Elul and Ani LeDodi

Many people wonder about the remez of אני לדודי in the name Elul. In the Torah, we do not have names for months, only numbers. (One month is given a name in the Torah, in Shemos 34:18, Nisan is called חודש האביב; and three months are given names in Melachim I:6-  Iyar is זיו, Tishrei is חודש האיתנים, and MarCheshvan is בול. These are either purely descriptive or, in my opinion, what they were called by the Knaanim or Ivrim, and interpretations such as איתנים as a reference to the Avos is just an asmachta, or, as the Tiferes Yisrael says in many places, such as Gittin 4:6 and Sanhedrin 1:6 from the Maharil, when Chazal adopted foreign words they often gave them drush meanings as if they were Lashon HaKodesh. Like Geirus baal korcha.) 

In any case, the name of this month, Elul, along with all the names of the months, was acquired during our seventy year exile in Bavel. It is not Lashon HaKodesh any more than Yom Shlishi is Tuesday. The Yerushalmi in RH 1:2 and the Medrash Rabba Breishis 48, say that the names of the months and even the names of Malachim came along with us from Bavel,

Yerushalmi:

דְּאָמַר רִבִּי חֲנִינָה. שְׁמוֹת חֳדָשִׁים עָלוּ בְיָדָם מִבָּבֶל... רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. אַף שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים עָלוּ בְיָדָן מִבָּבֶל.

Medrash:

 אָמַר רַבִּי חֲנִינָא שְׁמוֹת חֳדָשִׁים עָלוּ מִבָּבֶל. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אַף שְׁמוֹת מַלְאָכִים מִיכָאֵל רְפָאֵל וְגַבְרִיאֵל.

The Ramban in Shemos 12:2 says that adopting the names of the months was Chazal's way of reminding us of Hashem's chesed in ending Galus Bavel.

כבר הזכירו רבותינו זה הענין ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו והסבה בזה כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיהו טז יד-טו) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז עזרא ו טו נחמיה א א) ובמגילת אסתר (ג ז) ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן כמו הפיל פור הוא הגורל (שם) ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכלם כמונו והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה

But before that, the months were just numbered, as are the days of the week. If so, are these remazim purely artificial and unrelated to any real meaning of the word?

Two answers. 

One: as you will see, the remez is brought by a Rishon from a Medrash. If so, it does not matter if it is "really" related to the name "Elul." The truth of the message is all that matters, and you have Rishonim who attest to that truth.

Two, once you know that the names of Malachim also came from Bavel, it should be obvious that they have true significance, no less than מנצפ'ך. As the Satmarer says in his Tshuvos Divrei Yoel (OC 15)

ובמ״ר שם ר"ל אומר אף שמות המלאכים עלו מבבל ונראה קצת דבחדא מחתא מחתינהו שמות המלאכים ושמות החדשים ושמות המלאכים בוודאי אינו אלא "התגלות" משמים

So: What is the makor for this Drasha.

We know this abbreviation from the time of the Rishonim, one of whom had it in a Medrash. I've arranged the mekoros chronologically.

דרשות מהר"ח אור זרוע (סי' לב) : mid 1200s

...לפי שתשובה באלול מתקבלת שנ' אני לדודי ודודי לי, ר"ת אלול.

