Shemini, Vayikra 10:3. Nichum Aveilim

10:3.  Hu asher dibeir Hashem.  After the deaths of the two sons of Aaron, Moshe told Aaron: "Of this did Hashem speak, saying 'I will be sanctified through those who are close to Me and I will be honored before the entire people.'" Aaron's reaction was silence.

Rashi quotes the source [based on Zevachim 115b] for Moshe's assertion that Hashem would be sanctified through those who were closest to him. The pasuk says, "I shall meet with the Bnei Yisroel, and it shall be sanctified through My honor (v'nikdash b'kvodi)" [Shemos 29:43]. The Gemora darshens that the word be'kvodi is not meant to be understood only as it is vowelized - "be'kvodi - through My honor". Rather, it should be understood as if it were vowelized b'kvodai (through those who honor Me).
 The Gemara there explains that Moshe consoled Aaron by saying "I knew that this Mishkan was going to be sanctified through the death of someone close to Hashem. I thought that it would be either you or me. I now see that they (Nadav and Avihu) were greater than either of us".

A. Reb Moshe in OC 5:20:21 (letter to Rav Greenblatt/Memphis) talks about whether saying Hamakom yenacheim is the ikkar tanchumin.  He says it is not; it is just the way to end the nichum.  The ikkar nichum is engaging the aveil in conversation, and just saying hamakom doesn’t help; “de’bazeh levad ein ha’adam misnacheim ve’ne’eseh sheket be’rucho, she’zehu ikkar hatanchumin she’chayvo Torah.  Sheket be’rucho; to quiet the emotional storm that is engulfing the oveil.  He says that the mitzvah is to talk a lot to him, as we find with Iyov and Elihu; also, he says that the rule that one doesn’t talk until the Aveil talks only applies to extended conversation, not to hamakom.  A person can say hamakom even if the aveil sits stone silent.  (By the way, about sitting by an aveil and not talking-- the Prishah in 393:3 has a little raya from the Tur's expression “ve’yoshvim” that this is legit, but implies that he really doesn't believe it. He says "vechi zehu nichum aveilim?" but from the Tur, he says, there's a "ktzas smach" for behavior that he finds strange).

 My wife told me that when she was menacheim her grandfather, Reb Moshe, for his sister Channah Small, he told her that the mitzvah is to talk about the niftar, so the aveil sees that people liked the niftar, and this makes him feel good.

 It’s interesting that this is what Moshe Rabbeinu did for Aharon.  Clearly, there was a taineh on Nadav and Avihu.  It says in Chumash eish zarah, and Chazal has plenty of pshatim in what they did wrong.  But Moshe didn’t tell Aharon they deserved it.  He said that the niftarim died in honor, and they were great people, and Aharon was silent.  This is the Sheket Berucho Reb Moshe was talking about.

 On the other hand, there’s a halacha that you are not menacheim when the meis is still unburied; so can I say that Moshe’s intent was to be menacheim?  Maybe here it was muttar even before kevura, because the idea of not being menachem when the meis is unburied is because it is a time for bechiya, and because the meis is shamed if people are over him before he’s even buried.  But by the Chanukas Hamishkon, when Aharon and his remaining sons were commanded to not show signs of grief, and didn’t have the din of an aveil or an Onein, (they all had the dinim of a kohen gadol at that time,)  that restriction would not be relevant.

B.  Bava Kamma 38– Ulah says, saying “What can you do?” to the Aveil, as the Bavli’im do is a chiruf and giduf.

 רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא אמרו ליה רבנן לעולא קום ניזל נינחמיה אמר להו מאי אית לי גבי נחמתא דבבלאי דגידופא הוא דאמרי מאי אפשר למיעבד הא אפשר למיעבד עבדי 

 The Rama in YD 376:2 brings this le’halachah.  The Aruch Hashulchan also paskens like this in YD 376:5.  He says they should say that kol de’avid Rachmana le’tav avid; that he should accept gzeiras Hashem with love; that we don’t know what is good and what is the opposite, and Hashem knows everything.

 The Taz in sk1 brings that the Maharshal disagreed, because he held that even though Ulah refused to attend a shiva because he did not like the nusach of the Bavli’im, he misunderstood them.  The nusach is ok because it’s the same as what David Hamelech said when his son died.  The Taz says “tmihani ahl peh kadosh yomar zeh.”  He says that by Dovid, he was fasting, and he said what’s the point of fasting now– I can’t bring him back.  He meant that as long as there was hope, he was mispallel for a yeshu’ah.  But now, there’s no point in fasting and davening.  But when other people say it, it means that if it were possible, if they had the power, they would have kept the person alive even though it is clear that Hashem’s will was that he die.  This is a giduf, because a person should recognize that Hashem’s will should be accepted as right and proper, and not the limited and selfish will of a man.

 The Shelah brought by the Pischei Teshuva brings the Maharshal and argues with him on the same basis as the Taz, and he addresses and rejects all the Maharshal’s other rayos.  The Shelah is in Shaar HaOsios Shin, Shtika.

Here's the Maharshal:

ים של שלמה מס' ב"ק ד:י - עולא איקלע לבבל (ל"ח ע"א), ורב שמואל בר יודא מתה לו בת. א"ל רבנן לעולא קום וניזל לנחמו, א"ל מאי אית לי גבי נחמתא דבבלאי, דגידופא הוא כלפי מעלה. שאומרים לאבל מאי אפשר למעבד. הא איפשר למעבד עבדי, בתמיה.
פי', כשאומרים מאי אפשר למעבד הכי פירושו קשה עלינו הדבר מאד. אבל אין כח בידינו ללחום עם הקב"ה. אבל היה כח בידיהם עבדי, בתמיה. א"כ הם מתרעמים על מדותיו של הקב"ה, ונראה בעיניהם כאלו שלא כדין המיתו. בשלמא מלך בשר ודם, אם המית בנו של אחד. ודומה להם שלא כדין המיתו, וקשה להם המיתה, יכולים לנחמו מאי אית לך למעבד, וכי לריב ולנצח המלך. אבל אלף הבדלות במלך מלכי המלכים, שכל דבריו משפט, ומסתמא כדין המית, כי אין עולה לפניו. ע"כ מחוייבים לקבל גזירת המקום מאהבה, ולברך על הטובה. והלך הוא לבדו,
והתחיל לנחם. ואמר, מה כשאמר הקב"ה אל תצר את מואב, אף שהתחילו בקלקול, ושכרו את בלעם. אפ"ה חס רחמנא עליהם, משום רות המואביה. בתו של ר' אם היתה כשירה וראויה לצאת ממנה דבר טוב על אחת כמה וכמה דהוה חייה.
מדהרי"ף והרא"ש לא הביאו כל זה. ש"מ דלית להו נפקותא בדינא, כי לית הילכתא כעולא לגבי רבנן. אלא שרי לנחם בכל ענין. וכן נראה, דאין זה גידופא, ואדרבא נחמתא דיליה צער הוא קצת לאבל, לומר לו אם היתה כשירה כו'. אדרבה, יקרותא דאבל ודמת לשבחו, ולא לגנותו. ומה שאומרים מה אית לך למיעבד. הכי פי', מה מועיל רוב הצער והבכייה, הלא לא תוכל להחזירו. ודוד בעצמו אמר כהאי לישנא (ש"ב י"ב, כ"ג), האוכל עוד להשיבו, ולמה לא נדקדק גם כן. אבל אם יכול להשיבו עבד, בתמיה. אלא ש"מ דשרי לנחם הכי. כדי שלא ירבה האבל ברוב צער ובכיה. ואדרבה קשה על ניחומו, דלמה היה דוד בוכה ומקונן קודם פטירת הילד שלא ימות. פשיטא שאם הוא כשר ויבא ממנו דבר טוב בודאי המקום יחוס עליו

and the Shlah:

