Every year it gets farther away.

This morning, after Shachris, we were talking about beginning Selichos, and where we're going to be for the Yamim Noraim.  A young man said that he's been walking to Telz for eighteen years, but in the last couple of years, the Yeshiva has been getting farther and farther away.

Even though this particular person is a metzuyan in many different ways, I couldn't help but to tell him something my father Zatzal used to say.  

In the Parsha of Maaser Sheini, in Re'eh (Devarim 14:24,) it says  וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום.  First of all, it seems that ירבה ממך הדרך and ירחק ממך המקום are repetitive.  Second, what does it mean, כי ירחק ממך המקום?  Is it the place that's getting farther, or is it you that has gone farther from the place?  My father said that the Torah is explaining what the problem is.  If you find that the walk is getting longer and longer, וכי ירבה ממך הדרך, there is a reason.  The reason is כי ירחק ממך המקום, because the Ribono shel Olam is getting more distant from you.  If you were closer to the Ribono shel Olam, then the mitzvah of carrying the Maaser Sheini to Yerushalayim would be such a joy to you that you would take it and every step would be thrilling.  That's a long trip?  Ah געלעכטער!  But as you began to drift away from Ruchniyus, as the מקום got farther away, all of a sudden the trip began being more of a burden, and every step took energy.  If you find that  וכי ירבה ממך הדרך, the reason is כי ירחק ממך המקום.

I saw people bring this in the name of the Alshich, and I eventually did find it there, and I have it below.  But it doesn't matter that the Alshich said it.   Most everything good has been said in the history of Klal Yisrael.  What does matter is that my father did say it, and he not only said it, he lived it.

I also heard this attributed to the Dubner Magid, but he actually uses his mashal to illustrate a different passuk, a passuk in Yeshaya 43:22, וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל .  It can be seen here.  Someone asked his employee to pick up a chest that was given to him in a deal in a distant location, a chest filled with gold.  A month later, when the man appeared far down the road, the employer saw that he was shlepping the chest as if it had stones in it.  He got extremely upset.  He thought, the gold must have been stolen and replaced with lead, because look at the way he's shlepping it, if it were gold he would be carrying it with pleasure.  When the man came close, the boss ran over and opened the case, and it was full of gold.  He asked, but I saw you dragging it as if it were full of stones, it's full of gold, why were you shlepping it?  He answered because it's your gold.  If you were carrying it, you would dance.  To me, it's just a heavy burden, it is no different than a box of rocks.  That's what it means כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום, it's just a box of rocks, it's a burden, because you don't appreciate how precious it is.
I did come across someone that does connect the Dubner's vort to our passuk.)


The Alshich.  
After reading this, I remembered hearing from my father the other nekuda I see in the Alshich, that לא תוכל שאתו means that being rich resulted in your falling in ruchniyus.  You weren't able to carry the bracha without שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו .

והנה אם חשק בית ה' היה שקוע בלבו הראוי לו יאמר הנה אם מעט היה אשר חנני ה' הייתי הולך שמה ולמה אגרע לבלתי לכת להחזיק לו יתברך טובה על כל הטובה אשר הרבה להיטיב לי מקל וחומר מאיש רש אשר בית ה' ילך לבלתי היות לו יתברך כפוי טובה על המעט אשר נתן ואדרבה אמור יאמר למי יאתה ללכת אל עיר ה' אם לא למי שיוכל שאתו כי מעט הוא אך אני ירבו עלי משואותי ויהיו עלי לטורח נמצא כי לפי רוב הטיבו יתברך את האדם ימעט מהחזיק לו יתברך טובה ואין זה כי אם שהונו אשר נתן לו ה' היה סבה שיוסר מלבו חשק בית ה' וקדושת המקום אשר בחר ה' שמו בו והולך ונשמט מיראתו יתברך וזה מאמר הכתוב וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו ויראה לך כי איש אשר כל השיעור הרב לו כמוך לא יתחייב ללכת כי יהיה עליו לטורח וילאה נשוא אתה דע לך כי אין זה כי אם שהמקום הקדוש ההוא ירחק וזהו כי ירחק ממך המקום כי אם אתה תמעט בחשקו הלא הוא וקדושתו ירחק ממך אז יותר וזהו כי ירחק ממך המקום ושמא תאמר ואיך יצדק לומר שהמקום רחק ממנו והוא בית שאין לו בחירה לזה אמר אשר יבחר ה' לשכן שמו שם ואם כן באמרי המקום הוא שם ה' השוכן שם כי הוא המתרחק ממך על שלא שמת לבך לאמר האם יאבד הוני אם אשכיר כמה סוסים וחמורים ונשאו אתי ומה גרם לך לומר כי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו הלא הוא רוב טובה אשר יברכך ה' אלהיך נמצא כי זה הוא הגמול אשר תשלם לו יתברך כי אם לא היה מרבה להיטיב לך היית זהיר ללכת אל בית מנוחתו יתברך ועתה שהרבה לך רוב טובה תבקש לישמט וזהו אומרו כי יברכך ה' אלהיך ועם כל זה לא אבעט בך ואנהלך לפי שיטתך כי אתקן לך באופן שבלי לאות ועמל תבא שמה והוא כי ונתת בכסף כו' 

Shema Koleinu

This was inspired by something Reb Chaim B wrote, and much of it is a restatement of his words.  Most of what's not Reb Chaim's is my wife's, Malkie's.  -Boswell-

In דברים כא,יח, in the parsha of בן סורר ומורה it says איננו שמע בקול אביו ובקול אמו.  What terrible crime is he guilty of that is described as איננו שמע בקלנו?  What is the added word koleinu, when it could say eileinu?  

In Parshas Breishis, Hashem chastises Adam Harishon for the sin of the Etz Hadaas, saying (Breishis 3:17) כי שמעת לקול אשתך. What is added with the word לקול?  The Or Hachaim says 

שקבל דברי אשתו ולא בדק אחריה ונמשך לו מזה שאכל מן העץ. ודקדק לומר לקול, לרמוז שלא בחן בדבריה, אלא להברת דבריה, שאמרה לו קח ואכול אכל, והיה לו לשאול מאיזה עץ לקחה. 

According to the Or Hachaim, "Kol" is different than dibbur or amira, kol is what he calls the havara.  I translate that to mean the tone, or we might say "the voice" as opposed to "the words."  By Chava, the problem was that Adam listened to her enticing voice without carefully thinking about what she was saying.  A Kol is the emotional aspect of communication, not the intellectual aspect.

Applying this to our question by בן סורר ומורה, we see that the problem is not just that he doesn't listen to what they tell him, it is that he is indifferent to what they want to impart as parents.  He has disassociated himself from them to the point that he is indifferent to the mesorah and the way of life and the beliefs that a child would naturally absorb from his parents. He is alienated; he views them as foreign to his way of life.

Yirmiahu (9:11) says 

 מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי  ה' אליו ויגדה; על מה אבדה הארץ, נצתה כמדבר מבלי עבר. ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. וילכו אחרי שררות לבם ואחרי הבעלים אשר למדום אבותם

The Gemara in Nedarim 81a and BM 85a-b explains what it was that the people did not understand.  Evidently, although there was reshaim, the people as a whole did the Mitzvos and learned Torah.  Why would the majority be punished for the sins of the minority?  The zechus of the rabbim should have protected them!  Nobody could understand what was happening, until the Ribono shel Olam explained it, על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה.  But that can't be taken literally, because if they had abandoned the Torah, the question would not have been so hard to answer.  The Gemara explains that they didn't make a bracha before learning Torah.  The Ran explains that they didn't learn Torah out of a desire to understand the thoughts of the Ribono shel Olam, they only learned in order to pasken the halacha.   According to the Ran's pshat, they considered learning Torah to have value only as a hechsher, and you don't make a bracha on a hechsher mitzva.  But it is still hard to understand, it this is such a terrible  aveira that their Torah and Mitzvos lost the ability to be meigin? Would not their high level of learning, the מאור שבה, have eventually brought them back to where they should have been?

With the Or Hachaim we can explain it.  There is the letter of the law and the spirit of the law.  If a person only follows the technical halacha but does not allow the meaning and spirit of the mitzvos to come into his heart and mind, his mitzvos mean very little.  Not only do his mitzvos mean little, but it is a terrible sin to be an expert in the letter of the law, and yet remain resolutely tone deaf to the moral and ethical aspect, to know the Dibros but not pay attention to the Kol.    When such people do mitzvos, it is the act of a vassal that has no choice but to do as his master demands.  This is not the loving relationship of an eved Hashem.  It is inevitable that such Shemiras HaMitzvos will ultimately degenerate into behavior that is completely inconsistent with the Torah.  Such a people will twist the Torah and the Mitzvos into something unrecognizable.

Now that we have said this pshat in this Gemara, we will recognize that this is what Reb Yochanan means in his statement in Bava Metzia 30b.