דרשות ר"י אבן שועיב פרשת שופטים, תלמיד הרשב"א 1280-1340

הנה ביררנו אלו הכתובים שהתחלנו בהם כפי פשטן ופנימיותן, ולכן צריך כל אדם לשים לב אליהם ולשוב אל בוראו בכל עת ובכל זמן, כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כיי' אלקינו, ויותר באלו הימים ימי סליחות ותחנונים שהם ימים רצויים לפני השם ית', כי אף על פי שבכל עת ובכל שעה קרוב יי' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. ומצינו במדרש כי אלו המ' יום של חדש אלול עד יום הכפורים הם רצויים לפני השם ובהם נתרצ' משה והוריד לוחות השניות, ואמרו במדרש אני לדודי ודודי לי ראשי תיבות אלול, וס"ת ד' יודין שהם מ' יום, ואמצע התיבו' נדוד שהוא עומד ממדת הדין ויושב בכסא רחמים, ולכן נהגו לקום בהם באשמורת השחר בשעה שהיא רצויה, דכתיב קומי רוני בלילה לראש אשמורות, ונהגו תחלה לישב כשאומרין הפסוקים דרצויין ורחמים, ואח"כ עומדים כשמתחיל הסליחות עד שעת נפילת אפים, וסמכו על הכתובים שאמר משה במ' יום הראשונים, ואשב בהר, ובאמצעיים ואתנפל, ובאחרונים ואנכי עמדתי בהר וגו', מהם בישיבה ומהם בנפילת אפים ומהם בעמידה. השם ברחמיו יחזירנו בתשובה שלימה לפניו ויעננו ביום קראינו, כמו שכתוב והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע.

אבודרהם, ראש השנה, תפילת ראש השנה ח׳

  Mid 1300s, Talmid of the Baal HaTurim

ומפני שיום זה הוא יום הדין נהגו כל ישראל להקדי' מט"ו באלול להשכים ולומר תחנונים ולשאול רחמים מהשם ית' עד יום הכפורים שהוא יום חתימת הדין. ויש מקומות שנוהגין להשכים מראש חדש אלול כי בראש חדש אלול עלה משה להר פעם שלישי' לקבל לוחות שניות והתפלל בהם על ישראל ונתקבלה תפלתו ונתנו לו הלוחות וירד ביום הכפורים ונקבע יום מחילה וסליחה לדורות. והדרשנים אומ' סמך לדבר אני לדודי ודודי לי ראשי תיבות אלול וסופי תיבות ד' יודין מספר מ' יום. וכן ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך ר"ת אלול. וכן ובא לציון גואל ולשבי שתי אותיות אחרונות של גואל ושתי אותיות ראשונות של לשבי הרי אלול.

ספר שער הפסוקים שיר השירים וכן בספר פרי עץ החיים

 from Rav Chaim Vital, 1543-1620

'אני 'לדודי 'ודודי 'לי:

ר"ת אלול. לרמוז, כי בחדש אלול, הקב"ה מתרצה עם ישראל, ונעשה דוד להם, לקרבם בתשובה, והוא קרוב לקוראיו בחדש זה. 

ראשית חכמה - שער התשובה - פרק רביעי

Eliahu di Vidas, mid 1500s, Talmid of Rav Moshe Kordevero, 

עוד יש ימים שנהגו ישראל להתענות בהם, כגון מראש חדש אלול עד יום הכפורים, שהם ימים שאומרים בהם סליחות ותחנונים, וסמכו על זה (שה"ש ו, ג) *אני *לדודי *ודודי *לי ראשי תיבות אלול וסופי תבות ד' יודין כנגד מ' יום

ספר סדר היום סדר חודש אלול

  Rav Moshe ben Yehuda Machir, mid 1500s

ר"ח אלול צריך כל אדם לעורר אל לבו לפשפש ולחפש מעשיו ולשוב אל ה' אלהינו כי הוא זמן רצון לקבל תשובה בין של יחיד בין של צבור כי הם ימים שנתפייס הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל כשעלה משה למרום במ' ימים האחרונים ונהגו באלו הימים להרבות בסליחות ותחנונים ולקום באשמורת הבקר כל מקום כפי מנהגו וכבר נתפשט המנהג לקום בכל לילה שעה א' או ב' קודם אור היום ומסדרין סליחות עד הבקר כל א' כפי כחו ועל זה החדש נאמר אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול שהקב"ה מבקש אהבתנו וימינו פשוטה לקבל שבים:

של"ה מסכת ראש השנה פרק נר מצוה 

 Rav Yeshayah Horowitz, 1555-1630.

