The Difference Between Torah and Chachma

 Thank you Rabbi Ari Spiegler of the Beachwood Kehilla. 

I am, Baruch Hashem, a great grandfather. On the basis of the realities of senescence and one or two brushes with death while driving, my wife (Cautious! Not timid!) prefers that we stop on the way and make it a two day trip. On my way from Lakewood to Chicago, I stopped for Shachris at his shul. הולכי דרכים and all that, but it was Rosh Chodesh. Speaking from my own experience, it is a warm and welcoming kehilla. I felt like an old member of a shul I was in for the first time. I also enjoyed davening there because of the inspiring architecture - the clerestory windows are wonderful at הנץ החמה! The relevance to this post is that Rabbi Spiegler recognized me from this website. It was a real chizuk to meet, in real life, someone that has hana'ah from the thoughts that appear here. So I am posting some of the recent thoughts that I had put into the draft file.

איכה רבה ב׳:י״ג

מלכה ושריה בגוים אין תורה. אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים, תאמן, הדא הוא דכתיב (עובדיה א, ח) והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו. יש תורה בגוים, אל תאמן, דכתיב: מלכה ושריה בגוים אין תורה.

What are חכמה and תורה? What distinguishes them, what defines them? It can't be truth, because chochma has to be true. 

I think the Rambam and the Rav in Mishnayos disagree about the answer to this question. 

According to the Rav, the difference is external. Torah is truth received from God. Chochma is truth discerned by man. The only difference is the source; there is no intrinsic difference. 

According to the Rambam, Torah by its very nature is something which can only be received in a communication מן השמים; its supernatural character means that it cannot possibly be discerned by the human mind. It can only be understood when given מן השמים. Chochma, on the other hand, can be attained either by human inquiry or by divine inspiration. The difference between Chochma and Torah is intrinsic: I can only speculate, but I would say that Torah deals with the relationship between God and man and all the ramifications of that relationship, while Chochma deals with nature or natural events or human philosophy. I apologize for making a big production out of what may appear to be an insipid thought, but while pshat in the Rambam's distinction is speculative, the machlokes Rambam and Rav is inescapable. 

This dull distinction is borne out by several pieces of evidence.

There is a rabbinic enactment that Kisvei Kodesh cause tumah (מטמא את הידים) that was instituted to prevent people from storing תרומה near Sifrei Torah, which attracted destructive vermin.  (The Torah Temima says that the gzeira of tuma really stems from Chazal's desire that we show awed deference to Sifrei Torah, as indicated by their dire warning against touching a sefer torah with bare hand.  To strengthen that issur, they instituted tuma on hands that touch it, and from there the gzeira spread to all kisvei hakodesh.

אבל אני תמה מי מלל לרבותינו דטומאת ידים בספרים בכלל הוא סניף לגזירת טומאת אוכלין בס"ת, והלא מפורש אמרו בשבת י"ד א', תני, אף ידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה משום דר' פרנך דאמר האוחז ס"ת ערום נקבר ערום, א"כ מבואר דטעם וענין אחר הוא גזירת טומאת ידים בס"ת כדי שלא ירגילו לאחוז ס"ת בידים ערומות רק ע"י מפה וכדומה ונמשכה הגזירה לכל כתבי הקודש, וצ"ע רב בזה.)

The Mishna in the third perek of Yadayim brings a lengthy argument about whether Koheles and Shir HaShirim are "Kisvei Hakodesh" in regard to the law of causing tuma to hands, because they might be merely חכמה.  .