אשר יעשון זו לפנים משורת הדין, דאמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דיני דמגיזתא לדיינו? אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין

Steve Dubey pointed out that the early Reform movement recognized the great importance of the "Kol Hashem." They believed that this is the true essence of Judaism, and actual mitzvos don't matter.  All that matters, they said, is the spirit of the law, the refinement and social responsibility and tikkun olam.  Unfortunately, as it turned out, if you're not anchored by the taryag, then you will float away into something that has nothing to do with the Ribono shel Olam.  As the Chinuch says, without mitzvos maasiyos, philosophy is a will o' the wisp, and neither does it last nor does it have any deep effect. (Mitzva 16.   ועתה בני, אם בינה - שמעה זאת והטה אוזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות: דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע)

Doing the mitzvos without hearing the kol, and claiming to hear the kol without doing the mitzvos, both violate the heart of the Torah and contradict the purpose of Klal Yisrael.  That's what the passuk in Yirmiah means.  על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה.  If you do the mitzvos without hearing the kol, you're not really doing the mitzvos at all.  That's what caused the Churban.

When my wife spoke this past Shabbos, she connected this to Sarah's shema bekolah,  Rashi says that (Breishis 21:12) Avraham Avinu was mortified to hear what Sarah Imeinu said about sending Yishmael and Hagar away.  Indeed, her words were terrible.  But when you understand what lies behind them, you will follow them, because you will discern the Ruach Hakodesh behind her words.  Similarly, when Yitzchak said about his masked son "hakol kol yaakov,"  Rashi says it means with derech eretz and patience.

(When my Rosh Yeshiva and Rebbi, Rav Rudderman, was elderly and sick, he had to be hospitalized, and he lay in bed, speaking to no one, and refusing to eat.  Rabbi Neuberger called my father in Chicago, and asked him to fly in to Baltimore to see if he could somehow bring Rav Rudderman out of his terrible decline.  My father came in, and as soon as he walked into the room, Rav Rudderman sat up in bed and greeted him, and he took something to eat, and they spoke animatedly.  My father told him that he had been told that Rav Rudderman had not spoken to anyone for days, and they were very worried, and my father said he didn't understand, Rav Rudderman had plenty of talmidim gedolei Torah that he could talk to in learning.  Why didn't he talk to anyone but my father?  Rav Rudderman answered, it was true, he indeed had many talmidim he could talk to, but not one of them talked in the nusach of Slabodka.  Only my father could talk to him in the nusach of Slabodka.  And that unique kol, only that kol, made the difference between Rav Rudderman lying in bed so depressed that they feared for his life, and being animated and excited.)

If you truly have a connection to the Ribono shel Olam, then you don't merely follow His commandments, you try to discern what kind of person He wants you to become.  You realize that there are a myriad of things that distinguish an eved Hashem, and you will desire to incorporate as much of them into your life as possible.

This Kol of the Ribono shel Olam is not just His words, it is that which cannot be expressed in words.  In fact, sometimes, there is no sound at all....  

Eliahu had a vision in the cave, described in Shmuel 1:19.

ט ויבוא-שם אל-המערה, וילן שם; והנה דבר ה', אליו, ויאמר לו, מה-לך פה אלייהו.  י ויאמר קנוא קינאתי לה' אלוהי צבאות, כי-עזבו בריתך בני ישראל--את-מזבחותיך הרסו, ואת-נביאיך הרגו בחרב; ואיוותר אני לבדי, ויבקשו את-נפשי לקחתה.  יא ויאמר, צא ועמדת בהר לפני ה', והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה'; ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה'.  יב ואחר הרעש אש, לא באש ה'; ואחר האש, קול דממה דקה.  יג ויהי כשמוע אלייהו, וילט פניו באדרתו, וייצא, ויעמוד פתח המערה; והנה אליו, קול, ויאמר, מה-לך פה אלייהו.  יד ויאמר קנוא קינאתי לה' אלוהי צבאות, כי-עזבו בריתך בני ישראל--את-מזבחותיך הרסו, ואת-נביאיך הרגו בחרב; ואיוותר אני לבדי, ויבקשו את-נפשי לקחתה.  טו ויאמר ה' אליו, לך שוב לדרכך מדברה דמשק; ובאת, ומשחת את-חזאל למלך--על-ארם.  טז ואת יהוא בן-נמשי, תמשח למלך על-ישראל; ואת-אלישע בן-שפט מאביל מחולה, תמשח לנביא תחתיך.

What does that mean,  ואחר האש, קול דממה דקה?  If its silent, it's not a kol.  The answer is that sometimes, silence speaks loudest. The Ribono shel Olam said to Eliahu, the time for Kanaus is over.  Now is the time to influence Klal Yisrael in a softer manner, not harshly but instead with a קול דממה דקה.  But Eliahu responded, again,  קנוא קינאתי , this is the only way I know to teach Klal Yisrael.  So Hashem said, the time has come for you to appoint a successor that knows how to talk to Klal Yisrael today.

When we say Selichos, we say, שמע קולנו ה' אלוהינו, חוס ורחם עלינו.  Ribono shel Olam, please listen to our Kol, listen to our tefillos, look how we supplicate and beg you.  What do you think the Ribono shel Olam answers?  Hashem answers, Shma bekoli.  Do the mitzvos, but don't just do them min hasafa velachutz.  Listen to My Kol.  Do the mitzvos and understand what kind of human beings I expect the mitzvos to make you, both din and lifnim mishuras hadin.   When you are שומע בקולי, then אשמע בקולכם.

Note:

Rav Avraham ben HaGra's pshat in the difference between Kol and Dibbur in his periush on Tefilla appears to be identical with the Ohr HaChaim, and he uses it to explain Shema Koleinu, as we did. Thank you to Harav Shmuel Yeshaya Keller from Telshe, Chicago, for the excellent mareh makom.  

שמע קולנו פי' שיש הבדל בין דבור לקול דיבור הוא להטעים את כונתו וקול הוא קול דברים היוצאים מרצון האדם בלא טעם כאשר בא הצווי אל אברהם כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה גם שלא ישרו בעיניך וכן אמר עקב אשר שמע אברהם בקולי ולא הרהר אחרי וכן וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי  והחרמתי את עריהם וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני בידם ואמר בקול ישראל כי נדר הזה לא היה לו טעם לדעת המקום ברוך הוא ולא היה חפץ בזה כי מעל ישראל בחרם אצל יריחו אף על פי כן שמע בקולם וכן וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר וגו' ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש כי ה' נלחם לישראל ורז"ל דרשו על ספר הישר זה ספר בראשית שנזכרו בו מעשי אבות ומה ענינו לכאן ולפי דרכנו יתכן שלא היה ביום ההוא לשמוע ה' בקול איש מעולם האזין תפלת ישראל שהיה לצורך וכאן היה רק קול דברים עד יקום גוי אויביו הלא ה' נלחם לישראל למה ישנה טבע מערכות שמים בחנם להעמיד השמש בחצי השמים הרבה שלוחים למקום להשמידם אבל היה לשלם זכות אבותינו שהיו שומעים לחוקי אלהים אשר לא השיגו טעמיהן ועשו בלבב שלם כן שילם ה' לבניהם וזהו טעם הלא היא כתובה על ספר הישר טעם זה מעשי האבות שהיו עושין רצון המקום בלי טעם כן שילם ה' לבניהם וזהו שאנו מתפללים שמע קולנו גם שאין זכות עשה עמנו בזכות אבותינו 

Shoftim, Devarim 18:13. Insider Trading and Showing Your Work. תמים תהיה עם ה' אלקיך

What does the Torah want when it warns us not to seek to know the future?
Rashi brings from the Sifri

 התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו

 Conduct yourself with Him with simplicity and depend on Him, and do not inquire of the future; rather, accept whatever happens to you with [unquestioning] simplicity and then, you will be with Him and for His portion.

Rashi, by saying that any attempt to divine the future is not proper, is very different than the Ibn Ezra, who sees the warning as limited to seeking knowledge from kishuf and the like.  The ibn Ezra says

ההולכים אל בית הקברות ולוקחים עצם אדם מת ובעבור מחשבתו ושגיונו תראה לו דמות צורות בחלום גם בהקיץ וכל אלה תועבות השם כי האמת להיות לב האדם תמיד תמים עם בוראו וכאשר ישען על חכמתו לבקש האמת ומה שיהיה חוץ מהשם הנה לבו חסר כי הוא משובש והרוצה לדרוש ידרוש מהשם על פי הנביא על כן כתוב אחריו נביא מקרבך

Rashi is also different than the Ramban here, who says that the problem is that you mustn't think that the stars foretell your fate- you must remember that ein mazal li'yisrael, and tefilla is all that matters.