הקדמונים נתנו סימן: 'אריה שאג מי לא יירא' (עמוס ג, ח), 'אריה' ראשי תיבות: אלול, ראש השנה, יום כפור, הושענא רבא. נהגו ישראל להתענות מראש חודש אלול עד יום הכפורים, שהם ימים שאומרים בהם סליחות ותחנונים. וסמכו על זה 'א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י' (שיר השירים ו, ג), ראשי תיבות: אלול. וסופי תיבות: ד' יודין, כנגד ארבעים יום. וכן 'ומל ה' אלהיך א'ת ל'בבך ו'את ל'בב זרעך' (דברים ל, ו), ראשי תיבות: אלול, שחודש זה מוכן לתשובה. ומסתברא, מאחר שהוא החודש האחרון מהשנה, לעשות בו תשובה על מה שפגם בכל השנה, ולא יכנס בראש השנה שהוא יום הדין, מתועב ממעשיו הרעים, אלא יתקן בחודש זה מה שעבר. וכן בעשרת ימי תשובה, שמם מוכיח עליהם שנתקנו לתיקון השנה, והם ימי דין, שאנו אומרים בהם 'המלך המשפט'. והקדוש ברוך הוא מזדמן לקבל אותם לבעלי תשובה, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (ראש השנה יח א), 'דרשו ה' בהמצאו' (ישעיה נה, ו), וכי יש ימים שאין נמצא. אלא, כאן ליחיד וכו'. שבימים אלו אף ליחיד נמצא. וראוי להתענות ולפשפש במעשיו. ויקיים עיקרי התשובה בכל לבב, בצום ובכי ומספד, ובפרט בלילה. ויפריש את עצמו מתענוגים וממותרות, רק אשר יאכל לנפש כפי ההכרחי.

הב"ח או"ח תקפ"א  1560-1640

והעבירו שופר בכל המחנה שהרי עלה להר כצ"ל ופירוש שע"י תקיעה זו נתקבצו כולן והגידו להם הרי משה עלה להר וכו' ולפי דאיכא למימר דאם היו מעבירין כרוז נמי היו נמנעים מחטוא ואין מעלה בשופר זה לכך אמר והקב"ה נתעלה אותו יום באותו שופר שנאמר עלה אלהים בתרועה וגו' פי' עלה אלהים בתרועה היא תרועה דר"ה דכתיב יום תרועה יהיה לכם אבל ה' בקול שופר מקרא יתר הוא ואתא לדרשא דבקול שופר דמדבר דעל ידו הלכו אחרי ה' ולא טעו בע"ג גם בזה נתעלה המקום ב"ה וב"ש ולכן התקינו שיהיו תוקעין בשופר בר"ח אלול בכל שנה ושנה ולפי שעדיין לא ידענו למה תוקעין כל החדש אמר שהוא להזהיר על התשובה ומשופר המדבר למדנו שמתחילין בר"ח ולפי שלפי זה קשה דגם כל עשרת ימי תשובה יתקעו כדי להזהיר על תשובה ע"כ אמר וכדי לערבב על השטן שלא יהא נודע לו מתי יהא ר"ה דמטעם זה אין ראוי לתקוע אלא לפני ר"ה בלבד ומיהו טעם זה בלחוד היה מספיק לתקוע ג' או ד' ימים לפני ר"ה אבל מטעם זה להזהיר על תשובה צריך כל החדש משום דאיכא אסמכתא מקרא אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול וס"ת עולה מ' כנגד מ' יום מר"ח אלול ועד יה"כ כי באלו מ' ימי התשובה מקובלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה ואז דודו קרוב לקבל תשובה מאהבה ועוד סמך מקרא ומל ה' אלהיך "את "לבבך "ואת "לבב זרעך ר"ת אלול וכמ"ש האחרונים בספריהם:

It is only right that the remez should be in Shir HaShirim, because the Rambam in 10 Teshuva 3 says

