Moshe Rabbeinu's Proclamation that He Made a Mistake and that Aharon Corrected Him

Moshe Rabbeinu angrily criticized Aharon and his sons for burning the Chatas of Rosh Chodesh Nissan, which, he thought, Hashem had specifically commanded them, despite being Aveilim, to eat. Aharon replied that this exceptional halacha only allowed him to eat the unique Korbanos of the moment, the Korbanos of Miluim, but not to the Korban of Rosh Chodesh. Moshe, upon consideration of Aharon's argument, agreed that Aharon was right, and that he, Moshe, had erred. Not only did he admit his error, but, according to the Targum Yonasan, the Targum Yerushalmi, and the Medrash here, he made an official proclamation publicizing his error and that Aharon was right in correcting him.

The Targum Yonasan in Vayikra 11:20

וּשְׁמַע משֶׁה וּשְׁפַר קֳדָמוֹי וְאַפֵּיק כְּרוֹזָא בְּמַשְׁרִיתָא לְמֵימָר אֲנָא הוּא דְאִיתְעַלָמִית הִילְכָתָא מִנִי וְאַהֲרן אָחִי אִדְכַּר יָתָהּ לִי

Targum Yerushalmi

כֵּיוַן דִּשְׁמַע משֶׁה וּשְׁפַר פִּתְגָמָא בְּאַפּוֹי וְאַפִּיק כְּרוֹז בְּכָל מַשְׁרִיתְהוֹן דְּיִשְרָאֵל וַאֲמַר אֲנָא הוּא דְאִיתְעֲלָמִית הִילְכָתָא מִנִי וְאַהֲרן אָחִי אַלִּיף יָתָהּ לִי וְעַל דְּאַשְׁפַּל משֶׁה גַרְמֵיהּ קַבֵּיל עֲלֵיהּ אַגָר סַגִי וּשְׁמַע משֶׁה וּשְׁפַר פִּתְגָמָא בְּאַפּוֹי:

Medrash 13:1

וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו, הוֹצִיא כָּרוֹז לְכָל הַמַּחֲנֶה וְאָמַר, אֲנִי טָעִיתִי אֶת הַהֲלָכָה וְאַהֲרֹן אָחִי בָּא וְלִמֵּד לִי.

Why did Moshe do this? I doubt that Moshe Rabbeinu publicly criticized Aharon. Why would he have done that? It's not as if it was a halacha that was relevant in other cases - it was a unique exception to the rule with no relevance to the usual halacha. If, for some reason, he did criticize him publicly, of course, it is only fair that the retraction should be done publicly as well. But here are several approaches I came across with answers I thought were interesting.

(I'm sure the sefer Na'ar Yonasan discusses this. I'm planning to get a hold of a copy next time I go to EY. It's at Geula Books and Vagshal.)


Yakra d'Oraysa from Rav Yechiel Tzik of Bnei Brak.
A lomdus - that Moshe wanted people to realize that Aharon's argument was not merely a Kal Vachomer, which only stands if no convincing counter argument is brought (as we know by the Boaz/Rus decision.) He remembered that Hashem had told him this din, and as a Halacha l'Moshe mi'Sinai, it could not be debated.

וידבר אהרן אל משה הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה׳ ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה׳: וישמע משה וייטב בעיניו(י' י״ט-ב׳)

וישמע משה, תירגם אונקלוס ושמע משה, דהיינו שמיעת האוזן, דהיינו שקיבל את דבריו.

והנה איתא בזבחים ק״א. דאהרן דן את דינו מק״ו ומה מעשר (שני) הקל אמרה תורה (דברים כ״ו, י״ד) לא אכלתי באוני ממנו, קודש חמור לא כל שכן. ואיתא שם ק״א: הודה ולא בוש משה לומר, לא שמעתי, אלא שמעתי ושכחתי.

והנה נפק״מ גדולה אם אהרן דן דינו מק״ו ומשרע״ה הסכים לק״ו או שמעתי ושכחתי. דאם הדין נלמד מק״ו הרי שאם יהיה לק״ו פירכא אפילו באחד הדורות הבאים שוב לא יתקיים הק״ו כמבואר ברמב״ם פ״ב מהלכות ממרים הל״א (וראה עוד בחידושי מרן הגרי׳׳ז עה״ת במגילת רות, הובא ביקרא דאורייתא רות (די, כ״ב) בשם שלמי תודה).

אמנם מדאמר מרע״ה שמעתי ושכחתי, הרי שאין זה ק״ו בלבד, אלא זהו עצם הדין שקיבל משרע״ה מסיני ושוב אין הלכה זאת ניתנת לשינוי ולביטול ולא גרע מכל הלכה למשה מסיני, דכתב שם הגרי״ז שאי אפשר לחלוק על זה, לפיכך הודה משרע״ה ואמר שמעתי ושכחתי.

ולפי האמור יתבאר מה שפירש התרגום יונתן בן עוזיאל, ושמע משה ושפר קדמוי ואפיק כרוזא במשריתא למימר אנא הוא דאתעלמית הילכתא מני ואהרן אחי אדכר יתה לי. דיש להבין מה היה צריך משרע״ה להכריז במחנה, אלא קמ״ל דאין זה ק״ו בלבד, אלא שע״י הק״ו שדן אהרן, נזכר משרע״ה בעצם הדין ושוב לא ניתן לפרוך דין זה לעולם.