שנייחד לבבנו אליו לבדו ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד וממנו לבדו נדרוש העתידות מנביאיו או מאנשי חסידיו רצונו לומר אורים ותומים ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים כי הוא אלהי האלהים עליון על הכל היכול בכל משנה מערכות הכוכבים והמזלות כרצונו מפר אותות בדים וקוסמים יהולל ונאמין שכל הבאות תהיינה כפי התקרב האדם לעבודתו ולפיכך אחר אזהרת שאלת העתידות מקוסם ודורש בעד החיים אל המתים אמר שתהיה תמים עם השם בכל אלה ולא תירא ממגיד עתיד אבל מנביאו תדרוש ואליו תשמע וזה דעת אונקלוס שלים תהא בדחלתא דה' אלהך שלא תהיה חסר ביראתו כי "תמים" הוא השלם בדבר כמו שה תמים (שמות יב ה) שאין בו מום ושום חסרון וזו מצות עשה וכבר הזכרתי זה בפסוק והיה תמים

Rav Yehuda Oppenheimer directs us to a timely application of this idea in the Rama in OC 664:1.

הגה

כתבו הראשונים ז"ל, שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה. ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה, כדי שלא ליתרע מזליה, גם כי רבים אינם מבינים הענין על בוריו, ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות, כן נראה לי: 

Similarly, you have the halacha in YD 179:1

אין שואלין בחוזים בכוכבים ולא בגורלות

הגה   משום שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך (ב"י בשם תוספות דע"פ ובשם ספרי) וכ"ש דאסור לשאול בקוסמים ומנחשים ובמכשפים (פסקי מהרא"י סי' צ"ו

Reb Moshe, in the third Kol Rom, says like Rashi.  Reb Moshe says that even neviim are not there to tell us the future, but to give us mussar.  The Urim veTumim is to tell us whether to go to war or do something else.  But for individuals to seek to know the future is wrong.

ומ"מ התירו נביא ואורים ותומים דהנה ענין הנביא הי' בעיקר ליתן מוסר ותוכחה לכלל ישראל

and then he says

וכן כיון שיש נביא ממילא מותר לשאול אותו על דברים קטנים נמי כמו דמעשה שאול והאתונות ואע"ג דשוב אין בזה איסור מ"מ אין רוח חכמים נוחה מזה

I think that's remarkable.  You really shouldn't even ask a navi where you left your car keys.  You can, but it's not really the right thing to do.  What's wrong with seeking to know the future and trying to avoid problems?  What's' the problem?

I was discussing this with my son this morning, and I think we said a good thing, and if we're right, it's a fascinating insight.  I think pshat is that the Ribono shel Olam put us into this world not only to do mitzvos and avoid aveiros, not only for Torah, Avoda, and Gemillus Chasadim.  I think that we're alive so that we should endeavor to live complete lives.  We are supposed to learn how to be a mentsch. That means that we assess situations and decide what is best to do.  This applies in all facets of our lives, and nothing is trivial.  As the Chovos haLevavos and the Ramban say, the Torah doesn't stop at 613.  613 is just the basic blueprint, and we're supposed to build on it.  Part of that is having good manners, being efficient and useful members of society, being disciplined, and a myriad of other things that comprise being a highly functioning human being.  This is all part of Retzon Hashem, all part of lo sohu be'ra'ah, of yishuv olam, of לעבדה ולשמרה.

I think that this is not just a din in Klal Yisrael.  Every human being will be judged on whether he lived a good life, and a good life includes being a Mentsch.  All of this is part of Hashem's plan and will.  And we're supposed to learn how to accomplish these things on the basis of the information that we have b'derech hateva.  This test requires not that we get the right answer.  The Ribono shel Olam does not need us because He wants the world to run on schedule, He gave us this job so that we learn how to do it ourselves.  You might remember taking Math tests where the teacher would require not only the solution but also that you do your calculations on the test paper.  On this test you have to show your work.  We're supposed to learn how to make decisions and learn how to act on our decisions.   In a sense, doing the right thing on the basis of nevu'ah or some supernatural revelation is like insider trading.  Insider trading subverts the whole efficiency of the market.  We are obligated to learn what it means to be human, and that means to play by the rules and to learn how to function without cheating and looking at the end.

As I said, this is something my son Reb Mordechai and I were thinking about this morning.  We were trying to understand what is wrong with finding out what the future holds, what does that have to do with temimus, why can't you find out and plan accordingly.  This is our explanation.  It's hard to refrain from cheating, from trying to find out what the future holds, but Hashem tells us, "Trust Me.  This is what I want, and you should take it as it is and not seek to circumvent your obligations."
Reb Moshe's shitta on this was unique, as far as I know.  He did not encourage his family to do the Dor Yesharim test.  He did not prohibit it, but he did not encourage it.  What would he do now that almost everyone does it?  I don't know.  I assume he would say one should do it.  He didn't say you should close your eyes and cross the street.  But I don't know.

I have no mekoros for this pshat, and a vort like this really needs to stew for a long time, like bisra d'tura.  I posted it to stimulate its development.

DEVELOPMENT.
A comment came in that offered another pshat, which I think is good.  He said that Temimius means accepting that what Hashem does is good.  It is only because a person fears the future that he tries to find out what it holds and work around it to prevent disaster.  If a person trust Hashem, then he will not fear what the future will bring.  So it is davka because of temimus and faith that a person will not, and should not, seek to discern the secrets of the future.

Rabbi Dr. Richard Resnick pointed out that Rashi relates his idea of Temimus to the phrase that is found by Avraham and Noach, that they walked with Hashem.  By Noach it says  נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח  and by Avraham Avinu it says התהלך לפני והיה תמים . The idea is that they walked with, they were led by, they were emissaries of the Ribono shel Olam.  They were avdei Hashem, and they did what Hashem wanted.  They did not follow Hashem out of self interest. If a person is truly an eved Hashem, and not just doing what will yield the most pleasant results to himself, he will not seek to find out and circumvent what Hashem has planned for him in the future.

Re'ey, Devarim 15:7-8 Tzedaka as It Ought To Be Done

כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלקיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון  כי פתח תפתח את ידך, לו והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו

The Gemara (BB 10a) relates a conversation between Rebbi Akiva and TurnusRufus.  The Roman asked Rebbi Akiva,  “If your G-d truly cares for poor people, why doesn't He provide for them?” Rebbi Akiva answered that Hashem allows them to remain poor to provide us the merit of giving them charity, which will protect us from punishment.

The Alter of Kelm questions Rebbi Akiva’s explanation. Although the mitzvah of giving tzedakah is certainly a great one, aren’t there enough other commandments that we can do to save us from punishment? What is so unique and special about giving charity, and why must the poor suffer to enable us to specifically perform this mitzvah?

The Alter answers that the mitzvah of tzedakah has a singular and vital function. Although one fulfills the letter of the law by distributing charity to those in need, in order to perform this mitzvah at its highest level a person must do more than this. It isn’t sufficient to give charity simply because Hashem commanded us to do so and we want to perform His will. A person dispensing tzedakah should feel the pain of the poor beggar as if it were his very own. Just as a person who feels his own hunger naturally responds by feeding himself, so too should we strive to identify with the pauper’s anguish to the point that we would be moved to assist him even if we weren’t obligated to do so. (See what we said from Reb Moshe on לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך in  #5 here.) God created an imperfect world davka because he wanted to give mankind the opportunity to be Godlike- to do good autonomously because of an intrinsic desire.  

➣ This Mitzva's unique character is highlighted by the fact that our baalei machshava say that we should do Mitzvos Sichliyos only because of Hashem's tzivuy (as we brought from the Netziv, the Sfas Emes, and the Aruch HaShulchan here in Parshas Chukas.)  Here, in perfectly diametric opposition, we are told to learn to do this Mitzva shelo lesheim shamayim, in a manner of speaking!


As the Rambam (Peirush HaMishnayos Avos 3:15) says, given the choice between giving a great deal to one or smaller amounts to many, it is best to give smaller amounts to many, because the repeated act of giving to the poor will make you into a giving person, a person that will naturally love to help the needy.

אחר כך אמר, שהמעלות לא יושגו לפי שעור גודל המעשה, אלא לפי רוב מספר המעשה. וזה, שהמעלות אמנם יושגו בכפול מעשי הטוב פעמים רבות, ובזה יושג הקנין, לא בשיעשה האדם מעשה אחד גדול ממעשי הטוב, שבזה לבדו לא יושג קנין. משל זה, שהאדם אם יתן למי שראוי אלף דינר, בפעם אחת ולאיש אחד, לא תושג לו מעלת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שתושג למי שיתנדב אלף פעמים באלף דינר, ויתן כל דינר מהם על צד הנדיבות, לפי שזה ייכפל על ידו מעשה הנדיבות אלף פעמים, ויושג קנין חזק, וזה פעם אחת בלבד התעוררה הנפש התעוררות גדולה למעשה טוב, ואחר כן פסקה מזה. וכן בתורה אין שכר מי שפדה אסיר במאה דינר, או נתן צדקה לעני במאה דינר שהיו די מחסורו, כמו מי שפדה עשרה אסירים, או השלים חסרון עשרה עניים, ואפילו בעשרה דינרים. ולזה תקיש. וזה הוא ענין אומרו: לפי רוב המעשה אבל לא על פי המעשה

I saw Rav Sternbuch brings a Gaon on the words לא תקפץ את ידך, do not close your hand.  The Gaon says that when you fold your fingers into your palm, they appear to all be the same length.  Only when they are extended do you see that each is different.  So, too, the Gaon says, the passuk of לא תקפץ את ידך is telling you that you should not give each poor person the same amount.  You are supposed to find out where he is holding in his life, what his needs are and what he is facing, and give accordingly, and that is what is meant by פתח תפתח את ידך, open your hand.  Look, your fingers are all different sizes.  Look, each poor person has different degrees and kinds of need.  If you give the same to everyone, then you are doing it just to be mekayeim the mitzvah- and if so, you are transgressing the issur of לא תקפץ את ידך!

