמור הזה והוא מחזיק ד״ז של חורת ה׳ אצלו להפקר כמו שאר מומר לכל התורה כולה וע״כ גדול עונו מנשוא

• Maharal:  To Fulfill.  To fulfill mitzvos and refrain from transgression.

The Maharal argues with the Ramban.  While you and I would assume that "cursed," ארור, is worse than the other punishments the Torah describes for transgressions, the Maharal says that it is a lesser threat; in the Ramban's case of one who denies the truth of something in the Torah, a curse would be too mild.  (He proves this from a Gemara in Sotah, where, referring to the ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, the Gemara says it can't really mean avoda zara, because Arrur would not be enough for an apostate.  He says, כי אין בלשון ארור כרת וערירי, רק ארור בעלמא.  According to the Maharal, one who denies the truth of any part of the Torah is equally an apostate.)  So the Maharal says that  this is a regular warning to those who transgress the Mitzvos.  he reason the Torah did not skip אשר לא יקים and just say אשר לא יעשה is because אשר לא יעשה would only include מצוות עשה.  The phrase אשר לא יקים was chosen to include both מצוות עשה ולא תעשה.

[ארור אשר לא יקים את דברי התורה]

והכתוב שאמר (דברים כ"ז) ארור אשר לא יקים את דברי התורה לעשות אותם וגו
פירש הרמב"ן ז"ל, וזה לשונו:

ולפי דעתי כי הקבלה הזאת שיודה במצוות בלבו, ויהיו בעיניו אמת, ויאמין שהעושה אותם יהיה לו שכר וטובה, והעובר עליהן ייענש. 

ואם יכפור באחת מהן, או תהיה בעיניו בטלה לעולם, הנה הוא ארור. 

אבל אם עבר על אחת מהן, כגון: שאכל חזיר והשקץ לתאוותו, או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה, איננו בחרם הזה, כי לא אמר אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת, אלא אשר לא יקים וגו. כטעם קיימו וקבלו היהודים. והנה הוא חרם המורדים והכופרים. עד כאן לשונו.

ולפי דעתו, הנה ארור זה על דבר שהוא בלב בלבד, והוא הכופר בכל התורה כולה. וזה טעות, כי אין שייך במי שהוא כופר ארור, כי הוא מין גמור. 

ובסוטה (ל"ז ב):

דרש ר' יהודה בר נחמני, מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש: כל הפרשה כולה לא נאמרה אלא בנואף ונואפת. שנאמר: ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו'. בארור סגי ליה? אלא זה הבא על הערווה, והוליד בן ועבד עבודת אלילים. אמר הקדוש ברוך הוא: ארורים אביו ואמו של זה שכך גרמו לו. עד כאן

ומכל שכן איך נאמר שהפרשה הזאת נאמרה בכופרים בתורה לגמרי, וכי בארור סגי ליה? והראיה שהביא מן קיימו וקבלו אינה כלום, כי שם היה התחלת קבלת המצווה, ושייך בזה קיימו וקבלו, שיהיו קיום לקבלתם. אבל התורה כבר קבלו אותה ואין צריכה קבלה עוד

ועל דרך הפשט יראה, שלכך אמר אשר לא יקים, ולא אמר אשר לא יעשה, שלא היה משמע רק מצוות עשה, שכך משמע אשר לא יעשה דברי התורה, וזה משמע על מצוות עשה. ואינו דומה למה שנאמר: (דברים כ"ט) הנסתרות לה' אלוהינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת, דשם נאמר כל דברי התורה, ובוודאי על הכל נאמר, אף על הלאווין. וכאן לא נאמר כל. 

ועוד, אם פירוש לעשות מצוות עשה, נילף לא תעשה בקל וחומר. אבל לעניין שבועה אין לומר אם נשבע על הקל קל וחומר על החמור, דאין בשבועה רק מה שנשבע. 

ולכך נאמר אשר לא יקים, שהוא לשון על לא תעשה גם כן. כי האוכל חלב נאמר שלא קיים מצוות חלב, ולא שייך לומר שלא עשה מצוות חלב, כיון שאין במצווה הזאת מעשה כלל. ואחר כך כתיב לעשות אותם, היא מצוות עשה. 