סֵפֶר שֶׁנִּמְחַק וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת, כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. מְגִלָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, מְטַמָּא אֶת הַיָּדַיִם. כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. שִׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁיר הַשִּׁירִים מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, וְקֹהֶלֶת מַחֲלֹקֶת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, קֹהֶלֶת אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם וְשִׁיר הַשִּׁירִים מַחֲלֹקֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קֹהֶלֶת מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, מְקֻבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן, בַּיּוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיְשִׁיבָה, שֶׁשִּׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמְּאִים אֶת הַיָּדַיִם. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, חַס וְשָׁלוֹם, לֹא נֶחֱלַק אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עַל שִׁיר הַשִּׁירִים שֶׁלֹּא תְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְדַאי כַּיּוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. וְאִם נֶחְלְקוּ, לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא עַל קֹהֶלֶת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, כְּדִבְרֵי בֶן עַזַּאי, כָּךְ נֶחְלְקוּ וְכָךְ גָּמְרוּ:

In any case, Chazal wanted to delineate what is included in the category of Kisvei HaKodesh, and there was a brouhaha about Shir HaShirim and Koheles. Are they Chochma or Torah?

The Rav there explains the defining quality for that appellation.

קהלת אינו מטמא את הידים. מפני שחכמתו של שלמה היא, ולא ברוח הקודש נאמרה:

From the Rav, it seems that the only factor is the source. There is no inherent difference. 

The Rambam seems to disagree with the Rav because he paskens that Koheles and Shir Hashirim are metamei "even though they are Chachma."

שאר אבות הטומאה ט' ו'

רצועות תפילין עם התפילין וגיליון שבספר שלמעלה ושלמטה שבתחלה ושבסוף כשהן מחוברין לספר. וספר שנמחק ונשתייר בו שמנים וחמש אותיות. ומגילה שכתוב בה מן התורה שמנים וחמש אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון הרי אלו מטמאין את הידים. ולא דברי תורה בלבד אלא כל כתבי הקדש אפילו שיר השירים וקהלת שהן דברי חכמה מטמאין את הידים:

According to the Rav, the two categorizations are mutually exclusive. Either something is from the mind of man or it is a revelation from Hashem.  The Rambam, on the other hand, is saying that yes, they are different than other kisvei kodesh in that they are "chochma," but they are kisvei kodesh anyway, and therefore included in the gzeira. According to the Rambam, they overlap.

This question is asked by the Chazon Nachum in Mishnayos and the Maaseh Rokeiach on the Rambam and the Aruch HaShulchan, and they all just say they don't get it.

מעשה רוקח:

אכן מ"ש רבינו אפילו שיר השירים וקהלת שהם דברי חכמה וכו' לא ידעתי למה קרי שיר השירים דברי חכמה דהלא ברוח הקודש נאמר וקדש קדשים הוא:

חזון נחום:

והנה מדברי רז"ל והמפרשים נראה דמחלוקת זה אם קהלת ושיר השירים מטא את הידים או לא  תלוי אם נאמר שהוא חכמתו של שלמה או ברוח הקודש נאמרו שאם נאמר שהם חכמתו של שלמה אינה מטמאה ואם נאמר שברוח הקודש מטמאים ועלתה הסכמתם ברוח הקודש נאמרו ולפיכך מטמאים את הידים. ויש לתמוה על הרמב"ם פ"ט מהלכות א"ה שכתב וזה לשומו ולא דברי תורה בלבד אלא כל כתבי הקדש אפילו שיר השירים וקהלת שהן דברי חכמה מטמאין את הידים: ע"כ. והל"ל טעמא משום דברוח הקודש נאמרו  וצ"ע

Biographical note about the author of the חזון נחום : 

 הרב אליעזר נחום (תכ"ב - חשון תק"ה; 1662–1744) היה אב בית דין וראש ישיבה בעיר אדריאנופול שבטורקיה. מספר שנים לאחר שעלה לארץ ישראל נבחר לכהן בתפקיד "הראשון לציון", וכיהן בו עד לפטירתו.

The ערוך השלחן העתיד in שאר אבות הטומאה קמ"א:י asks exactly the same question and also says he does not know. 

I think there is no question. True, according to the Rav, the only difference between Torah and Chochma is its source. Otherwise they are identical. The machlokes in the mishna is simply where these sefarim came from - were they the product of human thought, or were they transmitted through רוח הקודש. If so, the words of the Rambam do not make sense. The Rambam can not say they are Chochma but were transmitted by Ruach Hakodesh. They are mutually exclusive. But the Rambam holds there it is Chochma if it deals with human perception, whether divinely inspired or the product of man's philosophy.  Torah is the source of life. Chochma is an examination of life.