The idea is that we need to develop our empathy to such a degree that we experience personal pain when we realize that others are suffering.  The only way this can possibly occur is if there is pain in the world.

There is a story in the Gemara about the great Tanna Nachum Ish Gamzu.  His life ended in abject misery- he lost all four limbs and lay helpless and sick in bed.  He said that he brought this upon himself when he realized his failure of compassion.  He was once on a donkey, during years of hunger, and a poor man came and asked for a bite of food.  He immediately got off the donkey and put his hand into his bag to find food.  Before he could hand it to the starving man, he died.  Nachum cursed himself for not giving him food more quickly.  Why did he feel he was so terrible for not giving the food more quickly?  He did the best he could under the circumstances!  The answer, as my father in law, HaRav Reuven Feinstein says, is that if Nachum knew that a moment might come when he will suddenly, without warning, be stricken with hunger pains in extremis, he would not put his food in his saddle bag.  He will put his food in his pocket, so he won't suffer even a moment.  Nachum realized that if he would have had degree of love of his fellow man that the Torah requires, he would have anticipated that he, in a manner of speaking, might suddenly have a desperate and immediate need for sustenance, and he wouldn't have put it in his saddle bag.  He realized he was lacking the degree of love for his fellow human beings that results in empathic suffering, which is a real suffering.  He felt that he needed not only penance, but to experience physically what he ought to have experienced emotionally.  (I once injured my knee, and I found that I suddenly had much more sympathy for my mother, who had been suffering from arthritis for many years.  My injury wasn't even that bad, compared to what she went through.  I realize that this is a sad comment on my compassion, but it's true.)

(Thank you, Steve, for your comment.)

I originally titled this post "My Father's Zatzal mitzva of Tzedaka" because this is exactly what he did.  My father literally saved many people from starvation (in Samarkhand and Yerushalayim,) he helped many people get their start in business that took them from hopeless poverty to great wealth, he founded and supported and led many yeshivos.  But he once said that he doubts that he will get schar in Olam Haba for the chesed he did in his life, because he loved it with his whole heart, and he got the greatest pleasure out of helping a needful person. Why would he be rewarded for indulging himself??? That is the apex of the Mitzva to BE a Baal Tzedaka.  My father searched for the needy, for people who might be ashamed to ask, for people who had given up on themselves and everyone else had given up on, and he gave with- as the Gaon says- an open hand.

Parshas Re'ay and Tisha Ba'av. Lo Sa'asun Kein, and Why Minhagim of Aveilus are Lessened in the Afternoon

It would seem that Parshas Re'ey and Tisha Ba'av have little to do with each other.  As it turns out,  there is a very important connection between Tisha B'av and two dinim in our Parsha, both relating to the din of לא תעשון כן לה' אלקיכם.  The Re'ey part can be found toward the end of section 4.

The question is, if the Heichal was ignited and began burning in the afternoon of Tisha Ba'av, the aveilus should be greatest at that time.  Precisely contrary to that expectation, we are meikil in certain mihnagei aveilus in the afternoon.  Here are four explanations.  Explanations 1 and 2 expand the very brief words of the Mishna Berura.  Explanation 3 is from the Chida. Explanation 4 is new, but very, very good.  

תענית דף כט עמוד א

חרב הבית בראשונה...בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו...והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור - לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן: אתחלתא דפורענותא עדיפא

טור תקנ"ה  (quoting the Rosh)

כל ימי תמהתי למה נהגו שאין אומרים נחם אלא בתפילת המנחה, כיון דקאמר, יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע, מסתמא בכל התפלות קאמר, ערבית שחרית ומנחה, כמו ראש חדש פורים ותענית

שולחן ארוך תקנ"ה
נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית, ולא טלית, אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה. ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם.

משנה ברורה שם ס"ק ג'
 ובמנחה – שאז הציתו אש במקדש, ו"תם עוונֵך" במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים [הגר"א].
ויש אומרים, כדי להראות נחמה באבלינו בו ביום.
וכל זה הוא לכולי עלמא רק לעניין תפילין [וטלית], משום דהוא מילתא דתליא במנהגא בעלמא. אבל כל החמישה עינויים, אין מבטלין כל היום.

First, the kulos only apply to minhagim, not halachos.

As for the svora of being meikil in the afternoon, here are the four approaches I have.  The first is what the Mishna Berura says from the Gaon, the second is what he brings from the Seder HaYom, the third I heard in the name of the Chida, and the fourth  is based on a tshuva from the Lomzher Rov. (Reb Meir Simcha on the Rambam in Tefilla says an answer on the Rosh'es question about nacheim which he call divrei emess, based on the morning's haftorah Asof asifeim.)

1. ששפך חמתו בעצים ואבנים

משנה ברורה סימן תקנה/ג;

שאז הציתו אש במקדש ותם עונך במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים [הגר"א]

Same thing in Rashi and Tosfos Kiddushin 31b about Avimi and Kibbud Eim

אמר רבי אבהו כגון אבימי ברי קיים מצות כיבוד. חמשה בני סמכי הוה ליה לאבימי בחיי אביו וכי הוה אתא רבי אבהו קרי אבבא רהיט ואזיל ופתח ליה ואמר אין אין עד דמטאי התם יומא חד אמר ליה אשקיין מיא אדאייתי ליה נמנם גחין קאי עליה עד דאיתער איסתייעא מילתיה ודרש אבימי מזמור לאסף

רש"י

בעודו גחין לפניו שהבין במדרש מזמור אחד שבספר תהלים שלא היה מבין בו קודם לכן לדורשו. וי"מ שמקרא זה לבדו דרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך וגו' קינה לאסף מיבעי ליה ודרש כך שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון

תוספות

איסתייעא מילתא. בעודו גחין לפניו שהבין ודרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך שלא היה מבין בו מקודם לכן ודרשו וי"מ שמקרא זה לבד דרש מזמור לאסף קינה לאסף מיבעי' ליה ודרש שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה מישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד ופליט וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון כך פירש בקונטרס אך יש במדרש שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שעריה משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מן הבאר ונפל כדה לבאר והיתה מצטערת ובוכה עד שבאתה שפחת המלך לשאוב ובידה כלי של זהב ונפל אותו כלי שם התחילה הראשונה לשורר ואמרה עד עכשיו לא הייתי סבורה שיוציא שום אדם כדי שהוא של חרס מן הבאר שאינו נחשב ועכשיו מי שיוציא אותו של זהב יוציא כדי עמו כך בני קרח שהיו בלועים כשראו שטבעו בארץ שעריה אמרו שירה אמרו מי שיוציא השערים יוציא גם אותנו לכך אמר אסף מזמור שהוא ממשפחת קרח:

So according to Rashi, this explains why the word Mizmor is used, and this would also explains why we're meikil on the minhogei aveilus.  Rashi's pshat applies to the Bayis Sheini too.  Tosfos probably only applies to the Bayis Rishon.

Arizal in Shaar HaKavonos

ענין ט"ב מה שנהגו ביום ט"ב במנחה לומר פסוקים של נחמות וגם לקום ולשבת על הספסלים למעלה ואדרבא נראה מן התלמוד בבלי כי לעת ערב הציתו אש בהיכל ביום ט"ב ונשרף בעת המנחה וכפי"ז היה ראוי להחמיר במנחה יות' מבשחר אבל הענין יובן במה שדרשו בגמרא ע"פ מזמור לאסף אלקי' באו גוים כו' והקשו מזמור קינה מבע"ל ותי' כי בתחי' התחילו האויבים להרוג את בני ישראל ואז חשבו ישראל שלא יהיה ח"ו תקומה למפלת' ויכלו ח"ו בחרב האויבים. ובראותם שהציתו אש בהיכל לעת ערב שהוא זמן המנחה אז אמרו מזמור ושמחו שמח' גדולה וקבלו נחמה כי אם ח"ו לא היה הקב"ה משליך חמתו על העצים ועל האבנים לא היתה תקומה לשונאי ישראל וכמשז"ל כלה את חמתו ויצת אש בציון. ונמצא כי לעת מנחת ערב שהציתו אש בהיכל אז אמרו ישראל מזמור וקבלו נחמה על צרתם א"כ המנהג הנז' הוא טוב ונכון. ונלע"ד ששמעתי ג"כ ממוז"ל טעם אחר והוא כי אז במנחת ט"ב נולד המשיח הנקרא מנחם כנז' במדרש איכה רבתי

2.  בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים מﬠורים זה בזה

שיחות מוסר מר' חיים שמואלביץ

מאמר פה

והנה נראה שלא רק כדי לקרב את הבריות לתורה צריך אדם למידת אהבת הבריות, אלא יותר צריך למידה זו בשינה שמוכרחים לרחק מי שהוא, וח"ו מלהרחיק אדם אם לא מתוך לב מלא אהבה אליו. וכמו שמצינו בפינחס, שקינא קנאת ד' ובה בשעה נאמר עליו “פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן“, היינו “אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות“, וכמו שנתבאר.