ובוודאי הרמב"ן ז"ל לא נדחק לפירוש זה בשביל מילת לא יקים דברי התורה, שוודאי יש לפרש אחת מדברי תורה. 

ובלאו הכי גם כן אינו קשיא, כי למה לא יהיה בכלל ארור העובר על מצווה אחת, כמו שהוא בכלל ארור משגה עיוור בדרך. כי אין בלשון ארור כרת וערירי, רק ארור בעלמא, ואפילו אם הוא לשון חרם ונידוי, הרי כאשר יראה חטא בחברו חייב בוודאי לנדותו. ודבר זה נזכר בכמה מקומות. ואם כך אפילו נידוי בבית דין של מטה חייב, כל שכן ארור, שהוא נידוי מן השמים שהוא חייב

• Yerushalmi:  To Foster:  To bring others to believe in the Torah and fulfill it.

Another approach to the words אשר לא יקים את דברי התורה is that it refers to the rule of Areivus, the obligation to see to it that the Torah is fulfilled by others.  Both the Ramban and the Maharal bring the Yerushalmi in addition to their own pshatim; Tosfos in Sotah brings it with one additional and important line.

From the Ramban:

ובירושלמי בסוטה (פ"ז ה"ד): ראיתי: אשר לא יקים, וכי יש תורה נופלת?!    אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא: למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור.
ידרשו בהקמה הזאת, בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור, וזה קרוב לעניין שפירשנו:

Although the Ramban applies the exhortation to get others to keep the Torah to the king and his officers, the Maharal offers no such limitation, indicating that he applies it to everyone.

ובירושלמי (סוטה פ"ז ה"ד) דרש על מקרא דלא יקים את דברי התורה:
אמר ר' אסי בשם ר' תנחומא בר חייא: למד ולימד ושמר ועשה, והיה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור.  עד כאן. 

I remember, before one Sukkos, one of the young heirs-apparent in NIRC got everyone together in the Beis Medrash and yelled at us that we have to collect for Chinuch Atzmai over bein hazmanim.  He quoted this Yerushalmi and said clearly that we each and every one of us have the opportunity to support Torah.  If we don't, we're בכלל ארור.  At the time, I thought he was out of his mind, that you don't threaten people with a curse for being lazy, and that the only obligation of a young man is to grow in learning, not to go around bein hazmanim raising money.  He has been a Rosh Yeshiva there for the last twenty years, and I am basically nobody, so I guess I was wrong. 

In a more positive tone, Tosfos Sotah 37b, and our Yerushalmi (Sotah 7:4,) adds an interesting line.

 כתיב (דברים כז) ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת.  וכי יש תורה נופלת.  שמעון בן יקים אומר זה החזן שהוא עומד.  רבי שמעון בן חלפתא אומר זה הבית שלמטן דאמר רב חונה רב יהודה בשם שמואל עלה דבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים.  ר' אחא בשם רבי תנחום ברבי חייה למד ולימד ושמר ועשה והיתה ספיקה בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור.  ר' ירמיה בשם רבי חייה בר בא לא למד ולא לימד ולא שמר ולא עשה ולא היתה ספיקה בידו להחזיק והחזיק הרי זה בכלל ברוך

Think about the last line- if one did not learn or teach or do, and he did not have the ability to strengthen others but he did somehow manage to strengthen others, he is blessed.

☛However, I am puzzled by the words ולא היתה ספיקה בידו להחזיק והחזיק, that he did not have the ability to support but he did it anyway.  I understand that "did not have the ability" means that it was very hard, that it took effort beyond the call of duty.  But I don't understand why the Yerushalmi says that here by the bracha.  It implies that the bracha is only for a person that has to overcome tremendous obstacles to bring others to Torah.  Where do you see that in the passuk?  And why would that be true?  Yes, the Klalah is for one who could have done it and didn't.  But the corresponding brachah should be for one who could do it and did it, and kal vachomer for one who had to work doubly hard to accomplish it.

I would say that these Brachos and Klalos are reserved for outliers, for people that go beyond the usual rasha and tzadik, so this special bracha is only for a person that had to overcome great obstacles to be mashpia on others.  But this is inconsistent with the Maharal that says that klala here is just chisaron, and not as bad as other punishments in the Torah.