וְכֵיצַד הִיא הָאַהֲבָה הָרְאוּיָה. הוּא שֶׁיֹּאהַב אֶת ה' אַהֲבָה גְּדוֹלָה יְתֵרָה עַזָּה מְאֹד עַד שֶׁתְּהֵא נַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּאַהֲבַת ה' וְנִמְצָא שׁוֹגֶה בָּהּ תָּמִיד כְּאִלּוּ חוֹלֶה חֳלִי הָאַהֲבָה שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה מֵאַהֲבַת אוֹתָהּ אִשָּׁה וְהוּא שׁוֹגֶה בָּהּ תָּמִיד בֵּין בְּשִׁבְתּוֹ בֵּין בְּקוּמוֹ בֵּין בְּשָׁעָה שֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה. יֶתֶר מִזֶּה תִּהְיֶה אַהֲבַת ה' בְּלֵב אוֹהֲבָיו שׁוֹגִים בָּהּ תָּמִיד כְּמוֹ שֶׁצִּוָּנוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ. וְהוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר דֶּרֶךְ מָשָׁל (שיר השירים ב ה) "כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי". וְכָל שִׁיר הַשִּׁירִים מָשָׁל הוּא לְעִנְיָן זֶה:

A beautiful drasha from the Lubavitcher Rebbe that I came across, a drasha for Parshas Re'eh.

״ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה״

פרשת ראה קורין לעולם בזמן השייך לחודש אלול: ברוב השנים – בשבת מברכים חודש אלול. וצריך להבין את הקשר והשייכות דפרשת ראה לחודש אלול (כידוע [של״ה חלק תושב״כ ר״פ וישב ר״צ, א'.] שזמני השנה שייכים לפרשיות בתורה שקוראין בהם). כי הנה לכאורה פ, ראה וחודש אלול הם, אדרבא ענינים הופכיים זה מזה:

חודש אלול – ״אני לדודי ודודי לי״ – ר״ת אלול (אבודרהם סדר ר״ה ופירושה פ״א, ובכ״מ), עניינו הוא – עבודת האדם מלמטה למעלה, "אני לדודי", שהאדם מתעורר להתקרב להקב״ה, ועל ידי זה וכתוצאה מכך נעשה ״ודודי לי״, שזו ההתגלות של הקב״ה לאדם. לעומת זאת – בפרשת ראה – ״ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה״ – מודגשת ה״המשכה״ מלמעלה למטה, שהקב״ה נותן לאדם!

אלא שלאמיתו של דבר, גם תוכנה של פרשת ראה, וגם תוכן העבודה של חודש אלו, כוללים שלשה דברים: א. עבודת האדם מלמטה למעלה ב. המשכה מהקב״ה מלמעלה למטה ג. שעבודת האדם שמצד עצמה לכאורה מוגבלת, נעשית באופן שלמעלה מהגבלות, כמעלת הגילוי מה׳ – מלמעלה למטה, שאינו מוגבל.

הביאור בכך:

אלו"ל – מהוה ר"ת ל"אני לדודי" – שזו עבודת המטה – מלמטה למעלה, וכן ל״ודודי לי״ – שזו המשכה מלמעלה (״דודי", הקב״ה,) למטה, ומכיון שמצרוף שני חלקים אלו נוצרת מילה אחת שהיא שמו של החודש, הרי שזה מורה על חיבור של שני עניינים אלו, בעבודת האדם. כיצד?

ובכן: המעלה של ״אני לדודי״ – עבודת המטה – היא שיש כאן את עבודת האדם ויגיעתו, שאין זה בבחינת ״נהמה דכיסופא״ (ראה ירושלמי ערלה פ״א ה״ג. לקו״ת צ״ו, ז'. ריש ע״ד). מאידך, ב״דודי לי״ – התגלות דרגת האלוקות מלמעלה למטה, אף שישנו החסרון, שדבר זה לא בא ע״י עבודת האדם, מכל מקום יש כאן גילוי שהוא באין ערוך להגבלת האדם, גילוי מה׳ -בלי גבול!

ברם, השלימות האמיתית היא בחיבור שתי המעלות גם יחד, כפי שמתבטא בשם ״אלול״ שכולל ב״שם אחד״ – יחד את שני הענינים כאחד, וכך מתפרש הדבר: ״אני״ – עבודת האדם, נעשית באופן של "לי" (״כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם״ [ראה ויק״ר פ״ב, ב' ובכ״מ]), לאמר: גם עבודת האדם מלמטה למעלה היא באופן של ״בלי גבול״ כמו הגילוי שמלמעלה למטה. (ודבר זה נרמז בהתחלת וסיום המילה ״אלול״, שהם כוללים את כל המילה, א' – אני, ל – לי).