ולא נראו בעיני דבריו, מה שאמר לית הלכתא כעולא לגבי רבנן, כי בכל מקום שמוזכר בתלמוד סתם רבנן, רצונם לומר התלמידים בני ישיבה, כמו עבידנא יומא טבא לרבנן, והרבה כאלה. ובודאי היו נחשבים לגבי עולא כתלמידים, ומיד ששמעו  דבר זה מפי עולא בודאי חזרו, ולא היו מנחמין עוד בזה הלשון, דגידופא הוא. ואין להקשות על זה באם הוא כן שהיו חוזרים מניחים זה הלשון, למה לא הלך אחר כך עולא עמהן והלך לבדו כדמשמע הלשון אזיל הוא לחודיה. ויש לומר

בודאי הלכו עמו, אלא הם היו כבר שגורים לנחם בזה הלשון, ולא היה שגור בפיהם נוסח ניחום אחר, ושמעו מפי עולא, וזהו שאמר התלמוד אזיל הוא לחודיה, כלומר שהוא לחודיה ינחם והם ישמעו לדבריו. ומכל שכן דאתי שפיר לפי גירסא אחרת שמצאתי בר"ן וזה לשונו, אכפוה ואזיל וכו', רוצה לומר היו כופין אותו בדברים והודה להם והלכו עמו.
ומה שהביא רש"ל ראיה מהרי"ף ומהרא"ש שלא הביאו כו', זו אינה ראיה כלל, דדרכן של הרי"ף והרא"ש לכתוב כל הדינים הנוהגים בהלכות איסור והיתר מצד דיני התורה ומצותיה דאורייתא ודרבנן וסייגים, אבל איסור דבר זה אינו איסור דדינא, אלא היא מדה מן המדות משום אל תבהל את פיך והא מדרכי המוסר. והנה במסכת אבות יש אלפים מילי מעלייתות מה לעשות ומה שלא לעשות והשמיטם הרי"ף והרמב"ם אף שכולם קבלו מסיני, וכמו שאמר שם במשנה הר"ר עובדיה ברטנורא. אלא הענין שאלו המילי מעלייתות הוא מסוג המדות והמוסרים, ודבר זה השמיט הרי"ף והרא"ש. ואפשר מפני האריכות כי ארוכה מארץ מדה:
ומה שפקפק הגאון הנ"ל על נחמותא דעולא תמיהני, וכי לחלוק על עולא בא, כי לא יש שום אמורא החולק על עולא בזה. ואפילו לדברי הגאון שרבנן ועולא פליגי בנחמותא דמאי הוי ליה למעבד, אבל להיפך לחלוק על נחמות דעולא לא פליגי.
ומה שהקשה צער הוא לאבל לומר אם היתה כשירה כו', נראה לענ"ד דרש"י ז"ל תיקן זה שכתב וזה לשונו, בתו של רבי אם ראויה לזרע כשר על אחת כמה וכמה שתחיה, עכ"ל. הכוונה כי פירושו של כשירה ראויה היא, כלומר הוכשרה ומוכנה לזה שיבא ממנה זרע כשר, וראוי כענין אין הבכור נוטל בראוי, רוצה לומר המוכן. כי אפשר שיהיה מוכן אחד לזרע כשר אף שהוא בעצמו רשע, כמו מואבית שיצא ממנה רות, ולפעמים צדיק גמור או צדקת אינם מוכנים לזה, וברוך היודע כי הוא יתברך שמו יודע ויודע הסבות, ואפשר כי  הצדיק וצדקת כבר הושלמו בסוד גלגול. וזה היה ניחומו של עולא שאמר בת רבי אף שהיא צדקת בודאי יודע תעלומות יודע שאינה מוכנת לזה, דאם לא כן לא מתה בקל וחומר ממואב, אם כן למה תצטער כל כך, אף שיש להצטער על העדרה, מכל מקום אין ההעדר גדול כל כך כמו שאתה מצער על העדרה והעדר הראוים לבא ממנה...
ומה שכתב דוד נמי אמר הכי האוכל עוד להשיבו כו', אין זה ענין לזה, כי קודם מות הילד היה צם דוד ועשה תשובה, ולאחר מותו אמר דוד היועיל תשובה להשיבנו, דהיינו להחיות מת, כי תחית המתים לא תהיה עד לעתיד. ובודאי אם היה מועיל תשובה אף עתה היה דוד צם עוד ועשה תשובה, ומה גידופא היה עושה בזה. אבל צער אבל שהוא מצטער ונקיט בלביה ואומר כך, מאי אפשר לי למעבד, שמע מינה דאי היה אפשר למעבד היה עושה, וזה גידופא.

כן נראה לעניות דעתי. וכן מצאתי בהר"ן שהביא זה המעשה, ולבסוף כתב וזה לשונו, שמע מיניה דבכהאי גוונא מגדף מקרי, אלא חייב האדם לקבל גזירת המקום מאהבה, כענין שנאמר, גם את הטוב וכו', והיינו דתנן (ברכות נד, א), חייב אדם לברך כו', עכ"ל

I've written elsewhere about nichum aveilim, and mistakes people make when they're trying to do good.  See here and here.

Pesach: Commemoration and Anticipation. Ma'os Chittim and Kos shel Eliahu.

There is an unusually strong emphasis on the Mitzva of tzedaka before Pesach.  Considering the high cost of making Pesach, this is perfectly reasonable.   But many meforshim explain that there is a great deal more involved.

First, the Mishna Berura (Shaarei Tziyun 429:10) says that the idea of kimcha d'pishcha is that if we are going to sit like kings at our tables, for other families to have to scrimp to make a minimal seuda is abhorrent.

Second, Reb Chaim B showed us the Gaon in Bo that says that the nikkud Tei'acheil means that part of the mitzva of matza is that we see to it that others have as well.  In fact, the word Matzos in that part of the passuk is malei, while elsewhere it is chaseir, to show that when you take care of the needy, you have to make sure that he has plenty.    I suppose that’s how this is different from the general rule of Areivus- Areivus would mean you need to ensure that others have enough, but there is no expectation that they should have more than you.  This drasha indicates that the evyon should have plenty, and that given a choice between plenty for you or for the evyon, you should favor the evyon.