 עלי ציון עה״ת מהדורא תליתאה (בכ״י)

Sorosi Bamidinos from Rav Henoche Levine of Flatbush.
By agreeing with Aharon, he realized that Aharon's silence at the moment of the tragedy was evidence of absolute bitachon and Ahavas Hashem, not shock - because his mind was clear enough to present a clear and convincing argument le'halacha immediately afterwards. Aharon's self control and bitachon was a priceless lesson for Klal Yisrael.

 בספר אהבת יונתן כאן מפרש: וכן אי׳ בתו״ב סי׳ ס ובש״ס זבחים קא.: הודה מיד ולא בוש לומר לא שמעתי, אלא אמר: שמעתי ושכחתי, כי השמיעה תבא לפעמים על קבלת הדברים, כמו: ״כי שמעת לקול אשתך״, שקיבל דברי אהרן והודה לו מיד, כי עתה הבין ברוח קדשו שהדין עם אהרן, ושעל כן לא ציוהו ה׳ שיצוה לאהרן לאכול בשר חטאת במקום הקודש. ״וייטב בעיניו״ מעשה אהרן ששרף החטאת, מישרת לבו, ע״כ.

 ובספר חתם סופד (שטרן) כאן, מסביר דהא ד״וייטב בעיניו״ באופן מיוחד, וז״ל: נראה דמרע״ה היה  מצטער כי סבור, אגב מדירותיהם באבלם, אירע מכשול, וכמ״ש חז״ל (זבחים קא.) דלמא אגב  מרירותיה נגע ביה טומאה, ואם היה (באמת) כן, א״כ האי ״וידום אהרן״ לא היה מחמת סבלנות וקבלת דין שמים באהבה, אלא שהתמרמר בחמת רוחו, על כן היה מרע״ה מצטער על זה. אך כששמע מרע״ה טענתו של אהרן: אם שמעת בקדשי שעה, לא שמעת בקדשי דורות, נמצא היה שכלו של אהרן יותר צלול וברור משל מרע״ה, שהרי מרע״ה טעה בסברא זו. ע״כ התברר שלא התמרמר כלל, וקבל דין שמים באהבה ושמחה, ע״כ ״וייטב בעיניו״, עכ״ל.

 ואולי אפשר להעמיס זה הכוונה בדברי המתרגם, שכתב שמרע״ה העביר כרוז שממנו נתעלמה ההלכה ואהרן הזכירו, כי באמת נתפעל מרע״ה ממדרגת אהרן כשראה גודל הסבלנות של אחיו ובהירות שכלו בזמן כזה, וסבור שמצוה לפרסם הנהגתו כדי שילמדו ממנו ישראל, והבן.

 והוסיף התרגום ירושלמי על דברי המתרגם לומר שעל שהשפיל משה עצמו להודות לאהרן קיבל עליו שכר רב, וישמע משה השכר שניתן לו וייטב בעיניו, ומהו השכר, שנתייחד לו הדיבור תיכף בפי: ״זאת החיה אשר וגו׳״, עכ״ד

Nesivei Chaim from Harav Chaim Elazari of Canton OH, a talmid of the Alter
Mussar, of course, a nusach of mussar I can imagine my father zatzal saying. Even if you are convinced that someone darshened wrongly, that is no reason to get angry at him. Respectful disagreement, even if voiced vehemently, is a far better choice than righteous anger, when the other is a talmid chacham and a yarei shamayim.

 וישמע משה וייטב בעיניו (י, נ).

 עיין ב״מסלות חיים״ (חלק שני, עמוד לב) מה שבארנו בזה בע״ה. כעת ראיתי ״ת״י בן עוזיאל״ וגם ב״תרגום ירושלמי״ וז״ל: ״כיון דשמע משה ושפר פתגמא באפוי ואפיק כרוז בכל משריתהון דישראל ואמר אנא הוא דאיתעלמית הילכתא מני ואהרן אחי אליף יתה לי ועל דאשפל משה גרמיה קביל עליה אגר סגי ושמע משה ושפר פתגמא באפוי.״ לכאורה, האם היה צורך שמשה יכריז במחנה על זה ששכח הלכה ואהרן הזכירו, ואם הוא טעה ורצה להודות שטעה, היה יכול לעשות זאת לאלה שפסק להם בטעות, וגם זה לאו מילתא זוטרתא.

לענ״ד, יכול להיות שמשה רצה ללמד את בני ישראל, שגם אדון הנביאים אשר אליו דבר ה׳ פא״פ, גם הוא עלול לטעות, ועוד למדנו מכאן, שלכעוס על זה שמדמים שהוא טעה בדבר הלכה מתוך וכוח בד״ת, גם זה נקרא כעס שלא לצורך, אשר גרם שנתעלמה ממנו הלכה, כאן הכועס הי׳ רבן של כל ישראל וכעסו היה לש״ש, והוא נענש בזה, שנטלה גדולתו ממנו בזה שנעלמה הלכה ממנו. ודו״ק.

Shemini. Was It Sinful or Meritorious

Moshe told Aharon that Nadav and Avihu were chosen because they were greater than them. Aharon heard what Moshe said and was comforted.  On the other hand, we have clear statements in the Torah, amplified innumerable times in Chazal, that Nadav and Avihu had done something wrong. So what is the story here? Were they chosen to be korbanos because they were so great and righteous, or did they die because of their failings? Was it punishment or reward?

Additionally, it appears that the consolation of Aharon only enabled him to continue functioning pursuant to the commandment to not be meisi'ach da'as. Klal Yisrael, on the other hand, was allowed and indeed commanded to cry and mourn for the fiery death of these two great men. So it seems that Moshe Rabbeinu saw a need to comfort Aharon, and his words did have an effect, but despite the truth of those words, there was still an overwhelming reason to cry and mourn.