This is somewhat like the Aruch HaShulchan in the very end of Choshen Mishpat, in הלכות מעקה. He brings that some hold that you don't make a bracha on putting up a maaka, and explains 

אלולי דברי הקדמונים ז"ל היה נ"ל טעם מה שלא תקנו ברכות באלו הענינים דאע"ג דהאיש הישראלי מחוייב לעשות גם מצוות שכליות לא מפני השכל אלא מפני צווי הקב"ה כמש"כ והיה עקב תשמעון את המשפטים וגו' כלומר אפילו המשפטים תשמע מה שצותה התורה ולא תעשה מפני שכלך אלא כשארי מצוות השמעיות מ"מ קדושת ישראל אינו ניכר כל כך בהשכליות כמו בהשמעיות כמ"ש חז"ל ביומא [ס"ז:] ולכן לא תקנו ברכות על מצוות שכליות ודרך ארץ שיש מהם בכל אום ולשון ולא תקנו לברך אשר קדשנו במצוותיו אם כי אינם עושים רק מפני השכל מ"מ יש בהם עשיות כאלו

I am well aware that to attribute this to the Rambam, of all people, is troubling (especially since he holds you do make a bracha on Maaka.) It would be fine to see this in the Maharal, as below in the piece I have from the Nesivos Olam. But I have to say it in the Rambam because I do not see any good alternative.

An alternative pshat in the Rambam: My wife (Malkie. Not a metaphor for Torah here) says that Koheles is all chachma, existential anxiety, the absurdity and Sisyphean meaninglessness of life, with a big however. All is for naught, life is meaningless, BUT in the light of Torah, you realize how meaningful and beautiful life really is. So it's ninety percent chachma, existentialism, and ten percent "However...." The din of tumas yadayim might apply to something that is כולו תורה. Koheles is a dialogue between what appears to be true and what is actually true. As such, you might think it is not "pure" Torah and not subject to the gzeira, קמ"ל.

My wife's pshat has one advantage: It bothers me, how can there be a machlokes of all these tana'im about Shir HaShirim and Koheles whether they are Torah or Chochma. Look at it! Can't you tell the difference? Did you have any trouble with Ben Sira? Is it so hard to see the difference between Chochma and Torah? But according to my wife's pshat, at least as far as Koheles, everyone knows that it is mostly Chochma leading up to Torah, and the question is how to categorize the amalgam.

The Magen Avraham brings from the Levush and the Bach that you make a bracha on reading all Megilos but not on Koheles. The Gaon argues, of course, based on our psak of tumas yadayim. With this Rambam in Shear Avos Hatuma there is a possible explanation: Yes, Koheles is metamei yadayim, but the fact remains that it is, according to the Rambam as I explain it, Chochma that happened to be given beru'ach hakodesh, or according to my wife, mostly Chochma and not Torah. If so, it is different than the other megillos; the ot hers are Torah, and this is Chochma. Now according to the Brisker Rov, the bracha on megillos is not Birkas Hamitzvos, it is because Torah in a tzibbur requires a bracha. If so, it could be argued that according to the Rambam, whatever pshat you say, Koheles is not Torah in the same sense. 

You might cavil that according to the Rambam, the Levush and the Bach ought to say the same, that there is no bracha, by Shir HaShirim. But maybe they hold like the Rambam that Koheles is not Torah like the other Megillos, but unlike the Rambam, they hold like Reb Akiva in the Mishna in Yadayim, that there never was a machlokes by Shir HaShirim, and nobody ever suggested that Shir haShirim was anything other than Torah in the fullest sense. They hold that the machlokes was only by Koheles, and they hold that it is Chochma.  In fact, the ערוך השלחן העתיד in שאר אבות הטומאה קמ"א:י does say that we hold like Reb Akiva, not like the Rambam, that the machlokes was only by Koheles, but not by Shir Hashirim.

