The Coronavirus Mashchis

 ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד...........  

Unfortunately, in certain circles,  the idea of כיון שניתן רשות למשחית seems to have been forgotten. This is of course because of immutable faith in the protection of mitzvos and Torah - שומר מצוה לא ידע דבר רע.  Unfortunately, this need to publicly demonstrate one's faith is contrary to the well known dictum of Chazal that we can not rely on the protection of a mitzva in the face of present danger, where שכיח הזיקא. 

On the other hand, the Netziv says that there are times when Torah and Mitzvos are meigin even in a case of שכיח הזיקא - BUT! there is a very, very, serious condition for that to apply. I have written about this elsewhere. Here is the most relevant part.

Netziv in Ki Sisa  Shemos 32:26

׳ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי לה׳ אלי... שימו איש חרבו... והרגו איש את אחיו׳׳ וגו׳. והנה במה שאמר ׳מי לה׳ אלי׳ אין הכוונה מי הוא שלא עבד עבודת כוכבים, שהרי רוב ישראל לא עבדו עבודת כוכבים, אלא מי יודע בעצמו שהוא אך לה למסור נפשו וכל אשר לו, לאהבת ה׳ וכבודו. כעין שאמרו ברבה ר״פ מטות על הא דכתיב ואותו תעבוד שאתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצוות ואין לך עבודה אחרת. פי' שאין עובד את עצמו כלל, רק הוא מופרש לה׳. ונדרש משה לשאלה זו, משום דאע׳׳ג דשלוחי מצוה אינם ניזוקין, אינו אלא במקום שלא שכיחא הזיקא כידוע, וא׳׳כ לא היה משה יכול להכניס את ההורגים בסכנה עצומה כזה. מש׳׳ה חקר מי לה׳ אלי, 

דזה הכלל, דשכיחא הזיקא שאני, אינו אלא מי שעושה מצוה כטבע האדם, לקוות שכר וגמול אם בעוה״ז אם בעוה״ב, אבל מי שהוא מופרש לה׳ בלי שום רצון עצמו כלל, אינו ראוי לפחד משום דבר, אפילו מהזיקא דשכיחא. וכן כאן, כשרצה משה לעשות זה האופן לצורך השעה, חקר מי הוא שיודע בעצמו, שהוא אך לה' אז יכול לבטוח בו, שלא יצא מכשול מדבר המסוכן הלז

 וכמו שמוכח מסוגיא דפסחים ד׳׳ח דתניא חור שבין יהודי לארמאה בודק עד מקום שידו מגעת פאמו א׳ א״צ. ומפרש הגמ' משום דשכיח הזיקא. וק׳ וכי לית לי׳ לת״ק הא דשכיחא הזיקא. ואם באמת פליגי אמאי נקבע הלכה כפלימו. וגם הרי פלימו מביא ראיה מהא דכתיב בשמואל שאמר איך אלך ושמע שאול והרגני  והשיבו א ה׳ עגלת בקר תקה בידיך. אלא ודאי ת׳׳ק מודה במקום דיש סכנה ושכיחא הזיקא, אבל אם יודע האדם בעצמו שמאבד את הרגשותיו במעשה המצוות, אין לו חשש מסכנה טבעית, ומב׳׳ט יש לדעת כמה טצוה לבדוק, ואמר עד מקום שידו מגעת. אבל ודאי לא כל אדם זוכה לכך. ומכש׳׳כ אם בא א׳ לשאול הדין  אסור להורות שיבדוק, שהרי לא עמדנו על לבו. תהו הוראת פלימו ואין בזה מחלוקת. והנה שמואל הנביא הגיע למדה גבוהה זו, מש׳׳ה לא אמר ה׳ תחלה שיקח עגלת בקר. אבל שמואל הרגיש בעצמו שהי׳  מתעצב באותו ענק על שאול כידוע, ולא מצא בלבבו שמחה ש״מ, שמגיע לאהבת ה׳ ודביקות, מש׳׳ה  שאל כדין והקב׳׳ה השיבו כהלכה.

Maybe it works for Reb Chaim Volozhiner and the Brisker Rov, who could focus totally on being an Eved Hashem and truly believe that אין עוד מלבדו.  For the rest of us, it is just an arrogant delusion or a need to prove one's faith.  Look at Rav Akiva, look at Reb Elchonon, look at the thousands of kedoshim in Lithuania that were tortured and killed while being מקבל עול מלכות שמים.

Along the same lines: From the following you can see that the term "שכיחא הזיקא" might be context sensitive.

