Va'eira 2:14, Noda Hadavar. Bein Adam l'Chaveiro.

 From Harav Shmuel Birnbaum in Tiferes Shmuel.  Followed by Reb Meir Simcha examining the same question, but with a very different approach.  Followed by a thought about where they intersect. 

Harav Birnbaum

בגודל החיוב להיזהר בבין אדם לחבירו

ב, יד אכן נודע הדבר

ומדרשו, נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך. (רש"י)

צ"ע כיון שבמצרים ירדו כלל ישראל למ"ט שערי טומאה עד שכמעט נשכח כל הדרך שלימד אברהם אבינו לבניו כמש"כ הרמב"ם )יובא להלן( והיו במצב של "ואת ערום ועריה", וא"כ למה היה קשה כל כך למשה רבינו להבין את העבודת פרך של הגלות. 

וז"ל הרמב"ם (פ"א מהלכות ע"ז סוף הלכה ג) "ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה', עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים, וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן". 

וכן איתא בחז"ל שכלל ישראל נפלו כל כך למ"ט שערי טומאה עד שהוצרך הקב"ה להוציאם ק"צ שנים לפני הזמן של ארבע מאות שנה, כדי שלא יפלו יותר עד לשער החמשים ח"ו שאז כבר יהיה מאוחר. 

ועוד אמרו חז"ל, שבשעת קריעת ים סוף הים לא רצה ליבקע באמרה "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה", ולמה יאבד האומה של מצרים מפני כלל ישראל. וא"כ מה היה קשה כל כך למשה רבינו, שתמה "מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות" וכו'. 

וי"ל כשראה משה רבינו עד היכן היתה עבודת הפרך, ואיך הם מררו כל כך את חייהם, כגון שפרעה היה רוחץ את עצמו בדמם של ילדי ישראל. לפיכך אמר משה רבינו, שאפילו עם מה שירדו במ"ט שערי טומאה עדיין אינו מובן למה הם נרדים כל כך ב"וימררו את חייהם". שבעבירות שבין אדם למקום אע"פ שירדו כל כך אפילו בחטא עבודה זרה, היה עדיין תמיהה גדולה אצלו, כי הרי הקב"ה הוא מאריך אף, ועיין במסכת ראש השנה (יז:) "ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה". ופירש"י "ה' ה'. מדת רחמים אני מרחם קודם שיחטא ואני מרחם אחר שיחטא אם ישוב". ועיין במסכת גיטין (פח:) "אמר רב אחא בר יעקב שמע מינה מהרה דמרי עלמא תמני מאה וחמשין ותרתי הוא", פירש"י "ש"מ מהרה דמרי עלמא. כמנין ונושנתם דהא כתיב כי אבד תאבדון מהר". ושם איירי בחטא של עבודה זרה, שאע"פ שכתוב שם בפרשת ואתחנן שאם יעבדו עבודה זרה בארץ ישראל יגלו מהר" מן הארץ, ה"מהר" הזה לא נתקיים עד שמונה מאות וחמשים ושתים שנה של אריכות אפים. ומזה אנו רואים גודל מדת ארך אפים של הקב"ה, שממתין לנו לשוב בתשובה. 

וסיפר המשגיח רבי יחזקאל לעוינשטיין זצ"ל, שבימי מלחמת העולם הראשונה, כשסבלו כלל ישראל צרות רבות רח"ל, והחפץ חיים זצ"ל היה מקבל "טלגרם" מהרבה עיירות שהיו מבשרים לו הבשורות הלא-טובות ר"ל שאירעו. ובכל פעם שקרא החפץ חיים הטלגרם, היה החפץ חיים מתפלל להקב"ה וטען, "רבש"ע למה סובלים אחינו בני ישראל כ"כ הרבה צרות, ואם תאמר שגם הגוים סובלים ככה, אומר אני ישראל מאיר שאני סובר שכלל ישראל סובל הרבה יותר מהגוים", וחזר ואמר זאת כמה פעמים. וזהו כעין מה שתמה משה רבינו "מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות". אבל כשראה את הדלטוריא שיש בהם, דהיינו החטאים של בין אדם לחבירו, כגון מה שהלשינו עליו לפרעה, שרצו בזה שיהרג, ואכן ניסה פרעה להורגו. ולפיכך משה רבינו הוצרך לברוח למדין להציל את חייו, אז הבין משה ואמר אכן נודע הדבר, "רואה אני שהם ראויים לכך". 