 

Here is the Maharal I mentioned, discussing the enormous difference between חכמה and תורה. (Which happens to be relevant to the next thing on the docket, אסתכל באורייתא וברא עלמא. It's a toss up between that and my great recipe for cornbread and the thorny bracha achrona issues it raises.) 

https://www.sefaria.org/Netivot_Olam%2C_Netiv_Hatorah.3.2?lang=he

נתיבות עולם, נתיב התורה א׳

ולכך אמר (משלי ד, ד) "ויורני ויאמר יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה", כי התורה שהיא דברי השם יתברך, תומכת האדם שלא יגיע לידי מיתה, שהתורה מקיימת הכל. ואמר "שמור מצותי וחיה" נגד מעשה המצות, כשישמור אותם יש בהם החיים. ואמר "ויורני", שהוא לשון הוראה, כמו שנקראת התורה בלשון זה (דברים לג, ד), ולא נקראת בשם 'חכמה', כמו שנקראת שאר חכמה או תבונה. מפני כי הפרש יש; כי התורה מורה לאדם את הדרך, אשר בדרך ההוא יגיע אל תכליתו האחרון מה שאפשר לאדם להגיעו, הוא אל עולם הבא. וזה אין בכח שום חכמה, כי על ידי התורה מגיע האדם אל עולם הבא, ולכך ראוי לה דווקא לתורה שם "תורה", שהוא לשון הוראה, שמורה לאדם תכליתו האחרון אשר ראוי לאדם להגיע אליו. ולכך אמר "ויורני ויאמר יתמוך דברי לבך", השם יתברך הורה לאדם תכלית האחרון, איך להגיע את האדם אל העולם הבא, כאשר "יתמוך דברי לבך", ואז האדם דבוק בתורה, המגיע[ה] אל תכליתו, הוא העולם הבא. כי כשם שהתורה היא סדר עולם הזה, כך התורה היא סדר עולם הבא, כי הכל נברא בתורה; הן עולם הזה, והן עולם הבא. ולכך אמר השם יתברך "יתמוך דברי לבך", בזה דבק האדם בעולם הבא, להגיע אל תכליתו האחרון, וזה מבואר.

ובפרק כיצד מעברין (עירובין נד.), אמר רבי יהושע בן לוי, המהלך בדרך ואין לו לויה, יעסוק בתורה, שנאמר (משלי א, ט) "כי לוית חן". חש בראשו יעסוק בתורה, שנאמר (שם) "חן הם לראשך". חש בגרונו יעסוק בתורה, שנאמר (שם) "וענקים לגרגרותיך". חש בבני מעיים יעסוק בתורה, שנאמר (משלי ג, ח) "רפאות תהי לשרך". חש בעצמותיו יעסוק בתורה, שנאמר (שם) "ושקוי לעצמותיך". חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנאמר (משלי ד, כב) "ולכל בשרו מרפא". אמר רב יהודה בריה דרבי חייא, בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם; מדת* אדם נותן לחבירו סם, יפה לזה, וקשה לזה. והקב"ה נותן תורה לישראל סם חיים לכל גופו, שנאמר "ולכל בשרו מרפא", עד כאן.