 A puzzling Stirah in the Rambam between Pikuach Nefesh on Shabbos and Interrupting Shmoneh Esrei.

Maaseh Rokeiach asks a stira in the Rambam.  In Hilchos Shabbos, he paskens that מלאכה שאינה צריכה לגופה is chayav, but on the basis of pikuach nefesh he is mattir to kill mortally dangerous animals as soon as one sees them.  But in Hilchos Tefilla, he paskens that one may interrupt Shmoneh Esrei only when they are clearly are moving towards you and are about to reach you.  It's enough pikuach nefesh to be mattir Shabbos as soon as you see them, but it's not enough pikuach nefesh to interrupt davening until they're on top of you?

והר"ח אבולעפיה נר"ו הקשה על רבינו ממ"ש פי"א מהל' שבת וז"ל חיה ורמש שנושכים וממיתים ודאי כגון זבוב שבמצרים צרעה שבננוה עקרב שבהדיב נחש שבארץ ישראל כלב שוטה שבכל מקום מותר להורגם כשיראו ושאר המזיקין אם רצין אחריו מותר להורגם ואם יושבים או בורחים מלפניו אסור להורגם ע"כ הרי דאף דקי"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה כמ"ש רבינו פ"א דשבת אעפ"כ מותר להורגם בשבת כשיראו ואלו הכא לענין תפילה לא התיר להפסיק רק כשבאים כנגדו והגיעו אליו וכו' ע"כ. ונראה לי דשאני תפילה דרחמי היא ועסיק במצוה הוא וקי"ל בעידנא דעסיק בה מגינה ומצלא ושלוחי מצוה אינם ניזוקים ולהכי אין להתיר להפסיק כשרואה אותם לבד ואף אם באו כנגדו דאפשר שינצחו בזכות המצות אמנם היכא דהם כבר הגיע אליו שהם קרוב לו אז שייך היזקא טפי וכדאמרינן בסוף חולין ופ"ק דקידושין התם סולם רעוע הוה והיכא דשכיח היזקא שאני משא"כ לענין שבת דהותר לגמרי סכנת נפשות ולאו עסיק במצוה איקרי דשב ואל תעשה הוא ואפשר שבקל יוזק ואמטו להכי בשאר מזיקין מקלינן מדין תפילה דברצין אחריו אף שעדיין לא הגיעו אליו שרי להורגם. ומתוך ריסי עיני הרב נר"ו נראה שגם הוא ס"ל דרבינו בדין זה של תפלה לא סמך על הירושלמי תדע שהרי חילק בין רצין לבאים והביא ראיה לרצין מהירושלמי דתפלה ורבינו בתפילה לא נקיט רצין יעויין עליו שיש ללמוד כן ממ"ש בסוף דבריו והיכא דפסק בשביל הנחש או העקרב או האנס ושהה כדי לגמור את כולה לא ביאר רבינו להיכן חוזר ובגמ' ג"כ אינו מבואר והתוס' ז"ל כתבו דלתחילת הברכה מיהא יחזור וכן הוא דעת הרב ב"י בשלחנו הטהור סי' ק"ד. אמנם הרשב"א ז"ל שם פליג על זה וס"ל דאינו חוזר אלא למקום שפסק כסברת הראב"ד ז"ל דהיכא דלאו גברא דחויה הוא חוזר למקום שטעה ורבינו פסק פי"א דברכות דהיכא דטעה חוזר לתחילת הברכה שטעה בה ונראה דסמך אמ"ש שם וכדברי התוספות ז"ל ועיין להפרי חדש שם.

He answers that by Tefilla, the zechus of Tefilla will protect you- unless they're on top of you, at which point it's called שכיח היזקא, and we don't say שלוחי מצוה אינם ניזוקים.

If you don't like a pshat in the Rambam based on שלוחי מצוה אינם ניזוקים, you'll have to get used to it, because Reb Elchonon in Pesachim #32 says the same thing.