ו) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה'  ז) מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וגו 

יש להבין

 א) מדוע נכפלו האזהרות ונשנו פעמים 

ב) בראשון כתיב ״תֹּאכַל״ מבנין הקל ובשני ״יֵאָכֵל" מבנין נפעל 

ג) מַצֹּת הראשון חסר ווהשני מַצּוֹת מלא 

ויש לומר לרמז בזה המנהג שבא בהגהות הרמ"א או"ח (סימן תכ"ט) לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח, ומקורו מהירושלמי פ"א דב"ה כידוע, והנה בראשונה צוה לכל אחד מישראל על אכילת מצה בפסח, זה שאמר "שבעת ימים תאכל מצת", ר"ל אתה בעצמך, ומלבד חיובך לעצמך מוזהר אתה להשתדל ולראות שמצות יאכל על ידי אחרים העניים, ולהם תתן כדי שביעה ממש, ככתוב "ואכלו בשעריך ושבעו", לכן כתיב כאן מצות מלא, אבל מצת הראשון חסר, שלעצמו הוא רשאי לדקדק ולצמצם אכילתו עד כזית עד כביצה

Third, the chiddush of the day.

Perhaps the most important reason for the mitzva of sippur and even zechira is because it reminds us of hashgacha pratis, it strengthens our emunah, and most important, it reminds us that just as the Jews were redeemed from Mitzrayim, we too will be redeemed from the Hester Panim of the Galus and we too will see an outpouring of nissim geluyim as we rebuild the Beis haMikdash.  The Smak in the first Mitzva says that this is why the Dibros began with "Anochi...asher hotzeisicha."  Our emunah is based on yetzias mitzrayim.  We can think of it as "Remembering the Future."

שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים דכתיב אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך וגו' ועל כורחין מאחר שהוא דיבור (כלומר מאחר שהוא דיבור וכל הדברות הם ציווים, כך אנכי הוא ציווי), הכי קאמר כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלקיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיעינו ברחמיו שנית כדכתיב ושב וקבצץ מכל העמים

Reb Chatzkel, in his sefer on Emunah, says a tremendous mussar haskeil that is important to keep in mind: If you leave the Seder without strengthened emunah, you missed the tachlis of the mitzva.  This does not mean it should be a dour session of mussar and hashkafa.  It means that the celebration and recollection should be consciously expanded into our hopes and expectations.

This also gives a new aspect to פותחין בגנאי.  We can never allow our low estimation of our spiritual achievements to lead us to despair.  The Jews in Mitzrayim were beaten, and they were spiritually diminished, and they were practically indistinguishable from their pagan neighbors- but a promise is a promise, and the עם הנבחר is non-negotiable, and the Geula foretold to Avraham Avinu came true.

Which brings us to the Maharal.
In the דברי נגידים  hagada from the Maharal, (page 155, after bentching, ענין פתיחת הדלת,) he says that the purpose of the Kos shel Eliahu, the kos of "ve'heiveisi," is to symbolize the Geula Ha'asida.  (This is also mentioned in the Mishna Berura 480 sk 10.)  It is on the table, but we don't drink it yet.  We go to the door to see, is Eliahu Hanavi here to proclaim that Mashiach is about to come?  Has the Geula begun yet?  We wait faithfully, and we know it's going to happen.
(This is also brought down here.)

This is also said in the Matteh Moshe siman 655 by Rav Moshe Maht of Przemysl/פרמישלה,  a talmid of the Maharshal:

 ומוזגין כוס רביעי ואומר עליו שפוך חמתך על הגוים. והטעם מפני שד׳ כוסות אלו הם כנגד ד׳ כוסות של פורענות שעתיד הקב״ה להשקות את האומות כמו שכתבתי לעיל ואנו אומרים על כוס רביעי לפני הקב״ה בזה הכוס אנו משלימין המצוה מעתה עשה מה שהבטחתנו לשפוך אותן ד׳ כוסות של פורעניות על העכו״ם. ומנהגינו לפתוח הדלת כדי לזכור שהוא ליל שמורים ובזכות אמונה זו יבא משיח וישפוך חמתו על הגוים. ועוד להראות אמונתינו בביאת משיח כאילו אנו מצפים ומקוים מחכים על ביאתו אף כי יתמהמה. ובזכות זה יחיש ה׳ את גאולתינו וישפוך חמתו על הגוים

And of course, the Ramchal in his Maamar HaChochmah:

הנה ביציאת מצרים נבררו ישראל ונבדלו מכל העמים, להיות מתעלים במדרגתם ממדרגת האנושיות החומרית, ולהיות ראויים להתעטר בעטרות הקדושה. ומה שעד אותו הזמן היה חשך החומריות מתגבר בגוף וגורם לאור התורה הקדושה שלא יאיר, הנה מאחר שסבלו ישראל הענוי והשעבוד הגדול שסבלו, נתפייסה מידת הדין, ונשאר המקטרג בלי טענה, ונזמנו לאור באור העליון. והנה בלילה הזה כל זה מתחדש ומתעורר מה שנעשה בראשונה, וזה עצמו סיוע אל הגאולה האחרונה שתעשה

It is so very important to realize that the essence of the seder is not only commemoration, it is anticipation.

And this brings us back to the topic of Ma'os Chitim:  Once we understand that the Seder is to strengthen our bitachon in the geula, we realize that it is davka now that tzedaka is doubly important, because Nissan is the month of the Geula, and our geula is dependent on the chesed we do to each other.  As the Ribono shel Olam told the navi Yeshaya,  ציון במשפט תיפדה; ושביה בצדקה

The Rambam (Matnos Aniyim 10:1, and brought in the Tur YD 247) expands on this idea and says,

  ואין כיסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר "בצדקה, תיכונני"; ואין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה, שנאמר ציון במשפט תיפדה; ושביה בצדקה . 

This is is why we begin with Kol Dichfin, which we don't do on any other yomtov.  We don't even call Maos Chittim "Tzedaka," because we don't investigate the status of the the recipient, does he have mazon for 14 meals.   We give each person enough that he can celebrate the Yomtov like a king.  This is not necessarily a din in "Tzedaka," it is unique to the concept of Kimcha dePischa, as the Chida says, and as I said from the Gaon above.  Indeed, many achronim say that it is important that each of us have a guest at the meal.  Even without the achronim, all you have to do is look around and see that this is true.  Why?  Because the chessed of Hachnassas Orchim on Pesach is not merely ancillary, and not based only on the Rambam's general din of Yomtov (VI Shvisas Yomtov 18,)

וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו. ועל אלו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם. ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם

On Pesach, it is more than that: it is as important an element of the Seder as the Shmura Matza.



The unsinkable Reb Chaim Brown took the idea of the Seder being a lesson in Emunah and he did some excellent work with it.  I encourage you to see it inside at http://divreichaim.blogspot.com/2015/04/galus-mitzrayim-and-seder-story-as.html


☛ My son in law, Harav Avram Lawrence, added a perfect he'ara to this vort.  He said that the Gemara in Kesuvos 61a says that the two sons of R Chisda, one told the butler to eat before he served all the guests, and the other had the butler wait to eat until he had served all the guests  The one who had the shamash eat first merited the visits of Eliahu haNavi, because it's not fair to have him wait and be hungry.