רצה לומר שהדרכים הם בחזקת סכנה (ירושלמי ברכות פ"ד ה"ד), וכמו שהתבאר בפירוש הפרקים. וטעם* הדבר שהדרכים הם בחזקת סכנה, כי הדרכים אין שם ישוב האדם, ודבר כמו זה הוא נבדל מן עיקר העולם, כי עיקר העולם הוא הישוב, ודבר זה יוצא מן הישוב. ולפיכך שולטים שם הפגעים, אשר הם מתנגדים אל העולם, ולכך יש לחוש שישלטו בו פגעים, אשר אינם מסדר העולם. ולפיכך אמר "ההולך בדרך ואין לו לויה", בודאי* כאשר יש לו לויה, הרי הם מתחברים אליו בני אדם, וכיון שיש אצלו אדם, נחשב זה כאילו היה בישוב העולם, ואין נקרא זה שפורש מן הישוב. אבל זה שאין לו לויה וחבור אל הישוב, מה יעשה ויהיה לו חבור, יעסוק בתורה, כי התורה סדר שמירת העולם כמו שהתבאר. ולכך כאשר התחבר אל התורה, הרי יש לו לויה וחבור אל סדר העולם. ושמירת הסדר מציל מן הפגעים אשר לא ישלטו, כי אין הפגעים שולטים רק כאשר פורש מן העולם, כמו שאמרנו, כי לכך "כל הדרכים בחזקת סכנה", אבל כאשר הוא מתחבר אל התורה, יש לו לויה אל סדר העולם, ובשביל זה אינו יוצא מן ישוב העולם, והדבר הזה הוא אל האדם לויה גמורה. ואם נחשב לאדם לויה כאשר יש לו התחברות אל בני אדם, כי אז אינו נחשב שהוא לעצמו, ולכך כאשר יש בני אדם עמו יש לו לויה, שאז הוא מתחבר אל הבריות שהם העולם, ואם דבר זה הוא לויה שלו, כל שכן כאשר יתחבר אל התורה, שהיא סדר כל העולם, ובה נמצא הכל, שיש לו לויה גמורה, שמתחבר אל העולם, ואינו נבדל ממנו שיהיו שולטין בו הפגעים, ודבר זה מבואר.

ולכך אמר אחריו (עירובין נד.), אם יש לאדם חולה בגופו, שכל אשר הוא חולה יוצא מן הסדר, יעסוק בתורה, שהיא סדר העולם, ואז האדם אשר היה מקבל חולי, שהוא שנוי, יחזור אל הסדר, שהוא בריאותו. ואמר עוד "חש בראשו וכו'", כי כאשר יבא שנוי לגוף, כמו כל הדברים שהם שנויים בגוף, על ידי התורה, שהיא סדר העולם, מחזרת את הגוף שהיה בו שנוי אל סדר שלו. כי אל סדר התורה נמשך הכל, כמו שאמרנו. ומה שאמר הראש בפני עצמו, מפני שהראש שם השכל, והוא קרוב אל התורה בעבור חשיבות הראש, הוא ראשון וקודם לקבל רפואה על ידי התורה. ולפיכך אמר בראשון "חש בראשו יעסוק בתורה".

ואמר אחר כך (עירובין נד.) "חש בגרונו יעסוק בתורה", הגרון הוא למטה מן הראש אשר שם השכל, והגרון יוצא ממנו הדבור, והגרון כלי אל שכל הדברי, והוא למטה מן שכל עיוני. ואמר כי אף בזה אם יעסוק בתורה, ימשוך* לו על ידי התורה רפואה, אף כי הוא יותר רחוק מן השכל. ואמר עוד "חש בבני מעיו", האבר הזה הוא למטה מן הגרון, כי הגרון שם הדבור השכלי. ובני מעיים, כמו ריאה ולב, הם כלים* לחיים, ולכך הם למטה מן הגרון, ששם השכל הדברי. ואפילו הכי על ידי התורה מקבל רפואה והויה מן השם יתברך.

ואמר "חש בעצמותיו יעסוק בתורה", העצמות הם למטה מהם, שאינם כמו בני מעיים, שהם כלי ומשכן לרוח חיים. אבל אלו הם בנין האדם, שעליו נבנה האדם. ואמר שגם העצמות מקבלים רפואה והויה על ידי התורה מן השם יתברך. ואמר אחר כך "חש בכל גופו", אף על גב שהוא רחוק יותר, עד שאין דבר נתלה בו כלל, כי אין דומה שאר הגוף לעצמות, כי הם בנין האדם. עד כי אם יש שנוי בכל דבר, התורה של אדם, שהיא סדר העולם, ואחריה ימשך העולם, היא מחזרת האדם אל סדר שלו. והנה התחיל בראש, שהוא יותר ראשון ויותר קודם* לקבל הויה ורפואה מן השם יתברך, ואחר כך הזכיר הגרון, שהוא למטה הימנו, ואחר כך בני מעיים, ואחר כך העצמות, ואחר כך כל גופו. כי כל אחד ואחד לפי מעלתו הוא קודם לקבל חיים מן השם יתברך.