והנה, תוכן ענין זה של אלו״ל, מתגלה לענינו גם בתוכן הפנימי של פרשת ראה: כדי שעבודת המטה – שמצד האדם (״אני״) תהיה באופן של בלי גבול (״לי״), צריך האדם המוגבל להיות בדרגה נעלית של למעלה ממדידה והגבלה. הדבר יתכן רק כשהיהודי מגלה את מציאותו האמיתית שהוא ״חד עם הקב״ה״. וזהו התוכן בפרשת ראה – ״ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה״ – שבתור הקדמה לעבודת האדם (מלמטה למעלה) כמפורש בהמשך הכתוב, מדגיש הקב״ה את גודל מעלתו של האדם, כאו״א מישראל, באומרו לאדם: ״ראה״ – ששייך וצריך להיות לא רק בדרגה של ״שמיעה״ אלא (גם) בדרגה של ״ראיה״, ״אנכי״ ־ ״אנכי מי שאנכי״, ״נותן״ – ״כל הנותן בעין יפה נותן״, ״לפניכם״ – לפנימיותכם, ״היום״ – באופן של אור וגילוי ובאופן נצחי, ברכה וגו׳ – כל ענייני הברכות גם הנעלות ביותר.

בכך, באים לידי ביטוי – שני אופני העבודה הנ״ל: ״נותן״ – נתינת ה׳ מלמעלה למטה, ״לפניכם״ – לפנימיותכם, מורה על כך שהשלמות האמיתית בהמשכה בפנימיות היא שנעשית (גם) מצד עבודת האדם מלמטה למעלה, וכן במילה ״ברכה״ הכוללת אף היא את שני האופנים: א. ברכה גלויה שבאה מלמעלה למטה. ב. ברכה נעלית יותר שבאה ע״י הפיכת הקללה לברכה, על ידי עבודת האדם מלמטה למעלה כענין התשובה.

וכל זה בא מכוחו של ״אנכי״, ״אנכי מי שאנכי״, ״דלא אתרמיז בשום אות וקוצא״ (זוהר ח״ג י״א, א'. ועוד.) וכיון שבחינת ״אנכי מי שאנכי״ ניתנת בפנימיותו של היהודי באופן של קביעות ונצחיות, כמבואר לעיל, הרי נעשה הוא בודאי למעלה לגמרי מהגבלת וגדרי העולם והזמן, ובהיותו במעמד ומצב זה עובד את עבודתו (עבודת האדם לקונו) בהגבלת וגדרי העולם, עם הכוחות הבלתי מוגבלים שנתן ה׳ לכל או״א מישראל.

והנה, כשיהודי ניגש לעבוד עבודת חודש אלול כפי חמשת הראשי תיבות הידועים דתורה, תפילה, גמילות חסדים, תשובה וגאולה. (ראה ב״ח לטור או״ח תקפ״א. לקו״ת ושער הפסוקים להאריז״ל משפטים, בשו״ע האריז״ל. ובכ״מ), עליו להתעודד מכך, שידע שעבודתו נובעת ממציאותו האמיתית והפנימית של האדם (״אתם קרויין אדם״ [יבמות ס״א, רע״ח], על שם ״אדמה לעליון״ [של״ה ג', א', ועוד]) נשמת האדם שהיא ״חלק אלוקה ממעל ממש״, (תניא רפ״ב), ״יחידה ליחדך״ (לקו״ת, פרשת ראה כ״ז, א'), שהיא בתכלית היחוד עם הקב״ה, ״ישראל וקוב״ה כולא חד״ (זוהר ח״א כ"ד, א'. ועוד), כך שהאדם יכול וצריך לעבוד את ה׳ באופן שלמעלה ממדידות והגבלות, וה׳ יצליח דרכו!

(פנימיות 66 אב ה'תשנ"ט – מעובד לפי קטע מ״דבר מלכות״ שיחת שבת פרשת ראה התנש״א)

I particularly enjoyed the Lubavitcher's use of עליו להתעודד מכך.  My life experience of Elul would express itself by saying עליו להתעורר מכך. So I had to do a double take, and it was refreshing to see the word  להתעודד used.