I think that you can't escape the fact that it was both. It was sinful and meritorious, it was punishment and reward. Apparently, a human who is judged imperfect only in light of the highest middas hadin can be chosen as a korban davka because of that combination of exaltedness and imperfection. Punishment because one was zocheh to perfect middas hadin is indistinguishable from reward. This was the consolation of Aharon.

And I think that despite what might be an initial negative reaction to the application of "two dinim" to something so deeply emotional and human, I think that you also have to accept what Rav Povarsky says about two dinim in aveilus: one in sympathy with the torment of the human soul after death, and the other mourning for the loss of personal contact with the niftar. The din Torah of aveilus is the first, and the personal aveilus is the second. A tzadik gammur might not elicit the first, but will doubly elicit the second.  Here, the fact that their death was the result of their inconceivably high darga meant that the first din of aveilus was not relevant, and so Aharon was told to force himself to not think about the personal loss he had experienced - איבעי ליה ליתובי דעתיה (Sukkah 25b). Klal Yisrael certainly needed to mourn the terrible personal loss they had suffered, both out of their own emotion and to show respect to Nadav and Avihu - calm serenity would show they felt that it wasn't a big loss.

Questions for Shemini

Reminder. These are not tests to see how much people know. Just knowing the answer is not useful here.  The answers require proof from specific words in the parsha. Assume that every question begins with "Where to we see in this parsha that...."

In 2025/pei hei, I asked 1,4,7,9-10, and 12.

1.  In what two contexts does this parsha state: "A fire came out from before Hashem" and how are they related?

2.  Who is referred to in this parsha as someone's "uncle"?

3.  Identify the four pairs of brothers who appear in this parsha.

4.  Where in the parsha are people described as "brothers" when they were really cousins?

5.  Where do find a commandment to take things מחוץ למחנה.

6.  What is the source of the halacha that an aveil can not cut his hair and must tear kriah.

7. In this week's parsha, we find two cases of people who paskened a halacha without consulting with Moshe Rabbeinu.  The first case resulted in severe punishment, the second case did not.

8.  Name the four animals that display only one sign of kashrus.

9.  In what way is an earthenware vessel more resistant to becoming tamei than any other type of vessel.

10.  In what way is the tuma of an earthenware vessel more persistent than any other type of vessel. 

11.  If a person has a tamei thing inside his body, can he become tahor?

12.  Show me two ways of describing the negative or the opposite of Tumah. 

  

1.  In what two contexts does this parsha state: "A fire came out from before Hashem" and how are they related?

The expression "And a fire came out from before Hashem" is used to describe consuming the korban olah and its fats (9:24), and also to describe the consuming of Nadav and Avihu, the sons of Aaron, who brought a foreign fire into the Mishkan (10:2).

ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים

ותצא אש מלפני יהוה ותאכל אותם וימתו לפני ה'

They are related because Nadav and Avihu were punished for bringing their own fire for the Ketores, instead of waiting for the fire from before Hashem.

10:1

ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם

 

2.  Who is referred to in this parsha as someone's "uncle"?

Uziel is the uncle of Aharon (10:4).

ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עזיאל דד אהרן

 The sons of Kehas were Amram, Yitzhar, Chevron, and Uziel.

3.  Identify the four pairs of brothers who appear in this parsha.

(1) Moshe and Aharon, (2) Nadav and Avihu, (3) Elazar and Isamar, (4) and Mishael and Eltzafan, the sons of Uziel who are asked to carry the bodies of Nadav and Avihu out of the Mishkan (10:4).

4.  Where in the parsha are people described as "brothers" when they were really cousins?

Eltzafan and Mishael are asked to carry the bodies of Nadav and Avihu out of the Mishkan.  Eltzafan and Mishael are the first cousins once-removed of Nadav and Avihu, but are referred to as their brothers (10:4).

ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עזיאל דד אהרן ויאמר אלהם קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש אל מחוץ למחנה

 

5.  Where do find a commandment to take things מחוץ למחנה.

The Chatas of Aharaon and of the Tzibur, 9:11  

ואת הבשר ואת העור שרף באש מחוץ למחנה

The bodies of Nadav and Avihu. 10:4

ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עזיאל דד אהרן ויאמר אלהם קרבו שאו את־אחיכם מאת פני הקדש אל מחוץ למחנה 

ויקרבו וישאם בכתנתם אל מחוץ למחנה כאשר דבר משה

6.  What is the source of the halacha that an aveil can not cut his hair and must tear kriah.

10:6

ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר  בניו ראשיכם אל תפרעו  ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו

 indicating that other aveilim are obligated to do so.

 

7.  In this week's parsha, we find two cases of people who paskened a halacha without consulting with Moshe Rabbeinu.  The first case resulted in severe punishment, the second case did not.

In 10:1-2 Nadav and Avihu brought outside fire to burn the Ketores. In 10:19 we see that Aharon paskened that he had to burn the Korban Chatas of Rosh Chodesh even though he had been told to eat the Chatas of inauguration.

8.  Name the four animals that display only one sign of kashrus.

11:4,5,6,7 - Camel, shafan, hare, and pig.

אך את־זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפרסי הפרסה את־הגמל כי־מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם

ואת־השפן כי־מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס טמא הוא לכם

ואת־הארנבת כי־מעלת גרה הוא ופרסה לא הפריסה טמאה הוא לכם

ואת־החזיר כי־מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסה והוא גרה לא־יגר טמא הוא לכם

 

9.  In what way is an earthenware vessel more resistant to becoming tamei than any other type of vessel.

It only can become tamei from the inside, not if it is touched on the outside. 11:33.

וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא

 10.  In what way is the tuma of an earthenware vessel more persistent than any other type of vessel. 

All other vessels can be purified from Tuma through tevilla. Earthenware vessels can never be purified.

11:32

וכל אשר יפל עליו מהם במתם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב וטהר

11:33

וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואתו תשברו

11.  If a person has a tamei thing inside his body, can he become tahor?

Yes. 11:40,  the din of tumah bluah or maga beis hastarim.

והאכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב

  

12.  Show me two ways of describing the negative or the opposite of Tumah. 

Taharah and Kedusha.

Tumah/Tahara, 11:47

להבדיל בין הטמא ובין הטהר ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל

and

Tumah/Kedusha, 11:44

כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ 

Achron shel Pesach 2025, with a lot of help from my friends.

This was my drasha from achron shel Pesach 2025. It is a synthesis of insights from Rav Dr Nachum Stone, Rav Chaim Brown, and Rav Avraham Bukspan.  Thank you.

Shemos 11:2

דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב

Rashi

דבר נא. אֵין נָא אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ הַזְהִירֵם עַל כָּךְ, שֶׁלֹּא יֹאמַר אוֹתוֹ צַדִּיק אַבְרָהָם "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם" (בראשית ט"ו), קִיֵּם בָּהֶם, "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (שם), לֹא קִיֵּם בָּהֶם:

The explanation of what Rashi means is very well known. Of course the Ribono shel Olam would fulfill His promise. But the fulfillment was intended to be the great treasure of Mattan Torah. The problem was that when it came to the warning of Avdus and Inui, Hashem fulfilled it literally. But when it comes to the promise of treasure, Hashem fulfills it with metaphorical treasure? Of course the Torah is incomparably greater than any worldly treasure, but for some people this would be hard to bear. Either both should be literal or both metaphorical, with avdus through the opposite of אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, the avdus to the yetzer hara, and inui through some other means, like עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי. 

But there is another Rashi that says something different.

14:5

ויגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו

Rashi

ויהפך. נֶהְפַּךְ מִמַּה שֶּׁהָיָה, שֶׁהֲרֵי אָמַר לָהֶם "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי" (שמות י"ב), וְנֶהְפַּךְ לֵב עֲבָדָיו, שֶׁהֲרֵי לְשֶׁעָבַר הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ "עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ" (שמות י'), וְעַכְשָׁיו נֶהֶפְכוּ לִרְדֹף אַחֲרֵיהֶם בִּשְׁבִיל מָמוֹנָם שֶׁהִשְׁאִילוּם: 

This is an entirely different reason than Rashi had said earlier.

Rashi here is saying that the reason the common Mitzri madly pursued the Jews, despite all the makkos and terror they knew resulted from oppressing the Jews is that they were filled with anger about all they had lent the Jews that they saw they were never getting back. In order to ensure that there would be a קריעת ים סיף with far greater damage to the Mitzrim and with far greater spoils of war, Hashem told Moshe to encourage the Jews to borrow from their neighbors. 

The "reason" Rashi had said earlier was like טעמי המצוות. It is an excellent reason for the tzivui, and it is true and good. But we can not really know the deeper purpose of a tzivui Hashem, which goes far beyond any taamei hamitzvos it says in the Torah.  There are wheels within wheels, and we are unwitting instruments of the invisible hand of the Ribono shel Olam. 

You have to realize that Kriyas Yam Suf was not just an additional miracle. 

The Magen Avraham holds that you can fulfil the mitzva of זכירת יציאת מצרים by talking about קריעת ים סוף. Most achronim, including the Gra and the Pri Megadim, argue. Zechiras yetzias mitzrayim is only the miracles that happened ביום ההוא, not a week later. But then why in the Hagaddah is so much weight given to krias yam suf? It says, oh, if in Mitzrayim there were X nissim, by קריעת ים סוף there were 10X. If Bizas Mitzrayim was X, ביזת הים was 100X. What is the point of belittling יציאת מצרים in favor of קריעת ים סוף? Why in Shachris and Maariv do we jump from יציאת מצרים to extensive praise for קריעת ים סוף?  There is no mitzva of zechiras קריעת ים סוף?  

The answer is that יציאת מצרים could be seen as the middas Emes of the RBSO, which obligated the kiyum of the promise. But the nissim of KYS and the Bizas Hayam, there was no reason for that. This could all have been avoided by not bumbling around in the desert. And Hashem had already given us great wealth from Mitzrayim. The reason Hashem did it this way was to show that YM was not merely a fulfillment of a pledge to our forefathers, it was a sign of a loving relationship of a father to his son. Hashem did קריעת ים סוףout of love, not duty. So this had to be set in motion davka at the moment of יציאת מצרים.

קריעת ים סוף is not part of sippur יציאת מצרים. But it is a גילוי of what יציאת מצרים meant. It was purely ahava and rachamim, not just kiyum of a bris.

Reb Nachum thought this would be a good match with Adam Smith's invisible hand. This led me to realize an interesting pshat in the halacha of לך לאות ולא לאחרים לאות. What's the pshat that the shel rosh should be prominently visible, but the shel yad should be covered? Because the יד חזקה of יציאת מצרים was open and great and a tremendous kiddush Hashem, but at the same time, the יד חזקה of יציאת מצרים was hidden from all. We had no idea of what the Ribono shel Olam was setting in motion, not in this world and certainly not in the עולמות עליונים as Reb Chaim Volozhiner says. The Yad Hashem is, for the most part, hidden.