ואמר כי "בשר ודם נותן סם לחבירו", כי מפני שאי אפשר שלא יהיה לאותו סם איכות; או שהוא קר, או שהוא חם, וכיוצא בזה מן האיכות. ואם הסם ההוא קר, אז מזיק לאברים הקרים. ואם הוא חם, מזיק לאברים החמים, כי לא ימלט הסם ההוא מן איכות. אבל התורה היא רפואה כללית, כי אין בתורה איכות, רק כי היא שכל אלקי העליון*. ובשביל כך התורה היא סם חיים ורפואה אל הכל. וכמו שהתורה היא רפואה לאדם מן חליו, כך התורה היא רפואה לאדם מכל שאר חסרון, כאשר האדם היה מקבל שנוי, התורה מחזרת אותו אל הסדר אשר הוא (-חסרון-) [ראוי] לאדם. כי בתורה נברא העולם (ב"ר א, א), ובה סדר השם יתברך הכל כסדרו הראוי לו, כמו שהתבאר, לכך על ידי התורה הוא חוזר אל סדר הראוי. ומפני שבתורה נברא העולם, לכך כאשר יש חסרון בבריאה, יושלם על ידי התורה, שהיא רפואת* כל הגוף.

ויש לפרש כי המאמר הזה רצה לומר, כמו שהתורה מחזרת חולי הגוף אל הסדר כמו שהתבאר, כך התורה מחזרת אנשי חולי הנפש אל הסדר, אף אם יש בהם חולי הנפש, התורה היא מחזרת הכל אל סדרו. וחולי הנפש כאשר האדם יש לו חסרון בשכלו ובמחשבתו, והחטא במחשבה הוא בכמה דברים. ועוד יש חולי הנפש בכח הדברי, שהוא למטה מן השכלי, כאשר ידוע. ועוד יש חולי הנפש בכחות הגוף של אדם, שמהם התאוה והקנאה, וכל הדברים אשר מהם החטא. ועוד יש חולי הנפש במעשה, דהיינו פעולת החטא בעצמו.

וכנגד זה אמר (עירובין נד.) "חש בראשו יעסוק בתורה", כי בראש המחשבה, והתורה היא רפואת חולי הנפש הזה. ואמר "חש בגרונו יעסוק בתורה", נגד הדבור שהוא בגרון, וגם התורה רפואה לחולי הזה. ואמר עוד "חש בבני מעיו יעסוק בתורה, שנאמר (משלי ג, ח) 'רפאות תהי לשרך'". פירוש "בני מעיו" שבהם לב וכבד, אשר הם כחות התאוה והקנאה, וגם כן התורה רפואה לחולי הנפש הזה. ואחר כך אמר 'חש בעצמותיו יעסוק בתורה', העצמות הם כלים שעל ידיהם המעשה, כי הבשר בלבד אין פועל המעשה, אבל המעשה אשר יעשה על ידי העצמות, שהם קשים וחזקים, על ידם המעשה. והתורה גם כן רפואה לחולי הנפש הזה. כי כאשר יוצא האדם מן הסדר בשנוי אשר יש לו במחשבותיו, מחשבת עבודה זרה, או קנאה בלב, אשר בו הקנאה, והתאוה מן הכבד, וכמו שידוע, וגם דבר זה, התורה מחזיר אותו אל הסדר. ואחר כך אמר, כמו שהתורה רפואה אל חולי הנפש, להחזיר חולי הנפש אל הסדר, כך התורה היא רפואה לגוף, ולכך אמר "חש בכל גופו יעסוק בתורה". ולכך לא כלל האברים המיוחדים, דהיינו הראש והגרון ובני מעיים והעצמות, במה שאמר "חש בכל גופו", רק כי אלו אברים חולי הנפש תלוי בהם, ואחר כך זכר "חש בכל גופו" כנגד הגוף, שהתורה היא רפואת הנפש והגוף. וכל זה מפני כי היא סדר ושמירת הכל, ולכך העוסק בתורה אין ראוי שיהיה נמצא [בו] שנוי כלל.