רב מרי ורב פנחס בני רב חסדא מר קדים ספי ומר מאחר ספי דקדים ספי אליהו משתעי בהדיה דמאחר ספי לא משתעי אליהו בהדיה

Rashi-

קדים ספי. קודם שיתן לפניו: מאחר ספי. מכל מין ומין לאחר שנתן לפניו ולפני האורחין: דקדים ספי משתעי אליהו בהדיה. לפי שכשנותן לפניהן והוא רואה ומתאוה ומצטער ופעמים שיש אורחין הרבה: 

Perhaps, he said, this is what we mean in Ha lachma anya.  כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח, we invite guests to eat.  Perhaps this means that we tell our guests that if our Seder is too lenghty for them, if they are hungry and would like to begin the meal quickly, we will serve them immediately, without waiting until we finish the Seder and begin our own meal.  By doing this, we might be zocheh to gilui Eliahu, which, as we discussed above, is the most important focus of the Seder, because Eliahu is the harbinger of the Geulah.

☛   Once again, a phenomenal observation from Reb Chaim B, in the comments- 

"the mitzvah of matzah itself has built into it this idea of anticipating the future. We say in the haggadah that the reason we eat matzah is because BN"Y had to run out and did not have time to let the dough rise. Yet even without that reason, they had to eat matzah because Hashem had given them a mitzvah to do so beforehand. Which is it -- the mitzvah or the haste? Answer (according to some of the meforshim at least) is both -- Hashem gave them the mitzvah anticipating the fact that they would have to leave b'chipazon." 

I think that's a great he'ara.  It could be that the Yidden in Mitzrayim thought the Matza was a zeicher for Lechem Oni, and that's true, but they didn't realize that the Mitzva of Matza encompassed an expression of the imminent geula.

Finally: here is a link to a great examination of the minhag of Kos shel Eliyahu by Eliezer Brodt.
http://seforim.blogspot.com/2013/03/the-cup-for-visitor-what-lies-behind.html

Kedoshim, Vayikra 19:17. Our Obligation to Admonish Wrongdoers. הוכח תוכיח את עמיתך

A dear friend of mine told me that he was at a restaurant last night for a Sheva Brachos, and as they walked to the back, he and his wife saw that there were five yarmulkas on shaven heads.  We pasken that we should be machmir according to the shittos that shaving the head is at least an issur derabanan, and most likely an issur deoraysa of Lo Sakifu.  He had mentioned the new style to his wife and bemoaned the spread of the issur, but she thought it was vanishingly rare in the Orthodox community.  They were shocked to see how common it has become.

He and I have discussed this before, and I wrote about it here as well.  My problem is that this friend is a great talmid chacham and yarei shamayim, and it truly bothers him, both because of the chillul hashem and because of the consequences to the people who do it.  In fact, he recently discussed this with Rabbi Leonard Matanky, the principal of the local (coeducational Modern Orthodox) Jewish high school.  Rabbi Matanky said that the strictly enforced rule at the CJA is that if a boy comes in with a shaved head, he is suspended for two weeks, the time it takes to grow his hair back to the proper shiur.  (Rabbi Matanky is also currently the President of the Rabbinical Council of America.)

Every time we discuss it, I ask my friend, if it bothers him so much, why he does not admonish these people?  (The truth is that I know that he is a modest and private person for whom tochacha would be very hard, but I bother him about it because think that if he took a more active role in our community's life he would be one of the einei ho'eido.)  He says that he knows for a fact that they will disregard him.  I'm sure he's right. But I also know that I mentioned this to one person, and he no longer does it.  My friend's son mentioned it to a chasidishe young man in Lakewood with big peiyos who had, since his earliest youth, shaved his head behind the peiyos such that he was also transgressing the deoraysa.  The person reflexively denigrated the criticism, but came back a week later, and shamefully said that he looked into it, and he was horrified to learn that it was true, and he had been doing wrong since he was a child.  So I'm not convinced that people won't listen- IF, and only if, they are approached in the right way.  And that is the problem.  Most often, tochacha is viewed as a personal attack.  As Shlomo HaMelech said in Mishlei, אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך.  How does one effectively admonish another person without making the problem worse, and creating hatred as well?

(I recently saw quoted from the Shelah that says pshat in the passuk in Mishlei that if your tochacha attacks the person as a leitz, he will hate you.  But if you show him derech eretz and kavod, if you tell him that he is a wise and honorable man who might now know about the issur, הוכח לחכם, then he willl love you.  The only Shelah I saw was the one in his Hakdama:

אמר אחר כך "ודרך חיים תוכחת מוסר", מתחילה דבר משלימות עצמו יהיה שלם בנר מצוה ותורה אור, אחר כך ישלים את זולתו גם כן, וזהו דרך לחיים הנצחיים להיות זוכה ומזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות וכו', ותמיד לא ימנע מלהוכיח אחרים וילמדם חכמה ומוסר להבין אמרי בינה, ועל כן אמר לשון ודרך, כמו שאמר יתרו למשה רע"ה "והזהרת אתהם את החקים ואת התורות והודעת להם את הדרך ילכו בה".

ואמר תוכחות מוסר שהוא כפל לשון תוכחה, רוצה למר על העבר הוכח יוכיח אם סרו מן הדרך הטוב והישר, ומוסר הוא יורה דרך שילכו להבא, כמו שאמר "שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו". הוכחה היא מצות עשה כמו שכתוב "הוכח תוכיח את עמיתך", והיא מצוה רבה מאד. ומסכת שבת פרק כל כתבי אמר ר' עמרם לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה... משמע שאם היה גלוי להם (שאינם שומעים לתוכחה) לא היו נענשים, וכן משמע בתוספות בפרק חזקת הבתים וכן כתב בספר המצות, דכתב וטוב לו לשתוק, דהנח להן לישראל מוטב שיהיו שוגגים וכו'. ורא"מ כתב דמעונש פטור, אבל מעשה דהוכח תוכיח לא אפטיר... ולי נראה להביא ראיה לדברי רא"מ דמהוכח תוכיח אינו פטור מהא דאיתא פרק יש בערכין עד היכן תוכחה, רב אמר עד הכאה וכו' הרי סבירא להו אף שכבר בא לנזיפה וגם לקללה ואז יודע בודאי שלא יקבל, על כל זאת אינו פטור מעשה דהוכח תוכיח עד הכאה...

וההיא דפרק הבא על יבמתו דא"ר אילעא משום רבי אליעזר בן שמוע כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שלא נשמע.... אני אומר שזהו ענין בפני עצמו, ומיירי בדבר שהחוטאים אינם יודעים שזה אסור ומתלוצצים מהמוכיח ועל כל פנים יעברו, על כן מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים... אבל דבר שנתפרסם אסורו ונודע ומבורר אזי הוכיח תוכיח אפילו מאה פעמים. עוד יש לפרש דברי רבי אליעזר בן שמוע שלא לומר דבר שלא נשמע היינו להוכיח לץ שמתלוצץ על דברי המוכיח וצוחק עליו, כי ישראל אף שהיו חוטאים ולא שומעים לקול נביאיהם זה לא היה בכלל התלוצצות, רק נביאי שקר הטעום וסברו שדבריהם אמת. וכן המוכיח לחבירו והוא משיב לו על הוכחה לא עשיתי כך או אומר עשיתי וכדין עשיתי, אז מחויב להוכיח עד הכאה ולמר כדאית ליה, אמנם אם צוחק לדברי המוכיח ומתלוצץ עליו אז חובה על המוכיח שלא יאמר... (תולדות אדם בהתחלה)  )

I was speaking to Rav Mordechai Tendler, and he reminded me that Reb Moshe used to say a beautiful he'ara, that a tnai in the mitzva of tochacha is the amisecha, that you care for the transgressor and want to help him change and improve.  If you're just yelling, when yelling will only aggravate the problem, you are not doing a mitzva at all.

