Shemini, Vayikra 10:3. Nichum Aveilim

10:3.  Hu asher dibeir Hashem.  After the deaths of the two sons of Aaron, Moshe told Aaron: "Of this did Hashem speak, saying 'I will be sanctified through those who are close to Me and I will be honored before the entire people.'" Aaron's reaction was silence.

Rashi quotes the source [based on Zevachim 115b] for Moshe's assertion that Hashem would be sanctified through those who were closest to him. The pasuk says, "I shall meet with the Bnei Yisroel, and it shall be sanctified through My honor (v'nikdash b'kvodi)" [Shemos 29:43]. The Gemora darshens that the word be'kvodi is not meant to be understood only as it is vowelized - "be'kvodi - through My honor". Rather, it should be understood as if it were vowelized b'kvodai (through those who honor Me).
 The Gemara there explains that Moshe consoled Aaron by saying "I knew that this Mishkan was going to be sanctified through the death of someone close to Hashem. I thought that it would be either you or me. I now see that they (Nadav and Avihu) were greater than either of us".

A. Reb Moshe in OC 5:20:21 (letter to Rav Greenblatt/Memphis) talks about whether saying Hamakom yenacheim is the ikkar tanchumin.  He says it is not; it is just the way to end the nichum.  The ikkar nichum is engaging the aveil in conversation, and just saying hamakom doesn’t help; “de’bazeh levad ein ha’adam misnacheim ve’ne’eseh sheket be’rucho, she’zehu ikkar hatanchumin she’chayvo Torah.  Sheket be’rucho; to quiet the emotional storm that is engulfing the oveil.  He says that the mitzvah is to talk a lot to him, as we find with Iyov and Elihu; also, he says that the rule that one doesn’t talk until the Aveil talks only applies to extended conversation, not to hamakom.  A person can say hamakom even if the aveil sits stone silent.  (By the way, about sitting by an aveil and not talking-- the Prishah in 393:3 has a little raya from the Tur's expression “ve’yoshvim” that this is legit, but implies that he really doesn't believe it. He says "vechi zehu nichum aveilim?" but from the Tur, he says, there's a "ktzas smach" for behavior that he finds strange).

 My wife told me that when she was menacheim her grandfather, Reb Moshe, for his sister Channah Small, he told her that the mitzvah is to talk about the niftar, so the aveil sees that people liked the niftar, and this makes him feel good.

 It’s interesting that this is what Moshe Rabbeinu did for Aharon.  Clearly, there was a taineh on Nadav and Avihu.  It says in Chumash eish zarah, and Chazal has plenty of pshatim in what they did wrong.  But Moshe didn’t tell Aharon they deserved it.  He said that the niftarim died in honor, and they were great people, and Aharon was silent.  This is the Sheket Berucho Reb Moshe was talking about.

 On the other hand, there’s a halacha that you are not menacheim when the meis is still unburied; so can I say that Moshe’s intent was to be menacheim?  Maybe here it was muttar even before kevura, because the idea of not being menachem when the meis is unburied is because it is a time for bechiya, and because the meis is shamed if people are over him before he’s even buried.  But by the Chanukas Hamishkon, when Aharon and his remaining sons were commanded to not show signs of grief, and didn’t have the din of an aveil or an Onein, (they all had the dinim of a kohen gadol at that time,)  that restriction would not be relevant.

B.  Bava Kamma 38– Ulah says, saying “What can you do?” to the Aveil, as the Bavli’im do is a chiruf and giduf.

 רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא אמרו ליה רבנן לעולא קום ניזל נינחמיה אמר להו מאי אית לי גבי נחמתא דבבלאי דגידופא הוא דאמרי מאי אפשר למיעבד הא אפשר למיעבד עבדי 

 The Rama in YD 376:2 brings this le’halachah.  The Aruch Hashulchan also paskens like this in YD 376:5.  He says they should say that kol de’avid Rachmana le’tav avid; that he should accept gzeiras Hashem with love; that we don’t know what is good and what is the opposite, and Hashem knows everything.