והדברים מבהילים עד מאוד, איך שחסרון של בין אדם לחבירו הוא גרוע יותר מפגם של חטאים בין אדם למקום ואע"פ שחטאו בע"ז ונפלו למ"ט שערי טומאה, הפגם של בין אדם לחבירו גרוע יותר. ונמצא שאם היה ה'בין אדם לחבירו' מתוקן ביניהם, היתה מגינה על קושי השעבוד, על אף מדרגתם השפלה שבבין אדם למקום. 

ובפרט האיסורים של לשון הרע ורכילות ומוציא שם רע, הם האיסורים החמורים ביותר של איסורי בין אדם לחבירו, ובספר חפץ חיים מנה כל כך הרבה עשין ולאוין וארורין שמקושרות לאיסורים אלו.

הקב"ה מאריך אף בחטאים של בין אדם למקום יותר מחטאים של בין אדם לחבירו

ועיין בדברינו בפרשת נח, על מה שאמרו "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" (רש"י ו, יג). וצ"ע היתכן שגזל גרוע יותר מעבודה זרה וגילוי עריות. וביארנו שם, שהקב"ה הוא "א-ל רחום וחנון וארך אפים", ומצד החטאים של בין אדם למקום הוא מאריך אף [וכמבואר במסכת גיטין הנ"ל "ואבדתם מהרה", מהרה דהקב"ה שמונה מאות וחמשים ושתים שנה, שאפילו בחטא של ע"ז, הקב"ה מאריך אף] וממתין שיחזרו בתשובה. אבל אם הקב"ה רואה שאין מדת הרחמים בין בני אדם, והאחד בולע את חבירו, הרי זה יכול לגרום שהקב"ה יסיר מדת רחמנותו מעליהם ר"ל. וממילא, אע"פ שהגזירה היתה בגלל כל החטאים שעברו על ע"ז וג"ע, אבל אלו היו חטאים של בין אדם למקום, שהקב"ה מאריך אף. אבל כשחטאו בבין אדם לחבירו בגזל וחמס, אז "נחתם גזר דינם". שכל זמן שאחד מרחם על חבירו, הקב"ה מרחם עליו ג"כ, שאפילו אם חטא, הקב"ה יאריך אף עד שישוב בתשובה. וכן שאמרו חז"ל (שבת קנא:) "כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים". 

ועוד אנו למידים ענין זה מההבדל שבין דור המבול לדור הפלגה. עיין ברש"י בפרשת נח (יא, ט) וז"ל "ומשם הפיצם. למד שאין להם חלק לעולם הבא, וכי אי זו קשה של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו, ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם, אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר שפה אחת ודברים אחדים, למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום". והרי שגרוע יותר בעיני הקב"ה חסרון השלום בין בני אדם, יותר מאיסורים של "פשטו יד בעיקר" ואע"פ שרצו לבנות מגדול להלחם בהקב"ה ר"ל. 

וכן מבואר ענין זה מההבדל שבין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני. עיין במסכת יומא (ט:) "מקדש ראשון מפני מה חרב מפני ג' דברים שהיו בו ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים" וכו' "אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים". והנה חורבן בית ראשון שנחרב מפני הג' חמורות, גלו לבבל למשך שבעים שנה. ואחר שבעים שנה היו יכולים לחזור לארץ ישראל ולבנות הבית שני. אבל בית שני שנחרב בגלל שנאת חינם, עדיין אנו בגלות ועדיין לא זכינו להגאל ולחזור לארץ ישראל בגאולה שלימה. 