So here's the halacha question that I hit him with this time: If you don't rebuke people who are transgressing commandments, you're transgressing the commandment of Hochei'ach. What if you walk into a room where five people are doing wrong, and you say nothing.  Are you over one asei, or five?  Just because you need some kind of chiluk for malkos and korbanos does not prove that it is not many issurim.

Proof of the multiplicity of aveiros is the Rambam in Avos that says that given a choice between giving smaller amounts to numerous poor people or larger amounts to fewer, one should choose the former, because every time you put your hand into your pocket and give to the poor, you cultivate the middah of loving your fellow man.  This implies that as far as the technical mitzva, there is no difference between giving one thousand perutos to one man and giving one perutah to one thousand men.  If so, it would appear that there is no difference between failing to admonish five men separately or failing to admonish them all together.  It's five bittul aseis.

Moving back to the practical, I believe that tochacha is a skill, and it can be cultivated and developed.  It's a mitzva, and besides the mitzva there's a very serious issue of Areivus, so it is something that deserves effort.  I also realize that like Tzniyus patrols, if this became a "campaign," it would attract people who do it because they have psychological problems.  But for the normal people out there, I sincerely believe that it is possible to learn how to do tochacha in a loving and private and non-threatening way so that it will be effective.  It's worth thinking about.

UPDATES:
1.  Harav HaRofei Stone sought to be melamed zechus because the Rambam associates taglachas with antiquated minhagim of Avodah Zara/Chukos HaGoyim.  Inasmuch as it is no longer practiced among sane gentiles, it might no longer be an issur deoraysa.  Here is an example of the "reyd" in the Rambam:

 ביו״ד (סי׳ קפ״א) בפת״ש (סק״א) עט״ז (םק״א) שכתב דלהרמב״ם מותר לגלח פאות הראש מפני שלום מלכות כמו (בטי׳ קע״ח ם״ב) ועי בתשו׳ אא״ז פנים מאירות ח״א (בחי׳ רעק׳׳א כתוב ח״ב) (סימן ע״ט) שהשיג עליו ע״ש עכ״ל, ותשז׳ פמ״א אינו תח׳׳י, אבל ראיתי במנחת חינוך (מצוה רנ״א) שהביא בשם המשנ׳׳ח שהשיג על הטו״ז לפמ״ש הב״י (סי׳ קע״ח) דהאיך יכולי׳ חכמים להתיר לספר קומי מפני שלום מלכות אף שהוא חק העכו״ם, ותי׳ כיון שאינו מפורש בתורה חקות העכו״ם מסרו הכתוב לחכמים והם התירו לקרובי מלכות ע״ש, וא״כ בפאות הראש דמפורש בתורה דאםור להקיף פייר א״כ גם הר״מ מודה דאסור משום שלום מלכות ע״כ. והנה ודאי השגה גדולה היא על הטו״ז ובפרט דהטו״ז עצמו (בסי׳ קע״ח םק״ד.) העתיק דברי הב״י הנ״ל. אמנם מלבד זה קשה לי על הטו״ז שהחליט כאן דלא מצינו היתר משום שלום מלכות אלא באיסור משום חקות עכו״ם והיאך העלים

 עין מגמ׳ ערוכה גיטין (נ״ו אי) סבור רבנן לקרובי׳ לבעל מום משום שלום מלכות ע״ש (ועיין במג״א סי׳ תרנ״ו םק״ח ובמחה״ש לשם גם עיין בבכור שור לע״ז דף ל״ו ע״ש) בשלמא על הב׳׳י ל״ק דבאמת כתב (בסי׳ קע״ח) בתי׳ א׳ דמשום הצלת ישראל יש כח ביד חכמים להתיר איסור

 תורה, וי״ל שלמד כן מגמ׳ דגיטין הנ״ל, אבל על הטו״ז שכתב פה דלא מצעיו היתר משוס שלום מלכות אלא באיסור משום חקות עכו״ם שפיר קשה, היאך יפרנס הגמ׳ הנ״ל דרצו רבנן להקריב בע״מ משום שלום מלכות וצע״ג״.

FWIW, I think it's pashut even in the Rambam that the issur deoraysa still applies.

2.  Rebbitzen Jungreis famously does tell people when they're doing wrong, but it might be that she gets away with it because she's female and around four six.  Also, she is really sincere and loving.  Even so, they usually tell her "You're crazy, leave me alone," but some have sought her out years later to thank her and invite her to a daughter's wedding to a yungerman in Bnei Brak.

3.  In the comments, Reb Chaim Brown said that he believes that the bittul asei of tochacha is on the gavra, and it doesn't matter how many people he is "not-mochi'ach."  I hear the he'ara, and it's definitely something to think about, but if he's right, it would be a big chiddush.  I would say that it shtams from either from the din of Arvus or lifnei iveir or lo saamod, so every one you are not mochi'ach is another bittul asei.

Vayikra 4:27, Korban Chatas. The difference between Distraction and Misdirection

If I have time, I'll try to make this intelligible, but as it is now, it will only make sense if you've learned the sugyos in Klal Gadol and Horyos.

 ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ  בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תיעשינה ואשם

We darshen from בעשותה that misaseik is pattur from a korban.  There is a machlokes Nesivos and Reb Akiva Eiger in the Tshuvos (I:8) whether a Misaseik is a maaseh aveira or not   Reb Akiva Eiger holds it is a maaseh aveira (at least in kol hatorah kula outside of Shabbos, where even RAE agrees that because of meleches machsheves it's not a maaseh aveira at all).  The petur from a korban because of the drasha בעשותה that excludes מתעסק is only a petur from a korban, but it's not an oneis, it's a shogeig and needs kapara.

Reb Akiva Eiger:

ונ"ל דבר חדש דמה דממעטינן מאשר חטא בה פרט למתעסק, לא דמתעסק לא נעשית העבירה כלל אלא דמקרי עבירה בשוגג, ואך בשוגג כהאי ממעטינן מאשר חטא בה דפטור מקרבן אבל מ"מ מקרי שגגת איסור, אבל מה דממעטינן מטעם דמלאכת מחשבת אסרה תורה היכא דליכא מלאכת מחשבת אינו בכלל מלאכה ולא נעשה העבירה כלל. 