 The Taz in sk1 brings that the Maharshal disagreed, because he held that even though Ulah refused to attend a shiva because he did not like the nusach of the Bavli’im, he misunderstood them.  The nusach is ok because it’s the same as what David Hamelech said when his son died.  The Taz says “tmihani ahl peh kadosh yomar zeh.”  He says that by Dovid, he was fasting, and he said what’s the point of fasting now– I can’t bring him back.  He meant that as long as there was hope, he was mispallel for a yeshu’ah.  But now, there’s no point in fasting and davening.  But when other people say it, it means that if it were possible, if they had the power, they would have kept the person alive even though it is clear that Hashem’s will was that he die.  This is a giduf, because a person should recognize that Hashem’s will should be accepted as right and proper, and not the limited and selfish will of a man.

 The Shelah brought by the Pischei Teshuva brings the Maharshal and argues with him on the same basis as the Taz, and he addresses and rejects all the Maharshal’s other rayos.  The Shelah is in Shaar HaOsios Shin, Shtika.

Here's the Maharshal:

ים של שלמה מס' ב"ק ד:י - עולא איקלע לבבל (ל"ח ע"א), ורב שמואל בר יודא מתה לו בת. א"ל רבנן לעולא קום וניזל לנחמו, א"ל מאי אית לי גבי נחמתא דבבלאי, דגידופא הוא כלפי מעלה. שאומרים לאבל מאי אפשר למעבד. הא איפשר למעבד עבדי, בתמיה.
פי', כשאומרים מאי אפשר למעבד הכי פירושו קשה עלינו הדבר מאד. אבל אין כח בידינו ללחום עם הקב"ה. אבל היה כח בידיהם עבדי, בתמיה. א"כ הם מתרעמים על מדותיו של הקב"ה, ונראה בעיניהם כאלו שלא כדין המיתו. בשלמא מלך בשר ודם, אם המית בנו של אחד. ודומה להם שלא כדין המיתו, וקשה להם המיתה, יכולים לנחמו מאי אית לך למעבד, וכי לריב ולנצח המלך. אבל אלף הבדלות במלך מלכי המלכים, שכל דבריו משפט, ומסתמא כדין המית, כי אין עולה לפניו. ע"כ מחוייבים לקבל גזירת המקום מאהבה, ולברך על הטובה. והלך הוא לבדו,
והתחיל לנחם. ואמר, מה כשאמר הקב"ה אל תצר את מואב, אף שהתחילו בקלקול, ושכרו את בלעם. אפ"ה חס רחמנא עליהם, משום רות המואביה. בתו של ר' אם היתה כשירה וראויה לצאת ממנה דבר טוב על אחת כמה וכמה דהוה חייה.
מדהרי"ף והרא"ש לא הביאו כל זה. ש"מ דלית להו נפקותא בדינא, כי לית הילכתא כעולא לגבי רבנן. אלא שרי לנחם בכל ענין. וכן נראה, דאין זה גידופא, ואדרבא נחמתא דיליה צער הוא קצת לאבל, לומר לו אם היתה כשירה כו'. אדרבה, יקרותא דאבל ודמת לשבחו, ולא לגנותו. ומה שאומרים מה אית לך למיעבד. הכי פי', מה מועיל רוב הצער והבכייה, הלא לא תוכל להחזירו. ודוד בעצמו אמר כהאי לישנא (ש"ב י"ב, כ"ג), האוכל עוד להשיבו, ולמה לא נדקדק גם כן. אבל אם יכול להשיבו עבד, בתמיה. אלא ש"מ דשרי לנחם הכי. כדי שלא ירבה האבל ברוב צער ובכיה. ואדרבה קשה על ניחומו, דלמה היה דוד בוכה ומקונן קודם פטירת הילד שלא ימות. פשיטא שאם הוא כשר ויבא ממנו דבר טוב בודאי המקום יחוס עליו

and the Shlah:

ולא נראו בעיני דבריו, מה שאמר לית הלכתא כעולא לגבי רבנן, כי בכל מקום שמוזכר בתלמוד סתם רבנן, רצונם לומר התלמידים בני ישיבה, כמו עבידנא יומא טבא לרבנן, והרבה כאלה. ובודאי היו נחשבים לגבי עולא כתלמידים, ומיד ששמעו  דבר זה מפי עולא בודאי חזרו, ולא היו מנחמין עוד בזה הלשון, דגידופא הוא. ואין להקשות על זה באם הוא כן שהיו חוזרים מניחים זה הלשון, למה לא הלך אחר כך עולא עמהן והלך לבדו כדמשמע הלשון אזיל הוא לחודיה. ויש לומר