This reminds us of the Ramban at the end of Bo (13:16)  Everything we see is the direct result of Hashem's involvement in this world, whether it looks like a tremendous neis or it looks like teva.

וּמִן הַנִּסִּים הַגְּדוֹלִים הַמְפֻרְסָמִים אָדָם מוֹדֶה בַּנִּסִּים הַנִּסְתָּרִים שֶׁהֵם יְסוֹד הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, שֶׁאֵין לָאָדָם חֵלֶק בְּתוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עַד שֶׁנַּאֲמִין בְּכָל דְּבָרֵינוּ וּמִקְרֵינוּ שֶׁכֻּלָּם נִסִּים אֵין בָּהֶם טֶבַע וּמִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, בֵּין בְּרַבִּים בֵּין בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם יַעֲשֶׂה הַמִּצְוֹת יַצְלִיחֶנּוּ שְׂכָרוֹ, וְאִם יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם יַכְרִיתֶנּוּ עָנְשׁוֹ, הַכֹּל בִּגְזֵרַת עֶלְיוֹן כַּאֲשֶׁר הִזְכַּרְתִּי כְּבָר (בראשית יז א, ולעיל ו ב). וְיִתְפַּרְסְמוּ הַנִּסִּים הַנִּסְתָּרִים בְּעִנְיָן הָרַבִּים כַּאֲשֶׁר יָבֹא בְּיִעוּדֵי הַתּוֹרָה בְּעִנְיַן הַבְּרָכוֹת וְהַקְּלָלוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (דברים כט כג-כד) "וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת, וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם", שֶׁיִּתְפַּרְסֵם הַדָּבָר לְכָל הָאֻמּוֹת שֶׁהוּא מֵאֵת ה' בְּעָנְשָׁם. וְאָמַר בַּקִּיּוּם "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ".

This also explains the moments before the Krias Yam Suf. We were told to be silent: Hashem said מה תצעק, Moshe said השם ילחם לכם ואתם תחרישון. Hashem said, stop shouting. Moshe said, be quiet. The problem was that when we daven, we ask for specific things. The lesson is that the Ribono shel Olam has plans and intentions which will do not necessarily entail the immediate fulfillment of your myopic desires but which ultimately benefit you and all of Klal Yisrael. Just daven for kiddush Hashem, for rachamim, for erech apayim, for the opportunity to do mitzvos and maasim tovim. Don't hector the Ribono shel Olam with specifics.

Yizkor Pesach 2025

 Who was the first we know who kept Pesach? Avraham Avinu, and Lot. Of course Avraham Avinu kept Pesach, because the Avos were mekayeim kol hatorah kulah. Lot we know from 19:3

ויפצר בם מאד ויסרו אליו ויבאו אל ביתו ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו

Rashi 

ומצות אפה - פסח היה

I understand that they had Matza. Maybe it was a siman of anivus. But one of the mitzvos is sippur yetzias Mitzrayim, which made no sense at all before the shibud and the geula. It is possible that Avraham Avinu, whose kiyum of mitzvos was most likely based on nevu'ah, did sippur of what would happen in the future. But I don't think that counts as sippur. Sippur requires recounting an existing fact, not anticipating what will happen in the future.

I think the answer is that as Reb Yerucham says, the ikkar of the mitzva of sippur is hakaras hatov, a theme emphasized again and again in the Hagada, not the least in Dayeinu. Avraham Avinu's and Lot's Hagada focused on hakaras hatov.

Pharaoh's lack of hakaras hatov is emphasized in אשר לא ידע, and Moshe's great hakaras hatov is an endless theme in the story, from the time he did not begin his great mission to Mitzrayim without asking Yisro's permission, to his not personally executing the first three makkos.

We are even makkir tov to the Mitzrim for giving us a place to live when we had to leave Knaan,  The terrible things they did to us later does not entirely erase that chiyuv of hakaras hatov. It is not an all or none cheshbon. 

Devarim 23:8

לא תתעב אדמי כי אחיך הוא לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו

Rashi 

לא תתעב מצרי - מכל וכל אע"פ שזרקו זכוריכם ליאור מה טעם שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק 

Of course, the Hagada is a symposium on Emuna and Hashgacha Pratis, as Reb Chatzkel says. But Reb Chatzkel's Emuna without Reb Yerucham's Hakaras Hatov is sterile.

With this in mind, think about our Hakaras Hatov to our parents. The essence of  kibbud Av v'Eim is Hakaras HaTov (as you see in the Mishna in BM 33a.) That chiyuv in the Aseres HaDibros is side by side with our chiyuvim to the Ribono shel Olam.   As the Chinuch says in 33, 

לג. מצות כיבוד אב ואם.

לכבד האב והאם, שנאמר (שמות כ יב) כבד את אביך ואת אמך וגו'. ובא הפרוש (קדושין לא, ב) אי זהו כבוד, מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא.

משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמל חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה שזו מדה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנתו, וכשיקבע זאת המדה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא שהוא סבתו וסבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם וספק צרכו כל ימיו והעמידו על מתכנתו ושלמות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאלולי הנפש שחננו האל, יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויעריך במחשבתו כמה וכמה ראוי להזהר בעבודתו ברוך הוא.

...

