Meshech Chochma in Achrei Mos.
כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון בכל דור. הנה בכל תפלה לא נזכר שבטי ישורון, הלא דבר הוא. והנה אמרו יומא דף ל"ה, דשל שחר היו בגדי הבד מובחרין משל ערב כו' מאי אחרים פחותין כו', לפי שעבודה הראשונה חשובה היא ומכפרת, וזו אינה אלא לפנות המקום כו'. רש"י. ולפ"ז צריך ביאור מדוע לא מייתי הגמרא הך ברייתא דר' ישמעאל, דאמר על הוצאת דשן בגדים שמזג בהן כוס לרבו, אל יבשל בהן קדירה לרבו כדמביא לעיל כ"ג ע"ב. ומסתברא יותר, דרק על הכתנת קאי, שהכתנת היה מובחרת בעבודת הבקר, אבל כל שאר הבגדים היו הם הראשונים, ולכן כאשר דרשו לקמן ע"א מה ת"ל אשר לבש שלבש כבר, ומזה דרשו בתו"כ, שיהיו כלים אחרים בין הערבים, הוא עיקרו על הכתנת, שנאמר בה בפרט לבישה כתנת בד קדש ילבש כו', וכיון שכל הבגדים היו אותן של שחר, לכן לא מייתי דר' ישמעאל כאן. והרמב"ם פסק כן, דרק על הכתנת קאי יעו"ש בהלכות בית הבחירה ובמל"מ [ורבינו משה פסק דהפירוש בזבחים י"ט יש מהן למצוה, יש מהן לעכב, שבהנך בגדים שנאמר בהן בד ולא נאמר שש סגי שיהא חוט אחד לבדו, ורק למצוה הוי כפול ששה, א"כ בגדי כה"ג ביוהכ"פ, שלא נאמר בהן שש סגי לעכב אם אין בהן רק חוט אחד, וכן בהוצאת דשן, ולהר"מ בהרמה, שנאמר בהן מדו בד, ומכנסי בד סגי ג"כ אם אינן כפולין ששה, לכן א"ש מה דדריש ר' דוסא בא ללמד, שבגדי כ"ג כשרים לכהן הדיוט, מפני ששניהן נאמר בד בלא שש. והא דבעי במה נתחנך כה"ג ביוהכ"פ ולא אמר בבגדים שאין חוטן כפול ששה, מפני שלמצוה בעי שיהיו כפולים ששה. ודו"ק].
ויש להבין מדוע נשתנה רק הכתנת. ובירושלמי פרק בא לו מפני מה אינו משמש בבגדי זהב מפני הגאוה, א"ר סימון ע"ש אל תתהדר לפני מלך, א"ר לוי, שאין קטיגור נעשה סניגור אתמול כתיב בהם ועשו להם אלקי זהב ועכשיו עומד ומשמש בבגדי זהב. נראה דלמ"ד, דאבנט של כהן הדיוט היה של בוץ, א"כ היה ממש ככהן הדיוט, נאות טעמו דר' סימון משום אל תתהדר כו' אבל למ"ד אבנט של כהן הדיוט היה של כלאים, א"כ לא היה נכנס הכה"ג כהדיוט ביוהכ"פ לפנים, וצריך טעמו דר' לוי, משום שמזכיר עון העגל ועליו נאמר וביום פקדי ופקדתי, וכמו שאמרו בחלק אין לך כל דור, שאינו נוטל אונקיא אחת מחטא העגל. ודו"ק. והנה אמרו במדרש משלי סימן א' ר' אבין אומר בכל דור עדיין חטא של מכירת יוסף קיים, עיי"ש, ונמצא, דהכפרה על האומה בכללה לפני ולפנים עדיין שם רושם החטא ממכירת יוסף, ולכן לשון של שעיר המשתלח משקל שתי סלעים. רמז למה שאמרו בשבת פ"ק, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף כו' נתקנאו בו אחיו כו', ולכן יתכן כי הכפרה היה לפני ולפנים בבית הכפרת וההיכל, מקום של בנימין, משום שהוא לא היה בהחטא של מכירת יוסף, ולכן לא היה בעזרה חלקו של יודא, כמפורש יומא דף י"ב, משום שאמרו ריש סנהדרין המברך את הבוצע ה"ז חוטא, יעו"ש, וקרוב לזה מפורש בספרי ברכה מפני מה זכה בנימין, לפי שכל השבטים היו במכירתו של יוסף כו' אני אומר כו' שיהיו מתפללים לפני ואני מתמלא עליהם רחמים והם לא היו מרחמים על אחיהם. נמצא שאמרו פוקד עון אבות על בנים, כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן, וכשישראל חוטאין בדברים שבין אדם למקום, אז פוקד עליהם חטא העגל, ואם ישראל חוטאין בדברים שבין אדם לחבירו, אז פוקד עליהן חטא מכירת יוסף. ומפני טעם זה לא נכנס בחושן, ששמות השבטים חקוקין על לבו לזכרון לפני ד', והשבטים בעצמם הן הזכרון (תוס' רה"ש כ"ו, עיי"ש), מפני שזה יהיה קטרוג, שהן בעצמן לא רחמו על אחיהם והיו מתנגדים ושונאים זל"ז, ולפני ולפנים עדן חקוק חטאן בכל דור [וזה באמת טעם רב הונא, שאחרי מות הראשונים דוד ושלמה פסקה אורים ותומים, מפני שהשבטים נתחלקו לשני מלכים ולא היו יכולים לתמם דבריהם, שיצטרפו שמות השבטים זה עם זה, כיון שהיו חלוקים זה עם זה ושונאים זא"ז. ודו"ק]. ולכן להורות על כפרת החטא של מכירת יוסף, היה כתנת מובחרת, וכמוש"א זבחים פ"ח כתנת על שפיכות דמים כו', שנאמר וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם. ודו"ק.
וזה שאמרו כי אתה סלחן לישראל, היינו על כל החטאים שבין אדם למקום, שהרושם הוא משורש העגל, שנאמר אלא אלקיך ישראל, ושם נאמר סלחתי כדבריך, ומחלן לשבטי ישורון, הוא על חטאים שבין אדם לחבירו, ששורש שלהן הוא מחטא מכירת יוסף, שחטאו שבטי ישורון. ודו"ק בכ"ז. ואכמ"ל.
The Chida and the Ben Ish Chai (and R Eliezer Ashkenazi מעשי השם, מעשי מצרים, פרק כד,) point out that the two tibbulim at the seder reflect the tibbul that set off the shibud Mitzrayim and the tibbul that empowered the Geula from Mitzrayim - the tibbul of pirud, of the Kesones in blood, and the tibbul of the Ichud, of the Agudas Eizov in the dahm Pesach.
With Reb Meir Simcha in mind, the idea acquires even greater resonance. The first tibbul, representing the Kesones of Yosef, reminds us of the existential threat to Klal Yisrael, the never-ending fratricide that we are doomed to experience and battle in every generation. The second tibbul, the threshold of our becoming the Am HaNivchar, involved both a rejection of Avodah Zara, by being makriv the pagan object of veneration, and a rejection of the internal hatred that has bedeviled us since our beginning, by embracing the concept of the agudah.
No comments:
Post a Comment