וכן מצינו שבימי אחאב הרשע שהיו עובדים לבעל, והוא היה אחד מהמלכים שאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין צ.). כשרצה אחאב להרוג את נביאי ה', ועובדיה החביא אותם, לא היה אף אחד שהלשין עליו לאחאב לגלות מקומם. ולכן כיון שלא היתה בהם דילטורין, כשהיו יוצאים למלחמה היו מנצחים. אבל בימי דוד המלך אע"פ שהיו דבקים בה' ולא עבדו ע"ז, אבל כיון שהיה בהם דלטוריא, כגון דואג שהלשין על נוב עיר הכהנים וגרם להם ליהרג, כשהיו יוצאים למלחמה לא היו תמיד מנצחים. 

וידוע שהגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל שהפיץ תורת המוסר בעולם, עיקר עבודתו היה לחזק עניני בין אדם לחבירו. וכן השקיע כוחות שכל אדם יזהר בממונו של חבירו, לדאוג על הפרוטה שלו. ועיקר עבודתו היתה שיזהרו בני אדם על בין אדם לחבירו לא פחות ממה שזהירים על בין אדם למקום. 

והנה אמרו חז"ל במדרש הגדול (שמות ח) "כל הכופר בטובתו של חבירו לסוף כופר בטובתו של הקב"ה". "און אז מען דערהערט יענעם, דערהערט מען דער רבש"ע" ]מתוך שזהיר בין אדם לחבירו, יזהר גם בבין אדם למקום[. שרק אם מרגיש את חבירו ורצונו, מתוך זה יוכל גם להרגיש את הבורא עולם ולעשות רצונו. 

ובזמנינו השנאה של הערביים היא כל כך גדולה, עד שמוכנים ליהרג ולאבד עצמם רק כדי להרע לכלל ישראל ר"ל. והוא דבר פלא ואין זה מדרכי מלחמה. וממילא אנו צריכים להתבונן מה אנו יכולים לעשות שיהיה זכות להנצל מסכנתם. ובודאי שעל ידי החיזוק בעניני בין אדם לחבירו ובזהירות בכבוד חבירו, לכבדו ולהחשיבו, ולא תהיה שנאת חינם או לשון הרע ח"ו בינינו, יהיה זכות גדול להסיר שנאתם הגדולה מעלינו, ולזכות לשמירה עליונה 

מי שמצטיין בין אדם לחבירו, זוכה להטבה עד אין שיעור

ויש להוסיף, דידוע שמדה טובה מרובה, ואם ייטיב אדם לחבירו ויעשה חסדים עמו ויחשיבו ויכבדו ויחזקו, ויזהר ככל מה שיוכל במצוות שבין אדם לחבירו, אז יהיה "אכן נודע הדבר" לטובה, שהקב"ה ייטיב עמנו בגלל השלימות בבין אדם לחבירו, אפילו אם איננו שלימים עדיין לגמרי בבין אדם למקום. 

וההטבה מהקב"ה יהיה כל כך בשפע, עד שנתמה "מה עשו ישראל שיזכו להטבה גדולה כל כך יותר מכל שבעים אומות". ואחר כך כשנתבונן בהצטיינות של בין אדם לחבירו שיש בכלל ישראל, יהיה "אכן נודע הדבר", שהוא בגלל שמצטיינים במצוות של בין אדם לחבירו. 