והנה אברהם אבינו כשנצטוה לגרש את ישמעאל מביתו, והיה אז ישמעאל

חולה מסוכן, נתן בידו לחם וחמת מים, וכתב רש"י ז"ל  "ולא נתן לו כסף וזהב, לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה“. ולהלן בפרשת הﬠקידה אמר הקב"ה לאברהם: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת“, ואחז"ל סנהדרין פט ב “אמר אברהם שני בנים יש לי וכו', את שניהם אני אוהב“. ובתנחומא וירא אות כב איתא, כשאמר הקב" לאברהם: “אשר אהבת“, אמר לו אברהם: "וכי יש גבול במעי“, הרי שאהב את יצחק וישמﬠאל במידה שוה ממש, ולפני הקב"ה אמר כן. וא׳׳כ הרי סתירה גלויה יש כאן למה שנאמר לעיל מיניה שהיה שונאו.  ואין לומר שעשה ישמעאל תשובה בינתיים, שהרי לא מצאו חו"ל ב׳׳ב טז ב הוכחה שכבשה ישמעאל תשובה אלא בשעת קבורתו של אברהם.  

וכבר ביארנו במקום אחר שאין כאן סתירה כלל, כי אמנם אצל סתם אדם אהבה ושנאה הם סתירה, האוהב אינו יכול להיות בו בזמן גם שונא, וכן להיפך, ואין שתי המידות יכולות לדור בכפיפה אחת, אבל אצל אברהם אבינו שהיו מידותיו על מתכונתן, ןלא נתערבו בהן נגיעות משל ﬠצמו, לא היתה סתירה בין האהבה לבין השנאה, ושתיהן`כאחד היו בו, אהבו אהבת נפש כיצחק בנו מצד אחד, ומאידך היה שונאו על שיצא לתרבות רעה.

ונראה, שלא רק שאין בזה סתירה, אלא שלולא שאהבו אהבת נפש, לא היה

יכול לשלחו מביתו, וכמו שביארנו שבשענה שﬠונשין אדם ונוהגין בו במידת הדין

הקשה, באותה שינה מוכרחים להתלבש בחנינה ולהתמלא באהבה כלפיו. והטﬠם

בזה, כי רק אז נעשה הﬠונש כראוי, כיון שהוא נעשה מתוך אהבה. אבל אם הﬠונש נעשה גם מתוך שנאה כלפי הנידון, אין זה דין אמיתי כפי הצורך.

ומידה זו אנו למדים ממידותיו של הקב"ה, וכמו שאמרו בגמ' יומא נד ב  “בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים מﬠורים זה בזה וכוי". ויע"ש בריטב"א שהקשה ממה דאמרינן בב"ב צט א שבשעה שהיו ישראל ﬠושין רצונו של מקום היו הכרובים "פניהם איש אל אחיו", ובשעה שלא היו יﬠושין רצונו של מקום היו "פניהם לבית", וא׳׳כ בשעת החורבן שלא ﬠשו רצונו של מקום איך היו מﬠורים זה בזה, 

ולאור האמור הדבר מובן היטב, שאﬠפ"י שבאותה שעה לא היו ישראל ﬠושין

רצונו של מקום, מ"מ כיון שבא הקב"ה להחריב את ביתו ולהגלות את ﬠמו, באותה שעה היתה כביכול לפניו ית' חיבה גדולה ואהבה יתירה לישראל, ורק מתוך כך נהג ﬠמהם הקב"ה במידת הדין.

מאמר קג

וﬠנין ההתקרבות שהקב׳׳ה מתקרב אל האדם בימי המשפט, נראה שהוא מחמת

ﬠצם המשפט. ועל פי מה שנתבאר במקום אחר על מה שאמרו בגמרא יומא נד ב שבשעת חורבן בית המקדש היו הכרובים מעורים זה בזה, ותמה המהרש"א שם דהא אמרינן בגמ' בבא בתרא צט א שבשעה שישראל עושיו רצונו של מקום הכרובים "פניהם איש אל אחיו“ ובשעה שאין ﬠושין רצונו של מקום "פניהם לבית", וא"כ איך היו מעורים בזמן החורבן. ונתבאר שם, כי מידת הקב׳׳ה שאינו מעניש את הבריות אלא מתוך אהבה והתקרבות, ולכן בשעה שבא הקב׳׳ה להחריב את ביתו ולהגלות את בניו, באותה שעה היתה קיימת אהבה גדולה לישראל, ורק אז הניח הקב׳׳ה למידת הדין לשלוט בהם, שאין אב מלקה את בנו אלא א"כ הוא טובה גדולה בשבילו, וצריך לעורר את כל רגשות האהבה והרחמים טרם ילקהו כדין וכיאות לו. וכן הוא הביאור בפרקי דרבי אליﬠזר פכ"ה, הובא ברמב"ן בראשית יט יז בﬠנין ירידת הקב"ה לסדום.

ובמדרש שהש׳יר פײא עה"פ נגילה ונשמחה בך “תמן תנינן נשא אדם אשה ושהה

עמח ﬠשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל. אמר ר' אידי מעשה באשה אחת

בצידון ששהתה עשר שנים ,עם בעלה ולא ילדה, אתון גבי ר' שמﬠון בר יוחאי,

בּעיין למשתבקא דין מדין, [באו לפני רשבייי ורצו להפרד זה מזן], אמר להון חייכון כשם שנזדװגתם זה לזה במאכל ובמשתה כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל יﬠו"ש שﬠשו כן ומתוך הסﬠודה בטלה כוונתם להתגרש, והתפלל עליהם ןנפקדו.

פרשת דרכים דרוש כב

"דהנה המפרשים ז"ל תירצו לקושית הריטב"א הנז', דאיך יתכן דבשעה שנכנסו עכו"ם להיכל ימצאו הכרובים פניהם איש אל אחיו, ואמרו שנעשה להם נס לטובה, והוא על פי מה שאמרו רז"ל (עי' תענית טז.) שהקב"ה מצטער בצרתן של ישראל דכתיב (ישעי' סג, ט) 'בכל צרתם לו צר'... והנה באותה שעה שנכנסו עכו"ם להיכל שהיתה שעת חירום, כדי שלא יעלה על דעתנו, כי מאוס מאס את ישראל ובציון געלה נפשו, וכההיא דאמרינן בפרק חלק (סנהדרין קה.) שאמרו 'ישראל עבד שמכרו רבו ואשה שנתגרשה מבעלה כלום יש לזה על זה כלום', וכדי לבטל סברא זו הנפסדת רצה הקב"ה להורות לנו, דאכתי חביבותיה גבן, והשרה שכינתו בינינו, להורות שהוא מצטער בצרותינו וכו'. ותראה, דהשראת שכינתו יתברך הוא הוראה לעכו"ם שהקב"ה מחל לישראל עונם, ואמרינן במדרש (איכ"ר ד, כה) 'תם עונך בת ציון' (איכה ד, כב), 'אותו היום נטלו ישראל איפוכא גדולה על עונותיהם', ואפשר שכדי שידעו העכו"ם שהקב"ה נתרצה להם, הוצרך להראות לעכו"ם שהשכינה עמנו, ודו"ק"

פרי צדיק' (פר' דברים אות יג) לתרץ קושיית הראשונים הנז', וז"ל: "... אך כשראו שנכנסו אויבים להיכל, תיכף הרהרו כל ישראל תשובה, רק שכבר נגזרה גזירה, וכמו שהוכיחם ירמיה למה לא עשו תשובה עד שלא נגזרה גזירה, שאז לא היה נחרב. ואז תיכף נעשו ישראל בכלל עושין רצונו של מקום, ומזה נולד תיכף משיח. ואיתא כן במדרש רבה (שם): 'טובה היתה מגילת קינות על ישראל ממ' שנה שנתנבא עליהם ירמיה, למה, שבה נטלו ישראל איפכו שלימה על עונותיהם ביום שחרב בית המקדש', שבאמת אז קבלו ועשו תשובה, ואם היו מתקנים הכל היו ראוי להיות תיכף התיקון האמיתי על ידי משיח שנולד, ומשום זה תיכף החזירו הכרובים פניהם איש אל אחיו, ולכן כשנכנסו האומות העולם מצאו הכרובים מעורים זה בזה".