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות (קידושין לא, א) כל זמן שאפשר להן, כלומר בכל עת שלא ימנעו אותן בעליהן. והעובר עליה, בטל עשה וענשו גדול מאד שנעשה כמתנכר לאביו שבשמים

For those of us who are saying yizkor, and for those who have living parents, remember that the heart and soul of Pesach is Hakaras Hatov, and it is the time to show our Hakaras Hatov to our parents. A neshama can have an aliyah even if it's still in a living person. So however you choose to do it, now is the time to say thank you, and to do something meaningful to show your Hakaras Hatov.

(I heard something on these lines from Rav Matisyahu Solomon. He said over that Reb Yerucham was once seen to display a deep emotional distress. When asked, he said that he heard that when a bachur from the Mir had gone home for Pesach, his mother had asked him to help with something, and he apologized and said that he had a seder. Reb Yerucham was extremely upset. How can it be that a bachur from the Mir goes home to the parents who made it possible to go away to learn, and he spends the whole year in yeshiva, and when he comes home, he doesn't immediately volunteer to do whatever he can to help? And unimaginably, when asked to help he finds an excuse to not help? How can it be that such a bachur spent the year learning in the Mir??)

The Milah in Mitzrayim

This is the best I can do under time pressure, and I did not want to put it off and forget it and lose it.

When did the milah of Mitzrayim take place.

Rashi 12:6

והיה לכם למשמרת. זֶהוּ לְשׁוֹן בִּקּוּר, שֶׁטָּעוּן בִּקּוּר מִמּוּם אַרְבָּעָה יָמִים קֹדֶם שְׁחִיטָה (פסחים צ"ו). וּמִפְּנֵי מָה הִקְדִּים לְקִיחָתוֹ לִשְׁחִיטָתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים, מַה שֶּׁלֹּא צִוָּה כֵן בְּפֶסַח דּוֹרוֹת? הָיָה רַ' מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דּוֹדִים" (יחזקאל ט"ז) – הִגִּיעָה שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם שֶׁאֶגְאַל אֶת בָּנָיו, וְלֹא הָיוּ בְיָדָם מִצְווֹת לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם כְּדֵי שֶׁיִּגָּאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה" (שם), וְנָתַן לָהֶם שְׁתֵּי מִצְווֹת, דַּם פֶּסַח וְדַם מִילָה, שֶׁמָּלוּ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר "מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" (שם) – בִּשְׁנֵי דָּמִים, וְאוֹמֵר "גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ" (זכריה ט'); וּלְפִי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִין בֶּאֱלִילִים אָמַר לָהֶם משכו וקחו לכם, מִשְׁכוּ יְדֵיכֶם מֵאֱלִילִים, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן שֶׁל מִצְוָה (מכילתא):

Most of this is from the Mechilta (פסחא פרשה ה) which is missing the section of שֶׁמָּלוּ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה. 

(שמות יב,ו) "וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם." מִפְּנֵי מָה הִקְדִּים הַכָּתוּב לְקִיחָתוֹ שֶׁלַּפֶּסַח קֹדֶם לִשְׁחִיטָתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים? הָיָה רַבִּי מַתְיָה בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (יחזקאל טז,ח) "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ, וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים", הִגִּיעַ שְׁבוּעָתוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע הַמָּקוֹם לְאַבְרָהָם שֶׁיִּגְאַל אֶת בָּנָיו, וְלֹא הָיָה בְּיָדָם מִצְווֹת שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָּהֶם כְּדֵי שֶׁיִּגָאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל טז,ז) "רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה." עֶרְיָה מִן הַמִּצְווֹת. נָתַן לָהֶם הַמָּקוֹם שְׁתֵּי מִצְווֹת, מִצְוַת פֶּסַח וּמִצְוַת מִילָה, שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָהֶן כְּדֵי שֶׁיִּגָאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל טז,ו) "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ, וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי! וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי!" וְאוֹמֵר: (זכריה ט,יא) "גַּם אַתְּ, בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ." לְכָךְ הִקְדִּים הַכָּתוּב לְקִיחָתוֹ שֶׁלַּפֶּסַח קֹדֶם לִשְׁחִיטָתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים, שֶׁאֵין נוֹטְלִין שָׁכָר אֶלָּא עַל הַמַּעֲשֶׂה.

1. We understand why the Korban, which demonstrated rejection of the Mitzri avoda zara, and which took place in the month of מזל טלה during which Pharaoh thought his avoda zara would be ascendant. But why davka Milah now?

2. Why davka four days?

3. How can the bris be at night, when we know that milah must be by day?

There is no need to lay out the panoply of good answers to question 1, ranging from reaffirming our kesher to Avraham Avinu to mesirus nefesh of physical distinction from the Mitzrim along with a physical mark of kinship to our fellow Jews to the issur areilus by Pesach to the preparation for Torah, which can't be assimilated by an areil.

For the question of why four days, 

The Baalei Tosfos and the Rav Ovadiah miBartenura on the parsha say clearly that this was because traveling after a bris is painful and dangerous, so they needed three days to recover. This is not pashut in Rashi, who implies that the bris was on the night of yetzias mitzrayim - וְנָתַן לָהֶם שְׁתֵּי מִצְווֹת, דַּם פֶּסַח וְדַם מִילָה, שֶׁמָּלוּ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר "מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" 

(Also, see Rashi on the passuk n Yehoshua 5:2, 

בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְהֹוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית׃

who says

שֵׁנִית שֶׁמָּלוּ כְּבָר בְּלֵיל יְצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם קָהָל גָּדוֹל יַחַד, וְזוֹ פַּעַם שֵׁנִית, שֶׁכָּל הָאַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר לֹא נָשְׁבָה לָהֶם רוּחַ צְפוֹנִית וְלֹא הָיָה לָהֶם יוֹם נוֹחַ לָמוּל, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בִּיבָמוֹת (עא ב). וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (שם): שֵׁנִית זוֹ פְּרִיעַת מִילָה שֶׁלֹּא נִתְּנָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ.