וכמו אב ואם, כשרואים השלום והאחדות בין בניהם ובנותיהם, כמה הנאה הוא להם, עד שהוא כמו שניתוסף לו "עשר שנים" של חיים. ק"ו הקב"ה האב הרחמן, כמה הנאה ונחת רוח יש לו מזה כשרואה שבניו חיים בשלום ומטיבים אחד להשני

According to Reb Shmuel, the difference is that the essence of bein adam lechaveiro is middah of rachamim, and the Ribono shel Olam responds to this with rachamim, even when the people are guilty of the aveiros chamuros. Scrupulous adherence to Bein adam lamakom, on the other hand, does not involve rachamim, and therefore does not evoke rachamim.

Reb Meir Simcha in Beshalach

 In 14:22, Reb Meir Simcha points out that the relative severity of בין אדם לחבירו vis a vis בין אדם למקום reverses depending on whether the sin is being done by an individual or by the tzibur as a whole.

והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. בהתבונן בדרכי התורה נראה כי במצות מעשיות כמו עו"ג ועריות יש כרת וסקילה ושאר מיתות ומלקות לא כן בנמוסיות ומדות כמו מחלוקת לשון הרע רכילות גזל אין מלקות דהוי לאו הניתן לתשלומין או דהוי לאו שאין בו מעשה, אולם זה דוקא ביחיד העושה אבל אם הצבור נשחתין בזה מצאנו להיפך בירושלמי דפאה דורו של דוד כולם צדיקים היו וע"י שהיו בהן דילוטורין היו נופלים במלחמה כו' אבל דורו של אחאב עובדי עו"ג היו וע"י שלא היו בהן דילוטורין היו יורדים למלחמה ומנצחין בו שאם הצבור נשחתין בעו"ג ועריות ע"ז נאמר השוכן אתם בתוך טומאותם אבל בנמוסיות ומדות לשון הרע ומחלוקת ע"ז כתוב רומה על השמים כו' כביכול סלק שכינתך מהם. 

וגדולה מזו אמרו שבמקדש ראשון היו עו"ג עריות כו' ובמקדש שני היו עוסקין בתורה ובמצות כו' מפני שנאת חנם ושם שאלו מי הם גדולים תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים כו' הרי דאם הצבור נשחתין במדות גרוע יותר מאם נשחתין במצוות ולכן אמר ר' יוחנן חלק דף ק"ח וראה כמה גדול כוחו של חמס שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם גזר דינם אלא על שפשטו ידיהם בגזל דכתיב הנני משחיתם כי מלאה הארץ חמס שעל עריות דין צבור יש להם והי' מרחם עליהם אבל על נמוסיות לא יתכן ולכן על חלול שבת בעוה"ר שנתפשט אז יכולים לקוות כי יאחר להם כי הם צבור ואף בעו"ג אמרו בספרי והנפש ונכרתה שאין הצבור נכרתין, אבל כיון שפרצו בנמוסיות הולכים בחרבות וחצים לחמוס ולגזול ונשחתו במדות כי המה כחייתו טרף אז נקום ינקם ד' ולא יאחר, כי איך נחשוב להם אם כיחידים הלא על מצוות הן נכרתין ואם כצבור הלא על נמוסיות הן יתמו, 

וכן בדור המבול על גזל לבד היה דנן כיחידים אבל כיון שהשחית כל בשר דרכו אם היה דן אותן כל יחיד לעצמו היה נכרת וע"כ דדן אותם בהצטרף כצבור והיו נכרתין עבור הגזל 

ולכן מצאנו שעל העגל שהי' החטא בעו"ג מחל הקב"ה להם ונתרצה להם אבל על מרגלים שהי' לשון הרע וכפיות טובה לא מחל להם ונגזר במדבר הזה יתמו. 