דמתעסק הוי ככל מילי עבירה אלא דמקרי שגגת עבירה, ובכה"ג גזה"כ  לפטרו מחטאת אבל עבירה יש כאן אלא דמ"מ בשבת כיון דלא ידע מהמחט לא מקרי מלאכת שבת, [ומה"ט נקטו בדבריהם מלאכת שבת ולא נקטו מתעסק, דמצד מתעסק היה מלאכה דאורייתא, רק מטעם מלאכת מחשבת הוא דרבנן] 

I think it's odd, then, that in explaining why  יחיד שעשה בהוראת ב"ד is chayav a korban, the Noda biYehuda תניינא יו"ד סי' צ"ו says that of course he's an oneis gamur, but he's chayav a korban because the fact is that what he thought was a beis din. what he though was a pesak, was not.  It was an error.  And we're not talking about following your local Orthodox rabbi, we're talking about a pesak of the Sanhedrin of semuchim that is seated in the Lishkas HaGazis in the Beis HaMikdash in Yerushalayim.

אך צריכין אנו לשום לב דאנן קי"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב חטאת דקי"ל כחכמים וכ"כ הרמב"ם ז"ל, ולכאורה יפלא למה יתחייב היחיד בזה ואף שהב"ד פטורים אם לא עשו רוב הקהל על פיהם מ"מ יחיד זה מה פשעו ומה חטאתו ואין לך אונס גדול מזה שעשה ע"פ הוראת ב"ד, והתורה אמרה ע"פ התורה אשר יורוך, שאפילו אומרים על ימין שמאל נשמע להוראתם וא"כ לא היה רשאי היחיד להרהר אחריהם ולמה יחשב זה לשוגג ולא לאונס.

והנלע"ד לחלק דשאני נסת ע"פ עדים אף שמותרת להנשא על פיהם מ"מ אונס זה בא ע"פ טעות הוא שהרי באמת העדים העידו שקר והעדים הטעו אותה בשקר לכן נחשב הדבר טעות שגגה ולא אונס, משא"כ שמשה שלא בשעת וסתה שהיא מותרת לשמש ואין כאן טעות דע"פ דין תורה מותרת לשמש, הנה בודאי אפילו אם פרסה נדה באמצע הביאה אנוס הוא על הכניסה שהרי אין כאן שום טעות וכו', ובזה ניחא ג"כ שהיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב קרבן אף שהוא אנוס שהרי כתיב ע"פ התורה אשר יורוך, מ"מ אונס זה ע"פ טעות הוא בא שהב"ד טעו בהוראה ולכן נחשב שגגה אלא שאם עשו כל ישראל על פיהם העושים פטורים מן הקרבן, והיינו לא מטעם אונס אלא כיון שהב"ד חייבין קרבן לכן העושים פטורים, משא"כ כשעשה היחיד על פיהם שאז אין הב"ד חייבין קרבן, חייב היחיד קרבן. ובזה יתורץ קושית הרב לח"מ והרב מש"ל מה שהקשו על הרמב"ם בפרק י"ד מה' שגגות דלמה הוצרך למיהב טעמא שאין זו הוראה אלא טעות הא לדידן דקי"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב לא אכפת לן אם הוא הוראה או טעות, וע"ש מה שהסביר בזה.

So it comes out that the Noda biYehuda's  יחיד שעשה בהוראת ב"ד is an oneis gamur, but he's chayav a korban, while Reb Akiva Eiger's מתעסק is definitely not an oneis, but he's pattur from a korban because of the gzeiras hakasuv of מתעסק.  It's not a kashe, it's just peculiar, and it points to the lomdus of misaseik in the parsha of korbanos, that the lomdus of מתעסק doesn't necessarily apply to issues of guilt and maaseh issur.

Vayikra 1:2. Sharing the Weight

The Medrash Rabba in the beginning of Vayikra:  Normally, that which is too heavy for one can be borne by two; too heavy for two, can be borne by three, and so on.  Can one man possibly bear something too heavy for six hundred thousand?  But at Mattan Torah, all Klal Yisrael stood and said "we can't bear any more."  But Moshe heard the voice alone, and he survived.  And we see that here in the beginning of the parsha there was a special call to Moshe in our passuk, "And He called to Moshe."

אמר רבי תנחום בר חנילאי: בנוהג שבעולם משוי שקשה לאחד נוח לשנים, ולשנים נוח לארבע, או שמא משוי שקשה לס' רבוא, נוח לאחד?! כל ישראל עומדים לפני הר סיני ואומרים (דברים ח'): אם יוספים אנחנו לשמוע וגו', ומשה שומע קול הדבור עצמו וחיה?!תדע לך שהוא כן, שמכולן לא קרא אלא למשה, לכך נאמר: ויקרא אל משה

Achronim ask that the metaphor is invalid.  A physical burden carried by two is easier, because each person is only carrying half.  By Mattan Torah, the number of listeners is irrelevant, because every one of them is hearing the entire thing individually- sharing the experience does not lessen the experience at all.

So Reb Dovid Soloveichik (Shai laTorah III) and Reb Berel Povarsky (Bad Kodesh here) say the same answer- that you see from here the power of a tzibur, that bearing the spiritual thing together makes it easier for each, or that it's too esoteric to explain, or something along those lines.  Reb Dovid's words, as quoted there-

ומבואר במדרש דלא כן הפשט, אלא שהיה זה "קול רוחני" אשר כל כלל ישראל "כאיש אחד בלב אחד" היו שומעים אותו  ומשו"ה נקרא "משוי של ששים רבוא"  והבן הדבר כי עמוק הוא

It's too עמוק for me to be והבן הדבר, so I had to find a pshat I could understand.  Even if you shtell tzu the din of כל דבר שבקדושה, לא יהא פחות מעשרה, it doesn't explain Klal Yisrael's fear of listening- especially since Moshe Rabbeinu was among them.  So here's what I suggest.

What does it mean that Klal Yisrael couldn't hear the voice of the Ribono shel Olam?  It clearly wasn't a matter of physical force, because then it wouldn't be a gadlus that Moshe could bear it.  It must be a spiritual thing.  What was it about hearing the Ribono shel Olam that was so spiritually challenging?

The Rambam in Peirush haMishnayos at the end of Makkos says that in a lifetime of doing thousands of mitzvos every day, we cherish the hope that once in a lifetime we might do one mitzva perfectly.  My father, zatzal, for example- in Samarkhand, he once gave a man every penny he had, and then gave him his shoes.  He decided that he would find a way to survive, while the other man was so desperate he needed everything my father could give him.  That was a pure and perfect mitzva of tzedaka.  But this is a rare, rare thing.