But there is a Medrash Rabba (Shemos 19:5) as follows.

וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, לֹא בִּקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל לָמוּל בְּמִצְרַיִם, אֶלָּא כֻּלָּם בִּטְּלוּ הַמִּילָה בְּמִצְרַיִם חוּץ מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ח): וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ, לָמָּה (דברים לג, ט): כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ, בְּמִצְרַיִם. וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לְגָאֳלָן וְלֹא הָיָה לָהֶם זְכוּת, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרָא לְמשֶׁה וְאָמַר לוֹ לֵךְ וּמְהוֹל אוֹתָם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שָׁם הָיָה יְהוֹשֻׁעַ שֶׁמָּל אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ה, ב): וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית, וְהַרְבֵּה מֵהֶן לֹא הָיוּ מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם לָמוּל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּעֲשׂוּ הַפֶּסַח וְכֵיוָן שֶׁעָשָׂה משֶׁה אֶת הַפֶּסַח גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם וְנוֹשְׁבוֹת בַּגַּן עֵדֶן מִן הָרוּחוֹת שֶׁבַּגַּן עֵדֶן הָלְכוּ וְנִדְבְּקוּ בְּאוֹתוֹ הַפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד, טז): עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן, וְהָיָה רֵיחוֹ הוֹלֵךְ מַהֲלַךְ אַרְבָּעִים יוֹם, נִתְכַּנְסוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אֵצֶל משֶׁה אָמְרוּ לוֹ בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ הַאֲכִילֵנוּ מִפִּסְחֲךָ, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ עֲיֵפִים מִן הָרֵיחַ, הָיָה אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם אֵין אַתֶּם נִמּוֹלִין אֵין אַתֶּם אוֹכְלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח וגו', מִיָּד נָתְנוּ עַצְמָן וּמָלוּ, וְנִתְעָרַב דַּם הַפֶּסַח בְּדַם הַמִּילָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹבֵר וְנוֹטֵל כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְנוֹשְׁקוֹ וּמְבָרְכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, ו): וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וגו', חֲיִי בְּדַם הַפָּסַח, חֲיִי בְּדַם מִילָה.

that many were mal immediately at the time of the tzivui, on the tenth of Nissan. But many others hesitated - until the night of Pesach, when they were mal themselves.  It was those to whom Rashi refers. But of course, as the Baalei Tosfos and the R'av say, the mitzva was given in a manner that they could have recovered before yetzias mitzrayim.

So how did the newly nimolim travel?

They were nisrapei by the RBSO when He came for Makkas Bechoros. Speculative, but if Refoel could be merapei Avraham, it's mistavra that the RBSO would be merapei to enable yetzias Mitzrayim

But passul at night?

Answer, it was also milah of geirus, and bris of geirus only needs yom because of mishpat (Yevamos 46b), and the passuk in tehillim 139:12 brought by the Ohr Hachaim (Shemos 12:30) (and Shemos 13:8) says it was light for the Jews, so you can use the Sma in 5 sk 7. And because it was a good milah for geirus, you say migo for the regular din of bris avraham, like migo by dofen/sukkah/shabbos.

The migo only works from milas geirus to milas bris Avraham, but you don't say migo from milah to Pesach. So it was laylah for the dinim of Korban Pesach (balailah.)

Reb Meir Simcha on Mechiras Yosef applied to the Two Tibbulim

 Meshech Chochma in Achrei Mos.

כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון בכל דור. הנה בכל תפלה לא נזכר שבטי ישורון, הלא דבר הוא. והנה אמרו יומא דף ל"ה, דשל שחר היו בגדי הבד מובחרין משל ערב כו' מאי אחרים פחותין כו', לפי שעבודה הראשונה חשובה היא ומכפרת, וזו אינה אלא לפנות המקום כו'. רש"י. ולפ"ז צריך ביאור מדוע לא מייתי הגמרא הך ברייתא דר' ישמעאל, דאמר על הוצאת דשן בגדים שמזג בהן כוס לרבו, אל יבשל בהן קדירה לרבו כדמביא לעיל כ"ג ע"ב. ומסתברא יותר, דרק על הכתנת קאי, שהכתנת היה מובחרת בעבודת הבקר, אבל כל שאר הבגדים היו הם הראשונים, ולכן כאשר דרשו לקמן ע"א מה ת"ל אשר לבש שלבש כבר, ומזה דרשו בתו"כ, שיהיו כלים אחרים בין הערבים, הוא עיקרו על הכתנת, שנאמר בה בפרט לבישה כתנת בד קדש ילבש כו', וכיון שכל הבגדים היו אותן של שחר, לכן לא מייתי דר' ישמעאל כאן. והרמב"ם פסק כן, דרק על הכתנת קאי יעו"ש בהלכות בית הבחירה ובמל"מ [ורבינו משה פסק דהפירוש בזבחים י"ט יש מהן למצוה, יש מהן לעכב, שבהנך בגדים שנאמר בהן בד ולא נאמר שש סגי שיהא חוט אחד לבדו, ורק למצוה הוי כפול ששה, א"כ בגדי כה"ג ביוהכ"פ, שלא נאמר בהן שש סגי לעכב אם אין בהן רק חוט אחד, וכן בהוצאת דשן, ולהר"מ בהרמה, שנאמר בהן מדו בד, ומכנסי בד סגי ג"כ אם אינן כפולין ששה, לכן א"ש מה דדריש ר' דוסא בא ללמד, שבגדי כ"ג כשרים לכהן הדיוט, מפני ששניהן נאמר בד בלא שש. והא דבעי במה נתחנך כה"ג ביוהכ"פ ולא אמר בבגדים שאין חוטן כפול ששה, מפני שלמצוה בעי שיהיו כפולים ששה. ודו"ק].