בודאי הלכו עמו, אלא הם היו כבר שגורים לנחם בזה הלשון, ולא היה שגור בפיהם נוסח ניחום אחר, ושמעו מפי עולא, וזהו שאמר התלמוד אזיל הוא לחודיה, כלומר שהוא לחודיה ינחם והם ישמעו לדבריו. ומכל שכן דאתי שפיר לפי גירסא אחרת שמצאתי בר"ן וזה לשונו, אכפוה ואזיל וכו', רוצה לומר היו כופין אותו בדברים והודה להם והלכו עמו.
ומה שהביא רש"ל ראיה מהרי"ף ומהרא"ש שלא הביאו כו', זו אינה ראיה כלל, דדרכן של הרי"ף והרא"ש לכתוב כל הדינים הנוהגים בהלכות איסור והיתר מצד דיני התורה ומצותיה דאורייתא ודרבנן וסייגים, אבל איסור דבר זה אינו איסור דדינא, אלא היא מדה מן המדות משום אל תבהל את פיך והא מדרכי המוסר. והנה במסכת אבות יש אלפים מילי מעלייתות מה לעשות ומה שלא לעשות והשמיטם הרי"ף והרמב"ם אף שכולם קבלו מסיני, וכמו שאמר שם במשנה הר"ר עובדיה ברטנורא. אלא הענין שאלו המילי מעלייתות הוא מסוג המדות והמוסרים, ודבר זה השמיט הרי"ף והרא"ש. ואפשר מפני האריכות כי ארוכה מארץ מדה:
ומה שפקפק הגאון הנ"ל על נחמותא דעולא תמיהני, וכי לחלוק על עולא בא, כי לא יש שום אמורא החולק על עולא בזה. ואפילו לדברי הגאון שרבנן ועולא פליגי בנחמותא דמאי הוי ליה למעבד, אבל להיפך לחלוק על נחמות דעולא לא פליגי.
ומה שהקשה צער הוא לאבל לומר אם היתה כשירה כו', נראה לענ"ד דרש"י ז"ל תיקן זה שכתב וזה לשונו, בתו של רבי אם ראויה לזרע כשר על אחת כמה וכמה שתחיה, עכ"ל. הכוונה כי פירושו של כשירה ראויה היא, כלומר הוכשרה ומוכנה לזה שיבא ממנה זרע כשר, וראוי כענין אין הבכור נוטל בראוי, רוצה לומר המוכן. כי אפשר שיהיה מוכן אחד לזרע כשר אף שהוא בעצמו רשע, כמו מואבית שיצא ממנה רות, ולפעמים צדיק גמור או צדקת אינם מוכנים לזה, וברוך היודע כי הוא יתברך שמו יודע ויודע הסבות, ואפשר כי  הצדיק וצדקת כבר הושלמו בסוד גלגול. וזה היה ניחומו של עולא שאמר בת רבי אף שהיא צדקת בודאי יודע תעלומות יודע שאינה מוכנת לזה, דאם לא כן לא מתה בקל וחומר ממואב, אם כן למה תצטער כל כך, אף שיש להצטער על העדרה, מכל מקום אין ההעדר גדול כל כך כמו שאתה מצער על העדרה והעדר הראוים לבא ממנה...
ומה שכתב דוד נמי אמר הכי האוכל עוד להשיבו כו', אין זה ענין לזה, כי קודם מות הילד היה צם דוד ועשה תשובה, ולאחר מותו אמר דוד היועיל תשובה להשיבנו, דהיינו להחיות מת, כי תחית המתים לא תהיה עד לעתיד. ובודאי אם היה מועיל תשובה אף עתה היה דוד צם עוד ועשה תשובה, ומה גידופא היה עושה בזה. אבל צער אבל שהוא מצטער ונקיט בלביה ואומר כך, מאי אפשר לי למעבד, שמע מינה דאי היה אפשר למעבד היה עושה, וזה גידופא.

כן נראה לעניות דעתי. וכן מצאתי בהר"ן שהביא זה המעשה, ולבסוף כתב וזה לשונו, שמע מיניה דבכהאי גוונא מגדף מקרי, אלא חייב האדם לקבל גזירת המקום מאהבה, כענין שנאמר, גם את הטוב וכו', והיינו דתנן (ברכות נד, א), חייב אדם לברך כו', עכ"ל

I've written elsewhere about nichum aveilim, and mistakes people make when they're trying to do good.  See here and here.