ומקשין הא אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב וא"כ צריך לחוש למיעוט הממיתן, וי"ל כיון דרובן אין ממיתין הוי כלא שכיח היזיקא וממילא יש לסמוך אהא דשלוחי מצוה אינם ניזוקין

And anyway, it would be hard to say that the Rambam disagrees with the relevance of the rule to halacha because of so many Gemaros that use it, such as Pesachim 8b

בעו מיניה מרב הני בני בי רב דדיירי בבאגא מהו למיתי קדמא וחשוכא לבי רב אמר להו ניתו עלי ועל צוארי ניזיל מאי אמר להו לא ידענא איתמר א"ר אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן כמאן כי האי תנא דתניא איסי בן יהודה אומר כלפי שאמרה תורה (שמות לד, כד) ולא יחמוד איש את ארצך מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה והלא דברים ק"ו ומה אלו שדרכן לזוק אינן ניזוקין בני אדם שאין דרכן לזוק על אחת כמה וכמה אין לי אלא בהליכה בחזרה מנין תלמוד לומר (דברים טז, ז) ופנית בבקר והלכת לאהליך מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום וכי מאחר דאפילו בחזירה בהליכה למה לי לכדר' אמי דא"ר אמי כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל ושאין לו קרקע אין עולה לרגל 

In fact, the Noda BiYehuda (OC II:94) says that at most one could say that the Rambam holds that שלוחי מצוה אינן ניזוקין only applies בהליכתן but not בחזירתן because he never mentions Reb Ami's halacha to patter one who owns no land from Aliyah le'regel, and it must be because he doesn't hold of the limud that teaches  אינן   ניזוקין even בחזירתן, so he needs ולא יחמוד איש את ארצך to teach that אינן ניזוקין only בהליכתן  The point is that he learns that the Rambam would agree to the basic halacha of  שלוחי מצוה אינן ניזוקין, and certainly that שומר מצוה לא ידע דבר רע.

The Rashash in Brachos 33a also asks the מעשה רוקח's question, more or less, and he just says that we do go after Rove in Pikuach Nefesh sometimes.

לשון הרמב"ם בפי' שאינו נושך ברוב הפעמים....ואע"ג דקי"ל דאין הולכין בפק"נ אחר הרוב לאו כללא הוא

Anyway, the phenomenon of reliance on this protection, whether it is wise or unwise, is not new. Rabbi Avraham Bukspan sent in a remarkable Pele Yoetz and a Recanti that address this matter.


Pele Yoetz 370:2

וכשיש דבר בעיר חס ושלום, יקים דברי חכמינו זכרונם לברכה שאמרו (ב''ק ם ב) כנס רגליך, או יברח לו והיתה לו נפשו לשלל, דכתיב (ישעיה כו כ) חבי כמעט רגע עד יעבר זעם. ואל יאמר אדם כדעת הישמעאלים הטפשים שאומרים (תהלים קכז א) אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר, ואין נסתר מחמתו, ואין מידו מציל כתיב (ירמיהו טז יט) כי אך שקר נחלו כי הוא צוה ונשמרתם, וכתיב (ישעיהו כו כ) לך עמי בא בחדריך. והתרוץ לזה כתבתי לעיל בערך רפואה, עין שם, דשלשה מיני גזרות יש, ואנחנו לא נדע ועלינו לעשות מה שמטל עלינו, והשם, הטוב בעיניו הוא יעשה:

Recanati on the Torah, Noach 5

עשה לך תבת עצי גופר וגומר. צוהו להסתר מפני מדת הדין כד"א חבי כמעט רגע עד יעבור זעם (ישעיה כו כ'). בא בצור והטמן בעפר מפני פחד ה' (ישעיה ב י') וכעניין ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר כי כיון שניתן רשות למחבל לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע גם כי צריך לחלוק לה כבוד וזה יתבאר עוד בגזירת האל:

Here's a good example of the fear that a sin may cause Hashem to withdraw a promise of protection - Rabbeinu Yona Brachos ב:, that the Jews in Mitzrayim - on the very night of the geula, despite Hashem's promise that they would be safe if they stayed indoors behind the blood of the Korban Pesach - were afraid that the promise would not be kept and that they would die, because they were not worthy.

ואף על גב דצריך לומר השכיבנו בגאולה כגאולה אריכתא דמיא — והטעם שאינו הפסקה, מפני שהשכיבנו מעין הגאולה הוא. שבשעה שעבר ה' לנגוף את מצרים, היו מפחדין ומתפללין לבורא לקיים דברו, ושלא יתן המשחית לבוא אל בתיהם; שדרך הצדיקים, שיראים תמיד שמא יגרום החטא. וכנגד אותה התפילה התקינו לומר השכיבנו, שיצילנו ה' מכל דבר רע, וישמור צאתנו ובואנו. וכיוון שהתקינו לאומרו כנגד מה שהיה בשעת הגאולה, אמרו דלא הוי הפסקה, דכגאולה אריכתא דמיא.