ויש להבין מדוע נשתנה רק הכתנת. ובירושלמי פרק בא לו מפני מה אינו משמש בבגדי זהב מפני הגאוה, א"ר סימון ע"ש אל תתהדר לפני מלך, א"ר לוי, שאין קטיגור נעשה סניגור אתמול כתיב בהם ועשו להם אלקי זהב ועכשיו עומד ומשמש בבגדי זהב. נראה דלמ"ד, דאבנט של כהן הדיוט היה של בוץ, א"כ היה ממש ככהן הדיוט, נאות טעמו דר' סימון משום אל תתהדר כו' אבל למ"ד אבנט של כהן הדיוט היה של כלאים, א"כ לא היה נכנס הכה"ג כהדיוט ביוהכ"פ לפנים, וצריך טעמו דר' לוי, משום שמזכיר עון העגל ועליו נאמר וביום פקדי ופקדתי, וכמו שאמרו בחלק אין לך כל דור, שאינו נוטל אונקיא אחת מחטא העגל. ודו"ק. והנה אמרו במדרש משלי סימן א' ר' אבין אומר בכל דור עדיין חטא של מכירת יוסף קיים, עיי"ש, ונמצא, דהכפרה על האומה בכללה לפני ולפנים עדיין שם רושם החטא ממכירת יוסף, ולכן לשון של שעיר המשתלח משקל שתי סלעים. רמז למה שאמרו בשבת פ"ק, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף כו' נתקנאו בו אחיו כו', ולכן יתכן כי הכפרה היה לפני ולפנים בבית הכפרת וההיכל, מקום של בנימין, משום שהוא לא היה בהחטא של מכירת יוסף, ולכן לא היה בעזרה חלקו של יודא, כמפורש יומא דף י"ב, משום שאמרו ריש סנהדרין המברך את הבוצע ה"ז חוטא, יעו"ש, וקרוב לזה מפורש בספרי ברכה מפני מה זכה בנימין, לפי שכל השבטים היו במכירתו של יוסף כו' אני אומר כו' שיהיו מתפללים לפני ואני מתמלא עליהם רחמים והם לא היו מרחמים על אחיהם. נמצא שאמרו פוקד עון אבות על בנים, כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן, וכשישראל חוטאין בדברים שבין אדם למקום, אז פוקד עליהם חטא העגל, ואם ישראל חוטאין בדברים שבין אדם לחבירו, אז פוקד עליהן חטא מכירת יוסף. ומפני טעם זה לא נכנס בחושן, ששמות השבטים חקוקין על לבו לזכרון לפני ד', והשבטים בעצמם הן הזכרון (תוס' רה"ש כ"ו, עיי"ש), מפני שזה יהיה קטרוג, שהן בעצמן לא רחמו על אחיהם והיו מתנגדים ושונאים זל"ז, ולפני ולפנים עדן חקוק חטאן בכל דור [וזה באמת טעם רב הונא, שאחרי מות הראשונים דוד ושלמה פסקה אורים ותומים, מפני שהשבטים נתחלקו לשני מלכים ולא היו יכולים לתמם דבריהם, שיצטרפו שמות השבטים זה עם זה, כיון שהיו חלוקים זה עם זה ושונאים זא"ז. ודו"ק]. ולכן להורות על כפרת החטא של מכירת יוסף, היה כתנת מובחרת, וכמוש"א זבחים פ"ח כתנת על שפיכות דמים כו', שנאמר וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם. ודו"ק.

וזה שאמרו כי אתה סלחן לישראל, היינו על כל החטאים שבין אדם למקום, שהרושם הוא משורש העגל, שנאמר אלא אלקיך ישראל, ושם נאמר סלחתי כדבריך, ומחלן לשבטי ישורון, הוא על חטאים שבין אדם לחבירו, ששורש שלהן הוא מחטא מכירת יוסף, שחטאו שבטי ישורון. ודו"ק בכ"ז. ואכמ"ל.

The Chida and the Ben Ish Chai (and R Eliezer Ashkenazi מעשי השם, מעשי מצרים, פרק כד,) point out that the two tibbulim at the seder reflect the tibbul that set off the shibud Mitzrayim and the tibbul that empowered the Geula from Mitzrayim - the tibbul of pirud, of the Kesones in blood, and the tibbul of the Ichud, of the Agudas Eizov in the dahm Pesach. 

With Reb Meir Simcha in mind, the idea acquires even greater resonance. The first tibbul, representing the Kesones of Yosef, reminds us of the existential threat to Klal Yisrael, the never-ending fratricide that we are doomed to experience and battle in every generation. The second tibbul, the threshold of our becoming the Am HaNivchar, involved both a rejection of Avodah Zara, by being makriv the pagan object of veneration, and a rejection of the internal hatred that has bedeviled us since our beginning, by embracing the concept of the agudah.