When the Ribono shel Olam gave us the Torah, it was an unimaginably powerful exposure to the kedusha of the Torah and the perfection of the Ribono shel Olam.  The people said that this is beyond their ability.  When you get a perfect vision of what a mitzva is, and what kedusha is, then you feel that you have to do every single mitzva, every day, perfectly.  But the reality is that such a thing is not possible for flesh and blood.  It seemed like they would need to be not just malachim, but greater than malachim.  On the other hand, Klal Yisrael as a whole includes individuals that dedicate their whole lives to a particular mitzva.  You have the masmidim whose every breath is limud haTorah.  You have others that run after poor people to help them and encourage them.  You have others that wear fifty talleisim for a perfect mitzva of tzitzis. At our Kiddush this morning, we hosted Rabbi Abraham Cooper of the Weisenthal Center, and we realized, once again, what it means to totally and absolutely dedicate one's life to advocacy for Klal Yisrael.  Within Klal Yisrael as a whole, perhaps every single mitzvah can be fulfilled as it should be.  But when we saw Mattan Torah, and we heard the mitzvos from Hashem, we felt that even with the din of areivus we cannot possibly do what needs to be done.  Even if the burden was shared, the mitzvos could not be fulfilled as perfectly as we saw they ought to be fulfilled, and we despaired, perhaps we were even terrified by the expectations, and we couldn't survive facing the contrast between our duty to Hashem's perfect plan and our hopeless human failings and inadequacy.

But לגבי משה רבינו מילתא זוטרתי היא (Brachos 33b)  Moshe Rabbeinu was a perfect man, and he was able to gaze upon the purity and spirituality of the mitzvos and live his life such that every single mitzva would be done with his whole heart and his whole soul, exactly as is the will of Hashem.

The Purloined Letter

This past Shabbos, the minyan at which I daven gave seventeen aliyos.  This was because when we were almost finished with Vayakhel, reading from a six month old sefer Torah, the baal korei found an Aleph that had never been finished.  Writing an Aleph is done in three strokes, and the sofer had done two and moved on.  It was clear that it was never written- the parchment was pristine.  Somehow, it slipped through the vetting process.  (We later saw that someone, probably the sofer had written in pencil in the margin that the Aleph was incomplete!  He apparently intended to to come back later and fix it, but never did.  Why he left the repair for later is a mystery.)

So we relied, bedieved, on the Rambam (and the Mordechai, Kol Bo, Avudraham, Orchos Chaim, Agur, Ohr Zarua, and Mizrachi, who are all mattir lechatchila to read from a sefer passul,) to not start from the beginning again.  But since it was relatively easy, we called up six more aliyos in the next sefer.  (This psak is based on a great deal of shimush in Litvishe Yeshivos and is consistent with the MB 143.)  No problem- it was Vayakhel-Pekudei, and we could just read Pekudei as if it were separate.

Towards the end of Pekudei, in the old sefer, the Baal Korei found that the ink in a Daled had fallen off, and that sefer was passul, too.

We took out yet another sefer, and there were just enough pesukim left to squeeze in six more aliyos.  And then, of course, parshas Parah.

It occurred to me that if some unscrupulous tzadik were to sneak into shul after Shabbos and write in the last leg of the Aleph, he would have the Mitzva DeOraysa of writing a Sefer Torah.  It's not a case of just restoring a sefer that was once kosher and later became passul.  This sefer had never been completed, and this would be the makeh be'patish that gave it kedushas sefer Torah.  With one stroke, a not-sefer would become a sefer.

Of course, the owner of the sefer, who had paid fifty thousand dollars to have it written, would be miffed.   But what could he do?  Take me to Beis Din for repairing his possuleh Sefer Torah?

The answer is that he could demand ten Zehuvim from me, which the Gemara says is the payment for snatching away someone's mitzvah.   Repairing his possuleh sefer is basically the same as being mahl his son.

Even if he is entitled to ten Zehuvim, there's a big difference between fifty thousand dollars and Asarah Zehuvim.  According to the Encyclopedia Talmudis, ten zehuvim adds up to 82 grams of pure gold, slightly less than three ounces.  As of 3/16/15, that would be three thousand dollars for chapping someone's mitzvah.  (The ratio between precious metals and other commodities is a far smaller percentage than it was in the ancient world.  Silver that would buy breakfast now would buy a cow then.)   Considering that Kesuvas Besula is around 25 ounces of silver, worth around $400 (before the hosafos of two hundred zekukin, which adds around one hundred pounds of silver,) that's a lot, but it's a lot less than $50,000.

The only problem is that once we've established that the sneak would be obligated to pay asara zehuvim, that means that he's guilty of some kind of wrongdoing.  A mitzvah enabled by means of a wrongdoing is a mitzvah haba'ah be'aveira, and there would be no kiyum of a mitzvah.

Assuming that to be the case, we have to say that all the cases of asarah zehuvim the malefactor did not fulfill any mitzvah, but the proper owner cannot do the mitzva any more because the opportunity is gone- the child is no longer an areil, the blood is covered, and so forth.  It's not worse than Kisahu haru'ach, or nolad mahul without arla kevusha.  But where the challos depends on kiyum hamitzvah, not merely eliminating the need for the mitzvah, then a man who grabs the mitzvah would not be mekayeim anything because of ba'ah be'aveirah.

UPDATE:
I recently saw that the premise of this post is incorrect. I assumed that the creation of a Sefer Torah fulfills the Mitzvah. Apparently, that is not the case. In some safrus books I saw that it is pashut that the only person that fulfills the mitzvah is the one who arranges and pays for the sefer to be written. You don't need shlichus, you don't need omeid al gabov. If so, my writing the letter in someone else's sefer would gain me nothing, except the pe'ulas hamitzva. The Kiyum Hamitzva would still be the other person's.

There are several mehalchim about what the payment of Asarah Zehuvim is for.  Is it payment for value received, zeh neheneh vezeh chasar (Ramban and Rif in Chulin, and see Rosh BK eighth perek #15,) or is it a din of mazik, or is it a knas (R"T and brought in the Rif.)  The Chasam Sofer in Chulin 87a says it is for the anguish caused.  We are going with the Chasam Sofer, that הענישו ר"ג עשרה זהובים לפי שיעור צערא דגופא

וחייבו ר"ג עשרה זהובים 

לכאורה נראה לא שכר שיווי המצוה או הברכה חלילה, מי יכול לשער אורח חיים פן תפלס וכל חפצים לא ישוו בה, ותו מה צריך לשלם לו הפסדו הלא חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאו מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, נמצא זה שחטף ממנו מצותו לאו מידי חסרי', אך הפרש יש בין העושה מצוה ומקבל שכר או נאנס ולא עשאו ומקבל שכר, כי זה העושה עובד ה' בשמחה ובטוב לבב ונשכר על זה וזה שנאנס מצטער על שלא זכה לעבוד ה' ומקבל שכר שמים על צערו נמצא אעפ"י שלענין שכר שמים אין הפרש מ"מ בצערא בגופא איכא הפרש והענישו ר"ג עשרה זהובים לפי שיעור צערא דגופא

וביש׳׳ש פ׳ החובל ס״ס כ׳ ששיעור יוד זהובים הי׳ מקובל עפ״י סוד הגנוז ע״ש וקצת ע״ד דרוש יש להסביר הקנס היותר חמור הוא שור ושה וטבחו ומכרו משלם ה׳ בקר תחת השור ה״נ יש לו לשלם פעמיים ה׳ פעמים שיווי המצוה היינו עשרה פעמים כדאמרינן בעלמא ק״ו לשכינה ׳״ד יום . ובאלעזר כתיב שני צמידים על יד׳ עשרה זהב משקלה פירש״׳ כנגד ב׳ לוחוח שבהם יוד דברות נמצא שיעור כל דבר בזהב א׳ וזה הגונב ישלם עשרה זהב עפ״י הנ"ל