*********************************************************

• The Rama in his Toras Ha'Olah, III:78, says an interesting twist that brings him in line with the Ramban, and against the Maharal.  

The Rama brings the Gemara in Sotah I mentioned above that says that if the man was really an apostate a curse would be too mild.  Because of this, the Gemara answered that it's not talking about an apostate; it's talking about one who fathered a mamzer, and the child went off to worship idols.  The Rama asks, if the man had illicit relations and fathered a mamzer, the same question should apply, the man is a sheigitz, a bona fide sinner, and a curse is not sufficiently severe.  He answers that all these curses apply to people whose faith is incorrect in some way.  There are eleven curses: he says that there are yud aleph ikkarim, eleven fundamental articles of faith, similar to the Rambam's thirteen, and the curses apply to people who deny any of these eleven truths.

It seems to me that unlike the Rambam (3 Teshuva 7) who says that a person who doesn't believe or know any one of the thirteen articles of faith is an apikores, the Rama is siding with the Raavad (there); there are eleven ikkarim, fundamental beliefs that every Jew must accept, but if a person doesn't accept one of them, he's cursed, but not an apostate- because if he were an apostate, the Rama had said that an Arrur would not be sufficiently severe.  According to the Rama, he may be a כופר בעיקר, but at least he doesn't believe in another god.  He's not a מין.  Forgive a very poor analogy, but it's like the difference between a woman who leaves her husband and moves in with her boyfriend, and a woman that just walks out on her husband and lives alone.

נראה לומר כי כשרצה הקב"ה לזכות את ישראל להנחילם את הארץ אשר נשבע לאברהם, רצה ללמדם תחלה תורה ומצוות שעל ידן יזכו להוריש גוים גדולים רבים ועצומים מהם, ורצה להשריש בידן העיקר שהתחילה בו התורה, כמאמר רבי יצחק (יל"ש בא קפז): לא היה צריך להתחיל התורה מבראשית, אלא שאם יאמרו האומות לסטים אתם כו', ולכן קבע להם הקב"ה סימנים בתחלת כניסתן לארץ, שידעו בו ענין בריאות העולם וחידושו, ושיהיה להם מעתה לפתחון פה נגד האומות האומרים לסטים אתם, מצורף לזה שענין אמונת חידוש העולם שיאמינו ויחזיקו בה יסייען לכבוש הארץ... בארץ שבעה עממים שבאו ישראל עליהם והם שלוים ושקטים, היה אפשר לומר שלסטים היו, לולי רצון ה' יתעלה שברא העולם ונתנו למי שיחפוץ כמאמר רבי יצחק, ועל כן הציב להם ציונים אלו באבנים אלו שהקימו להיות הדבר לזכרון בין עיניהם...

אמנם מה שנתפרשו בו עבירות אלו יותר מאחרות, נראה כי אלו העבירות הם כללים, וכמו שאמרו (מכות כד ע"א): בא דוד והעמידן על אחת עשרה, להיות כי כולן נכללות בהן. ובהיות כי עיקרי הדת הם אחד עשר, כמו שכתבתי חלק ראשון (פט"ז) בענין המנורה, וכן כתב בעל עיקרים פרק טו מאמר א, והם מציאות ה', וארבע שרשים הנתלים בו שהם האחדות, ושאינו גוף ולא כח בגוף, ושאין לו התלות בזמן, ושהוא מסולק מן החסרונות, ותורה מן השמים, ושלשה שרשים הנתלים בו שהם ידיעת ה', והנבואה, ושליחת השליח ושכר ועונש ושורש הנתלה בו שהוא ההשגחה. עכ"ל.

ולכן באו נגד זה אחד עשר ארורים, כי מי שהוא כופר באחד מעיקרים אלו ארור הוא לה', כי כפר בעיקר...