ובזה אתי שפיר המדרש שהובא בילקוט והמים להם חומה מלמד שעמד סמאל ואמר רבש"ע לא עבדו עבודה זרה ישראל במצרים ואתה עושה להם נסים, כו' ונתמלא עליהם חמה וביקש לטובען (לכן כתוב חמה חסר וי"ו) היינו דעל הנסים שעשה להם בהוציאם ממצרים לא טען משום דהגם דהיו נשחתין במצוות כמו שעבדו עו"ג והפרו ברית מילה אבל מאושרין היו במדות שלא הי' בהן לשון הרע והיו אוהבין זה את זה יעוי"ש מכילתא בא פ"ה ולכך בצבור הקב"ה עושה להן נסים אבל במים כשנחלקו לד' כתות ויש שאמרו נשוב מצריימה הלשין שצריך לדון אותם כיחידים והן נכרתין על עו"ג והיך אתה עושה להן נסים ודו"ק. 

אמנם המסתכל יראה דבקרא קמא כתיב והמים להם חומה בוי"ו רק בכתוב השני כתוב בלא וי"ו וע"ז דרש המדרש שנתמלא חימה והוא דבאמת אמר להם משכו מעו"ג והדבקו במצוות והם עשו תשובה על עו"ג שהאמינו בד' וכן מלו עצמם ובשר בניהם ועבדיהם ולכן לא הי' לצעוק להסם על שהשי"ת עשה להן נסים במצרים בהוציאם ביד רמה בעמוד אש וענן רק כאן שאמרו מצרים אנוסה מפני ישראל כי ד' נלחם להם במצרים הלא הודו כי ד' נלחם וחזרו בהן לנוס מפניהם אם כן גם הם עשו תשובה (ומפני זה זכו לקבורה רשב"ם דף קי"ח) ע"ז צעק הלא גם ישראל עבדו ע"ג במצרים ונמחל להם א"כ מפני מה הללו נצולים והללו יהיו נטבעים ע"ז השיב הקב"ה שוטה כו' וכי מפני ישוב עבדוה הלא לא עבדו אלא מתוך שעבוד ומתוך טרוף דעת אבל התשובה שפירש מעו"ג ושחטו תועבת מצרים לעיניהם היו מתוך הישוב ומתוך ההרווחה דששה חדשים בטל השעבוד מהם כיון שהחלו המכות אבל המצרים הוא להיפך דעבדו עו"ג מתוך ההרווחה והשלוה והתשובה הי' מתוך הטרוף שנהממו בים ולכן הם נטבעים וישראל עושה להם נסים יתן השי"ת שבנ"י ישובו לד' מתוך הרווחה אמן.

Many people, myself included until my brother corrected me, and including Harav Kooperman, misunderstand Reb Meir Simcha. Most people think he is saying aveiros of middos ra'os, when endemic, remove the din Tzibbur, and with it, the special rachamim on the tzibbur. They are not inherently worse, but they have the effect of bittul of zechus hatzibbur. When zechus hatzibbur is gone, they are punished quickly for other more serious aveiros. That is not what he is saying. He is saying that endemic bad middos elicit a terrible punishment for the aveiros themselves. That from yachid to tzibbur is not a quantitative difference, it changes how the Ribono shel Olam views the severity of the sin. 

I do not know why. But that has to be pshat in Reb Meir Simcha.  

Rav Shmuel's approach and Reb Meir Simcha's approach are very different. Still, I think Rav Shmuel's approach helps us explain the logic of Reb Meir Simcha's observation. Klal Yisrael is a nation of rachamim.   The relationship between Klal Yisrael and the Ribono shel Olam, beginning from Avraham Avinu, is based on the harmony of rachamim. When the midda of rachamim no longer defines the nation, there is no harmony. This is worse than Avoda Zara, because it goes to the root of the kesher between nation and God. 

Discussion

Why is this true?  Does this mean that when you are mekayeim הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, if you do like Reb Nachman bar Yitzchak in Pesachim 113: 

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מִצְוָה לִשְׂנֹאתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִרְאַת ה׳ (שׂוֹנְאֵי) רָע״.

then the net result is negative, because you are hating him for his sins באל'מ and by doing so you are causing a פרצה in באל'ח? I do not know. I do know that the Rambam is meshameit the memra of Reb Nachman bar Yitzchak, for what it's worth.