  החיד"א זי"ע בספרו 'מראית עין' ובפירושו נחל אשכול על מגילת איכה

הדברים עתיקים כמו שביאר הרב עיר וקדיש הרמ״ע ז״ל דבעת החרבן היו הכרובים מעורין זה לזה, דבעת החורבן היו יחוד וזיווג עליון וקדוש כדי שיהיה הכנה וכה לישראל שלא יאבדו בגלות, וזה כתת הכתוב ויקרא ה׳ אלקים לבכי וכו׳, ויקרא לשון זיווג ה׳ אלקים קב״ה ושכינתיה, והיינו טעמא שהדבר נתוץ לבכי וכו׳, ולהיות תקוה בגלות היה זיווג עד כאן דברי הרמ״ע ז״ל.

Also, like the Gaon, that only after falling to the deepest point is the ground prepared for revival.  Gaon is in Aderes Eliahu Devarim 32:36

 כי יראה כי אזלת יד וגו׳. ג׳ מעלות כלולות באדם חכמה גבורה עושר וכמ״ש מלאך הממונה על ההריון נוטל הטיפה ושואל מה תהא עליה חכם או טפש גבור כו' עשיר כו' וכמ״ש אל יתהלל חכם בחכמתו גבור בגבורתו עשיר בעשרו והם נגד נפש גוף ממון. חכמה בנפש. גבור בגוף. עשיר בממון. ואמרו בגמ׳ נגד העשירות אין בן דוד בא עד שיכלה פרוטה. ונגד הגבורה אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה כו׳ ונגד החכמה אין בן דוד כו' עד שיתמעטו התלמידים. ונגד ג׳ אלו שאין בן דוד בא עד שיכלו הם מישרא׳ וזהו מ״ש נפלה לא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל שלכאורה אין לו פי' כיון שלא קמו מנפילה הראשונה היאך שייך לומר לא תוסיף לנפול אלא פי׳ נפלה לא תוסיף לנפול עוד שהנפילה תהיה עד מדריגה התחתונה שאין יכולה להיות עוד נפילה אחר זה ואז קום בתולת ישראל וכמ״ש התנערי מעפר קומי וגו׳ ודרשו עד שיגיעו לעפר ומשם עתידין להגאל וז״ש כי יראה כי אזלת יד היא הגבורה ואפס עצור הוא התורה כמ״ש ושם נעצר מעבדי שאול שהיה עוסק בתורה. ועזוב זה ממון שיכלה מהם כמ״ש עזוב תעזוב וגו׳:

 3.בשם החיד״א: 

כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה

I heard a nice explanation in the name of the Chida. He brings the Gemara (Tainis 30b) that

  (ישעיהו סו, י) שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה

Mimeila, after spending the day in deep aveilus, it is only then that a person, and the tzibbur, can hope to see the tanchumin. The aveilus is the key to nechama, so in the afternoon, we begin to think about the promise of geula.

4. עיקר הצער על גמר ההחלטה, לא על היוצא לפועל

or

 עמא קטילא קטלת היכלא קליא קלית קימחא טחינא טחינת

Tshuvos Divrei Malkiel, from Harav Malkiel Tannenbaum, Lomzher Rov.

 ועפ״ז אפשר ליישב הא דאיתא במגילה דף ה׳ אר״א א״ר חנינא רבי ביקש לעקור ט״ב ולא הודו לו א״ל ר״א בר זבדא רבי לא כך היה מעשה אלא ט״ב שחל בשבת הוי ודחינוהו לאחר השבת וא״ר הואיל ונדחה ידחה ולא הודו לו חכמים קרי עליה טובים השנים מן האחד. והקשו התו׳ היכי ס״ד דר״א שיחפוץ רבי לעקור ט״ב הא אין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו. ותירצו בתירוץ השני שרצה לעקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי וכדאיתא בתענית כ״ט שאז נשרף רוב של היכל.  והקשה בטורי אבן איך אפשר שהס"ד והמסקנא יהיו מחולקים מן הקצה אל הקצה דבס״ד רצה רבי לקבעו בתשיעי ולמסקנא כשחל בשבת רצה לבטלו לגמרי שלא יתענו אף בעשירי. והנראה דהנה לשון הש״ס ודחינוהו לאחר השבת צריך ביאור דהא זה ידוע ממשנה מפורשת במגילה שם שט״ב מאחרין. והול״ל עיקר חדושו שרבי אמר שידחה לגמרי וגם לשון שאמר רבי הואיל ונדחה ידחה צריך ביאור דלשון זה שנמצא בסנהדרין מ"ז ע״א ובכ״ד שייך רק היכא שאותו הדבר או האיש עומד לפנינו ורק מקודם נדחה מענין זה שאנו מדברים בו אמרינן הואיל ונדחה ידחה . אבל הכא שיום ט״ב כבר עבר. אין שייך לשון זה. והול״ל ואמר רבי ידחה לגמרי. או לא יתענו כלל. ועו״ק דאיך רצה רבי לעקור ט״ב שנדחה הא אין בי"ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו. דמשמע שהיתה תקנה קבועה להתענות אחר שבת וכדתנן במגילה ה׳. וכן איתא בעירובין מ' שאמר ראב״צ שהיה ט״ב שחל בשבת ונדחה על יום א׳ ע״ש

 ונראה דהני תרי לישני אליבא דרבי תלו אי פסח נאכל כל הלילה או עד חצות . דמצינו שיש סתם משנה הכי והכי כמ"ש התוס' בפסחים ק"כ ע״ב ד"ה אמר רבא עי"ש. וידוע דהיכי דאיכא תרי סתמי חזינן דרבי סתם מקודם כחד ואח״כ חזר בו וסתם כאידך . ורק בחד מסכת' אין סדר למשנה ולא ידעינן הי קדם כדאיתא בב"ק ק״ב וע' ת' שבת פ"א ע"ב . והתו׳ במגילה כ״א וזבחים נ״ז החליטו שהעיקר שנאכל עד חצות משום דאיכא סתמי טובא דס״ל הכי וגם מיתני גבי הלכתא פסיקתא ע״ש. והנה בברכות דף ט׳ איתא שהתחילה גאולת ישראל בלילה שנתנו המצריים להם תיכף אחר חצות רשות לצאת. ורק הם יצאו ביום. ומ"ד עד חצות ס״ל שהעיקר הוא חפזון דמצרים שאז התחילה הגאולה. ומ״ד כל הלילה ס״ל חפזון דשראל והיינו בבוקר שאז יצאו ממצרים ע״ש. וא״כ י״ל דבס״ד ס״ל כהאי סתמא דמגילה כ' דס״ל שנאכל כל הלילה. וא״כ מבואר דס״ל שהעיקר הוא גמר הגאולה. ולזה ה״נ רצה רבי לקבוע התענית בעשירי שאז נשרף רובו של היכל ועיקרי וסופו של פורענות. ולמסקנא תופס לעיקר בדעת רבי דפסח נאכל עד חצות כמ״ש התו׳ במגילה כ״א. וא״כ ס״ל דאזלינן בתר אתחלתא דגאולה חפזון דמצרים כמש״ל. וה״נ ס״ל אתחלתא דפורענותא עדיפא ולזה נקבע בט״ב כדאיתא בתענית כ״ט ע״א. ולזה אמר כיון שנדחה ידחה. והענין נראה שהיה אז איזה טעם שהיה קשה עליהם להתענות תיכף אחר השבת. ובכ״ז דחוהו על תיכף אחר השבת. ורבי אמר הואיל ונדחה ידחה. פירוש שיוכלו לדחותו על יום אחר. וכמש״ל שכיון שנדחה יוכלו לדחותו על איזה ימים . וסברא דעשירי עדיף לא ס״ל לרבי משום דס״ל דהעיקר הוא ההתחלה כנ״ל. וחכמים לא הודו לו וס״ל דאף דאתחלתא עדיפא. מ"מ היכא דלא אפשר משום שבת. צריך לקבוע ביום שהיה עיקר הפורענות: ובירושלמי פ"ק דמגילה הלשון ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה א״ל ידחה למחר. מבואר כמ״ש שמחלוקתם היתה אם ידחה דוקא למחר או על יום אחר . ומיושב קושיית הטו"א הנ״ל :

With the Divrei Malkiel, we can say that the main aveilus is on the chalos of the Gzeira.  The actual b'poel of the churban requires less of a zikoron.  If so, it is possible that the final hetter for the Goyim to do the churban was at Chatzos.  The actual churban, which began later, is not the main reason for the zikoron of aveilus.

It could be that this also explains the Ritva.