ואמרו בסוטה... כל פרשה כולה לא נאמרה אלא בשביל נואף ונואפת... הנה ראה זה החכם בטוב עיונו שכל ארורים הם בעבירה אחת. ולדעתי כיון בניאוף זה מה שכתבתי, כי העובד ע"ז ועוקר עיקר הדת נקרא מנאף ומזנה תחת אלהיו, כמו שקראו הנביאים ירושלים וישראל "זונה", לפי שזנו מאחרי אלהיהן, כי אם כיון על הניאוף הנגלה לפי הפשט, קשים דבריו, כי לפי מה שהקשה "בארור סגי ליה", אם כן מאי מתרץ שמיירי בנואף הבא על הערוה, דגם כן קשה, וכי בארור סגי, והלא חייב מיתה או כרת, ותקשה גם כן וכי בארור סגי ליה? אבל אם נאמר שעיקר הכוונה על ניאופין אלו, סגי ליה בארור מאחר שאינו עובד עבודה זרה ולא מחשב שום אלהות אחר, רק שעוקר עיקר מעיקרי הדת, ואין נזכר עליהם שום עונש מוגבל אלא ארור.

והנה אחד עשר ארורים אלו בא להורות לנו עיקרי הדת, וזה כי הכופר בעיקר הראשון שהוא מציאות ה' יתעלה, הוא ארור הראשון שנאמר בו "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה", כי אשר יעשה פסל ומסכה כופר במציאות ה' ממעל, ולכן עושה צורות וצלמים למזלות העליונים לקבל כחן, כי חושב שראוי להן הממשלה, ולכן הוא בכלל ארור.

"ארור מקלה אביו ואמו" כופר בעיקר השני, כי כבר דרשו ז"ל (ירושלמי פאה פ"א ה"א) שגדול כבוד אביו ואמו ככבוד ה' יתעלה, והמקלה אביו ואמו כאילו מקלה כביכול הקב"ה, ונותן חסרון במקום שאין חסרון, והוא נגד עיקר שמסולק מן החסרונות, ואף כי שלשה שותפין באדם, ואביו האמיתי הוא הקב"ה.

ו"ארור מסיג גבול רעהו" הוא נגד עיקר שאינו גוף ולא כח בגוף, כי ידוע שמי שהוא אינו גוף אין לו גבול וגדר שיגבלנו. והנה אף על פי שאין שייך בו לומר גבול וגדר, הנה מלשון בני אדם נקרא זה גבול מה שאינו גבול, וזהו מדרגתן. ולזה אמר "ארור מסיג גבול רעהו", והקב"ה נקרא "זה דודי וזה רעי" (שה"ש ה, טז). ואמר ה"מסיג גבול רעהו" שלא לתת לו חוקו המיוחד לו, והוא שאין לו גבול יהיה בכלל ארור.

"ארור משגה עיור בדרך" הוא נגד עיקר שאין לו התלות בזמן, כי המשגה עיור הוא כופר במציאות דבר שאין לו זמן, וזה כי כתב הרב המורה פ' עו חלק א' שאריסטוטלוס הביא ראיה שהדרך והזמן והתנועה המקומית שלשתן שוים במציאות, רצה לומר שערך קצתם לקצתם ערך אחד הוא, ובהחלק אחד מהן יחלק האחד כו', וכמו שהאריך שם בזה, והנה במשגה עיור בדרך הוא כאלו השגה עיור בזמן מאחר שערך אחר לשתיהן, רצה לומר בזה שמשגהו בעיקר זה התלוי בזמן.

"ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה" מורה על עיקר האחדות, כי המטה משפט גר יתום ואלמנה כופר בעיקר זה, כמו שכתוב בתורה (דברים י, יז) "כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדונים האל הגדול הגבור והנורא" וגו', וכתיב בתריה "עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה", ואם כן המטה משפט גר יתום ואלמנה כופר כי אלהי האלהים וגו', והוא מענין האחדות שמושל בכל.

והנה הארבע ארורים הבאים אחר זה, הם שוכב עם אשת אביו, ושוכב עם בהמה, ושוכב עם אחותו, והשוכב עם חותנתו, הנה מורה לנו על ד' עיקרים הנתלים בנתינת התורה והם תורה מן השמים, וידיעת ה', והנבואה, ושליחת השליח...

והנה "ארור מכה רעהו בסתר" כופר בהשגחה, כי חושב לעשות עין של מעלה כאלו אינו רואה מה שבסתר.

"ארור לוקח שוחד להכות נפש דם נקי" הוא כופר בשכר ועונש, ועל כן מעניש מי שאינו מחויב עונש, בחשבו כי כן מנהגו של עולם, שצדיק ורע לו