הנה רש״י בפי משפטים מייתי מכילתא פלוגתא דתנאי ר״מ ורחב״ג לחד מ״ד עיקר תשלומ׳ ה׳ ורק בצאן היקל הקב״ה משום שנתבזה הגכב לישאו על כתפו וא״ש הנ״ל והכא ס״ל לרשב״ג שקנו עשרה זהב אך למ״ד דהעיקר ד׳ תחת הצאן ושור שביטלו ממלאכה צריך לשלם א׳ יותר משום ביטול מלאכה א״כ הוי סגי הכא בשמנה זהב וק׳ על הבת קול שאמר ברהמ״ז שוה ארבעים זהב והלא אינו שוה אלא ל״ב זהובים . וגם הש״ך ק״ שפ״ב בח״מ הקשה אהתוט שתירלו דאת״ כמ״ד לא מברכיך אכקא דברכתא וכף לאידך ט ד מהב״ק ה״ל למימר חמשים זהב. וי״לק׳ מתורלח בחברתה רבת קול יוצאה ואמרה בהמ״ז שוה מ׳ זהב ולא ידעיכן א׳ ברכת בפה״ג בכלל דמברטן אכקא דברכתא וה״ל ה׳ ברטת אלא lip כמ״ד חשלומי ד׳ עיקר וכל ברכה איככה קוה אלא ח׳ זהובים וה׳ פעמים הוא ארבעים או לא מברטן אכקא דברכסא ומה רק ד ברטח אלא הלכה כמ״ד חשלומי ה׳ עיקר ומגיע עבור כל ברכה עשרה זהב דה״ל מ׳ ומיושב הכל בעזה״׳

As I said above, if it really is called "stealing," then the gazlan's bracha should be a bracha levatala, both because of ba'ah be'aveira and because of אין זה מברך אלא מנאץ, and he would not fulfil the mitzva at all.  But the Taz YD 28:8 says that it's not a bracha le'vatala, because every mitzva belongs to all Klal Yisrael, even where particular individuals have precedence.  He has greater rights, compared to your lesser rights, and that's why you have to pay him, but it's not a "stolen" mitzvah.  (I believe Reb Moshe in a teshuva paskens like the Taz.) I am not sure whether the Taz shtims with the Chasam Sofer. Maybe it does, and causing someone צערא דגופא does not make it a מצוה הבאה בעבירה or מנאץ.

Still, according to the Taz, and the Igros, if I would sneak in and fix the sefer, I would have gotten a bargain.

But, you say, "Trickery to fulfill a Mitzva????  Shame on you!  It's immoral!  Who would think of doing a mitzvah by tricking someone else out of it!!"

The answer is, the Shaarei Teshuva about Boaz, that's who.

And the Titen Emes L'Yaakov, and Toras HaMitzvos, and Zera Avraham, and Pardes Yosef and Minchas Chaim.  And Achilas Matzos b'Yisrael.




(This post was originally titled "The Purloined Mitzvah. You see, Edgar Allan Poe once wrote a short detective story, "The Purloined Letter."  What we're dealing with here is truly The Purloined Letter, the letter Aleph. It was hard to decide whether to label this piece "The Purloined Letter" or "The Purloined Mitzvah.  I decided to favor subtlety and chose the latter.  But as Poe quotes from Seneca in that very story, ""Nothing is more hateful to wisdom than excessive cleverness," and it was not the right choice, so I changed the title.  Most importantly, I should always bear in mind that since this is not Sheva Brachos Torah, only forty or so people will read it, and I could call it Yunkin Purkin and it wouldn't make much difference.)

Mr. Poe, purloining the letter.

Pekudei, Shemos 39:13. Harav Zelig Tarshish of Kelm

Going through my mother's house, הריני כפרת משכבה, I was looking at this picture, that had been under the glass on the server since I was an infant.  My sister remarked that it seemed out of character for my mother to not have left some way to identify the person, so I looked, for the thousandth time, at the back.  This time I found almost invisibly faint writing on the back that said that it is a picture of Rav Zelig Tarshish of Kelm.  Even in Kelm, that singular concentration of gadlus, Reb Zelig was renowned for his tzidkus and gadlus in Torah.  He was not really associated with the Talmud Torah in Kelm.

הרב זעליג (זעליק) תרשיש

Reb Zelig wore Tallis and Tefillin all day, as can be seen in this picture.  He has three sefarim, עין תרשיש ג"ח.  His last years were in Eretz Yisrael- I don't know where this picture was taken.  The young men don't strike me as Yerushalmi, but the stone building does.

This is the haskama on his sefer from Kovner Rov:

 מכתב מכבוד.הגאון האמיתי פאר הדור מאור הגולה מרן אברהם דובער כהנא שפירא

 שליט״א הגאב״ד דק״ק קובנה

 .בא לפני גברא רבא ויקירא הוא ניהו הרב הה״ג המאוה״ג המפורסם בתורתו וצדקתו לתהלה ותפארת כש״ת מוהר״ר יהושע זעליק תרשיש נ״י מק״ק קלם וספרו ״עין תרשיש״ בידו, חידושים על הש״ס ופוסקים. עברתי על פני הספר בכמה מקומות ומצאתי הרבה דברים ישרים ונכונים הקולעים למטרת האמת והפשטות, וגם בדברי אגדה נעימים וישרים ממולאים בבקיאות ועיבוד הסוגיות לדיוקן. והנני מבקש מכל מוקירי תורה וחברים ליראי ה׳ לאסוף נא ברכה אל תוך בתיהם לכבוד התורה ולכבוד הרה״ג המחבר נ״י והי׳ למשען לו להדפסת כתביו וברכה לביתו. ובגלל זה תהיה הברכה שרויה בביתם וצדקתם עומדת לעד 

הכ״ד המדבר לכבוד התורה ולומדי׳ כו״ח ביום ה' ד׳ אדר א' שנת תרצ״ב פ״ק קובנה.

It's interesting that Kovner Rov complimented the sefer by saying that they "strike the target of truth and simplicity," and that it shows "meticulously working through of the sugyos."

A description of Reb Zelig:

 ר׳ זעליג תרשיש, דא געבארן 1862. כל ימיו פארזונקען אין תורה־ לערנען, א גאנצן טאג ארומגעגאנגען מיטן טלית. געווען זייער ארעם. זיין הנהגה האט ארויסגערופן יראת־הכבוד אויך ביי ניט־ יידן. ביי אלעמען באטראכט געווארן ווי א צדיק. 1933 עולה געווען מיט מישפהה קיץ ירושלים, ווו ניפטר געווארן 1938. חיבור: עין תרשיש (קובנה־ירושלים, תרצ״ב־ תרצ״ח, 3 טיילן).

According to a page of testimony at Yad VaShem, his married daughter was, as were all the Jews in town, killed in Kelm by Lithuanians in July/Av 1941.  Those Lithuanians managed to overcome their יראת־הכבוד.

He had another daughter who was in Eretz Yisrael with him, married to ר׳ מנחם גערבער of the מכון לחקר התלמוד and author of  הגיון התלמוד.