 ריטב"א תשובה סג מהדורת קאפח

לענין נחם בט"ב דעתי דכיון דמשום המאורע אמרינן ליה, על פי הירושלמי, לאומרו בכל תפלותיו ערבית שחרית ומנחה ככל מעין המאורע שבכל מקום, אלא שבערבית ושחרית שהוא כמי שמתו מוטל לפניו ואינו בנחמה אומרים רחם, ולמנחה אומרים נחם שדומה למי שנקבר מתו, ומ"מ ש"ץ אינו אומרו אלא במנחה כמו שנהגו

The truth is, this is not such a great chiddush. This really is clear in the Gemara in Sanhedrin 96a that says that when Nevuzaradan breached the Beis HaMikdash and lit it, he felt proud, and a Bas Kol came out and said "you are grinding flour."  You think you are destroying the Beis HaMikdash?  It was like dust before you touched it, and anyone could knock down an edifice made of loose sand.  It was a house of cards.

אתא מחייה בקופא ואיפתח שנאמר יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות הוה קטיל ואזל עד דמטא להיכלא אדליק ביה נורא גבה היכלא דרכו ביה מן שמיא שנאמר גת דרך ה' לבתולת בת יהודה קא זיחא דעתיה נפקא בת קלא ואמרה ליה עמא קטילא קטלת היכלא קליא קלית קימחא טחינא טחינת שנאמר קחי רחים וטחני קמח גלי צמתך חשפי שובל גלי שוק עברי נהרות חטים לא נאמר אלא קמח

and שה״ש רבה ג

אלא כך אמרה ירושלים לבת בבל, אילולי ממרום עשו מלחמה עמי, את היית יכולה לי. אילולי שלח אש בעצמותי, את היית יכולה לי, הוי קמחא טחינא טחנת ואריא קטילא קטילת ודרא יקידא יקדת

So the burning and destruction was only a siman of a Churban that had taken place earlier, not the actuality of a Churban.  It had been destroyed before it began to burn.

I was reminded of a conversation I had many years ago with a friend.  We were both young, and I had never experienced the death of a close relative.  His father had acute dementia and was completely bedridden.  As his father deteriorated, I asked him how he could face the inevitability of his father's death.  He said that he had sat shiva for his father a long time ago.  It was a shocking answer, but I've learned that it was a simple truth.  The tragedy had taken place a long time before, and he was just waiting for it all to end.

Back to our Parsha, Parshas Re'ey.  The pessukim in 12:4-5 say 

ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. לא תעשון כן לה אלקיכם.  

Hashem tells Klal Yisrael to destroy the idolatrous temples and pillars which they will find in the land of Israel.  Then, the Torah warns against doing the same to Hashem. Rashi questions why a Jew would consider destroying the Temple. Rashi brings from Rebbi Yishmael in the Sifri that the Torah means to prohibit copying the immoral actions of the indigenes of Eretz Yisrael, which will cause the Beis HaMikdash to be destroyed.

The problem is that the Gemara in Shabbos (120b) derives from our verse that although it is forbidden to erase Hashem’s name, it is not prohibited Mid'Oraysa to cause it to be erased in an indirect manner.  (Do not take this literally- see our post on this topic.)
It seems that the the Sifri and the Gemara in Shabbos are mutually exclusive.  How can our verse, which the Gemara understands as prohibiting only direct action and permitting indirect causality, also be interpreted as forbidding actions which will only indirectly bring about the Temple’s destruction?
Rav Aharon Kotler answers that the Medrash we brought above in #3 (Shir HaShirim Rabbah 3:6) refers to the destruction of the Beis HaMikdash as the grinding of already ground flour. In other words, although our enemies carried out the actual destruction of the Temple’s physical edifice, in reality it had already been destroyed due to the sinful paths that the Jews followed. Had this not been the case, the non-Jewish army would have had no control or power over the place where Hashem’s presence dwelled.
Rashi's Sifri that interprets the verse as an admonition against following non-Jewish practices and causing the destruction of the Beis HaMikdash, isn’t referring to indirect causality, which is permitted according to the Gemora in Shabbos. Rather, just as the Gemara forbids directly erasing Hashem’s name, it teaches us that our sins and immorality destroy Hashem's Temple directly, not indirectly.

Coincidentally, Reb Meir Don Plotzki in our parsha says that being sho'eil on Teruma goes into the issur of mishmeres.  Just as destroying Teruma is assur, so too it is assur to remove the din Teruma from peiros.  You didn't touch the Teruma, but by being shoeil on the din Teruma you destroyed the Teruma.  Also, if you have a way to remove the Kedusha of a Sheim Hashem, you are over on the issur of Mechika, again from the passuk of Lo Sa'asun Kein.  Here is the Kli Chemda, Re'ey page 131.  He brings that his friend, another Sochetchover, Reb Yosef Engel, writes the same in the Asvon De'Oraysa 15.  As you see, this directly relates to Reb Aharon's pshat in Rashi and to the idea of קימחא טחינא טחינת.  You can't be over on lo sa'asun twice on one cheftza.  If you're over on lo sa'asun by removing its kedusha, then destroying the kedusha in a davar kadosh is called ונתצתם and it is called ושברתם and it is called תשרפון באש, and it is called תגדעון!  

So, with the help of the Lomzher Rov, Reb Aharon, and the Sochetchovers, we have a very good explanation for the lessened degree of aveilus on Tisha Ba'av in the afternoon.   The ikkar aveilus for the zikaron of the churban was for the moment when the matzav of עמא קטילא והיכלא קליא וקימחא טחינא was chal.  The oisfihr, afterwards, was not the ikkar churban.

When we said this over to someone, he asked, but then, what is the pshat in the shittah that the Churban should be commemorated on the tenth, because that's when it burned?  If it was as if it were already destroyed, why make the taanis on the tenth?  That's the problem with an excellent teretz.  It makes everything that's not like it shver.  But I guess the answer is that until the actual churban, there was a chance of the Ribono shel Olam reversing the Gzeira.  Once it was actually burned, and it would require shinui hateva, then the churban became ten times harder to reverse.  A Refuah, no matter how hard, is easier than Techiyas HaMeisim.

Eikev. Birkas HaMazon on Korbanos

On Birkas Hamazon.

The Gemara in Eirchin (4a) brings a Braisa that indicates there is good reason to think that Kohanim shouldn't bentch after eating Kodshim.  The Gemara explains that the reason is because they are eating for the owner's kapara.  But in fact, the Gemara says, they do need to bentch, because the passuk says that if you eat and are satisfied you must bentch: they ate, they were satisfied, so they have to bentch.  

It is hard to understand what the shakla vetarya in the Gemara is.  This question was addressed by Reb Meir Simcha and by Reb Meir Don Plotzki.  Because Reb Meir Don brings the Gemara and directly asks the question, we will begin with him.

Kli Chemda in Eikev

 והנה בריש עירוכין אמרינן בגמ׳ הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא ל״צ דקאכלו קדשים סד״א ואכלו אותם אשר כופר בהם אמר רחמנא והא כפרה הוא קמ״ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא אתני׳ עכ"ל הגמ׳ וצ"ב לכאו׳ דנראה מבואר דפירוש הגמ׳ על ברכת המזון גיכ דהיא דלא יתחייבו בברהמיז משום דאכילתן כפרה וצריך מובן דמה בכך דאכילתן כפרה אמאי לא יתחייבו בברהמ"ז 

ולכאורה עלה בדעתי עפ"ד הרשב"א ז"ל דהא דמצות לאו ליהנות ניתנו דאפי` בהנאת הגוף בהדי מצוה ג"כ מצות ללה"נ דהנאת הגוף בטל לגבי המצוה א"כ הכא באכילת קדשים כיון דהוא מצוה על הכהנים משום שיתכפרו הבעלים לא יתחייבו בבהמ"ז דאינן בגדר נהנין כיון דהנאת הגוף בטל לגבי מצוה וע"ז אמרינן קמ"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איתניה והיינו כיון דעיקר בהמ"ז חיובו על הנאת מעיו ואז שוב ליכא מצוה דהנאה נמשכת אחר זמן המצוה גם הרשב"א מודה דמצות דלה"נ וכמו שכתבו המפרשים לתר` לדעת הרשב"א ז"ל בהא דהנודר הנאה מן המעין דא"ט בו בימות החמין דהוא מטעם זה כיון דהנאה נמשכת לאחר הטבילה ג"כ אך מה שצ"ע דלפ"ז אמאי לא נקיט הגמ` הרבותא בישראלים וכגון דאכלו מצה של מצוה דסד"א דלא יברכו ברהמ"ז מטעם זה דמללה"נ ומלשון הגמ` נראה מבואר דמשום דאכילה הוי כפרה סד"א דלא לבעי ברהמ"ז 

   ולכן נראה להעיר בדבר חדש דהנה כבר נתבאר ההבדל בין ברכה שלפניה לברכה שלאחריה דברכה שלפניה חיובה גם על הנאת אכילה וא"צ שיעור משא"כ ברהמ"ז אינו חייב כ"א על הנאת גרון ומעיו נראה מזה דא"ח ברהמ"ז כ"א כשנהנה כל הנאה שיש בהאוכל אכילה ושביעה ומעתה הי` מקום לומר דבאכילת קדשים שאוכלין הכהנים דעיקר אכילת הכהנים הוא משום כפרה שיתכפרו בו הבעלים וא"כ עיקר הנאת המאכל הוא הכפרה וזה אין להם לכהנים האוכלים כי אם לבעלים המתכפרים א"כ סד"א דל"ש בכהנים ע"ז בהמ"ז כיון דאין כל הנאת המאכל שלהם ע"ז אמרינן קמ"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא אתני` והיינו דל"צ שיהי` לו אלא כל הנאות שיש בעצם אוכלין דהיינו הנאת גרונו ומעיו אכילה ושביעה משא"כ שאר הנאות שיש במאכל זה שהן מחוצה לו וד"א גרם להם זה אינו מעלה ומוריד לענין ברהמ"ז וזה נראה פי` נכון בס"ד ועפ"ז אתי שפיר לשון הראבי"ה ז"ל שכתב בזה הלשון וכ"ש שאר אכילה דמצוה כגון מצה בליל פסח דמחייב עכ"ל וצ"ע דמה כ"ש הוא זה הא מצה בליל פסח הוא מצוה חיובית יותר מאכילת קדשים הכהנים דלאו רמיא עליה בדוקא ומי שאוכלה מקיים המצוה אמנם להנ"ל דהכוונה משום דאין כל הנאה שלו א"ש דמכ"ש מצה דנהי דהוא אכילת מצוה מ"מ כל הנאה שלו פשיטא דחייב לברך ברהמ"ז

Reb Meir Simcha in Eikev says as follows.

שכשאוכל ושבע אז עלול לבעט, וכמוש״א אכלת שבעת כו' שכחת שם ד אלדיך מלי כריסי זני בישי (ברכות ל״ב)׳ לכן צוה השי"ת שכשיאכל וישבע יזכיר שם אלוד׳ בתודה ויברכנהו ויזכור כי היא הנותן לך כח לעשות חיל ומידו לוקח האוכל למלאות נפשו כי ירעב

{.......}

 וזה באור דברי הגמרא ערוכין (דף ד) הכל חייבין בזימון כהנים פשיטא ל״צ דאכלי קדשים סד"א ואכלו אותם אשר כופר בו כי׳ והא כפרה היא קמ"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איתנהו פירוש׳ דסד׳א כיון שזה האכילה הוא ענין דתי וחק ומצוה וא"כ האכילה זו אינה גורמת לידי עון ואינו צריך לברך קמ"ל דאף באכילת קדשים צריך שלא יהא דעתו זחה עליו כי אעפ"י שמצות לאו להנות נתנו׳ בכ"ז הנאת הגוף דאיכא בהדיה לא בטיל וכמו שאמרו בר"ה בנודר מן המעין שטובל ביה"ג ולאבימות החמה דהנאת הגוף אינה בטלה ועלול לשבוע ולשכוח ולהשתקע בגסות וחמריות אף כשהאכילה היא מצוה וקרובה לענין אלדי. 

We feel that the Kli Chemda's answer is very difficult to accept.  Who says the mevareich has to get all or the ikkar of the hana'ah from the food?  But his kashe (if the idea is that they're eating to fulfill a mitzva, why does the Gemara talk about the kapara for the owner, when it could simply say that it's a mitzva, like eating Matza) does make Reb Meir Simcha's pshat difficult, so we're left unsatisfied.  Here is our suggestion.

The Chinuch says a tremendous chiddush in the definition of Svi'ah by Birkas HaMazon.  He says that since a tzadik only eats what is necessary for his health and energy, so when he finishes eating what he feels is appropriate to eat, even if he remains hungry, that is called sevi'ah, and he is chayav to bentch midoraysa.

 Chinuch 430 

וזאת השביעה אין לה שיעור שוה בכל האדם אלא כ״א יודע שביעתו. וידענו שיעור שביעת הצדיק שהוא באכלו לשובע נפשו. ארצה לומר כדי מחייתו לבד.

This is brought in Mishna Berura 184 SK 22

ושיעור שביעה משמע מספר החינוך [בפרשת עקב] דאינו שוה בכל אדם אלא כ"א יודע שביעתו ואם דרכו תמיד לאכול כדי מחייתו לבד גם זה נחשב שביעה:

I suppose the same would be true for someone that's on a diet.  Once you've eaten what you wanted and needed, that's called savei'ah.

We believe the pshat in the Chinuch is that ושבעת does not mean satiated, it means satisfied.  It means that you ate because you wanted to get something out of eating, and you got all that you wanted to get.  You fulfilled your need and your desire.  

When Kohanim eat, they are not motivated by their need to eat at all.   The reason they are eating is because the Baalim needs for them to eat.  If no personal need is filled, the idea of Seviah is completely missing.  On the other hand, by other mitzvos, you are eating because the Torah told you to eat, and the Torah told you it is a mitzva to eat.  Certainly, then, you have your need and you are filling your need, and when you finish, you are satisfied, you have fulfilled your need and your desire.

I think this is a good pshat.  It's kind of like the Kli Chemda, but adding the Chinuch improves it. 

The only problem is that it makes the Chinuch's maskana the Braisa's hava amina: in other words, if the hava amina of the Gemara is they don't have to bentch because seviah means you ate to satisfy your need and you did satisfy that need, and Kohanim don't eat in order to satisfy their need, then the maskana of the Gemara is that it doesn't matter whether  you satisfied your need, all that matters is that you are physically satiated, you are savei'ah.  It seems to me that this is not like the Chinuch's pshat is Seviah.. 

R' Yehuda Oppenheimer pointed out that it doesn't have to be alternatives of "If A then not B."  It could be that the hava amina was like the Chinuch, and the maskana is that although certainly the Chinuch's seviah is enough to make a chiyuv deoraysa, physical seviah is also enough.  I think he is right, and it is a good yishuv on the Chinuch.

I need to point out that the Chinuch's' definition of Seviah is not universal.  See RAE gilyonos OC 168:6 and the Chazon Ish OC 34:4 ("שיעור שביעה, או שיעור שביעתו")

I still have a problem with the Mechaber in OC 204:8 and figuring out how it shtims with the Gemara in Eirchin.  Bekitzur, the Mechaber paskens that someone that was forced to eat does not bentch.  I suppose the idea is that it's not called a maaseh achila, despite the metiyus of seviah.  Another question is whether the Chinuch is like the Baal HaMaor or the Pnei Yehoshua, as discussed in the Biur Halacha in 184, about whether the seviah has to come davka from bread.  These we will leave for next year Parshas Eikev.

Some Fun with the Din Oneis

This has nothing to do with anything, it's just interesting.

Assuming (like Reb Elchonon in the beginning of Kesuvos and the Chasam Sofer in the first teshuva in CM) that the logic of the petur of אונס is that your act is not attributed to you, then why are we rewarded for fulfilling Mitzvos if we are motivated by a fear of something worse than פחד מיתה- a fear of the punishment for transgressing Hashem's commandments which just starts with מיתה. If you did the Mitzvah because you are an oneis, then you didn't do the mitzvah at all.  If without the oneis you wouldn't have done the Mitzvah, then you didn't do the Mitzvah at all.

יראת העונש is a perfect way of describing the din of אונס.  In fact, as you know, the Gemara calls the acceptance of Torah that was extracted by כפה עליהם הר כגיגית is called מודעה רבה לאורייתא and would remain so if not for the  הדר קיבלוה בימי אחשורוש.  But even after the קימו וקבלו, everyone that does mitzvos because of יראת העונש should have a problem that it's not misyacheis to you because of the lomdus of Oneis.

There are three answers to this question.

1.  That gufa is what the Torah is mechayeiv.  The tzura of the Mitzvos is that you do them אנוס על פי הדיבור.

2.  The lomdus that the ma'aseh is not misyacheis to you is that it is misyacheis to the person that caused the oneis.  So fine, here the ma'aseh is misyacheis to the Ribono shel Olam, which is the biggest kiyum of the din Shlichus.  The less it's misyacheis to you, the more it's misyacheis to the Ribono shel Olam, and the bigger the din of Shlichus is.

3.  The Rambam by kofin.  Deep inside, we all want to do the Mitzvos מאהבה.

What's the difference?  The difference is for a person who never fasts on Yom Kippur. He is a total sheigitz, and he couldn't care less if it's Yom Kippur or Purim.  One year, nebach, he was ne'enas, he was so sick that he couldn't eat or drink anything- punkt on Yom Kippur.  Does he get the schar of fasting?  If the lomdus of Oneis is that the ma'aseh is not misyacheis to you, then his fasting should not be misyacheis to him here, either.  Bishlema a person who normally fasts, it's not mistavra that the Oneis will take away from his kavana to fast, because he would fast anyway, as the Beis HaLevi (and Hafla'ah and Pnei Yehoshua) says, and there's no din oneis where you would have done it anyway.  But our sheigitz would not have fasted, and he's only fasting because of the oneis, so it should not be misyacheis to him.

According to answer #3, this man would get schar for fasting.